בריזה קלה נשבה ולולי מצא מחסה תחת סלע גדול על הגבעה. אילו היו להם הוראות קשר היה זה המקום הנכון להציב בו את הזחל”ם ולזקוף את אנטנת הספוטניק, ולהעשות הממסר החזק והשולט בשטח. קולו היה נשמע רם וצלול – והוא הרי קיווה שלפחות זה מה שיהיה.

רחוק רחוק נטשטש האופק באובך כחלחל ועד אליו היה הכל צהוב ושטוח ומוכה שמש. אבל הנה התמר עמוד אבק בדרום-מערב, התנשא התעלעל ושקע.

אחר כך שב העלעול והסתחרר ברוח, קצת יותר קרוב הפעם. לאט לאט התברר כי משהו נוסע ומתקרב לעברם. מישהו ממפקדת תרגיל הקשר? שש-עשרה שעות אחרי שהתרגיל התחיל הבחינו סוף-סוף בהעדרם מהרשת? ואולי מביאים להם הוראות קשר? לולי חשב שכדאי להזהיר את זיקו, שבוודאי יחטוף אם המ”פ ואפילו אם רק הקשר הראשי יראו מה שהולך בממסר שלו, אבל אחר כך חשב שאדרבה, שיחטוף הברדקיסט, ותוך כדי כך חשב שאולי גם יקרה מה שתמיד קורה, כלומר לא יקרה כלום, ונשאר במקומו.

אבל אולי זו חוליה של הקומנדו המצרי שמסתובבת לה בשטח? אולי מחבלים באים לחטוף אותם? כבר היו דברים מעולם. האם כדאי לרוץ למטה ולטעון את העוזי שלו הזרוק בזחל”ם עם ארגז הכלים הקסדה וכל היתר? או אולי עדיף לברוח ולהסתתר רחוק מהזחל”ם ככל האפשר?

כן. הוא כבר היה בסרט הזה. כי ביום הרביעי למלחמת יום כיפור שלח אותו ינקול משארם לווסיט, מוצב קטן בין נואייבה לאילת, לתקן מכשיר קשר שהתקלקל שם. כולם ידעו שהדרך שורצת קומנדו מצרי, ולכן ינקול הצמיד אליו כיתת חיילים, בפיקודו של אציל, לשמירה. אציל בחר שניים מהנועזים והאמיצים שבאפסנאים, את שרעבי ואת זולוטוב, להיות כיתת משמר. וכך הם יצאו חמישה לדרך בבובולינה, הרי היא הפולקסוואגן דבל־קבינה שבעליה, והוא גם הנהג, התנדב להיות איתה ועם צה”ל במלחמה. הם נסעו את כל מאתיים הקילומטר המפרידים בין שארם לווסיט בלי שראו בדרך לא איש ולא קומנדו, אלא רק טרשים, תהומות דרמטיים וים סגול, והגיעו לוסיט עם שקיעה.

די מהר התברר כי מכשיר הקשר תקין ורק המצבר שלו התרוקן ואיש לא טרח להטעינו מחדש. “הפק־פק הזה עושה חור בראש, ומסריח” התקיף האלחוטאי המקומי את מבקריו, כי ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. לולי חיבר את צינור המפלט (ששכב יתום ומוזנח בשק החפצים של האלחוטאי) לפק־פק, הרחיק אותו מחדר האלחוט לכיוון הגדר וחיבר אותו באמצעות הכבל המאריך, שגם הוא נימצא בשק החפצים הנ”ל, למצבר. הפק־פק הותנע בנקל ופקפק לו חרש, ומכשיר הקשר התעורר לחיים חדשים, אבל בינתיים ירד הערב ונהיה חושך. מפקד המוצב יעץ להם לא לחזור לשארם אלא לחכות לבוקר ולנסוע רק באור יום. “הכביש שורץ קומנדו־מצרי המשחר לטרף” הסביר. “אני עוזב עכשיו את ווסיט” הוסיף “ואני והחברה שלי מתפזרים בשטח, איש לנפשו. ההיגיון מאד פשוט: אם הקומנדו המצרי יגיע, הם יתקיפו את המוצב. אין להם משהו אחר לעשות פה. זה הדבר היחיד הבולט בשטח. את יוסקה פה חיימקה שם הם הרי לא ימצאו לעולם, בין האבנים בחושך. וכך אנחנו יכולים לישון בשלווה כל הלילה, לא לדאוג לשמירה, ושיעשו להם ההם מה שהם רוצים. אם תחליטו להישאר כאן, בכל זאת, ולא לבוא איתנו אני משאיר לרשותכם את כל כלי הנשק שלנו, את כולם. הם מסודרים כאן על המרפסת בשורה: מרגמה, מקלע כבד, מקלעון, רובים ועוזים ואקדח זיקוקים.

“כשתתחיל ההתקפה” אמר “תירו פצצת מרגמה, אחר תרוקנו שרשרת מקלע ומחסנית מקלעון ואחריה תירו בכל הרובים והעוזים ובסוף תשגרו זיקוק אדום: זה סימן שיש נפגעים.”

זה היה אז ונגמר שם בלי נפגעים אבל עכשיו, כאן, בשום מקום, נראו תימרות האבק מתקרבות יותר ויותר ולולי חשב שגם אם לא מתקבל על הדעת שהקומנדו המצרי יסע כך בגלוי לאור היום הרי שמספיק דברים שלא מתקבלים על הדעת כבר אירעו עד עכשיו והוא בכל זאת חשד קצת. ואולי אלו מבריחי חשיש בדואים, שאותם בכלל דבר לא יעצור? לאט־לאט ראה שזו משאית, משאית ליילנד חומה, ולבסוף ראה שזו משאית ליילנד צה”לית, משאית של חיל אספקה.

המשאית עצרה ליד הזחל”ם המקולקל והספק־מזון ירד ממנה. “אהלן” אמר לתקווה יזדי יחזקאל וגורן שהצטרף אליהם בינתיים גם הוא, וישבו יחד באוהל צפופים סמוקי לחיים ומלוהטים למדי (רק זיקו וספקטור עדיין ישנו בצל הזחל”ם) “הבאתי לכם קרח.” “קרח?” שאל גורן כתב הרדיו “נתבלעה עליך דעתך?” הספק־מזון לא הבין בדיוק מה הוא אומר, לא הכיר את הביטוי, ואמר “זה מגיע לכם לפי התקן. כמה בלוקים אתם רוצים?” “שלושה?” אמרה תקווה מתבוננת סביבה וכל השלושה שהיו איתה פרצו בצחוק “ואיפה לשים אותם?” שאל הספק־מזון “על יד ההוא שם מתחת הזחל”ם” הצביעה תקווה על ספקטור, שנחרותיו היו עולות לשמיים אילולי שכב מתחת לזחל”ם.