ברזלים מעופפים שעושים בום – י"ד

פרק י"ד: אהוד ברוש מצטרף לסיפור וקובע – publish or perish !

כי איך הם יכלו לדעת שם באמריקה שלולי מנסה לשבש מעוף טילים, ובהצלחה, ושיש לו כמה רעיונות מהפכניים? הכל הרי סודי ביותר ואסור לספר דבר לאיש, ולולי, בהיותו ממושמע וצייתן בדרך כלל לא סיפר על כך דבר לאיש.

אבל בכל זאת לא היה ממש קשה לדעת איך.

זה התחיל בהזמנה שקיבל מהזירה הטכנית באמ"ן להילוות לגרשון ולבוא למשרדיהם כדי לחוות דעה על מסמכים מסוימים. בקומה השלישית של בניין משרדים מהוה ברחוב צפוף ומפויח נעצרו לפני שער ברזל קשור בשרשראות פלדה עבות, במרומי חדר מדרגות מצופה שיש ומדיף ריח שתן. מצלמת טלוויזיה התבוננה בהם, כשהם מוארים באור אכזר. הם צלצלו בפעמון שעה ארוכה, כאילו נרדמו כולם שם בפנים, כאילו היה זה השער לארמונו של המלך דנקן אחרי שנרצח. אבל סוף-סוף נפתח השער, וחיילת יפה ערכה חיפוש בתיקיהם, וידאה שאין איתם אקדחים או סכינים, מצלמות או מכשירי הקלטה – והובילה אותם לחדר בו עמדו לעבוד. לולי הניח את ילקוטו על השולחן ושאל היכן השירותים. החיילת הצביעה על קצה המסדרון, והוא התחיל ללכת לשם.

"רגע" אמרה החיילת "אל תשאיר כאן את התיק".

"?"

"כאן גונבים".

וכשחזר הניחה בידיהם ערימה של צילומים שנראה היה כאילו צולמו במצלמה שהוסתרה בכובעו של מישהו, או הוסוותה כמצית של זה שאחז את הדפים שצילם באצבעותיו, שלפחות אחת מהן, הבוהן, נראתה היטב בכל צילום וצילום. בצילומים הללו ראה לראשונה את שרטוטי כנפוני ההיגוי בהם מצוידים טילי האויב. מישהו סיכן את נפשו כדי לצלם את השרטוטים הללו ולהעבירם לכאן. ובו ברגע התבהרה בראשו הדרך בה ניתן להגות את טילי האויב מהמסלול ללא מאמץ רב, בהשקעת אנרגיה זעומה, וכשחזר, ערך במעבדתו מספר ניסויים שאישרו את השערתו. ואז גם אמר לו ד"ר אהוד ברוש שבדיוק בא לביקור במעבדה שכדאי שיכתוב מאמר ויתאר בו את הרעיון ואת התוצאות. לולי התפלא גם כי סבר שאין בכך חידוש רב – ההיגיון שלו אמר כי התוצאות הללו הכרחיות ומשום כך הן בוודאי ברורות מאליהן לכל – וגם כי סבר שמוטב ולא יפלו בידי האויב. אבל אהוד ברוש אמר לו, בצדק רב, כי נימוקים אלה סותרים זה את זה. אבל בכל זאת, התעקש לולי, אם יש בתוצאות ובמשמעותן משום חידוש – אז ברור שאסור כי יפלו בידי האויב. התמונה הרבה יותר מורכבת, אמר ברוש, אבל בעיקרה היא כזאת: מפעלים כמו שלנו מפרסמים בעיתונות המדעית רק מה שלא יביא תועלת מעשית או כסף. את הידע שבאמצעותו ניתן להרוויח כסף או להכות באויב הרי כולם שומרים בבטן. לכן, אם נפרסם, אמר בלשון רבים, דווקא אנחנו, יהיו כולם משוכנעים שזה חסר ערך, או שאנחנו בכלל עובדים על משהו אחר, ולא יתייחסו לפרסום ברצינות. "דוגמה קלאסית הוא המכשיר שפיתח אדיסון למדידת העטרה של השמש" אמר ד"ר ברוש “אדיסון רשם על שמו אלף ומאה פטנטים אם לא יותר, אבל רק רעיון אחד מכל הרעיונות שלו פרסם במאמר מדעי ואף תרם את המכשיר שהדגים אותו למכון הסמיתסוני בוושינגטון, לתצוגה. ומה היתה הסיבה לכך? במה זכה זה האחד שאלף ומאה האחרים לא זכו בו? אדיסון היה משוכנע שהרעיון חסר ערך מעשי, ושלא יוכל לעשות ממנו כסף, וזהו. אז לפחות שכבוד אפשר יהיה לעשות ממנו. פרסום יהיה הדרך הנכונה לבלבל את האויב", סיכם ברוש, והצית לעצמו סיגריה. ברוש הרעיף תמיד על סביבותיו גשם נדבות של ידע בכל נושא שבעולם, אלא שאי אפשר היה לדעת מה משיטפון זה הוא עובדה של ממש ומה בדה מלבו בו במקום, ואין לו שמץ של אחיזה במציאות. האחרון שהיה מסוגל להבחין בין השניים היה ברוש עצמו. גרשון אמר פעם שגם אם רק עשרה אחוז ממה שברוש אומר נכון, זה הרבה יותר דברים נכונים ממה שרוב בני האדם יכולים לזקוף לזכותם, "במספרים מוחלטים”, מיהר לסייג את דבריו.

לולי כתב את המאמר ושלח אותו, כנדרש, לוועדת סיווג המחליטה אם מסמך הוא סודי או בלי מגבלות סיווג.

כעבור ימים אחדים הזמין אותו ד"ר ברוש לפגישה במשרדו שבבניין המנהלה, ביקש ממנו לשבת, וסגר אחריו את הדלת.

“אני יועץ וועדת סיווג בנושאים אותם אתה חוקר" אמר לו ברוש "כי אנשיה לא מבינים דבר וחצי דבר בתחום ומודעים לכך. אי לכך הוועדה תעשה כל מה שרק אמליץ לה. ואני אמליץ לה לאשר את המאמר לפרסום בתנאי אחד: שאתה תערוך בו שינוי קטן. חצי שורה בסך הכל: תוסיף את השם אהוד ברוש כמחבר. תבין, אני גם מרצה באוניברסיטה וזקוק לפרסומים. שם זה עניין של publish or perish” הוסיף באנגלית.

ללולי לא היה נעים בשביל ברוש, שנאלץ כך להתבזות מחמת האוניברסיטה הרשעה, והסכים מיד.

וכשהגיע אליהם, כעבור חודשים אחדים, ירחון האגודה האמריקאית לבליסטיקה מתקדמת ובו המאמר המודפס, חייך ברוש חיוך רחב ואמר: “עכשיו אני יודע שזה נכון. עובדה, כתוב בעיתון".

אבל צלצול הטלפון הגיע עוד לפני שהגיליון היה בידיהם.