לולי התקשה לתפוס את המ”פ, שהיה יועץ מס ובעל משרד בתל־אביב, ורוב הזמן נעדר מהשטח בגלל ענייני המשרד שלו הדחופים והחשובים. אבל כשהצליח סוף־סוף לחטוף איתו כמה מילים, כשהנ”ל בא לביקור בשטח, התרצה ואישר לו עקרונית לצאת פעם בשבוע, ביום רביעי, לירושלים, למעבדה, אבל שאת הפרטים עצמם יסכם עם סגנו, הלא הוא הסמ”פ.

ביום שלישי לפנות ערב אחרי התס”ח ניגש לולי לסמ”פ הזכיר לו את ההסכמה העקרונית של המ”פ וביקש פס למחר.

הסמ”פ הביט בו במבט מוזר ואמר לו שהוא מאשר לו את היציאה בשני תנאים. התנאי הראשון הוא שקודם לכן יתקן את המרכזייה. בלי שהמרכזנית מודיעה לו, לסמ”פ, שהמרכזייה תקינה – הוא, כלומר לולי – לא יוצא. התנאי השני הוא שבהמשך השבוע ימציא ויפתח צלצלן חשמלי, המצלצל בלחיצת כפתור ולא על ידי סבוב נמרץ של ארכובה קטנה.

לולי העדיף בשלב זה להתעלם מהתנאי השני. היה לו ברור שאו הכלב או הפריץ או שניהם גם יחד ימותו לפני שיוכל להגשים את התנאי הזה כאן במידבר. אבל מה עם התנאי הראשון?

“כבר ערב” אמר לולי, “והמעבדה מחר, רחוק מאד, בירושלים” והסמ”פ ענה לו בשלווה קרירה כי זו בעיה שלו ובלי שהמרכזייה תקינה הוא לא יוצא.

לולי נטל את ארגז הכלים שלו ופנס כיס וניגש לאוהל המרכזייה. זה היה אוהל משולש קטן ונמוך, אפל כולו. יריעות הברזנט שלו עדיין להטו מחום היום ובכל זאת היו סגורות סביב סביב. לולי הסיט אחת מהן ונכנס פנימה, מאיר סביב בפנסו. את רוב שטח האוהל תפס שולחן עץ עליו הייתה מונחת המרכזייה. משני צדדיו ניצבו שני ספסלי עץ. על אחד מהם ישבה המרכזנית שאפילו באור הקלוש של פנס הכיס אפשר היה לראות שהיא שחרחורת ונאווה ושחולצתה מכופתרת רק למחצה. צמוד אליה מאחור ישב קצינון צעיר, סג”מ, ידו על בטנה ולחש משהו באזנה, טומן ראשו בשפע שערה השחור.

לולי הניח את ארגז הכלים על השולחן על יד המרכזייה ואמר “אהלן אני הטכנאי. באתי לתקן את המרכזייה. מה הבעיה?” המרכזנית משכה בכתפיה והוא ראה את רצועות החזייה הלבנות שלה. המרכזנית אמרה “היא לא עובדת” והוא שאל “מה בדיוק לא עובד?” והיא רק משכה שוב בכתפיה והטתה את ראשה לאחור סומכת אותו אל כתף הסג”מ.

לולי התיישב על ידה, היה שם צפוף וירכו נלחצה לירכה, ואמר לה לנסות לקשר את הקמב”ץ עם הסמ”פ. “אני לא יכולה לסובב את הצלצלן” אמרה המרכזנית והוא חש איך יד הסג”מ הזריזה מעבירה רעד בגופה “הוא לא זז” “אני אסובב אותו עבורך” אמר לולי “ואת תקשרי” הצלצלן באמת זז בקושי אבל זז והוא הצליח לסובב את הידית הקטנה, אלא שגם אז לא נוצר הקשר.

“טוב דבר ראשון אני אסדר את הצלצלן” אמר “ואחר כך נראה מה שאר הבעיות”. הוא שיער שמישהו לפניו שימן את הצלצלן העתיק בשמן רובים או בשמן מאכל, אולי רצה כך להקל על המרכזנית היפה אבל פעל בניגוד לכל הנהלים וההוראות. את הצלצלן אסור לשמן! השמן סופג אליו את אבק הלס וכל קרביו הופכים תוך זמן קצר למקשה מאובנת אחת.

לולי פירק את הצלצלן מהמרכזייה ועבר לצד השני של השולחן, לאחוריה.

הסג”מ לחש דברים באזני המרכזנית והיא צחקקה. לולי פירק את הצלצלן לגורמים והיה בטוח שהוא שומע את הסג”מ מתיר עוד כפתור ועוד כפתור בחולצת המרכזנית עד שלא נשארו יותר כפתורים. הוא הוציא סמרטוט ובקבוקון בנזין מארגז הכלים שלו והחל מוחה ביסודיות אך בעדינות את עקבות השמן והלס מחלקיו הפנימיים של הצלצלן ומגרון המרכזנית עלו אנחות קטנות כבועות מתפקעות בחשכה.

אחרי שהרכיב את הצלצלן מחדש הסתובב לו הלה בנקל מוכן ומזומן לקבל עליו את אשר יביא גורלו. לולי חזר איתו לקדמת המרכזייה. עתה היו ידי הסג”מ מעסות את שדי המרכזנית, חולצתה פתוחה והחזייה על ברכיה. ראשה נח על כתפו, מוטה לאחור, ועיניה עצומות. לולי חיבר את הצלצלן חזרה למקומו וביקש מהמרכזנית לנסות שוב לקשר את הקמב”ץ עם הסמ”פ, והיא פקחה את עיניה ותקעה את הפלגים לשקעים המתאימים מבלי להתנתק מהסג”מ ומידיו הצעירות.

