הגרר הגיע מאוחר אחרי הצהריים. הם היו כבר עייפים רעבים וצמאים ולא שמו לב אם זה גרר צבאי או אזרחי, יכול להיות שאפילו בדואי. הגרריסט החסון, משופם בגופיה אפורה או עביה, רתם את הזחל"ם בשרשרת ברזל הרים את חלקו הקדמי במנוף ויצא לדרך, כשהזחל"ם מדדה אחריו על זחליו בלבד. אף אחד מהנוסעים לא ידע להיכן הוא נוסע ואפילו לא ידע אם לנהג זה ברור או אכפת.

הגרר ירד מהכביש והחל להעמיק לתוך המדבר בין הדיונות. השמש הלכה ונטתה אל האופק ועכשיו הם היו בים של זהב.

תקווה ישבה בראש הערימה ברגליים פשוקות מול פניו של גורן הקשר, שהיה צמוד לדופן הזחל"ם, תקוע בין התד"ל לפק"ל ולא הפסיק להצחיק אותה. היא הפשילה את ראשה לאחור ושערה הארוך צנח אל ערימת הציוד כזנב סוס מזהיב באור השקיעה. ראשו של גורן היה בין ברכיה ופיו לא הפסיק מלהפיק מרגליות. הוא היה כתבינו לענייני רווחה ומבין גדול בשכבות המצוקה.

לאט לאט הלכה דרך העפר וטיפסה לתוככי סיני, וככל שנמשכה כן נהייתה צרה יותר ומשובשת יותר. השמש כבר שקעה ורק רמץ אדום נותר ממנה במערב.

הנהג עצר ואמר "די, יותר אני לא ממשיך". הוא משך בידיות המנוף, להוריד את חרטום הזחל"ם המקולקל חזרה לקרקע, וניתק ממנו את כבל הפלדה. אחר כך תמרן בזריזות את הגורר המגושם שלו, הפנה אותו לאחור, אמר בי ונסע. זמן מה עוד נראו האורות האדומים שבזנבו הולכים וקטנים הולכים ונמוגים עד שנעלמו באחד מעיקולי הדרך. עכשיו הם היו באמצע המדבר, ועל אחריותם בלבד.

לולי ניגש לזיקו ואמר לו: “אני מציע לפרוש פק-פק, להרים אנטנה, ליצור קשר ולהגיד לכולם שאנחנו כאן. יכול להיות שהם דואגים לנו. וגם עוד מעט התרגיל הזה צריך להתחיל". וזיקו פשפש בכיס חולצתו ובכיסי מכנסיו ולבסוף אפילו בדק בתרמיל האישי שלו ואמר "אבל לא קיבלתי הוראות קשר".