ברזלים מעופפים שעושים בום – י"ב

פרק י"ב: צוויגנבוים, הגיבור האמיתי.

לולי בא בריצה ואמר לספק-מזון שיגיד בא-טור כשיחזור לשם שאין להם הוראות קשר ולכן הם לא עולים לרשת והספק-מזון אמר שבטח ושהוא מקווה לא לשכוח את זה אבל שמפה הם נוסעים לסנטה-קטרינה ומשם דרך דהב חוזרים לאילת לבסיס מזון ולבית החרושת לקרח ואחר-כך בחזרה לשארם ורק משם יגיעו לא-טור רק בעוד שלשה ימים בערך, לפחות, ולכן גם חרג ממידתו ונתן להם שלשה בלוקים, שיספיק לבינתיים. “לפחות זה," ענה לו לולי, “לפחות זה.” ומשאית הקרח המשיכה בדרכה.

הוא היה גאה למדי בתושייה שגילה אם כי ידע היטב כי היא אינה מתקרבת אפילו לתושיה שגילה צוויגנבוים אז בבונקר שלהם, בונקר הקשר בשרם, במילואים שלא נגמרו אחרי המלחמה. הטלפון הציבורי נמצא במסדרון, והיה מותר להם לצלצל ממנו הביתה, בקיצוב מבוקר, אבל המספר שלו עצמו היה חסוי כדי שלא להעמיס את הקווים המועטים לשארם בצלצולי קרובים מודאגים. יש רק טלפונים יוצאים אבל אין טלפונים נכנסים. ויום אחד עבר לידו לתומו כשפתאום הטלפון הזה צלצל. הוא הרים את השפופרת ואמר הלו ומישהי בצד השני שאלה מי זה והוא ענה אוטומטית "זו טעות." כשצוויגנבוים שהזדמן במקרה למקום ושמע בחצי אוזן את השיחה זינק עליו משך בפראות את השפופרת מידו ושאג "איזה מספר צלצלת?” ומשך את העט שהייתה בכיס חולצתו של לולי לרשום את המספר שאמרה על הקיר, ואמר לה "תודה את נהדרת." ואחר העתיק את המספר אל קופסת הסיגריות שלו ורץ לחמ"ל בו היו לו יחסים טובים עם בתיה הסמבצי"ת, בתיה אהובת הקמב"ץ, כי בחמ"ל היה קו חוץ והיא צלצלה בשבילו משם לכל המספרים הקרובים למספר שעל קופסת הסיגריות ו… יש! הטלפון במסדרון צלצל! הם גילו את המספר. ומאז לא חדל הטלפון הציבורי שבמסדרון לצלצל יומם ולילה ולקווים המבצעיים של שרם שוב לא הייתה תקומה.

בעצם שם בבונקר ההוא, בונקר הקשר של שרם, בסוף המלחמה, החל ללמוד את תורת התהודה ההרסנית מספר שהביא עמו, הבין את סגולותיה ואת מגבלותיה, גילה את העולם המופלא של יצירת הרס רב באנרגיה מועטה, אבל הקריאה הזו גם היא התנהלה לאיטה ולמקוטעין כי ינקול הטיל עליו משימות חדשות לבקרים.

“מחר יהיה לנו תרגיל סיוע אווירי," אמר לו ינקול באחר הצהריים ההוא "תבדוק את המכשיר לקשר קרקע-אוויר שלנו, תוודא שהוא תקין ותכין סוללות רזרביות. תרגיל כזה נורא יקר, אולי שתי מליון, והסכימו לתת לנו אותו בקושי רב רק אחרי מליון נדנודים. לא תהיה לנו הזדמנות שנייה.”

הוא פתח את חוברת ההדרכה של מכשיר קשר קרקע-אוויר וביצע לפיה את כל הבדיקות, ככתבן וכלשונן, ומצא שהכל תקין. גם אציל כבר קיבל התרעה על התרגיל ופתח את האפסנאות מחוץ לשעות הקבלה וניפק לו את הסוללות הרזרביות.

אבל כשחזר איתן למעבדת הקשר, חיכה לו שם ינקול ואמר שהוא דיבר עם הבסיס בא-טור והם הסכימו להשאיל להם את המכשיר שלהם, למקרה שהמכשיר שלנו מקולקל או שאנחנו לא יודעים להשתמש בו, והוא כבר שלח נהג ומלווים לא-טור להביא את המכשיר השני משם. “המכשיר שלנו תקין," אמר לולי "בדקתי אותו וגם אין שום בעיה להשתמש בו, אפילו תינוק יכול." “אני יודע, אני יודע ואני סומך עליך," אמר ינקול "אבל בכל זאת, ליתר בטחון, אתה יודע… התרגיל הזה מאד יקר."

