ברזלים מעופפים שעושים בום – ג'

ג. מה קרה בחושך, ומה קרה פעם, ואיך נראה טיל אחרי שיורט?

קצת אחרי שיצאו לדרך כיבה הנהג את האור ונהיה חושך ונשארה רק טלטלת האוטובוס על הכביש הישן הצר והמשובש, לרוב מנדנד כעריסה אך לפעמים גם חובט חבטה קולנית ומכאיבה. לולי שתק, והחיילת שלצידו לא אמרה דבר, ונראה היה שנרדמה מיד כשיצאו לדרך כי ראשה צנח על כתפו. שערה היה רך וריחני. ירכה החמה נצמדה לירכו. ובהדרגה חש שקרסולה מחליק עלה ורד על קרסולו, כאילו ביקש לעוררו. הוא ניסה להטותה לעבר החלון, כמו שמיישרים ספר שצנח במדף, מניח שאינה מודעת למתרחש אבל היא תפסה בידו, למנעו מכך.

עוד אחת, חשב ובינתיים לא ניסה שוב להרחיקה מעליו אם כי בלבו החליט, כמו גרושו מרקס בשעתו, שעם זו לא יהיה לו דבר, שזה או נוגה או לא כלום.

מהכביש הזה עצמו עלה הבום הגדול אז ביום התכלת השקט בלב הצהריים. בבונקר המפקדה התעוררה המולה רבתי והתרגשות פעלתנית וכולם ניסו לברר מה קרה והיכן. תחנות שלדג הגדולות והקטנות ממטות הגדודים ומהתצפיות בשטח העלו השערות שונות וכיוונים שונים אבל בסוף ראו כולן, וכל אחת מהזוית שלה, את הפטרייה השחורה הגדולה מיתמרת לשמי התכלת. מטוס הסיור הקל שהוזנק מהשדה בראס נצרני גילה משאית ריאו מפוצצת בקילומטר החמישים בכביש שארם א-טור. זו הייתה משאית התותחנים שיצאה כשעה קודם לכן מא-טור גוררת תותח, בארגזה עשרה טון פגזים ותחמושת, ובתא הנהג היו נהג ואפסנאי שבערך שם התעורר לקול ולריח חלקי הצמיג הבוערים המושלכים מהתותח הנגרר לארגז המשאית. “זה יתפוצץ!” צעק האפסנאי שמיד הבין דבר מתוך דבר. "מה יתפוצץ?” שאל הנהג שזה כחצי שעה נאבק בהגה המושך אותו שמאלה. לא היה מקובל עליו שמשהו יכול להיות לא בסדר במשאית שלו – למשל פנצ'ר בגלגל התותח. "התחמושת! אנחנו! עצור!” הנהג עדיין לא החליט אם לתת אימון בדיבורים המשונים הללו או לא, אבל אז האש בארגז שמאחוריו כבר היתה חזקה, והוא לא היה יכול יותר להתעלם ממנה ועצר, ושניהם קפצו החוצה ורצו כל עוד נפשם בם והשתטחו בתעלה אפיים ארצה וכיסו את ראשם בידיהם ואז הכל התפוצץ. כשעבר שם כעבור שבועות אחדים עוד היה העוזי החרוך של הנהג בין שני הכיסאות שרק מסגרות חלודות וקפיצים נותרו מהם.

ואיך נראה טיל שיורט אחרי שיורט הבהבה לרגע במוחו הפגישה שלא מתקיימת, אבל עכשיו הוא היה עייף מכדי להיכנס לפרטים.

לפני חמש-עשרה שנה, כשהיה סטודנט, ביום חמישי בערב, כשכולם חוזרים מירושלים לשפלה באוטובוס החשוך, התיישבה פעם מישהי כזו על ידו. בעיקול הדרך הראשון הצמיד אותה אליו הסיבוב למלוא אורכה, אבל היא נשארה דבוקה בו גם אחרי שהאוטובוס חזר והתיישר ואף פיתלה את קרסולה סביב קרסולו והוא נענה לה והקיף את כתפה בידו כאילו היה חבר שלה והיא הניחה את ראשה על כתפו כאילו הייתה חברה שלו ואז הניחה את ידה על מפתח מכנסיו. מילה לא נאמרה. היא חשה את הזקפה החזקה שצצה תחת ידה וחככה את שדה בצלעותיו. הוא תחב את ידו בין ירכיה, וכך המשיכו כל הדרך ממששים מתמשמשים ושותקים. הוא לא ידע אז שיש בחורות כאלה, הוא כפר בקיומן, ורק שנים מאוחר יותר קרא על הזיון המרוכסן והסתבר לו שזו אינה היחידה וזה אפילו לא ממש חריג ולא היה בזה דבר המכוון אליו אישית. אבל היא הפחידה אותו כשאמרה לו, בכניסה לעיר, ממש בסוף הנסיעה, מילים ראשונות שבכלל אמרה, “אני יורדת כאן אתה בא" וראה בדמיונו מחלות מין וילדים אם לא חבורת שודדים שטמנה לו פח ואמר לה "לא".

