גלגול

את הבית בו גרה הדודה דבורה אתם בוודאי מכירים.
doda-dvora

סמוך להקמת המדינה וזמן מה אחריה היה כף להתארח אצלה, כי ממרפסת דירתה אפשר היה לראות את הרכבת – מלמעלה! לימים עברו הדודה ובעלה לגור מול "בית ציוני אמריקה". וגם זה היה כף, כי מן המרפסת שלה ראיתי ושמעתי לראשונה את "ריגולטו" כשביקרה כאן "קומפניה ליריקה איטליאנה" בקיץ 1955.

"אצל הדודה דבורה היתה תלויה בסלון תמונה גדולה במסגרת יפה, אשה ואיש עומדים בשדה, בתפילת ערבית. כנראה כתום עבודת היום, וכנראה איסוף בולבוסים. האשה גבוהה, ראשה הכפוף עטוף מטפחת, כפות ידיה מורמות לפניה צמודות, והאיש ראשו גלוי ומורכן ודמדומי הערב מכהים את פרטי פניו, הקלשון שלו נעוץ באדמה, ומרחוק, בעומק. מעבר לשדה השלף הרוגע עם האלומות המעוגלות כפטריות, יש חודי בתים רחוקים באופק וצריח כנסייה, כנראה, וזו, התמונה, הקסימה, בשקט, בהכרת הטובה, בתודה מקץ עמל היום. בזיכוך שבה, בהתעלות, ובתפילה שלא קשה לשער שהיא מיטב התפילות ובביטחון שתתקבל.

מילה, באדיבות הויקיפדיה.

זו שעת הגות. ערפה הכפוף של האשה, הצווארון הזוקר, כדבשת כמעט, גבה הכפוף היורד באלכסון, שמלתה החומה אדמדמה המהודקת אל מתניה בסינור העבודה הבהיר ויורדת עד נעלי העץ, לפניה סל תפוחי אדמה ומאחוריה מריצת עץ כבדה עם השקים המלאים, ויש נהרה אפורה של הערב היורד, עומדים בענווה, והם אומרים יחד הודיה על פרי היום, על תום יום העבודה בשלום, על סוף כיפוף עמל הפרך, איסוף בולבוסים אינו מִשחק, וכמי שרגילים לקבל את הדין, וכאילו זו גם שעת ההבנה מה ניתן ומה לא, היא קרובה ומוארת והוא יותר צללית והכובע בידיו, כמי שעומד לפני גדול ממנו, והם אומרים יחד כנראה אותן המלים, ומאחוריהם השמים שמעליהם, עדיין בהירים לאחר השקיעה ועסוקים בשלהם, אולי מרגישים בהודיָת האנשים אולי לא, וכל המקום הקטן הולך ומשתנה כעת ונעשה פתאום כאילו של גדוּלה, כאילו היה השדה למִקדש, והבהירות שנשארה בשמים היא אולי גם סימן שמתקבלת? על מה התפללת, אשה? על מה התפללתָ איש?"

(ס. יזהר, צלהבים, עמ’ 125-7)

אבל הקדושה מתחלפת בחשבון קשה ומר:

"ובאמת, על מה? תודה על הטוב? בקשה שלא יהיה יותר גרוע? או, אולי רק שאלה על איך נתקעו כאן ולמה אין תקוה לשינוי? מפני שבאמת הלא תפילת כל הפלחים שווה, תמיד אחת, וקצרה, מלה אחת: הגורן. זו כל תפילת הערבית: אלהים, הגורן. ובדיוק על הגורן גם הפסידו הפלחים סביב באר טוביה את אדמתם. ובדיוק על הגורן הרוויחו האפנדים והמלווים בריבית ואספו להם כביצים עזובות את אדמותיהם, ומכרו אותן מיד בכסף טוב. וככה גם קנה הרימ”פ שלושת אלפי דונם, מן הצרפתי ההוא, פרדיננד פיליבֶר, סגן הקונסול ביפו, שקנה כמציאה את אדמת קטרה מן האפנדי שבזז בריבית את גורן הפלחים, וככה גם קנה יחיאל ברי”ל ויש אומרים כי הפקיד הירש הוא שקנה את אדמת עקרון, מן המלווה בריבית שעשק את הפלחים, וכך גם קנו חובבי־ציון את אדמת עיון קרא, ממוסטפה דג'אני על־שם סגן הקונסול סִניור אברהם אמזלג, ויק"א את אדמת יֶממה, ואת אדמת מטולה, ואיפה לא. הכל מן הגורן. ואולי גם תפילת הערבית של ההם זוג אוספי הבולבסים בארץ הגשומה ההיא, גם היא אינה אלא ממש כתפילת פלחי הפלחה החריבה הזאת, אלהים, הגורן. ליותר מזה אין כוח, והעייפות הורגת."

ונותרת הציניות של בוסק, שחזר וחזר לתמונה הזו.

"סטלמך מעביר למרימוביץ', בעיטה אדירה, גלזר לשום, יצחק שום…"