דצמבר
29
תגיות
סופר עברי
1
בבוקר המחרת פגש בפתח המפעל בתום, המנהל שלו, שלבש מעיל חורף ארוך ואלגנטי, ועטה כסיות משובחות מעור צבי. תום חייך אליו במאור פנים, ובעודו מנקה בתשומת לב את סוליות נעליו בשבכה שעל הרצפה, שאל אותו אם הוא יודע היכן הוא רחוב וולינגטון? והאם כבר נקלע למאפיית הבייגל המהוללה של רחוב וולינגטון? כי ממש מולה יש חנות המוכרת עיתונים ישראליים. ג'רוזלם משהו.
אחרי העבודה נסע לאורך גדת הנהר האפלה ובלי לטעות הרבה הגיע למאפיית הבייגל המוארת באור יקרות ושוקקת המון אדם שמח, אך חרישי ומנומס. בעצם הייתה זו מעדניה איטלקית עם תנור אפייה גדול במרכזה, בוער בלהבה כתומה. מולה מעבר הרחוב שכנה "וולינגטון סטריט ניוז" שאליה נכנס בזהירות, מין צל רפאים חששן. חנות קטנה גדושה עתונים ומגזינים מכל קצוות הארץ, וגם מיני מתנות ומזכרות קטנות.
מאחורי הדלפק ניצבה נזר הבריאה. בעצם ירדה למשמרתה משער אחד הז'ורנלים – ממנו באה ואליו תשוב. לא השער הבלונדי, לא הפוני וזנב הסוס, לא העיניים התכולות והעור הצח, הסמוק קצת על עצמות הלחיים הגבוהות ריתקו את מבטו, לא הסימטריה ולא התואם בין גובה, רוחב ועובי – אלא השדיים המושלמות, שלא סוודר הצמר העבה שכיסה אותם עד צוואר ולא ריתמת החזייה שמתחתיו הצליחו להקהות את תחושת עוצמתם, את הנהיה שעוררו, את כוחם המגנטי. הוא הביט בהם עד למרב המותר בחוק, עם הידיעה המכאיבה שלעולם לא יהיו שלו, שלא כדאי אפילו לנסות, שאי אפשר לנסות.
על הדלפק היו שטוחים גיליונות אחדים של "ידיעות אחרונות”, מהדורת סוף השבוע. הנייר היה שונה מהמוכר לו וגם מגעו היה שונה. אפילו המודעות היו שונות, אבל הספיקו לשוב ולעורר בו את החרדה ואת הדאגה.
הוא הושיט את הגיליון לנזר והיא הרכיבה משקפיים סקסיות על התכלת ועיינה ברשימת מחירים וביקשה בחיוך צחור שיניים ארבעה דולרים, ותשעים וחמשה סנט. בעודם מתעסקים בפריטה ובעודף ובמגע אצבעות מרפרף, קל שבקלים, נפתח מאחוריה וילון שחור וגברת שחורת שיער ושחורת עיניים, קצת מתוחה אך חדורת רצון טוב קרבה ובאה.
“תרצה שאשמור לך גיליון כזה כל שבוע?“ שאלה "זו הזמנה מיוחדת בדרך כלל“.
“בוודאי, מצויין" השיב, שש על ההזדמנות, על התואנה, לשוב ולהסתופף בקרבת הפלא הזה.
“הנה, קח כרטיס ביקור שלנו." אמרה השחורה והישירה אליו מבט ללא חת "שתזכור היכן אנחנו".
2.
ובדירה, בערב, קרא את כל העיתון מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה ומצא שביום ראשון, בשמונה בערב, ירצה בטורונטו הסופר העברי הנודע עדיאל עמזה, בבית הכנסת בית-תקווה. כן, ידידם הקרוב של גדולי האומה ומנהיגיה. בת־דודה שלו היא שכנה של יניב. הוא תקוותו.
למחרת התעניין בעבודה מהי הדרך יבור לו אדם לטורונטו. “לטרונו?“ נענה, "זה מסובך. הטיסה יקרה ולוח הזמנים שלה יכול להכביד. אוטובוס? מי נוסע באוטובוס? רכבת יש רק פעם ביום. נהיגה תארך כשבע שעות.” “וטרונו היא ממש עיר גדולה" הזהיר אותו גלן הטכנאי "יש שם כבישים עם שבעה נתיבים לכל כיוון. בטרונו הנהיגה יכולה להיות ממש קשה ומבלבלת, שלא לומר מסוכנת".