אבל עדיין לא נוצר קשר, ולולי ידע שאין לו שום ברירה אלא לחדור לקרביה של המרכזייה. הוא חזר לירכתיים והאיר אותה בפנסו.

הייתה זו מרכזיה עתיקה. יתכן וצבאותיו הנסוגים של ג’מאל פשה השאירו אותה לאנגלים שבאו אחריהם וגם אלו נמנעו מלקחת את הדבר הכבד והישן הזה איתם לאי הערפילי שלהם, כשחזרו אליו, והורישו אותו לצה”ל. ואפילו בצה”ל הוסיפה המרכזייה הזו להתדרדר עד שהגיעה לבסוף לתחנתה האחרונה: חטיבה 9. לא היה לו תרשים חיווט שלה, וכל אלפי החוטים הישנים שבה היו כולם באותו צבע חום־אדמה, הבדוד העתיק שלהם מתפורר וקצותיהם חלודים, בלתי ניתנים להבחנה ולבידול, סבך עצום ורב. לא היה כל סיכוי או יכולת לעקוב אחריהם ולגלות מי מהם מוביל מאין ולאן ולמה. ניסיונו כטכנאי אמר לו שרק שתי שיטות יצלחו כאן: דפיקה אדירה באגרוף ברזל שתקיץ נרדמים או משמוש עדין בחוטים, בשורשיהם, משמוש עקשני בלתי מרפה מלווה בלחשושים באפרכסת, עד שפתאום ייווצר מגע רגעי ויסגיר את החיבור המנותק. זה הפתרון האמתי, חשב, אם כי כבר היה עייף מאד, הפתרון האמיתי כי הוא גם הפתרון לטווח ארוך. אנחות המרכזנית הפכו תכופות ורמות יותר והוא פתח בורג אחר בורג בלולאות הכבילה בד בבד עם הפשלת התחתונים מצידו השני של השולחן. בנייר זכוכית שייף את אשיית המרכזייה ואת נעלי הכבל ושב וחיבר את כולם חזרה למקומם. הוא חייב להגיע מחר למעבדה. “שש… שש…” אמר לאפרכסת וסוף־סוף היתה שמיעה עצמית. גם התנועה בעברה השני של המרכזייה, שהפכה לאחרונה לאלימה כמעט ומאד נמרצת שככה פתאום אחרי שהמרכזנית חרחרה “אמלה” והשתתקה.

לולי אמר לה “תני לי את הסמ”פ קשר” בלי לעזוב את מקומו, שומר מרחק ממנה ומבן זוגה חשוף השת, והיא טחנה בצלצלן שלפה ותקעה פלגים והסמ”פ ענה “כוס אמק מי מעיר אותי בשעה כזאת” “תגידי לו שהמרכזיה תוקנה” אמר לה לולי “ושאני יוצא לירושלים, להתראות”.

השעה הייתה כבר שש בבוקר ואור אפור החל להאיר את צפון הנגב המחותל ערפל וטל. המשאית לשבטה בדיוק יצאה להביא ארוחת בוקר ולולי הצטרף לנהג ולספק המזון והצטופף איתם בקבינה. “יש הסעה משבטה בשש ורבע” אמר לו הנהג, “ואם יש לך מזל תתפוס אותה, כי אחרת מתייבשים שם. מי כבר עובר בחור הזה בסוף העולם”.

הם הגיעו לטרמפיאדה שביציאה משבטה בשש וארבע־עשרה דקות וכבר היה בה תור ארוך של כעשרים חיילים על נשקם ותרמיליהם.

ומיד קמה תנועה בתור הממתינים והם נעו כגוש אחד קדימה. משאית דודג’ קלה יצאה מהבסיס ועל ארגזה הפתוח מצטופפים חיילים בעמידה, נאחזים בכל הבא ביד. המשאית נעצרה בטרמפיאדה והנהג הוציא את ראשו מהחלון והכריז “רק אחד! אם יעלו יותר אני לא ממשיך בנסיעה!”

גוש החיילים נע לאחורי המשאית ונדבק אליה כאילו היה איש אחד. ופתאום מילא כוח מסתורי את שריריו של לולי. הוא ידע שהוא נאבק על חייו ולא שיער מה זה יעשה לגופו. הוא פשוט טיפס על הגוש המתגושש, הלך על גבם כתפיהם וראשיהם, ולמרות שהיה האחרון בתור ועייף וכולם שם היו חזקים וגדולים ממנו ניכנס דווקא הוא לארגז המשאית, דווקא הוא מכולם. “די, לא יותר! אני זז!” הכריז הנהג ושילב מהלך ואז ראה לולי יד אחת נואשת מושטת למעלה יד רפה לבנונית של חייל ממושקף שנהדף ונדחף וכמעט נרמס ברגלי הגוש ובלי לדעת מדוע הושיט לו את ידו, אחז בו בחוזקה ושלה אותו מתוך ההמון המתגודד משך אותו ומשה אותו לארגז המשאית שכבר החלה לנסוע ולאסוף מהירות.

ברכבת לתל־אביב ישבו זה מול זה ברווחה בכיסאות המרופדים ולולי סיפר לממושקף בגאווה כי הוא סטודנט פיסיקה שנה ב’ ונוסע למעבדה והוא בטוח שיעשה אותה בהצלחה אף על פי שלא ישן כל הלילה ולמרות שלא היה לו זמן להתכונן, כי הוא טוב בדברים האלה. הוא דיבר ודיבר ורק בכניסה לתל־אביב התפנה לשאול את הזר מה הוא עושה ולאן פניו. “אני המרצה שלכם לקוונטים שנה ד’“ אמר הלה ביבושת. “ושוב תודה על העזרה”.