כשהגיע המכשיר מא-טור התברר שהוא מדגם שונה ולא מוכר דווקא, וששכחו להביא לו את הסוללות הרזרביות ואת הוראות השימוש. ינקול הטיל על לולי ללמוד את הפעלת המכשיר הזר באינטואיציה ושלח את הנהג ומלוויו חזרה לא-טור להביא את הסוללות הרזרביות ואת ספר ההדרכה. בינתיים דיבר גם עם גדוד הנ"מ בשארם ומצא שלהם יש בכלל זחל"ם מיוחד לקשר אוויר-קרקע ושלא אכפת להם להשאיל אותו לצרכיי התרגיל – גם אותו וגם את הצוות שלו שבקי ורגיל בדבר. סוכם שהם יפגשו מחר בבוקר בשמונה בצומת אופירה ויצאו כולם יחד לשטח.

ינקול לא היה שקט "תאורטית הם מקצועיים וצריכים להבין בקשר אוויר קרקע אבל אני לא מכיר אותם אישית ולא יודע אם אפשר לסמוך עליהם".

הנסיעה מהבונקר לצומת נמשכת כעשר דקות אבל ינקול לא היה שקט ולא היה יכול לשבת ולחכות ובשבע ועשרים לא התאפק יותר לקח איתו את הקשר הראשי ואת האפסנאי הראשי ואת הטכנאי הראשי עם הארגז שלו ואת שני מכשירי הקשר וסוללותיהם הרזרביות ועוד כמה תופים של ח-8 שתמיד טוב שיהיו איתך וסרט בידוד, שחור ואדום, וצידנית עם שתייה קרה וסנדוויצ'ים שגם אותם תמיד צריך ועם כל הכבודה הזאת יצא לצומת. הם הגיעו הרבה לפני הזמן אבל ברבע לשמונה איבד ינקול את שארית הסבלנות ואמר שהוא לא מבין מדוע ההם עדיין לא הגיעו ואולי קרה להם משהו, וגם כשהזכירו לו שקבעו להיפגש כאן בכלל בשמונה ועכשיו רק רבע לשמונה לא השתכנע ופקד על נהג הבובולינה לנסוע לשארם. כשהגיעו למחנה פיקוד מרש"ל בשארם אמר להם הש"ג שהזחל"ם של הנ"מ עבר כאן רק לפני כמה דקות והתפלא איך הם הצליחו לפספס אותו. ינקול חשד שזו מתיחה או קנוניה אבל בכל זאת הורה לבובולינה לסוב על עקבותיה ולנסוע חזרה לצומת אופירה. אבל כשחזרו אליו בשמונה ועשרה זחל"ם הנ"מ כבר לא היה שם. ינקול נראה אובד עצות: “מה נעשה עכשיו? מה נעשה?” לולי ניסה להגיד לו שיש להם שני מכשירי קשר תקינים, על השני בזבז את כל הלילה אבל למד אותו, ואת הראשון מכירים כולם, הוא פשוט לגמרי ואין צורך בשום דבר יותר מזה, אבל ינקול מאן להתנחם. הוא קרא בקשר לסגנו שנשאר בבונקר וביקש שינסה לדבר עם מפקדת הנ"מ ויברר מה קרה לזחל"ם שלהם. “בטח גם להם אין מושג." ניבא ינקול במר ליבו אבל שגה, כי כעבור שתיים שלוש דקות דווקא התקשר אליו מפקד זחל"ם הנ"מ ואמר שהוא כבר ביעד ומחכה להם ואינו מבין לאן ומדוע הם נעלמו לו.

