נובמבר 27

תגיות

70 שנה לגירוש מחרבת חצאץ.

ב־12 במאי 1948, שלשה ימים לפני תום המנדט, פוצצה פלוגה ב', גדוד 53 של חטיבת גבעתי (לימים גדוד 152 של "מחוז השפלה", לימים חטיבה 11) את ג'סר איסדוד – הלא הוא גשר "עד הלום”. החבלה בגשר נועדה לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, שתתרחש ברגע שהשלטון הבריטי יתם.

יזהר היה הקמ”ן של אותו גדוד, השתתף בפעולה, וכתב עליה את הסיפור "המחסום האחרון" – מחסום שנבנה בלילה ההוא באותו מקום.

השורה "אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל־אביב הכל פתוח" חוזרת בסיפור 16 פעם, וחותמת כל פסקה בו. וגם כתוב שם "ועד שהבטון יתייבש יעברו לפחות שלשה ימים".

וכעבור שלשה ימים הוכרזה המדינה והצבא המצרי פלש ארצה. הפחד ממנו היה אמיתי וממשי – המצרים היו האיום המפחיד ביותר ב־48. הצבא המצרי השתלט, בין היתר, על כל רצועת החוף הדרומית של א”י (שעל פי החלטת האו”ם השתייכה למדינה הערבית), מרפיח ועד אשדוד – וביתר אותה בקו אשקלון חברון. הנגב נותק ממרכז הארץ.

ביולי 48, תוך איומים בסנקציות על שני הצדדים, כפתה מועצת הבטחון הפוגה בקרבות, הפוגה שנמשכה עד סוף ספטמבר 48.

הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם גיבש טיוטת חוזה שלום שבו תמסור ישראל את הנגב כולו לידי המצרים.

בן גוריון היה האחרון שהיה יכול להסכים להצעה כזאת. הוא הטיל על יגאל אלון את התפקיד לגרש את הצבא המצרי מהארץ, וכך לסכל את מסירת הנגב לידי מצרים. ב־15 לאוקטובר פתח צה”ל ב"מבצע יואב" והדף את הצבא המצרי עד בית חנון. רוב האוכלוסיה הערבית הצטרף לצבא המצרי בנסיגתו, רגלית, והצטופף בבית חנון בתנאים מחרידים. לא כל הצבא המצרי נסוג: חלקו נותר במובלעת נצורה ליד קריית גת של היום, שנקראה "כיס פאלוג’ה". גם לא כל הפלשתינאים עזבו את בתיהם: בעיקר נשארו זקנים, חולים או אימהות לילדים קטנים – אנשים שלא יכלו ללכת.

יזהר היה אז קמ"ן חטיבת "מחוז השפלה" ותפקידו כלל התחקוּת אחר מסתננים, משני סוגים: אלו שניסו להבריח אספקה למצרים הנצורים ב"כיס"; ואלו שניסו לעזור לבני משפחתם, בין אם הם פליטים בבית חנון ובין אם הם חסרי ישע בביתם. אלו ואלו נשארו ללא מקורות מחיה, ובבית נשארו בעלי חיים, מטעים שדות וגינות מניבים.

חלק מהמסתננים לעזרת ה"כיס" היו הולכים בלילות וביום מוצאים מחסה בכפרים הנטושים, הריקים ברובם. יצחק רבין, סגנו של אלון והקמב"ץ שלו נתן הוראה ל"מחוז השפלה" לתפוש את המסתננים הללו ולגרשם.

קמב"ץ "מחוז השפלה" החמיר את הפקודה, לא ברור אם ביוזמתו או לפי הוראה מגבוה. יזהר, הקמ"ן, (“קציני מטה") היה בין המכותבים לפקודה שהפיץ ב־26 לנובמבר 1948.

IMG-20150107-WA0003

פקודת מבצע הגירוש. "לגרש מסתננים, לפוצץ ולשרוף, להעלות לאוטובוסים" על החתום סרן יהודה בארי.

יזהר נלווה לכוח כקמ"ן ולפי עדותו שהה במקום זמן קצר. בהזדמנות אחרת אמר כי למחרת הפעולה שוחח עליה עם אנשיו ואת שהתרחש שמע מפיהם.

הסיפור "חרבת חזעה" נפתח באותה פקודת מבצע:

"אולם, אפשר, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד אִת זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה "פקודת־המבצע'ּ' מספר כך־וכך, בכך־וכך לחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכוּנה סתמית ,,שונות”, היה אמוּר ע"פּ שורה וחצי, שאם־כי יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה'ּ', וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל יתכן (ושהִכל, עם זאּת, מתוּכן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של ,,מסתננים" ושל ,,גרעיני כנופיות“, ושל (וזה יופי של ביטוי) ,,שליחים במשׂימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך שיש ,,לאסוף את התושבים החל מנקודה פּלונית (עיין במפּה המצורפת) ועד לנקודה פּלונית (עיין אותה מפּה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ״כוחות עוֹינים" וגומר וגומר שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטִעַנו היוצאים כשהושּם עליהם כל ה,,לשרוףלפוצץ-לאִׂסור-להעמיס-ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.”

יזהר הצטיין בטביעת עין מהירה ורואה הכול, כמו "קים" של קיפלינג (מפעם לפעם היה מאמן אותי ב"קים" ללא הצלחה יתרה).

