ברזלים מעופפים שעושים בום – ד'

ד. לילה בימ"ח, שבוש טילים, ומשאית הקשר של ינקול.

“כוס-אמק" אמר זולוטוב כשנכנסו לחדר המגורים שהוקצה להם וחזר ואמר: "כוס-אמק!”.

בדרך כלל במילואים ניסים זולוטוב האפסנאי היה יצור אדיש למדי, בפרט בימים הראשונים בהם היה עליו לנפק ציוד לשאר החיילים בפלוגה. דרוך וממוקד דרש שיחתמו על הטפסים שתחב לידיהם, וחוץ מזה לא עניין אותו דבר, כולל חוסר התאמה גמור בין הפריטים שנצררו בשמיכות ב' הבואשות משמן רובים ישן ושתן, שאותם זרק במהירות למתגייסים ברחבה שליד האפסנאות, ובין הרשום בטופס שהגיש להם לחתימה. דבר אחד בלבד היה יכול להעיר אותו חזרה לחיים: רהיטים. היה לו ביפו בית חרושת לרהיטים אנגליים עתיקים, ועליהם שש לדבר. טוב, גם על בנו הקטן.

“מה קרה, זולוטוב, מה גורם לך פתאום להתרגש?”

“אתה רואה את הפליטיה הזו?” הצביע נסים על מרסס ידני לקטילת יתושים שהיה מוטל הפוך במרכז החדר, "כך בדיוק השארתי אותה כאן לפני חצי שנה בפעם הקודמת כשהיינו כאן! מאז איש לא עשה כאן כלום, אפילו לא נכנס לכאן, תראה את האבק".

“ולמה שמישהו יכנס לכאן?”

“כי…” נסים השתתק וכבה, כאילו הרגיש בעצמו שבעצם שום דבר בלתי-צפוי לא אירע. להפך, ההכרחי קם והיה. "הבטיחו. ולא קיימו. זה הכל.”

“אבל זה היה בימי ינקול," ניסה לולי להעמיד דברים על דיוקם "ינקול הבטיח, וינקול כבר איננו. עכשיו יש לנו מפקד חדש".

לא נשאר הרבה זמן עד הבוקר עד שיתחיל התרגיל והם צנחו בבגדיהם איש על מיטתו כיבו את האור וניסו להירדם. את ינקול הכירו הרבה זמן: הוא קיבל את הפיקוד קצת אחרי ששת-הימים ולא כמו עכשיו עם המפקד החדש – הם כבר ידעו בדיוק מה לצפות ממנו, והוא מה לצפות מהם, בכל זאת עברו יחד שמונה שנים. לולי נזכר שלכן גם לא התפלא כשקיבל ערב אחד טלפון מחיליק הרס"ר שהורה לו בשם ינקול להתייצב למחרת בבוקר בשדה-דב למשימה דחופה.

“אבל אני לא יכול בשום פנים ואופן. מתוכנן לנו למחר תרגיל גדול עם הנ"מ ואני חייב להשתתף בו." התרגיל הגדול עם הנ"מ נועד לבדוק את הרעיון שלו להסטת טילים ממסלולם והיה שלב חשוב בתכנית העבודה של פרויקט שיבוש הטילים.

“עזוב את הנ"מ," השיב לו חיליק, "הנ"מ לא מוציא לך אישורי יציאה מהארץ ולא מאשר לך חופשות כשאתה בשרות פעיל שלא לדבר על כך שהוא לא יכול לשחרר אותך משמירות ומתורנויות מטבח. זה חשוב לינקול אישית, ואני סומך עליך שתהיה שם מחר."

כן, נזכר לולי ושב והתבייש בחולשתו, הוא נכנע לסחיטה והגיע למחרת לשדה-דב, תוהה את מי ימצא שם ולשם מה. את התרגיל הגדול עם הנ"מ השאיר לסגנו שלא ידע לפתור בעיות, אלא רק לעורר אותן, וליבו אמר לו שהתרגיל מועד הפעם לכישלון מר. באולם הכניסה לטרמינל בשדה דוב פגש את אציל, דוד אציל, אצלן לשעבר, האפסנאי הראשי במילואים וסוחר מטבע-חוץ ברחוב לילנבלום בשאר הימים. מאז שכל את בנו במלחמת יום-כיפורים התנדב לכל משימה אף כי יכול היה להשתחרר ולהיפרד סופית מהמילואים. אציל אמר לו שעליהם להשיג כרטיסי טיסה לא-טור וכשיגיעו לשם יתבהרו להם פרטי המשימה. לולי שאל אותו אם הוא השתגע ואיך "משיגים" כרטיסי טיסה? לעמוד על המסלול ולנפנף לטרמפ? ואציל ענה לו בשלווה שילך לפקידה הצבאית שם בדלפק, ושידבר איתה נחמד, אם הוא רק יכול בכלל, והיא כבר תסדר לו משהו. לולי ענה שאין סיכוי, אף פעם לא הולך לו עם בנות, ואציל ענה שהוא חושב שהוא טועה ושילך כבר וינסה. הפקידה נשאה אליו זוג עיניים ירוקות והוא גמגם ואמר לה שעליהם להגיע לא-טור ואם יש לה איזה כרטיסים בשבילם ושלא, אין להם צו תנועה או משהו שכזה אבל הם באמת צריכים. הוא הישיר אליה מבט והיא הסמיקה, ועלעלה קצת בניירות שלה ושוחחה עם מישהו בטלפון ובסוף אמרה שבשום אופן אין לה כרטיסים להיום אבל מחר אם יגיעו בבוקר לטרמינל הצבאי בלוד תהיה משם טיסה של דקוטה והיא יכולה לתת להם אישור להצטרף.