סוף-סוף בשמונה וחצי נפגשו כולם למרגלות הגבעה שאת ראשה היה צריך חיל האוויר להפציץ, כאילו. מפקד הזחל"ם אמר שזה מקום טוב אבל ינקול אמר שעוד יותר טוב להיות ממש על ראש הגבעה. הזחל"ם לא מסוגל להגיע לשם, אמר מפקדו, וינקול שלח את לולי לשם עם המכשירים הניידים, לבדקם שוב ולוודא שהם מוכנים לשימוש. לולי טיפס על ראש הגבעה, בדק את המכשירים, מצא שהם תקינים, וכוון בהם את סף המשבת לערכו המומלץ. כך מובטח גם שיהיה ערוץ קשר תקין וגם שיארכו חיי המצבר. אבל ינקול טיפס אחריו גם הוא ושאל למה אין רחש במכשירים, ולולי הסביר כי המשבת מונע את הרחש ומאריך את חיי המצבר, בלי לפגוע ביכולת הקליטה. ינקול אמר שהוא לא סומך על משבתים אלא רק על אוזניו ועל מה שהן שומעות, ביטל אותם בשני המכשירים וגם הגדיל את עוצמת הקול למקסימום. לולי אמר לו שכך הוא מקטין את חיי הסוללה לשליש או לרבע מחייה עם משבת אבל ינקול חזר ואמר שאם הוא לא שומע רחש הוא לא בטוח שהמכשיר תקין.

הקשר הראשי הגיע גם הוא בעקבותיהם ואמר שאפשר להעלות קופסת שלט רחוק מהזחל"ם ולחבר אותה למכשור המשוכלל שבזחל"ם באמצעות הח-8 שהביאו איתם, ולולי נשלח לבצע את המשימה הזאת. הוא ירד מהגבעה וטיפס בה שוב מתנשם נושא את הציוד על גבו ועם השלמת המשימה היו בראשה כבר שלשה מכשירי קשר רוחשים במלוא גרונם, פרט לטרטור הפקפק שפרשו אנשי הזחל"ם אבל לא טרחו לחבר לו צינור מפלט. “נצליח כך לשמוע משהו ברעש הזה?” שאל ינקול "בואו נעשה ניסוי קשר" ולחץ על המיקרופון שבידו ואמר " 'חת שתיים שלוש נסיון" אבל כל מכשירי הקשר התנגשו זה עם זה וכל מה שינקול הצליח להפיק היה צפצוף מחריש אזניים ומעצבן. הקשר הראשי הסביר בלשון מקצועית קרה מה קורה ואמר "פיד בק." וינקול פנה ביאוש ללולי ושאל "מה זה?!!” ולולי החליש בסבלנות את עוצמת הקול בשלושת המכשירים והחזיר את המשבתים לפעולה ואמר לינקול "עכשיו נסה עוד פעם" ואמנם עכשיו הכל פעל כמו שצריך אבל ינקול נראה מתוח ומודאג "אני לא שומע כלום" אמר, כמעט בכה, "אין רחש" והסס רגע ושלח את ידו ובכל זאת ביטל את המשבתים והגביר בכולם את עוצמת הקול למקסימום.

עוד מעט יגיעו המטוסים ובדיוק עכשיו נגמרו הסוללות בשני מכשירי הקשר הניידים וינקול פקד על לולי להחליף אותן בסוללות הרזרביות, אבל לא לגעת במשבתים ובעוצמת הקול.

בינתיים סללו אנשי הנ"מ והקשר הראשי בכוחות משותפים קו טלפון מהזחל"ם לראש הגבעה, ולמפקד הזחל"ם היה משהו להגיד בו לינקול: “תדע לך" אמר "שלטייסים אין הרבה סבלנות אליך וגם אין להם הרבה זמן. הם מוגבלים בדלק. הם גם מאד חסכניים במילים. אם לא תיצור איתם קשר בניסיון הראשון הם לא ינסו פעם שנייה וייעלמו לך". הדברים הללו רק הגדילו את העצבנות של ינקול והוא שלח את ידו להגביר עוד יותר את עוצמת הקול בשלושת המכשירים אבל היא כבר הייתה מקסימלית, ועל כן הצית סיגריה.

ואז נשמע קול מכל הרמקולים גם יחד "רעם 1 ל2 עבור" ינקול השליך את הסגריה מידו תפס את המיקרופון ולחץ על המתג שלו, וצפצוף מחריש אוזניים בקע מכל הרמקולים כאחד. מטוס סילון חלף בשאגה מעל ראשיהם והתרחק. לולי זינק להחליש את עוצמת הקול בכל שלושת המכשירים אבל ינקול חסם אותו בגופו ולחץ שנית על המתג. הפעם היה הצפצוף לא רק חזק כי אם גם עצוב. המטוס חזר נמוך מעליהם בבאז אדיר מנופף בכנפיו ונעלם. ושוב לא אמר אפילו "רעם אחד” אחד.