יולי
26
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – א’
פרק א: לולי וסבתא (של הקוביוסטוס) נוסעים לשארם באוטובוס ישן של אגד.
בסוף האוטובוס בכל זאת יצא לדרך, אמנם כמה שעות לאחר שכבר כולם התיישבו בתוכו. כמעט כולם: כי רגע לפני שזזו, הנהג כבר התניע, בא חיליק הרס”ר אמר לנהג “רק רגע” והלך וכל השעות האלה עברו עד שחזר. האוטובוס היה “ליילנד טייגר” ישן בצבע ירקרק מתקלף, שבעודו עושה את דרכו אל מגרש הגרוטאות של אגד נחטף לפתע ונשלח לשרות מילואים אחרון.
הנסיעה מרמלה לשרם-א-שייך תארך כשלוש-עשרה שעות, הובטח, ולולי חשב שזה יותר זמן משאורכת הטיסה לניו-יורק, בדרך לשם – כי הטיסה חזרה ארצה קצרה בשעה בגלל כיוון הרוחות.
הוא ישב לבד, בספסל הלפני אחרון מימין, ליד החלון, הציץ החוצה וקרא ב”קוביוסטוס” לסירוגין. חברו אמנון ציווה עליו לבחור תמיד בספסל הזה לאחר שהאוטובוס מנבטים בו הרבה לנסוע התנגש במשאית גדולה בדרכו לבאר-שבע וכל נוסעיו נהרגו או נפצעו קשה פרט לזה שישב בספסל הלפני אחרון מימין. המשאית פשוט חצתה את האוטובוס, הסביר אמנון, אבל עד שהגיעה לספסל המדובר נבלמה, כי הוא בסוף, כמעט אחרון. אמנם בדרך מופלאה גם נהג האוטובוס נשאר בחיים, אבל אמנון שם לב כי יותר לא הרשו לו לנהוג והוא הפך לקופאי בתחנת אגד, אדיב כזה ומנומס ועצוב, כל הזמן מאחורי האשנב במשקפיים כהים.
למעשה כבר היו לו כרטיסים ועכשיו הוא כבר היה אמור להיות מעל האוקיינוס האטלנטי אבל ביום ראשון כשחזר מהעבודה מצא בבית את צו הגיוס. “עוד יהיו עוד טיסות, זה לא סוף העולם” אמר לו צבן קצין הקישור של פלוגת הקשר שאליו צלצל למחרת דבר ראשון בבוקר, מעין דברי ניחומים אחרי שהבהיר כי השתתפותו בתרגיל חיונית ושהוא לא ישוחרר בשום פנים ואופן. אין מה לדבר על כך שהוא לא יחתום לו על אישור יציאה מהארץ. הוא לא התקשר לצבן בצהריים מיד כשהמכתב במעטפה החומה הגיע לביתו, כי מהעבודה חזר רק בלילה, מאוחר בלילה, כשצבן כבר מזמן לא היה במשרד שלו.
אחרי השיחה עם צבן פנה מיד לוולנשטיין ראש אגף משאבי אנוש שהיה גם קצין שלישות בכיר במילואים והלה בחן את הצו ביסודיות ואמר שאין מה לעשות, ומשני טעמים: על צו גיוס למילואים ניתן לערער עד שלושים יום לפני תחילתם, והצו הזה הגיע רק שמונה ימים לפניהם, ואי לכך המועד האחרון לערעור כבר חלף עבר לו, וחוץ מזה זהו צו חרום עליו חתום אלוף, ראש אכ”א בכבודו ובעצמו, ועל שכזה בכלל אי אפשר לערער. “זה לא משנה שמי שחתמה בפועל זו רב”ט רותם הפקידה של הרלשי”ת שלו” אמר וולנשטיין, “אם היא עשתה זאת ברשותו”.
לולי חזר הביתה מאוחר, כי זה חצי שנה הוא נשאר בעבודה עד מאוחר בלילה כדי להספיק לסיים את המחקר שאותו הוא אמור להציג בפגישה ברייט-פטרסון. “כאן רק קשרים יעזרו”, אמר וולנשטיין, “תתקשר לקצין הקשר שלך ושכנע אותו”.
