גם תקווה החליפה בגדים ועכשיו לבשה כפכפי אצבע, מכנסיים קצרצרים וחולצת טריקו לבנה וטרחה עת מרובה ובקפידה חמורת סבר לנקות את קרקעית מרכז האוהל מאבנים ומקוצים, ולוודא שכולו מרובץ חול רך ונעים למשכב. וכשהייתה סוף-סוף מרוצה פרשה עליו שמיכה אחת וגלגלה אחרת ככרית למראשותיה ואז השתרעה לה בנחת על גבה מפזרת חיוכים לכל עבר, ובפרט ליזדי שהציע לה כוס קפה והתיישב לידה לספר לה בדיחות על מרוקאים, שהצחיקו אותה נורא והיא הביטה לו ישר בעיניים ומפעם לפעם כיסתה בידה על פיה שנפער מרוב צחוק.לבסוף אירע הבלתי נמנע והקפה ניתז מהכוס שהחזיקה בידה השנייה והכתים את חולצתה הצחורה והיא מיהרה לג’ריקן שבזחל”ם והרטיבה איזה סמרטוט במים וניקתה במרץ את הכתם שפשפה אותו בחזקה והחולצה הרטובה נדבקה לשדה ופטמתה נזדקרה בעדה ואפשר היה לראות שהיא לא לובשת חזייה. יחזקאל הנהג הצטרף אליהם עכשיו ואם יזדי ישב לימינה התיישב הוא לשמאלה ועל כל בדיחה על מרוקאים הייתה לו בדיחה על רומנים או על פרסים שדווקא די עצבנה את יזדי אבל הצחיקה עוד יותר את תקווה שכבר השתעלה מרוב צחוק.

יריעת האוהל התלהטה והלכה ולולי החליט לחפש לו מקום אחר מאוורר יותר, מוצל אבל פתוח לשמיים. הוא לא רצה להצטרף לתחרות על תקווה שעמדה להתלקח באוהל, בשבילו זו נוגה או לא כלום, ידע, ולקח איתו את הטרנזיסטור הקטן שלו, אולי ישמע חדשות מהארץ או איזו מוזיקה טובה ממרחקים.

בחדשות דיבר כתבנו לענייני צבא ודבריו חוזקו על ידי הפרשן הנודע דוד שוייצר מ”הארץ”. “הערבים” אמר הפרשן “ינסו בעתיד לקזז את נחיתותם כטייסים כטנקיסטים וכלוחמים על ידי הצטיידות מסיבית בטילים, שבהם קובעות הטכנולוגיה והכמויות ולא רמתו של החייל הבודד,ואיתם המלחמה אינה בין לוחם ללוחם, אלא בין לוחץ כפתורים מוגן לאוכלוסיה אזרחית  מפוחדת. ומספיקים חיילים מעטים מאד, מובחרים יחסית, כדי להוציאה לפועל.” לולי חשב שטוב כי הדברים נאמרים אבל ידע כי יש עוד דבר אחד שאותו לא הזכירו הפרשנים: הטילים הם נשק טרור, נשק הפחדה. מטרתם להפחיד את האויב יותר מאשר לפגוע בו, מטרתם להטיל בו מורא ומורך לב ולהשפיל את ממשלתו, וזה נשק יעיל מאד בהתמודדות עם חברה דמוקרטית, בה יקום תמיד הדמגוג שינסה להיבנות מההפחדה הזאת, ולרוב גם יצליח, או יקומו עיתון או תחנת שידור שינסו להגדיל את מכירותיהם בעזרתה, ותמיד יצליחו. הללו יעצימו את הפחד ויגזימו בו ככל יכולתם מציגים את עצמם כפטריוטים גדולים ובפועל משתפים פעולה עם האויב. וכשהציבור מבוהל הממשלה מאבדת את עשתונותיה ומי יודע מה יכול לקרות אז. בדיון התקציב האחרון בו השתתף הגדיר האלוף ופסי, האחראי על המחקר והפתוח במערכת הביטחון את טילי הערבים כ”ברזלים מעופפים, לא מדויקים, שרק עושים בום, וחסרי כל ערך אסטרטגי” ומכאן הסיק ופסי שכל השקעה באמצעים נגדם היא בזבוז משאבים וזמן. לולי ניסה לערער על דבריו ולהגיד כי המציאות יותר מורכבת ויש בה רובד ממשי אבל גם רובד סמלי והחלומות והסיוטים לפעמים יותר ממשיים מהמציאות אבל ופסי שיסע אותו ואמר “ואני יכול להוכיח לך כי אם נניח שמונה שנים יירו עשרים טילים ביום על שדרות יהרגו בסך-הכל בכל השנים הללו גם יחד פחות אזרחים מאשר נהרגים בתאונות דרכים בשבוע אחד, והרי לאלו כלל לא שמים לב, או מקסימום מאשימים את האזרחים עצמם במותם ולא את הממשלה שאינה משקיעה את הדרוש בתשתית, אפילו שכל מומחה יגיד לך שהבעיה היא בתשתית ולא בנהגים. אז אל תבוא אלי עם פסיכולוגיה בגרוש. כי הרוגים מטילים לא שווים יותר מהרוגי תאונות דרכים” ודברים אלו נתקבלו על דעתם של רוב המשתתפים בדיון שגם הוסיפו ואמרו שהדבר היחיד שיפתור את בעיית תאונות הדרכים הוא החמרת הענישה. לא מחלפים, לא גדרות הפרדה, לא נתיבים לרוכבי אופניים – רק איום בבתי סוהר. “חוקים דרקוניים, זה מה שדרוש!” אמרו וכך סוכם הדיון.

הוא יצא משם מדוכדך אבל קיווה בכל זאת שמסעו לאמריקה ישנה את התמונה: אם האמריקאים מתעניינים ברעיון שלו לשיבוש טילים סימן שיש בו ממש, ויותר מכך: סימן שהם חושבים שבכל זאת יש טעם בהתגוננות בפני טילים, לא? ומכיוון שלאחראים למחקר ולפיתוח אצלנו אין ראיה חותכת יותר לערכו של פרויקט מ”כך עושים באמריקה” קיווה שהמסע הזה ישכנע אותם סוף-סוף לתמוך כראוי בפרויקט שלו.

אבל הנה הוא כאן, לא שם, מוכיח לאמריקאים שאי אפשר לסמוך עליו ושהתקוות שווא ידברו.