על ימי צקלג, כרך ראשון.

פורסם על ידי lulisml בתאריך 9 בספטמבר 2018 ב-1Rover 12 tourer, רוחות רפאים | השארת תגובה

ימי צקלג היא יצירה מוצפנת, ורק מעטים יכולים לפענח אותה כיום. למי שגדל וחונך בסביבה שבה מתרחשת היצירה לא קשה להבינה. כמה ימי קרב בסוף קיץ תש“ח בנגב הצפוני, יחידה קטנה של חיל רגלים, מגרעין של חברי הכשרת פלמ“ח מגויסת עם כמה בני מושבים ובני קיבוץ שעולמם הנפשי האישי מתואר בפרוטרוט רב, וסביבם מעגל של אחרים: עירונים, בני עדות המזרח, עולים חדשים, שעיקר תפקידם הוא לאכלס את הבמה.

הזרם התיאורי מתנהל בתודעת הקבוצה הנבחרת, תודעה קולקטיבית כמעט, עד כי לפעמים לא ברור מי מן הדמויות הוגה את המחשבות. אחת מאותן תודעות היא זו של יזהר עצמו שמשתכן בנפשה של דמות אחר דמות: אותה נוכחות נותנת בטוי לשוני וירטואזי לנוף, לגבעות ולכסותן, לקרקע, למסלע ולצמחיה, לזמני היום והלילה. יש לה מבט אנתרופולוגי מכמיר על הערבים תושבי הגבעה שהחיילים מניסים מבקתותיהם במכות־אש. גבר ואישה בשחור נמלטים על נפשם ומשמשים מטרות לירי מטווח רחוק. החיילים פולשים לבקתות החימר, משתרעים על מחצלות, נרתעים לרגע מסמרטוטים וכלים ושיירי אוכל שנותרו מאחור.

יחידת רגלים של אותה תקופה מתוארת בריאליזם אירוני: הדירוג הצבאי וחלוקת התפקידים מסופרת בבקיאות וניכר מטען שרכש המחבר כקצין זוטר בעצמו. אבל התודעה הקולקטיבית שהוא יוצר היא של טוראים ומפקדי כיתות – כל מי שבכיר יותר מתואר מבחוץ, בתערובת של יראת כבוד וזלזול של כפופים. החיילים יודעים את מלאכתם: יש ענין היסטורי בתיאור אותנטי כזה, קרוב מאד בזמן למעשים עצמם, של הווית המעשה הצבאי אז, במקום ההוא, בזמן ההוא: המושגים, כלי הנשק והציוד, היחסים בין בעל תפקיד אחד לשני (הרגם, המקלען), רמת הידע, ההבנה והנכונות. הסופר איננו מתנשא: האנשים שלמים עם עצמם.

אבל פרט לאחד או שניים, הם מנוכרים לגמרי למקום ולזמן שבו הם נמצאים. התחושה היא של אסון מתמשך שהם שקועים בו ללא מוצא. מדי פעם הם פוקחים עיניים אל אימה בלי פשר ותקווה. המחויבות האישית, החברתית, השבטית חזקה יותר וכובלת ולשיגרה ולחובה. מוטה המ“מ, דמות קומית קצת, בעל בקול עבה ושטף דיבור נמלץ, משתמט פעם אחר פעם, כמו גם שתי דמויות שוליות נלעגות קצת, הטבח והנהג, עם גינוני גבריות משלהם.

התודעה מלאה בבית הרחוק: בדרך כלל במושב או בקיבוץ ובנערה האהובה, שלרוב עדיין לא מושגת ואפילו לא יודעת שנבחרה. אם רצה יזהר לכתוב רומאן טוטאלי שמקיף את החזית ואת העורף, התרפקות הלוחמים על דמיונות הבית איננה מספקת את המימד האוניברסילי. הסקיצות הביתיות והרומנטיות עשויות היטב אבל חוזרות על עצמן: לנערות, לאבות, לאמהות אין עצמיות של ממש: הן ניצבות ללא תודעה משלהן וגם לא פתחון פה. מדי פעם המספר מתנחל בתודעה של אחד החיילים כדי לבנות תמונה עשירה יותר של ההוויה האזרחית. הקטעים האלו כתובים כסטירה על הווית המושב והקיבוץ בעיקר כהתרסה כנגד המיתוס התנועתי. העיר כמעט ואינה קיימת. אין חיבור למורשת היהדות והדת. נדמה שהמחבר לא רצה להצהיר כאן משהו אלא שיקף נאמנה את דמויותיו. על כך יצא זעמו של המבקר ברוך קורצוויל, בנו של רב ומוסמך לרבנות, חובש כיפה, עירוני בגיל העמידה, יקה משכיל, מקופח בעיני עצמו, מלנכולי ומריר. לקורצוויל לא היה צופן ליצירה כזאת והוא לא היה מסוגל להבין על מה היא נסובה.