3.
ביום ראשון אחרי הצהריים, עם שמש המציצה חליפות בין העננים, יצא לדרך. ארץ מישור נרחבת. כביש 7 מערב, לא רחב, לא ישר כסרגל, ולא נגמר. פה ושם גבעות קלות, סלעי בראשית. חורשות אלון ואדר, חוות חלב מבודדות, עיירות שוקטות מנומנמות, אגמים ועוד אגמים, נהרות ועוד נהרות.
ב CBC ביכו את גלן גולד כל הדרך – מהם בלעדיו, ומהי קנדה בלעדיו. סיפרו איך היה נוסע בדרכיה האינסופיות, בחלון פתוח, יד ימין אוחזת בהגה ויד שמאל מתופפת בעוז על הגג, והוא שר וצועק במלוא גרון. איך הפליא לנגן ביד שמאל (אבל גם ביד ימין) וכמה קשה היה לרסן אותו באולפן ההקלטות כדי שלא יגעה בו במלוא גרון. איך סלד מהשתפכות ואיך חרד למבנה המוסיקלי ולקשרים העדינים שבין חלקיו. איך כל דבר שניגן נשמע תמיד טרי ולא מוכר, כמו שהייתה לקולומבוס הפגישה הראשונה עם העולם החדש.
צלילי הפסנתר מילאו את הלב ערגה וכיסופים ונספגו אל שכבת הפחד ודאגת התמיד. כל מה שינסה להסביר לאנשים הללו יתהפך על ראשו ויתקבל על ידם כהתגרות, כזלזול, כפשע. הוא חייב לדעת מה הם חושבים שם בינם לבין עצמם, אם אמנם זה קורה להם לפעמים.
השמש שקעה והחשכה התעבתה, אגם אונטריו בא, ובאו שורת כורי כוח אימתניים שעל חופו, ואחריהם כבר זהרו באופק אורות טורונטו בשורות שורות של מנורות נתרן צהובות ומנורות כספית כחלחלות. הכביש הלך והתרחב, נוספו לו עוד ועוד נתיבים והוא נחלק לכביש אקספרס וכביש מקומי.
טורונטו, בישר שלט ירוק, שני מליון, ארבעים אלף חמש מאות ושתי נפשות.
4.
את Bayview Avenue אי אפשר היה להחמיץ. גם את בית הכנסת הגדול בית־תקווה לא.
והשעה הייתה רק שבע, הנסיעה נמשכה פחות מאשר הוזהר, ועד שתתחיל ההרצאה נכנס למרכז קניות שהיה בסביבה כדי לאכול משהו, וכדי להעביר את הזמן. חנות ספרים פתוחה ומוארת, "לייכטמן'ס" שמה, משכה אותו לתוכה. ספרי גלן גולד הוצגו בהבלטה במרכזה והוא נטל את מבחר מכתביו והתחיל לעלעל בהם.
הזבנית עמדה עם הגב לקהל, מרחיקה ראות מבעד חלון הראווה, מגביהה בידה האחת את שערה השחור ומצמידה טלפון קטן לאזנה בשניה. עמידה לא קנדית בעליל. מתניה היו צרות ונאות, והיא אמרה בקול רם, ובעברית: “הירח יכול לכוון את עצמו לפי אני. זה תמיד תמיד בדיוק בראש חודש, מולד יענו. כשאני מקבלת, אם אני מציצה למערב אחרי שהשמש שוקעת אני רואה שם תמיד את החרמש הקטן הזה. ואם עכשיו יש איחור של שלשה ימים, אז זה לא מקרה. אני לא אשקר לעצמי, אני לא אחיה באשליות.“
בספר היה כתוב שגלן גולד חטף מכה בכתפו, מידיו של טכנאי חברת בוני הפסנתרים האהובה עליו, "סטנווי ובניו“. החבלה גרמה לו לקשיים גדולים בנגינה ובעטייה דחה למועד בלתי ידוע ביקור בישראל.
"ה-7 ביוני, 1960.
