עמיקם דורעם הוא סוכן ביטוח שמנמן בימים, כל הימים, ומש”ק קודים וכתבי-סתר במילואים, והוא גם מפקדה של המילואימניקית מהאוטובוס ששמה בכלל תקווה והיא צפנית.

הפלוגה כולה כבר נמצאת במגרש המסדרים של בסיס א-טור מחכה עם הכוחות המתורגלים ליציאה לשטח ובעודה מחכה נפוצה שמועה שנציגי הקצינים השונים יכולים לגשת למטבח ולקבל תפוזים. עמיקם אינו קצין אבל אומר לתקווה “לכי למטבח להביא תפוזים. תגידי שאת מהקמז”ר,” “מה זה קמז”ר,” שואלת תקווה ועמיקם אומר לה “הטבח הרי לא ישאל אז למה לך לדעת,” ותקווה חוזרת כעבור כרבע שעה וחולצתה המופשלת מלאה תפוזים וחושפת קורקבן נאה על מותניים צרים.

זיקו מרוצה למדי: החוליה שלו קיבלה את נמג”ש המח”ט שהוא ללא ספק כלי הרכב המשוריין המשובח שבסביבה – זו דרך הטבע, למי יתנו את הזחל”ם הכי טוב אם לא למח”ט. התרגיל יתרחש במרחבי סיני הגדולים שעוד נשארו בידינו אחרי הסכם הביניים והחזרת אבו-רודס למצרים, ולכן זקוקים בו לתחנת ממסר שתוצב הרחק מכאן – על גבעה רמה שמונים קילומטר בעומק הדיונות. וכוח זיקו הוא שיפעיל את הממסר.

“כוס-אמק ממסר,” אומר זיקו “זה אף פעם לא מצליח,” כולם כאן (חוץ מתקווה) זוכרים עדיין את הפעם הקודמת שהצוות הזה (מסגר ותיק, כתבנו לענייני רווחה, יועץ מס, בעל חנות פינתית לפיצוחים, ומומחה לאמצעים נגד טילים) נשלח להקים ממסר על ג’בל חמם-פרעון. הדבר היחיד המשותף לכולם היה זיכרון עמום משרותם בחיל-הקשר, חמש-עשרה שנה קודם לכן.

כשהתקרבו אז להר הגבוה והתלול נמלא נהג הזלדה דאגה וסגר את כל המדפים, והם נכלאו במעי הזלדה כבמעי הדג, ורק שמעו עד כמה מתאמץ המנוע, עד כמה הוא מייבב, ואת חריקת שיניו של הנהג המתוח והעצבני באזניות קסדות הקשר שחבשו לראשיהם.

כשהגיחו מבטנה בראש ההר כבר שררה בו אפלה ורוח קרירה נשבה. צלליותיהם של שני אוהלים נסתמנו בחושך: אוהל הודי גדול ואוהל משולש קטן.

לולי הרים את שוליו של האוהל הקטן ומצא אור גדול בתוכו: פנס לוקס בער בו באוושה נעימה מפיץ אור בהיר לבן וחזק על סביבותיו. את מלוא כל האוהל כמעט תפס שולחן עץ שבצדדיו שני ספסלים. ליד השולחן עמד שק תפוחי אדמה וחייל מוזנח עסק בקילופם לתוך סיר ענק מאלומיניום. “אהלן,” אמר לו לולי, לא בטוח לגמרי שהלז מכוחותינו, “מה העניינים?”

“בסדר,” אמר החייל, “עזרוני באוהל השני, תדבר איתו”.

באוהל השני לעומת זאת דלק רק נר אחד, שעשה יותר צללים מאשר אור והטיל אותם מתנועעים על יריעותיו. מספר גברים בגופיות ובמכנסיים קצרים ישבו בו אל השולחן וידיהם פרושות לפניהם כבשעת תפילה או מדיטציה. אחד מהם רמז לו בדממה שישב גם הוא לשולחן ויחריש.