אבל צבן קצין-הקישור אמר שאסור לו בפקודה לתת לחיילים את מספר הטלפון או את הכתובת של קצין הקשר. זה היה קצין קשר חדש שלולי מעולם לא פגש בו, לא ראה אותו ואפילו לא ידע את שמו. כל הפלוגה שלהם, בעצם כל החטיבה שלהם אורגנה מחדש אחרי פינוי אבו-רודס והוא בקושי הכיר שם מישהו ולהפך.
בין עצי שיטה מדובללים וואדיות צחיחים צהבהבים הגיעה סבתו של הקוביוסטוס, הבבולנקה, לקרלסבאד ברכבת מיוחדת ומשרתיה נשאוה באפיריון לגרנד הוטל.
האוטובוס לעומת זאת עצר בשקם של אילת להתרעננות קלה. הוא עצר שם גם בלילה השני של מלחמת יום כיפור, אבל אז כל החטיבה נסעה לשרם, לא רק פלוגת הקשר לבדה, בחמישים ואחד אוטובוסים שבאף אחד מהם לא היה גלגל רזרבי או מפתח גלגלים, ובאילת אטדגי הקוון עזב אותם, הלך לדפוק זונה ולא חזר. בסוף החליטו לא לחכות לו יותר והמשיכו בלעדיו. אטדגי הגיע לשרם רק באמצע המלחמה עייף אך מרוצה.
הפרויקט שבראשו עמד לולי היה סודי מאד. רק למעט מאד אנשים היה מותר לדעת על קיומו ומטרתו, וצבן קצין הקשר ואפילו הסמח”ט לא נמנו אתם גם בחלומותיהם, ולו היה אסור להסביר להם איזה נזק נגרם לפרויקט למדינה ולעם מכך שלא טס לפגישה ברייט-פטרסון. כשנרגע קצת הודה בפני עצמו שבינתיים, מה שברור הוא שלו עצמו, ובעיקר לעתידו נגרם נזק ודאי, וזה מרגיז אותו לא פחות ואולי יותר מאשר הנזק לנ”ל. “תפסיק לזבל! פוטפיץ’, פוטפיץ’! בוא הנה אני אתן לך קצת כסף” אמרה הגברת הזקנה והוציאה מתיקה ארנק רכוס היטב, וחילצה ממנו מטבע בן עשרה גולדן: “לך ושים אותו מיד על הזירו”.
מאילת עד נואייבה הימרה הזקנה חזור והמר על הזירו בניגוד לעצות כל המומחים שהקיפוה ולחרדת ליבם. ובכל הימור חזרה וזכתה וחזרה ושמה את כל זכייתה על הזירו מחדש. בנואייבה כבר עמדה זכייתה על שנים עשר אלף גולדן והיא החליטה לפתע לחדול. מבטי הערצה אפפו את האפריון שלה כאשר נשאו בו אותה חזרה למלון, ושיירה קטנה של משרתים הנושאים בסלים את מטבעות הזהב הולכת בעיקבותיה.
אחרי דהב התחיל האוטובוס מזגזג על הכביש מימין לשמאל ומשמאל לימין – דווקא שם מעל התהומות העמוקים נעצמו עיני הנהג שנאבק לשוא בתרדמה שאחזה בו. לא בנסיעה הזו – בקודמת, ההיא, בלילה השני למלחמת יום הכיפורים. האוטובוס שלהם ניתק מהשיירה ונסע לבדו בסביבה המאיימת. לאיש מהנוסעים לא היה נשק כי נשקם חיכה להם בימ”ח בשארם. בין הנוסעים היו שני נהגי אוטובוס מקצועיים שיכלו להחליף את הנהג הרדום אבל הם לא היו מ”אגד” והוא סירב בתוקף לפנות מקומו למי שאינו נושא רישיון אגד. לבסוף נעתר הנהג והסכים שאחד מהם יעמוד עליו ויטלטל אותו כל פעם ששמורות עיניו נעצמות.
למחרת התעכבה סבתא רק לדקות אחדות בקאזינו, ורק מכיון שהרכבת התעכבה, ורק עד שתצא לדרכה חזרה לרוסיה, ובזמן הקצר הזה הספיקה להפסיד את כל זכייתה מאמש ועוד שתי אחוזות. גורל נכדה לא היה טוב בהרבה. ירד חושך, והספר נגמר.