יולי
27
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – י"ח.
פרק י"ח: איך לולי התחיל את דרכו כמדען טילים בעזה.
“מתי סיימת את התואר הראשון?” שאל ספקטור ולולי ענה שב-67.
“המלחמה נפלה לנו בדיוק על בחינות הסיום,” אמר “אבל גויסנו כבר חודש לפניה, מיד אחרי יום העצמאות, פסטיבל הזמר וירושלים של זהב, ובמאי כבר לא התקיימו לימודים. האוניברסיטה דחתה בטובה את הבחינות לאמצע אוגוסט, אבל עד ששוחררתי והתאוששתי מהלם המלחמה ועוצמת הניצחון קיבלתי שוב צו מילואים לחודשיים החל באוגוסט. ואז החלטתי בפעם היחידה בחיי לא להתייצב, ויהיה אשר יהיה. הגעתי לבסיס ברמלה ישירות מאולם הבחינות בסוף הבחינה האחרונה, באיחור של עשרה ימים.”
“ומה קרה?” שאל ספקטור. “כלום" ענה לולי "מתי קורה משהו? באתי לבסיס הלכתי לשלישות ואמרתי שהגעתי ואז הם אמרו לי שכולם בעזה, ושאקח את הרגליים שלי ואלך גם אני לעזה.”
“במפקדת החטיבה בעזה במלון פלשתין המזוהם אמרו לי שהסיור שעלה הלילה על מוקש על פסי הרכבת בין בית-חנון לג'בליה היה סיור של גדוד 132 ושהאלחוטאי שלהם נהרג וזקוקים שם מיד למחליף ואם אין אלחוטאי אז שיהיה טכנאי העיקר שזה יהיה מישהו מהקשר ושמרגע זה אני מסופח ל132 ושאקח מיד את עצמותי הבלות ואגיע איכשהו לשם".
“והצלחת להגיע?”
“בדיוק היה שם אחד נחמד עמנואל שמו שבא למילואים עם הפולקסווגן הקטנה הפרטית שלו עם המספר הכתום ואמר שהוא עוד מעט חוזר לבית-חנון ויכול לקחת אותי איתו. עמנואל נסע כמו מטורף בין כל הפיאטים המצריים העלובים העגלות החמורים והערביות עם גיגיות הירקות על הראש מניס אותם בבהלה לימין ולשמאל והגיע בשלום לבית-חנון לבית הספר החקלאי שהפך לבסיס שלנו.
הגענו בדיוק לארוחת הערב שנערכה בחדר האוכל ועמנואל אמר בהנאה שכל ערב אוכלים כאן כבש. מנהל בית הספר בעצמו שוחט יום-יום את אחת הכבשים מהעדר הלימודי שלו במו ידיו שוחט ופושט את עורה וצוות המטבח שלו עושה אותה בתנור. יודעים לבשל החברה האלה. בכלל נקי ונעים כאן, אמר עמנואל כי המורים הם עכשיו חדרנים וחצרנים מטאטאים ומגרפות בידיהם והם שומרים על הניקיון וההיגיינה ועל הסדר הטוב. את התלמידים זרקנו שלא יסתובבו לנו כאן בין הרגליים. הבעיה היחידה שלנו היא עם הרבנות הצבאית שאומרת שהשחיטה שלהם לא כשרה ומאיימת שתעשה לנו צרות. הם לא יודעים כמה העדר הזה מעולה ואיך המטבח הערבי נהדר.
אחרי ארוחת הערב המשובחת הלכנו להתארגן לסיור הלילה. שני זחל"מים וג'יפ בפיקודו של רב"ט ד"ר גידי טוכמן, מומחה לפיסיולוגיה של הצמח ממכון וולקני. ועל שלושתם מכונות ירייה מוכנות לפעולה.
גידי היה אהוב מאד על חייליו שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. הוא היה אחיו של מפקד הצנחנים המהולל עודד טוכמן שנהרג באחת מפעולות התגמול, כשרימון שזרק על עמדת אויב שהייתה מעליו החטיא אותה, התגלגל חזרה ושב אליו והתפוצץ והרג אותו. “הלילה תראה נקמה" לחש אחד החיילים של גידי על אזני "הוא לא סלח ולא יסלח לערבים את מות אחיו לעולם".