אל: אבא כהן,
התזמורת הפילהרמונית הישראלית,
תל-אביב, ישראל
… ברצוני רק לשוב ולומר שלא קיים מקום שאעדיף לחזור אליו מאשר ישראל ושמיטב איחולי, כתמיד, שלוחים אליך.
בכנות,
(הערת שוליים: למרות זאת, גולד לא שב יותר, אי פעם, לישראל.“)
ואולי זו הדרך להינצל מהם? לא לשוב יותר לישראל?
"כן" שבה הזבנית ודיברה לשפופרת "אחרי מסיבה בקונסוליה. פגשתי אותו שם. חתיך כזה. כזה חמוד, הוא הקב"ט של אוטווה. יוסי, נכון, יוסי, בדיוק. איך את יודעת? מה את סחה? נשוי עם שני ילדים? תשמעי, ברגע ההוא לא היה אכפת לי משום דבר. שתינו, רקדנו בכזה כף, הייתי בעננים. ובכלל – בשביל מה באתי לכאן אם לא כדי לא לעשות חשבון לאף אחד?“
"ה4 ביולי, 1978
אל: ג'ון פרייזר
אצל גלוב אנד מייל,
פקינג
… ולהלן: אני סבור שהמתווה לסרט הדוקומנטרי על סין משלהב את הדמיון, אם כי המתווה לביקורי אני במזרח הרחוק אינו קיים. כידוע לך, אני לא טס – מזה שש עשרה שנים – ואין בנמצא משימות, מלהיבות ככל שיהיו, שיעלוני חזרה לשחקים. יתר על כן, כל שנה הנוספת לשנותי עושה אותי נאמן יותר לקיום סטטי, ואיני רוצה אפילו לשקול מסע מסוג כלשהו. נסיעה במכונית לעיר ניו־יורק היא כיום אירוע רבתי בחיי, ואפילו אם הייתה קיימת אנייה אטית המפליגה לסין, לא הייתי עולה על סיפונה.“
להשאר כאן וזהו?
"ודווקא החודש לא לקחתי את הגלולות כי בני נסע לוויניפג וחשבתי בשביל מה לי. מה לעשות, יש רגעים שבהם הראש לא עובד. בצד השני של המול יש בית־מרקחת אני אלך לשם לקנות בדיקת־הריון בהזדמנות הראשונה. הצרה היא שאני כאן לבד בחנות אני לא יכולה להשאיר אותה ריקה אם כי האמת שמצידי שיגנבו כאן את הכל זה לא שלי וממש לא אכפת לי.“
הזבנית שחורת־העין סבה על מקומה וסקרה את החנות, מקווה אולי להיווכח שהקונים נמוגו.
הוא פנה אליה בלי חפזה, ניגש לקופה והושיט לה את הספר.
והיא הביטה בספר, הביטה בו, ואמרה: "טוונטי־ניין ניינטי־פייב פלאס טקס, פליז. טוגת'ר איט קמס טו ת'ירטי טו פורטי פייב. שוד אי רפ איט פור יו?".
"אין צורך" ענה.
"לא נכון," אמרה “לא יכול להיות. אני עושה את זה לאחרים, אבל לי לא עושים את זה. בדרך כלל אני מריחה ישראלים מקילומטר".
"לכל כלל יש יוצא מהכלל, לא ידעת? ואולי אני בכלל לא ישראלי, וחושיך לא הטעו אותך?“
סומק פרח בלחייה.
הוא פסח על השאלה שלא שאלה, והמשיך ממנה הלאה: "אם את רוצה, אני יכול לשמור כאן לרגע עד שאת חוזרת".
נשימתה נעצרה לרגע אבל היא התעשתה מהר. “אני לא יודעת למה אני סומכת עליך, אני בטח משוגעת, אבל אני סומכת. חכה לי כאן רגע". ויצאה מלייכטמן'ס במרוצה.
5.
כשחזרה כעבור דקות אחדות עם שקית פלסטיק של ה Shoppers Drag Mart מלוהטת לחיים וקצרת נשימה כבר הייתה השעה קרובה לשמונה, עוד מעט ותתחיל ההרצאה. עליו ללכת.
"אתה מגיע הנה לעתים קרובות?“ שאלה כשפנה לצאת "כלומר רציתי לדעת אם אתה מהסביבה…“
"אל תדאגי, לא שמעתי כלום ומה ששמעתי כבר שכחתי וחוץ מזה אני מעולה בשמירת סוד. עוד מימי המלך מידאס". תישאלי את יוסי אם לא, חשב בלבו, ומיד חשש שתשובתו לא תדבר בעדו.