אחרי דקה או שתיים הרים אותו אחד את ידו ואמר, “בנוסח עדות המערב: שלוש ארבע” וכולם החלו לשיר “ורק ירושלים אפס-שתיים” ברצינות ובחגיגיות, וכשסיימו התפנו לקבל את פני האורח והסבירו לו שהם מחטיבת אילת. זו הגזרה שלהם הם פה כבר שבועיים משתגעים משעמום ושעוד מעט יביאו הנה את הצ’יפס הם עושים הרבה צ’יפס ואצלם הרבה זה הרבה, וחוץ מזה הם כאן בתצפית על מפרץ סואץ ותפקידם לרשום כל אוניה העוברת בו, ביום ובלילה, ולשם כך יש להם טלסקופ והוא אפילו מצויד בשפנפן פסיבי לראיית לילה. “ועכשיו מוסקוביץ’, החדש, בתורנות,” אמר מישהו ועורר גיחוך כלשהו בפני אחדים מהם.

לולי יצא מהאוהל להתבונן בשמי הכוכבים הנהדרים שהתרוממו מעליהם. בערים ובסביבותיהן כבר אי אפשר לחזות בכוכבים, רק במין מקומות כאלה. האור השופע ועולה מהערים מתפזר באטמוספרה ומאפיל על אור הכוכבים. בסן-דייגו שבדרום קליפורניה התקיים אפילו משאל עם בעניין סוג הנורות בהם תשתמש העירייה לתאורת הרחוב. לבקשת מצפה הכוכבים בהר פלומר הסמוך הסכימו התושבים הנדיבים להשתמש בנורות נתרן בלחץ נמוך, ואך ורק בהן, לתאורת הרחובות, אף כי כך יגדלו חשבונות המס שלהם בחצי דולר לחודש. אור נורות אלו מפריע לפעולת מצפה הכוכבים פחות מאור מנורות רחוב אחרות. לולי ידע כל זאת כי פעם ביקר בסן-דיגו בעת ניסוי טיל ששוגר מבסיס הימייה שם, טיל שהשאיר אחריו שובל לבן עד ללב התכלת, אך לולי העדיף שלא להיזכר בכך עכשיו. כאן בג’בל חמם-פרעון הזדהרו להם הכוכבים כמאז ימות עולם בכל זהבם קרובים ודוממים.

כשעיניו הסתגלו קצת יותר טוב לחושך ראה את החדש, מוסקוביץ’, על המצוק מעל התהום מחזיק את השפנפן הטלסקופי שלו כאילו היה טובה או בסון ונושף בו בכל כוחו. “מה קרה לך?” שאל בדאגה. “לי לא קרה כלום”, ענה מוסקוביץ’ ”אבל הגיע הזמן לנפח את השפנפן”. “לנפח את השפנפן?” “זה הנוהל,” אמר מוסקוביץ’ בגאווה מסוימת, “היום החברה לימדו אותי, השפנפן הזה פועל על לחץ אויר, ויש לו דליפה קטנה. אתה שומע את הצפצוף?” וקירב לאזנו את המכשיר שבקע ממנו קול איוושה חלשה. לולי זיהה את צליל הממיר, ההופך את המתח הנמוך שבסוללת השפנפן למתח הגבוה הדרוש לפעולת השפופרת הקטודית שבתוכו. הממיר טוען קבל, מצפצף כשטוען, ומפסיק את הטעינה ואת הצפצוף כשהקבל טעון, וחוזר ומחדש אותם אחרי שהקבל איבד אחוז מסוים ממטענו. “זה האוויר בורח.” הסביר לו מוסקוביץ’ “ולכן צריך כל פעם לנפח מחדש. הצרה ששכחו לתת לנו את המשאבה, ולכן אין ברירה אלא כל הזמן לנפח בפה.” והוא שב לנפוח בשפנפן בלחיים מלאות ועגולות, נוכח האויב, תחת שמי הכוכבים המופלאים.