ד"ר טוכמן המ"כ ארגן את הסיור בצורה הזאת: שני הזחל"מים נסעו כשרווח של כחמש מאות מטר מפריד ביניהם, באורות מלאים, מעוררים רעש רב. ביניהם באמצע נסע לו חרש הג'יפ באורות כבויים ובו הנהג, המקלען, וד"ר טוכמן, הצייד, תת-מקלע למותניו ושפנפן פסיבי לראיית לילה בידיו.
וכשירד החושך, והעוצר על מחנה הפליטים ג'בליה נכנס לתוקפו, עד לשש בבוקר, יצאנו לדרך. הרחובות בג'בליה צרים-צרים, הזחל"ם בקושי עובר בהם מתחכך מפעם לפעם בקירותיהם, משיר טיח, פה ושם ממוטט גדר או קיר, ובאמצע זורם לו פתוח הביוב. ברבים מהבתים אין שירותים וכדי להשתין או לחרבן צריך לצאת מתוכם. “זה הרעיון," הסביר לי הלוחש, “אנחנו נצוד אותם אחד אחד. אחרי שיעבור הזחל הראשון הם יחשבו שיש עוד זמן עד שיגיע הזחל השני ויצאו להשתין אבל אז הג'יפ החשוך החרישי ידפוק אותם.”
גידי הורה למלא שקים בחול ולדפן בהם את הזחל"מים והג'יפ חזור ודפן. "זה יבלום את ההדף והרסיסים אם נעלה שוב על מוקש.” הסביר "וחובה עליכם לחבוש כובעי פלדה," אמר בעברית הנקייה והמנופה שלו, עברית של אחד מנכדי הבילו"יים, "הבחור מאתמול, מה שמו, אייל, לא היה נהרג אילו חבש כובע פלדה. המוקש העיף אותו מהזחל"ם והוא נפל על הראש ושבר את המפרקת. חוץ מזה לא קרה לאף אחד אחר שום דבר. הלילה ניקום את דמו.”
לא אספר לך מה קרה בין הזחל"מים כי לא ראיתי. אני הייתי על הזחל"ם הראשון ורק שמעתי את הצרורות שנורו מפעם לפעם מהג'יפ, ואת השמחה ששימחו אלה את החיילים שעל הזחל"ם: "פחות אחד!".
לאט לאט החלו פאתי המזרח להחוויר ובחמש וחצי כבר היה אור בעולם. בחמשה לשש, כשהזחל"ם מתקדם לאטו ברעש נורא לכיכר המחנה, נפתחה הדלת באחד הבתים שלפנינו ושני צעירים בבגדי עבודה, כל אחד עם תיק אוכל וזוג אופניים לפניו, יצאו ממנו. מפקד הזחל"ם פקד על הנהג לעצור כיוון אליהם את המקלע הכבד וקרא לעברם "תעל הון!”.
היה ברור למעלה מכל ספק שהשניים האלה יוצאים לעבודתם ומפרים את העוצר בחמש דקות בשגגה – הרי אי אפשר היה לא לדעת שהזחל"ם מתקרב לביתם.”
“אתה בטוח?” ניסה ספקטור להטיל ספק.
“תראה, מה כבר היה יכול לצאת להם מזה? הפרצוף שלהם לא היה מפגין או מתריס. פרצוף תמים של שני אנשים שיוצאים בבוקר מהבית לעבודה”.
“ומה קרה?”
“הם התקדמו בחשש לזחל”ם פוכרים ידיהם מנסים לומר משהו בערבית. “תעל הון!” שאג שוב המפקד והתכוון לכך שהם יתקרבו אליו, אבל הם הבינו שהוא מצווה עליהם לעלות על הזחל"ם, נטשו את האופניים והחלו לטפס על דופן הזחל"ם.