ואמנם באמת למחרת בבוקר כשבאה לביתם מונית לאסוף את אביו לשדה התעופה מי אם לא היא ישבה ליד הנהג המשופם, צמודה צמודה אליו, ידה על ירכו, וגם היא זיהתה אותו וחייכה אליו ונפנפה לו בידה לשלום ואמרה לו "אהלן".

הוא הכיר טוב את הדרך, ותהה אם מישהו מהנוסעים, ושכנתו בפרט, יודעים עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת. על החוף הלבן הזה, כאן לא רחוק מהכביש, שכב לילה אחד עם הסיירת במארב. הוא בכלל הגיע לשם כדי להחליף את תומר הטכנאי לשלשה ימים, אבל בסיירת התייחסו אליו כאל לוחם מהמניין וצירפו אותו למארב. עם שקיעה יצאו לשטח בג'יפ עמוס מזרנים, משקפת לראיית לילה הנקראת "שפנפן פסיבי" ומקלע. “יש ידיעות שהקומנדו המצרי ינסה הלילה להוריד כוח אל החוף" הסביר המפקד. “אנחנו נפעל כך: כולם ישנים ואחד ער, צופה בשפנפן אל החוף, ליד המקלע. אם מגיעה סירה אל החוף, ויורדים ממנה אנשים, התורן מכניס בהם צרור, מה שממילא יעיר את כל השאר, ואז כולם מזנקים ומסתערים על יורדי הסירה ומחסלים אותם".

תורו הגיע בין אחת לשתיים בלילה. השפנפן השמיע לפרקים שריקה גבוהה ודקה שלימדה אותו כי קרביו החשמליים תקינים. החוף והים נראו מבעדו ירקרקים, סהרוריים, ירחיים. גלים קטנים ירוקים חולניים שטפו ממנו בשורות לא נגמרות אל החולות הירקרקים. דיונות אחרות ולילות אחרים התערבלו בזיכרונו, לחים יותר, קרירים יותר ולא פחות חלומיים. הוא לא ידע איך משתמשים במקלע אבל היה בטוח שדבר לא יקרה, הרי אף פעם שום דבר לא קורה, ולא יהיה שום צורך להשתמש בו. בשתיים וכמה דקות העיר את לוחם הסיירת שלימינו, מסר לידיו את השפנפן ונרדם מיד.

הוא התעורר לקול נזיפה ארסית של המפקד. המפקד עצמו נראה כמי שאינו יודע אם למרוט את שער ראשו הוא או למלוק את ראש החייל עליו ירד.

ומה התברר? בערך בשלוש וחצי הגיעה סירה אל החוף. עשרה מצרים חמושים ירדו ממנה בדממה והחלו להתקדם אל עבר הכביש בו נסע עכשיו האוטובוס שלהם, כולל הוא וכולל החיילת הדבקה בו וכולל כולם גם יחד. תורן המארב התבונן במצרים מבעד השפנפן הפסיבי כמכושף. עשרה מצרים ירקרקים פוסעים להם בדממה חלומית בחולות הרכים הירקרקים. שיתוק אחז בו למראה התמונה הקסומה וגם רחמים עמוקים על חבריו העייפים שעוול להעירם לא בתורם ברעשי המקלע האלימים והוא קפא משותק נאלם דום בעוד המצרים חולפים מולו בשתיקה ככוכב שביט בשמי הלילה או כאנייה על קו האופק. הם עלו על הכביש ונעלמו, ורק אז העיר את המפקד.

שוב הסתובב האוטובוס בחזקה והפעם התיק הסיבוב את החיילת ממנו והצמיד אותה לחלון. היא המשיכה לישון והוא חשב בהקלה שמוטב כך, אם כי חסרה לו רכותה החמימה, המתרפקת והמעוררת.

והאוטובוס הגיע לא-טור.