הספר ראוי היה להיקרא מלחמה ושלום כי זו היומרה שלו. טולסטוי כתב יצירה לכל הזמנים, פתוחה לכל קורא בכל מקום. למי שיש מפתח לימי צקלג מתגלה יצירה גדולה מאד, שלטעמי אין דומה לה בעברית. לסיפור שפה ייחודית משלו – עברית מרובדת, שרירית, שירית, פילוסופית – שאין דומה לה. זה הישג שדוחף את גבולות השפה למקומות שלא הייתה בהם לפני כן, ולא חזרה אליהם אחר כך. הסיפור נקרא בשטף: מי שיבחן מקרוב ימצא מנגינה מנותבת למקומות לא צפויים, נשזרת עם אחרות כמו פוגה. קטעי תיאור והגות נשגבים עומדים ברשות עצמם. היומרה המרכזית היא של ריאליזם תודעתי. זרם תודעה שמתנהל בקצב של זמן אמת, של מחזור ההשכמה והלאות של הגוף, המחשבה והרגש, זחילת הזמן היומית, מן הזריחה הקרירה, אל שרב הקיץ, אימת היריות והפגזים, אל תוך הלילה הארוך, הקר, שנותן הפוגה ומחסה. כל זה במסגרת תנכ“ית מדומיינת (צקלג—אין היסטוריה אחרת פרט למסילת הברזל הטורקית וההווה שעבורנו הוא עצמו נעשה כבר היסטוריה), המציאות הגיאולוגית של הגבעות, הסלע והקרקע, הנחלים, ומעגל הצמיחה הבשלות והיובש של הצמחים, החרקים, הזבובים והציפורים.

רצף התודעה הקולקטיבי הזה הכה בי כהישג אמנותי אדיר, שמושך ומניע מאפיזודה אחת לשנייה. החיים מורכבים מרגע אחר רגע – למי יש זמן לעצור את החיים עצמם? יזהר עוצר, בוחן, עוקב אחרי ילדיו־אנשיו מציל את הרגע שאין בלתו מטמיון השכחה. ואיזה רגעים ושעות: של מצוקה קיומית כופתת – יזהר איננו מסיט את מבטו וחותר (במשך שנים, שעה אחרי שעה, על שולחן הכתיבה, מול חלון של חצר הבית ברחובות) לארוג חיים על קו הקץ ממש. וגם מעבר לו: שניים מגיבוריו נרמזים למותם הקרב ומיד נופל חיץ בינם לבין השאר – בלי שיראו סימן כלפי חוץ. אחד מהם חש עצמו נופל ללא מצנח (יזהר אולי זכר את הפלמחניק מאפיקים איתמר גולני שאת הסתבכות מצנחו בזנב המטוס ראיתי במו עיני כילד בן חמש בשמי קיבוץ גבת). לא מורגשת שום השפעה מבחוץ: בידודו של יזהר בשפה העברית ובארץ ישראל, היעדר שיח אקדמי ושפה זרה יחד עם כשרונו הכביר (בחנתי את המילה והשארתי) יצרו מארג עברי שאין דומה לו. ודאי ראה את עצמו כמניח יסוד – אבל כמו אלתרמן בשירה, מה שאמור היה להיות התחלה נהיה לסוף, פסגה שיותר לא המריאו גבוה ממנה.

היממה הראשונה של הקרב, המשתרעת על פני כשלוש מאות עמודים, עומדת בפני עצמה כיצירה מושלמת מבחינת הקצב ועקומת הרגש והחוויה. אבל הספר נמשך עוד יותר משבע–מאות עמודים. כי גם החיים נמשכו: הסטיכיה של המציאות כאילו קוראת תיגר על מעשה האמנות.

וכאן נגמר הכרך הראשון.

אבנר עופר (‏10 באוגוסט 2018)