ברזלים מעופפים שעושים בום – ב'

ב. נוגה זיו היפה מפריז מזכירה ללולי סודות אפלים.

כשהאוטובוס הגיע לשרם כבר שררה חשכה כבדה. האוטובוס עצר, הנהג הדליק את האורות הפנימיים ופתח את הדלת, ומיד עלתה ובאה לתוכו קצינה צעירה. היה בה משהו כה יפה וקורן שכל המילואימניקים העייפים והמקומטים חדלו באחת להתגרד ולשיח שיח תפל ועצרו נשימתם. השתררה דממה.

“שלום" אמרה הקצינה וכבשה חיוך, “שמי נוגה זיו, סגן נוגה זיו, ואני השלישה החדשה שלכם".

עיני החיילים בלעו אותה, מתקשים להאמין למראה עיניהם. הדוגמניות על שערי עיתוני האופנה נראות תמיד מושכות ומצודדות בשערן הבהיר, עיניהן הכחולות, עורן הצח ומותניהן הדקיקות אבל זו הייתה לא רק בדיוק אחת כזאת אלא גם חיה מאד, קרובה מאד, אמיתית, ורבת סמכות.

“אני אקרא עכשיו את הרשימה וכל מי שאזכיר את שמו ירים יד ויגיד אני" אמרה סגן נוגה בקול צלול ונעים והחלה לקרוא.

"נעים יוסף, אברמוביץ' אורי, ספקטור זלמן, אטדגי חנניה, שרעבי דוד, לולי לולי…” כאן עצרה "לולי?” והביטה במורד השורות עד הלפני אחרונה מימין והבחינה בו ופגשה במבטו. “אוי שלום!” רצה אליו בשמחה בין שורות החיילים שאוזניהם נזדקפו ועיניהם נפערו והתקרבה אליו והביטה בו בחיבה "אתה זוכר אותי?” הוא לא הבין איך הוא יכול שלא לזכור, אבל לא זכר. “עמנואל, עמנואל זיו – אני נוגה, הבת הקטנה שלו…” אמרה מביטה לו ישר בעיניים "מפריס…” ועכשיו בבת-אחת נזכר בפגישה ההיא שלו עם הנציג של הלשכה לקשרי מדע והמומחה הצרפתי לקרמיקה בליסטית. הם יצאו ארבעה לשייט באגם שביער בולון, עמנואל שהתאלמן לא מכבר עם הבת הקטנה שלו נוגה, לולי, והמהנדס הצרפתי שהסכים להסגיר לידיהם את החלק החסר בפזל, תמורת תשלום ראוי כמובן – חבורה תמימה למראה. נוגה הקטנה ישבה בסירה על ברכי אביה והביטה בסקרנות בשני הגברים הזרים ששוחחו ביניהם באנגלית קלוקלת על עניינים בלתי מובנים לה לחלוטין. ואחרי ששמע מז'אן-פייר את עיקרי הדברים דקלם לה את "גלגולו של מעיל" ודגדג אותה בסנטר והצחיק אותה נורא עם "פרץ פרץ סיח כרכשתא אי המעיל אשר לבשת", אבל זה כבר היה לפני כמה וכמה שנים ובינתיים היא גדלה ובגרה ויפתה ושערה צימח והיא נעשתה קצינה. "אה", אמר לה, "גדלת", והיא אמרה "טוב בטח עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר", והוסיפה, "נחמד לראות אותך", וחזרה לקדמת האוטובוס לקרוא את רשימת השמות ולסמן בה סימונים. והוא חשב שכמה חבל שהוא כבר זקן מדי בשביל אחת כמוה וממילא אף פעם לא היה מעז להתחיל איתה.

סגן נוגה סילקה קווצת שיער זהובה מעינה, סיכמה לעצמה משהו ברשימותיה, ואז קראה שמות אחדים ואמרה שירדו כי הם נשארים כאן בשארם ואחרי שירדו קראה לכמה אחרים שהמתינו בחוץ לעלות לאוטובוס. ביניהם הייתה חיילת אחת מילואימניקית. קשה היה לראות אותה באור החיוור של האוטובוס ובכל מקרה יופייה הקורן של נוגה האפיל עליה, אבל זה לא הפריע לה לפזר חיוכים לכל עבר. היא התקדמה גוררת צרור ורוד אחריה עד אליו – דווקא על ידו היה מקום פנוי – וביקשה לשבת על יד החלון. הוא פינה לה את מקומו.

“אתם נוסעים עכשיו לא-טור, שם תשתתפו בתרגיל קשר. ברגע האחרון מישהו נזכר שהסדירים יוצאים בדיוק השבוע לרגילה או להשתלמות וחיפשו מי יכול להחליף אותם בתרגיל הזה ואז נזכרו בכם" אמרה נוגה מחייכת גם היא, "ומה זה כבר עוד מאה קילומטר בשבילכם." והוא, מהנדס שכמותו, מיהר לחשב שאם את ארבע מאות הקילומטר בין רמלה לשארם עשו בשלוש-עשרה שעות אז עד א-טור בחשכה יש להם עוד כמעט ארבע שעות נסיעה.