הכפר ברובו ריק:

"הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים וכובשים אותו, בהסתערות. היום אינם אלא ריקנות פעורה וצועקת צעקות של שתיקה עלובה ורעה כאחת. […]. דממת שאִיה נטושה. […] הכפרים הריקים הללו.”

ואמנם המגורשים מהכפר שעליהם מדבר הסיפור הם נשים עם ילדים קטנים, זקנים ונכים בלבד – כי האחרים, קומץ, נמלטים מידי החילים ואינם בין המועלים על המשאיות.

20-48-jora1

הכפר ג'ורה, נובמבר 1948. מאלבומו של יזהר.

יזהר, שחצי שנה לפני כן עוד היה מורה לתנ"ך, ושידע את התנ"ך על פה, רואה את המתרחש ראיה כפולה: לא רק את האיוולת והעוול המתרחשים בפועל הוא רואה, אלא גם את ירמיהו היוצא עם עמו לגלות, ושומע את תוכחות הזעם של חבקוק: “הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר ההולך למרחבי־ארץ לרשת משכנות לא־לו" וכו’ וכו’.  לימים סיפר יזהר כי ימים אחדים קודם לכן ביקר בניצנים, אחרי שנסוג ממנה הצבא המצרי. באחד הבתים הריקים התגולל ספר תנ"ך, פתוח על ספר חבקוק.

המהפך המהיר שהתחולל בעם, בצבא, באותה חצי שנה – מקרבן למקרבן, לא נתן לו מנוחה. מיהודים לכשדים. כבר בספטמבר, עוד לפני מבצע יואב כתב יזהר את "השבוי" ובו ביטא את תסכולו מהתבהמות החייל היהודי. הסיפור התפרסם בסוף נובמבר 48, בעצם הימים שבהם נערך הגירוש מחירבת חזאז ובתי הכפר פוצצו, ויזהר הרגיש במהלכו כנביא דחוי שאין שומע לקולו.

במובן מסויים זה לא היה המצב: דווקא בעורף, במזכירות מפא"י, התקבל ה"שבוי" בחיוב – בין היתר כי שמעו בו קול שונה מהקולות שעלו אז ממפ"ם, המתחרה משמאל, בה בלטו אנשי ארץ ישראל השלמה והטרנספר.

עד כדי כך התקבל "השבוי" בחיוב שמפא"י, לפי הוראה מפורשת מבן־גוריון, העמידה את יזהר (בלי לבקש את הסכמתו) כמועמד במקום ריאלי ברשימתה לכנסת. יזהר התנגד אך שוכנע אחרי מו"מ, ואחרי שהובטח לו כי יהיה חייב לעבוד בכנסת רק שלשה ימים בשבוע, וביתר יוכל לכתוב.

יזהר נהיה ח"כ בסוף ינואר 49, אך שוחרר מן הצבא רק בסוף מאי 49. באותם ארבעה חודשים כתב את "חרבת חזעה". את הכתיבה סיים בחופשת השיחרור שלו.

את שני הסיפורים, "השבוי" ו"חרבת חזעה" החליט יזהר לפרסם ב"ספריית פועלים", הוצאת הספרים של מפ"ם. לכתבי היד צירף הקדמה, או הצעה להקדמה – שבסופו של דבר לא נכללה בספר. בהקדמה מפרט ומנמק יזהר את תכניותיו לכתיבה על מלחמת השחרור: קודם כל יכתוב על החושך, ורק אחרי כן יכתוב על האור.

לכשפורסם התקבל הסיפור בדרך כלל בחיוב, עד כדי כך שנכלל בתכנית הלימודים של משרד החינוך.

היו כמובן גם שוללים, ביניהם היתה חיה'לה (הלפרין) אז חברת קיבוץ חצרים ובילדותה תלמידה של יזהר ביבנאל. באתר של חצרים כתוב שיזהר בא לבקר את חיה'לה באפריל 48 ובעיקבות ביקור זה כתב את ספורו "העלאת המיכל". זו כמובן טעות כי הסיפור פורסם בנובמבר 1947… בין הטיוטות ל"חרבת חזעה" נמצאות ההקדמה לספר, ומכתב לחיה'לה.

שלושים שנה חלפו. קם דור שלא רק "לא זכר את יוסף" אלא אף התכחש לקיומו. רם לוי יצר סרט על פי הסיפור. הסרטתו החלה לפני המהפך בו עלה הימין לשלטון והסתיימה לאחר מכן. שר החינוך החדש ניסה למנוע את הקרנתו.

הסרט הוציא לא מעט אנשים מכליהם, ואז נזכרו בסיפור: הימין ראה בו הוצאת דיבה, שקר, סיפור דמיוני. השמאל ראה בו "יורים ובוכים" מתיפיף. אלה גם אלה לא הבחינו בין סיפור לבין פמפלט, בין ספרות לתעמולה, וסברו כי על סיפור טוב לסלף את המציאות כדי לתקנה.

אלמנט חשוב בסיפור, ובסיסי אצל יזהר, הוא המחאה והקינה על הרס נוף ארץ ישראל בה גדל, ושהערבים וכפריהם היו חלק מהותי ממנו.

תרומתו של יזהר לאותו פולמוס ניתנה במאמרו "בטרם אחריש" ומן הראוי לשוב ולקרוא בו.

18-48-ashkelon-2

יזהר ואנשיו במבצע יואב, מבואות אשקלון (מג'דל), סוף נובמבר 1948