המפקד החוויר ואחר כך הוצפו פניו דם. “מה אתם חושבים שאתם עושים, חיות שכמותכם, נבלות!” צרח ומשך את שניהם פנימה לסיפון הזחל"ם, והשליך אותם על הרצפה. “עכשיו אני יראה לכם מה זה להפר עוצר," צעק "עכשיו תראו מה זה לטפס על זחל"ם של צה"ל!” הוא נאחז בחישוקי חופת הברזנט שמעל ארגז הזחל"ם והרים עצמו בידיו מעל הרצפה, וכאילו היה בוכנה ירד ברגליו על השניים השרועים עליה תחתיו, רומס וחוזר ורומס אותם, כותש אותם בכל כוחו.
בינתיים הגיעה השעה שש המדויקת והנכונה, העוצר נגמר ומכל הבתים סביב סביב החלו יוצאים אנשים נשים וטף, נקהלים בעיגול גדול סביב הזחל"ם, עומדים סביבו בדממה ללא מילה וחוזים בשכניהם הנרמסים.
אני חשבתי אז שלו אני הייתי הילד ההוא שחור העיניים שעמד בשורה הראשונה והתבונן בדממה בנעשה לא רק שלא הייתי שוכח את זה אף פעם ולא הייתי סולח על זה אף פעם אלא הייתי נשבע בלבי ולא נח ולא שוקט עד שהייתי נוקם.”
“אז מה עשית?” שאל ספקטור.
“ “תפסיק עם זה" קראתי למפקד. “די!”
“אתה תסתום אתה! אידיוט!” ענה לי המפקד והורה לנהג להמשיך בנסיעה תוך שהוא ממשיך לרמוס ולהכות את השניים שעכשיו כבר שתתו דם. אחד מהם עשה במכנסיים. לאט לאט נרגע מפקד הזחל"ם וחדל, ואז הורה לנהג לעצור והוריד את השניים, שלא היו מסוגלים לזוז, מהזחל"ם והשאיר אותם בצד הדרך.
“אתה לא יכול להשאיר אותם כך" אמרתי לו, “צריך להביא אותם למרפאה."
“תשתוק" אמר המפקד בזעם "אני הולך עכשיו לדפוק לך תלונה על ביזוי מפקד אל נוכח פני האויב, ועל הפרעה לביצוע משימה, ואם תפתח את הפה עוד פעם גם על בגידה. את הפרטים שלך מיד! אתה בכלל לא מכיר את הערבים האלה. הם רק עושים את עצמם. איך שנעלם מהשטח הם יקומו על הרגליים צוחקים על היהודים שמאמינים לכל דבר".”
“ואיך זה נגמר?” שאל ספקטור.
“אחרי ארוחת הבוקר הלך המפקד לכתוב עלי את התלונה ובדיוק הגיע טלפון מהחטיבה בעזה שהתקלקל איזה מכשיר קשר ושצריכים את הטכנאי בחזרה אצלם. עמנואל התנדב שוב לקחת אותי לעזה בפולקסווגן שלו. בחטיבה התברר שהמכשיר המקולקל הוא בעצם המגבר של קצין החינוך שהתכונן להופעה של להקת הנח"ל עם נעמי שמר שתהיה בערב, ולמסיבה שתוכננה לאחריה. בדקתי את המגבר והתברר שאחד המוליכים שבו נקרע ושצריך להלחים אותו. חוט הלחמה היה באפסנאות, והאפסנאות נמצאה במלון על הטיילת שעל שפת הים. הקצין חינוך לקח אותי לשם בנון-נון וכשהגענו ראינו שהש"ג ישן על כורסה בפתח המלון, והעוזי שלו מושלך לפניו על המדרכה. הקצין חינוך אמר שצריך לחנך את הבחור ולקח לו את העוזי. הוא נשאר בנון-נון לשמור ואני נכנסתי למלון. הקומה הראשונה, הלובי, הייתה ריקה לגמרי, לא היה בה אף אחד. עליתי בזהירות במדרגות לקומה השנייה. הדלת אליה הייתה נעולה וחסומה. דפקתי עליה ואיש לא ענה. דפקתי יותר חזק. דפקתי בשתי הידיים. בעטתי בדלת. 'תוק תוק תוק! בשם בעל-זבוב, מי שם?' “מי זה?" צייץ מישהו מעבר הדלת. “זה אני, לולי, הטכנאי, פתח!”