הדקוטה היתה מטוס תובלה מיושן וקטן, ללא מושבים או חלונות אלא רק מעין אלונקות מתוחות לאורכו. מלבדם היו בו עוד חיילים אחדים שבמשך כל הטיסה סיפרו סיפורי זוועה על מנועי דקוטה הקורסים באוויר ועל כני נחיתה של דקוטה המסרבים להיפתח – צרות ידועות ושגרתיות.

אבל הדקוטה המסוימת ההיא בכל זאת נחתה בשלום ובימ"ח א-טור כבר חיכה להם זיקו, האלחוטאי הראשי, לחשוף בפניהם את המשימה.

ואז הסתבר כי לינקול יש אח. לא סתם אח, כי אם מג"ד קשר פיקוד דרום. וכשינקול ביקר לפני זמן מה אצל אחיו בפיקוד הראה לו הלה את משאית הקשר שבנה עבור מפקדו, הלא הוא אלוף פיקוד הדרום. משאית ריאו שלמה, בעלת שלשה סרנים ושישה גלגלים, ועליה יער של אנטנות, לבירינת של מכשירי קשר, והמון מע"דים, דהיינו מערכות יד, שהן האפרכסות שדרכן מדברים במכשירי הקשר, משתלשלות להן מכל עבר, כעטינים של פרה ענקית. והמשאית הזאת באמת הניבה פרות נאים, כי זמן לא רב אחרי שהוצגה בפני האלוף הועלה אחיו של ינקול בדרגה. האח המסור והנמרץ תחב את שרטוטי המשאית ופרטי זיוודה לידי ינקול ולא אמר דבר. והנה הם מועברים בזאת, השרטוטים הללו עצמם, לידינו, בשלמותם, ויש לנו עשרה ימים להכין משאית כזאת גם למפקד של ינקול, הרי הוא מפקד חטיבת המילואים שלנו, המח"ט בכבודו ובעצמו. דברי זיקו.

לולי לא התאפק ושאל "בשביל מה המח"ט צריך משאית קשר?” והוסה מיד בתנועת יד מבטלת ומבטי רחמים. לא זו השאלה, בכלל לא. ואציל שאל, כיצחק בשעתו: “אני יודע היכן מכשירי הקשר (במחסן שלנו) אבל מהיכן ניקח ריאו?” וזיקו אמר שזו לא בעיה. ממש ממול יש ימ"ח רכב, ופשוט ניקח משם ריאו אחד. “נגנוב", קרא לולי לילד בשמו וזיקו הסביר בשלווה כי בימ"ח הרכב שורר ממילא בלגן כזה שאף אחד לא ירגיש, שלא לומר יינזק. “קדימה, לולי," אמר זיקו, "גש לימ"ח רכב ותביא לנו ריאו”. לולי נחשב בעיניהם כמומחה לכל דבר מכני או חשמלי, ומשאיות ריאו בכללם.

שער ימ"ח רכב היה שומם מזקיף ופתוח לרווחה. הבסיס כולו נראה ריק מאדם. בסככות הגדולות חנו בשורה ארוכה-ארוכה וצפופה, זו בצד זו, כמאתיים משאיות ריאו גמלוניות, מאלו ששלחה ארצות הברית בבהילות לארץ במלחמת יום-הכיפורים. לולי נכנס לראשונה שבהן, סובב את מתג ההצתה וניסה להתניע. דממה. הוא יצא מתא הנהג וניגש לבחון את המצברים. הם היו ריקים ויבשים לחלוטין. מתים. גם המשאית השנייה לא התניעה, וגם לא השלישית, והעשירית, והמאה, והמאתיים. כל המצברים של כל המשאיות בימ"ח הזה היו מרוקנים, ונראה שאיש מעולם לא ניסה אפילו לשמרם טעונים.