"דווקא חשבתי על משהו אחר," חייכה, והסמיקה “אבל לא חשוב… בכל אופן תודה רבה!"
"תודה רבה גם לך" אמר והתחיל ללכת, מהרהר בכך שצריך אולי לזכור את המקום הזה.
6.
האולם הגדול של "בית-תקווה" היה מלא במאות יהודים נרגשים שקנו איש איש כרטיס בחמשה עשר דולר. גם הוא קנה כרטיס, ומכנית התחיל לאמוד את מחזור הכספים של ערב כזה, מחסר הוצאות משוערות מתקבולים. מהנדס.
הסופר המפורסם השתדל לתת לקהל תמורה מלאה לכספו. הוא פתח בהתנצלות על שלא ידבר עברית, מתוך התחשבות באלו מקהל השומעים ששליטתם בעברית היא פחות ממושלמת. אחר תיאר את הצלחתה הגדולה של השפה העברית המתחדשת וסיפר בדיחות ישנות במה שנראה בעיניו כעגה אמריקאית. את דודו הטוב אברם תיאר כ good church goer. “אנחנו לא עם אלא משפחה" אמר לשומעים המוקסמים, “שיושבת משני צידי האוקיינוס".
בסיום ההרצאה הסתדר הקהל המתמוגג בזריזות מפליאה בתור ארוך ליד הדוכן בו נמכרו ספרי המרצה, שניצב זקוף ומחייך מאחורי המוכרת, חתם לכל קונה על העותק שרכש ולחץ את ידו.
גיבורנו עמד בצד וחיכה עד שאחרון הקונים הלך לדרכו. כשעמזה הבחין בו, נפלו פניו.
"גם אתה היית כאן? למה? תראה… תבין… אני עושה את זה רק בגלל הכסף. אני צריך איכשהו לפרנס את משפחתי. יש לי אישה ושלשה ילדים.“
"כן.“ השתתף בצערו "ככה זה. אבל באתי כדי לבקש ממך משהו. אפשר לדבר אתך רגע בארבע עיניים?“
עדי משך אותו לחדר צדדי וסגר אחריהם את הדלת.
"דבר".
"תראה – הגיעה לידי ידיעה מסוימת. הגיעה באופן חוקי וכשר, שום ריגול, ובלי לעבור על שום חוק. פניתי לנציגנו המוסמך בשאלה איך והאם להעביר אותה לגורמים שזקוקים לה. בתגובה, אולי כתגמול על שאלת קיטבג, קבלתי הוראה גורפת לא להעביר דבר, כולל מכתבים אישיים, ארצה. אני יודע שזה נשמע מופרך ומגוחך – אבל זה מדויק“.
“אתה לא מגזים?” שאל עדי בתמיהה.
הוא משך בכתפיו.
"ואיך אני יכול לעזור" שאל עמזה.
“תגיד לבת־דודה שלך, שתגיד לשכן שלה יניב שיצלצל אליך, ותספר לו בדיוק מה שמעת מפי, מילה במילה. זה הכל. ואנא אל תספר את זה לאף אחד אחר".
עדיאל עמזה הישיר מבט לעיניו, חייך חיוך תם וטוב והבטיח לקיים את בקשתו בלי לסור ממנה ימין ושמאל.
7.
חזרה לאוטווה. השעה הרביעית לנהיגה. שתיים לפנות-בוקר. קר במכונית. אפילו טמפרטורת המנוע נמוכה. מאד. מחר יצטרך לפנות למוסך (הטרמוסטט תפוס, קרוב לוודאי).
רק לא להיתקע כאן.
גדרות כרי־מרעה מכוסים בכפור. פטל. העלה האחרון כבר נשר ממנו. תעלות ניקוז, פלגים לשעבר. אנטנות המהבהבות בברקים כחולים משום מה. עיירות אחוזות בשינה עמוקה. רמזורים מהבהבים כתום. פה ושם תחנת דלק עם שלט אור גדול בו מתחלף מחיר הדלק בשעה המתחלפת בטמפרטורה: כבר מינוס 10, שם אחרי קצה מערב.