הדלת נפתחה כדי סדק וכשראה המציץ שזה בסך הכל אני שאל "מה אתה רוצה?” ואני עניתי "חוט הלחמה, בדיל. אני הטכנאי. אני צריך את זה למסיבה של מוטה גור, המושל.” והמציץ צעק פנימה "זה הטכנאי של מוטה מהממשל, הוא צריך חוט הלחמה, מה לעשות איתו?” ומבפנים ענה קול "איך קוראים לו?” והמציץ שאל "איך קוראים לך?” “לולי.” “לולי!” “אה, לולי. אני מכיר אותו. הוא לא מזיק. תן לו להכנס." נאמר מבפנים.
ובפנים היה שולחן גדול וסביבו ישבו ארבעה אנשים. על השולחן לפניהם היו פזורים קלפים, וערמה גדולה של שטרות כסף מונחת ליד אחד מהם. מולו ישב מישהו בתחתונים בלבד. המישהו הזה היה אלפרון, קצין האפסנאות. “תן לו" אמר אלפרון, שיאוש גדול נשקף מעיניו, “זה על המדף השני משמאל בקומה שמעלינו"
כשעלינו לשם שאלתי מה קרה והאפסנאי שטיפל בי אמר שהם משחקים כבר 48 שעות רצוף ואלפרון כבר הפסיד להם את כל מה שיש לו בעולם. “הוא עכשיו שלנו" אמר בסיפוק, "ומעכשיו יעשה את כל מה שנגיד לו".
כשיצאתי מהמלון, מול הים, ראיתי שעוזיאל הש"ג כבר ער ומאד עצבני. הוא שאל אותי אם אני יודע איפה העוזי שלו ואני אמרתי לו בלחש שהקצין חינוך לקח לו אותו והוא ניגש לקצין חינוך והתחנן אליו שיחזיר לו את העוזי הוא יודע שזה כלא דבר כזה (“זו כבר באמת הפקרת נשק," העיר ספקטור “אבל באמת.”) אבל יש לו אישה וילדה קטנה בבית והוא עוד פעם לא יעשה דבר כזה, והקצין תרבות ריחם עליו והחזיר לו את העוזי, ואמר לו שכעונש הוא יעשה משמרת שנייה כש"ג בפיקוד, עוד הלילה.
“כן, אבל מה זה שייך." אמר ספקטור. “זה שייך כי לקח זמן עד שהגעתי אל הגדוד, במלון פלשתין המזוהם. הייתי עכשיו אחרי כשלושים שעות ללא שינה, זכור שהגעתי לשם ישר מאולם הבחינה בכימיה פיזיקלית שגם לפניה לא בדיוק ישנתי טוב, ואחרי שתיקנתי את המגבר אמרו לי עוד להישאר להופעה אולי תקרה תקלה דווקא כשכל המפקדים שם, ובייחוד האלוף, ואת הסיכון הזה הם לא מוכנים לקחת על עצמם.
להקת הנח"ל שרה את "אילו כל הציפורים" ואת "מחר כשהצבא יפשוט מדיו" ואחריה גם הציגו סרט יוגוסלבי על לוחמי המחתרת הגיבורים הנלחמים בכובש הנאצי האכזר המושחת והטיפש, כדרך הכובשים מאז ומעולם, ואיך הנכבשים דופקים אותו, והסרט התקבל בסיפוק ובהנאה על ידי קהל החיילים שבאולם, השונא נאצים ומזדהה עם אויביהם.
ורק כשכל זה נגמר יכולתי לחזור לפלשתין. כבר היה אחרי חצות, משמרת שנייה התחילה. חיכיתי ליד קיטון הש"ג למישהו שייקח אותי. בתוך הקיטון כבר היה עוזיאל עם חגור וקסדה והעוזי צמוד אליו הפעם. מכונית לארק צבאית התקרבה למחסום ומישהו הוציא את ראשו מהחלון וצעק "ש"ג תפתח!” אני ראיתי שזה מוטה האלוף אבל עוזיאל לא זיהה אותו וצעק לו בחזרה "תזיז את התחת שלך ותפתח לבד!” ומוטה כובש ירושלים צעק "ש"ג נוע נוע סוף!” ועוזיאל ענה לו "קפוץ לי" ומוטה אדום מזעם שלח את הנהג שלו לקחת מהש"ג הזה את הפרטים. “את התלונה כבר תקבל דרך המג"ד שלך" אמר הנהג לעוזיאל שהואיל עכשיו לשלוח את רגלו אל תפס המחסום ולשחרר אותו.”