אבל אז נקרא לולי חזרה לזלדה. ינקול המ”פ, ינקול מ”פ הקשר, היה במכשיר ונשמע נואש. לולי ואחרים ניסו פעמים אחדות להסביר לו שממסר אוטומטי חייב לשדר ולקלוט בעת ובעונה אחת, ואת זה אי אפשר בשום פנים ואופן לעשות באותו התדר, בכל אופן לא עם הציוד שבידינו. יותר קל היה להסביר לינקול את ההבדל בין בוזונים לפרמיונים מאשר להבהיר לו את הסוגיה הזו. בפרט הסתבך בקטע של מיסוך ומעבר מתחום כיסוי אחד לשני. “כאשר אתה בתחנה 1 ובתדר א’ ותחנה 2, שגם היא בתדר א’, ממוסכת – עליך לעבור לתדר ב’ ואז תחנה 2 תשמע אותך דרך הממסר שמעביר את השידור מתדר ב’ לתדר א’ וגם להפך”. “אבל היא בתדר א’ ואני בב’!” אמר ינקול חלושות ומבטו נזדגג. “כשאינך מצליח ליצור קשר עם תחנה בתדר א’ פשוט עבור לתדר ב’ “ ניסו לפשט לו אבל הוא לא האמין שכך גם יתר התחנות ישמעו אותו.

“אני לא שומע את זרזיר 5” אמר ינקול.

“כרטיס צהוב” ענה לו לולי, זה היה הקוד למעבר לתדר ב’. ינקול החליף תדר והדבר הראשון שעשה היה לשדר “זרזיר 5, כרטיס צהוב”, הוא היה משוכנע שאם הוא החליף תדר על כולם לעשות כמוהו, וזרזיר 5 הממושמע עבר גם הוא לתדר ב’ ושוב ינקול לא שמע אותו. תחנות זרזיר אחדות ניסו להסביר לקדקוד איך לעשות מה, מה כן ומה לא, אבל הצליחו רק לסבך אותו יותר ויותר והוא, חושש לסמכותו ולמעמדו, התרגז ונזף בכולם ודרש מלולי להשבית לאלתר את הממסר האוטומטי ולעבור לתיווך, משלח יד אבותיו מימים ימימה. לאט לאט הסתובבה לה הדובה הגדולה על צירה, הוא כוכב הצפון, לאט לאט גוועה השירה באוהל הגדול וגם נשיפות מוסקוביץ’ בשפנפן הלכו ורפו, ורק “זרזיר 5 דרכי מקדקוד” “וקדקוד דרכי מזרזיר 5” נשמעו ברמה עד שהאיר השחר.

וכשהגיע הבוקר הגיע למקום הוולוו של ראש עירית אילת, שהעפיל בקלות בעליה התלולה שהזלדה כמעט ולא יכלה לה, וממנו יצא ראש העיר רענן ונמרץ. עזרוני כינס את חייליו מאובסי הצ’יפס והצרודים מזמרה ממושכת וגם מוסקוביץ’ התשוש הצטרף אליהם. ראש העיר נאם בפניהם נאום קצר: “חיילים גיבורים! העיר אילת אסירת תודה לכם על תרומתכם לביטחונה ולביטחון ישראל בכלל. אנחנו מעריכים מאד את הקרבתכם ואת עמידתכם האיתנה במשימה שהוטלה על כתפיכם. חזקו ואימצו והמשיכו בדרככם זו! ולאות הערכה נחלק לכם עתה תשורה קטנה.” כאן ליקק ראש העיר את שפתיו והביט בנהגו שקלט ופתח את תא המטען של הוולוו והוציא משם שקיות קטנות שהכילו משחת שיניים ומברשת, תחתונים וגרביים טריים וכן חפיסת שוקולד פרה, שקית לכל חייל.

אז מה, שוב פעם ממסר? אנחנו? לולי ידע שנוספה דאגה נוספת על דאגותיו.