לולי חש שעל כך – מצברים מוזנחים! – הוא כבר לא יכול לעבור בשתיקה. עד כאן. בצעדים גדולים ונרגזים הלך לחדרו של מפקד הבסיס.

המפקד ישב בנחת על כסא המנהלים שלו מאחורי מכתבה כבדה, שעליה טבלת זכוכית גדולה על גבי מפת לבד ירוק. על הקירות סביבו היו תלויות תעודות הצטיינות והוקרה על השתתפותו באליפות הבסיס בכדורסל ובכדורעף. הרדיו ניגן מזמרת הארץ ומסר ד"ש עם כל שיר, והוא קרא עיתון ספורט ופיצח גרעינים.

“אף אחת מהמשאיות שלך לא מתניעה!” אמר לו לולי ברוגז. “מה יהיה בשעת חירום?”

“איך אתה יודע, אם מותר לי לשאול?” התעניין המפקד. “בדקתי אישית," אמר לולי "ואני גם יודע מדוע. כל המצברים – כולם! – ריקים. אף פעם לא טענו אותם ואף פעם לא הוסיפו להם מים מזוקקים!"

לשמע ההאשמה הזו איבד המפקד מעט משלוותו.

“אני אגיד לך למה זה," אמר המפקד, "זה בגלל שאנשים כמוך יושבים להם בשקט על התחת שם בצפון ולא עושים כלום. מי לדעתך מוכן לשבת כאן בחור הזה ולשרת את המולדת? איזה מין אנשים לדעתך? אתה יודע איזה חומר יש לי כאן, איזה כוח אדם? אפסים אחד אחד בלי יוצא מהכלל. אם אתה רוצה שהמצברים בא-טור יהיו טעונים, חתום קבע ובוא לשרת כאן. נראה אותך. אני לא סובל את הסוג הזה של הישראלי המכוער, כמוך, שיודע רק לבקר.” ולאחר הדברים הללו, לאות כי השיחה הסתיימה ואין יותר מה לומר, נשען לו מפקד הבסיס לאחור בכיסא המנהלים שלו וחזר לעיין בעיתונו, מניח את רגליו הנעולות בנעלי גיבורים אדומות על השולחן היפה.

לולי חזר למחסן הקשר, שבו היו להם מצברים טעונים משלהם וכלי עבודה. זיקו אציל ונסים שהגיע בינתיים גם הוא עזרו לו לסחוב אותם לימ"ח שם החליפו בהם את המצברים המרוקנים של הריאו הראשונה בשורה הארוכה, התניעו אותה ונסעו בה למחסן הקשר מבעד לשער הימ"ח הפתוח.

זיקו היה מסגר מומחה. הוא השיג רתכת חשמלית מאחד הקבלנים שעבדו בסביבה בבניית ימח"ים נוספים ושלשה ימים ריתך מנשאים ותושבות של מכשירי קשר לארגז המשאית, וקדח בה חור מול חור מלפנים ומאחור – הכל לפי שרטוטי האח של ינקול. א-טור רחשה יתושים, ענני יתושים, ונסים הצליח להשיג פליטיה והפך אותה לנשקו האישי.

ביום הרביעי החלו לאכלס את המנשאים במכשירי קשר שהוצאו ממחסן החירום לקראת החיווט ובדיקות הקשר שיתחילו ביום החמישי.

אבל בצהריים הגיעו כמה מכוניות אמריקאיות גדולות ממוזגות מלאות מפקדים: מפקד פיקוד מרש"ל ואתו סגנו ושלישו, ועוד אחדים מהזן הזה, ואתם מג"ד קשר מרש"ל, זיו תדהר. הם נעצרו ליד חורשת האנטנות שצמחה על גב הריאו, ויצאו בכבדות מהמכוניות (אחד מהם פרש הצידה להשתין). “מה זה?” שאל אלוף הפיקוד, ואציל פתח את פיו להסביר בכובד ראש סמכותי את מהות הפרויקט כשזיו שיסע אותו: "זה ינקול המפגר," והאלוף שאל אותו "זו שוב המשאית ההיא שנתקעה לו בראש?” וזיו רק צקצק בלשונו ופרש ידיו לצדדים.

“אתם מתנפנפים מכאן מידית," אמר האלוף "אני לא רוצה לראות אותכם בבסיס הזה אפילו עוד שנייה. ישר לשדה. נוע!”

וכך נשארה הפליטיה על הרצפה באמצע החדר וכך מצאו אותה עכשיו לאחר שישה חדשים.