“כן אבל מה קרה עם התלונה שלך, מה קרה עם 'העלבת המפקד בפני האויב'“ לא הניח ספקטור ללולי.
"חזרתי לחדר אולי בשתיים בלילה כולם כבר ישנו שם ורק אני עוד לא ישנתי בו עד אז, כולם חוץ מאחד בשם טוביהו שאמר לי 'אתה ממש לא בסדר, כולם מדברים על זה' וכששאלתי אותו למה הוא ענה 'אתה לא יודע מה הערבים האלה עושים לנו? אתה לא יודע שבדיוק לילה לפני זה הם שמו מוקש לאותו סיור בדיוק ומה שמו אייל נהרג?' 'ולכן צריך להרביץ מכות רצח לזוג פועלים שיצאו עם אופניים וסנדוויץ' חמש דקות לפני הזמן? הם הטמינו את המטען הזה? או שמישהו ביקש את רשותם להרוג את אייל?' 'הם לא מבינים אף שפה אחרת, רק כוח' אמר טוביהו 'הם לא כמונו' הוסיף. 'מותר לדעת מה אתה עושה?' שאלתי אותו, לא הכרתי את החברה האלה מ-132, 'אני מורה לספרות בגימנסיה הרצליה' ענה טוביהו בגאווה 'השמיניסטים שהכנתי לבגרות בדיוק מתגייסים עכשיו' 'שקט, תנו לישון' התהפך מישהו במיטתו, ופקח לרגע את עיניו וכשראה אותי אמר 'אה, זה אתה, זה שאוהב ערבים, אולי תלך אליהם לישון?' אני לא יודע למה, הייתי צריך לדעת שאין בכלל טעם לענות לאנשים כאלה אבל בכל זאת אמרתי 'זה לא עניין של אוהב ערבים. זה פשוט להיות בן-אדם' שעל זה התקצפו השניים ואמרו 'אל תלמד אותנו! מי אתה שתגיד לנו מה זה להיות בן-אדם.' ועל זה הוסיפו 'הדבר העיקרי שאתה לא מבין הוא זה שהערבים מבינים רק את שפת הכוח ובלעדיה הם אף פעם לא יעזבו אותנו במנוחה' 'אני יתן לך דוגמה' אמר זה שרק עכשיו התעורר 'אני נולדתי במרוקו ואני מכיר אותם כמו שצריך. הלכתי היום ברחוב הראשי וראיתי נזילת ביוב רצינית מאחת הברכות. אני מבין בדברים האלה, ידעתי שיש סתימה למטה במוביל. מה עשיתי? ראיתי במדרכה מולי הולך אדם לבוש יפה לבוש פרנג'י עם ז'קט ועניבה תכף קראתי לו שיבוא אלי דיברתי אליו ככה בשקט ויפה העברתי את העוזי לשוטפת ואמרתי לו להוריד את הז'קט אם הוא רוצה גם את העניבה ונתתי לו פחית שימורים פתוחה שהתגלגלה שם ואמרתי לו להתחיל לשאוב. הוא אמר לי שהוא מנהל התיכון לבנים בעזה ושזו לא העבודה שלו ואני אמרתי לו שהיום תורו לעשות משהו לטובת הקהילה. צריך לחנך אותם את הערבים האלה ולהראות להם של מי כאן המילה ומי כאן באמת דואג להם. שלוש שעות הוא שאב שם את הסירחון עמד ממש בתוכו עם החולצה הלבנה והמכנסיים השחורים שלו עד שהגענו לפגר של הכלב שחסם את המעבר מצינור לצינור ואחרי שהוא הוציא אותו בידיים שלו החוצה הכל נפתח ולעזה יש עכשיו שוב ביוב כמו שצריך'. 'נהדר. ואתה חושב שעשית לנו פרטנר חדש לשלום?' שאלתי אותו והוא ענה שהוא בטוח שכן. האיש הזה גם נוכח בדאגתנו הכנה לרווחת האוכלוסייה, וגם שאיתנו לא מתווכחים. 'האיש הזה ישנא את כולנו עד אחרון ימיו, וזה גם מה שהוא ילמד את תלמידיו ואת קרוביו ואת כל מי שהוא מכיר עד סוף כל הדורות' אמרתי לו אבל הוא ענה שאני לא מכיר ולא מבין את הערבים לא גדלתי איתם כמוהו במרוקו ואני לא יודע מי הם באמת. הם לא ממש בני אדם, הם משהו אחר.
“אבל מה קרה עם התלונה?” התעקש ספקטור שלא שכח שהם מדברים על תלונות ועל משפטים צבאיים.
“לא הספקתי אפילו להירדם" אמר לולי "כי פתאום נכנס לחדר המ"פ ואמר 'כולם לקום' והסביר שהתקבלה ידיעה שהפתח או איזה ארגון פלשתינאי אחר ינסה עוד מעט לתלות כרוזים בשוק בעזה ואנחנו יוצאים לשטח כדי לסכל את המזימה.
העלו אותנו על משאית והתחילו לפזר אותנו בכל מיני מקומות מרכזיים בעיר, בצמתים ובכיכרות וכולי. אותי הורידו במרכז השוק, מתחת פנס רחוב, לבדי. אמרו לי להיות ערני ולבצע נוהל מעצר חשוד בכל מי שיגיע לשוק, כי עזה בעוצר עד שש בבוקר.
הייתי עייף נורא. לא יכולתי להחזיק את העיניים פקוחות. תליתי לעצמי את העוזי על הצוואר והדלקתי את הטרנזיסטור שהיה איתי חזק ככל האפשר על גלי צה"ל ששידרו 'שירים מארץ אהבתי'. קיוויתי שהרעש יחזיק אותי ער אבל נרדמתי על המקום. המשאית חזרה כעבור כמה שעות ואספה אותי, ישן באמצע השוק בעזה עם עוזי על הצוואר ועם טרנזיסטור מריע טללי נעורים עבריים. החברה טלטלו אותי חזק עד שבכלל התעוררתי. מסביב כבר החלו אנשי השוק לפתוח את הבסטות שלהם, שומרים ממני מרחק.”
“יש לך מזל של אידיוט," אמר ספקטור "אבל מה עם התלונה?”
“התלונה הוגשה והגיעה למג"ד 132 ואז ניגש אלי אחד המ"פים במקרה כאילו ושאל אותי מה העניינים עם התלונה הזאת ואני אמרתי לו שבשום אופן לא אסכים להישפט בפני המג"ד רק בפני בית-דין עם עורכי דין והכל ושאז כל העולם ידע ונראה מה יהיה אז. המ"פ הזה היה בעצמו עורך דין, עורך דין עשיר לפי המכונית שאיתה הגיע לעזה והוא אמר לי שאני לא מבין ושזה לא כמו מה שאני חושב ושלא כדאי לי אבל יותר לא שמעתי מהתלונה הזאת.”
“ושתקת?” שאל ספקטור "חזרת הביתה והמשכת את חייך בשקט ולא עשית דבר?”
לולי גמגם, ובסוף אמר: "אני התכוננתי כבר אז לפעול מתוך המערכת. לא סתם למדתי הנדסת טילים, למדתי בעקשנות אפילו שהרגשתי שצה"ל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לי בלימודים. החלטתי שהמשימה שלי מספיק חשובה כדי להניח בשבילה כל דבר אחר בצד. ללכת ראש בראש עם הציבור שלנו לא היה מקדם אותי לשום מקום, ואני מסופק אם בכלל היה בכוחי להשפיע על מישהו. לא נראה לי שמישהו מוכן להקשיב, להפך, כולם אמרו לי שאני זה מי שלא יודע ולא מבין.”
הם הביטו בשמי התכלת החיוורים המיטשטשים בהבלחי חום ואבק באופק.
“בוא נרד לאכול משהו" הציע ספקטור שהספיק בינתיים להתייבש והוסיף “שמעתי שהסוף של עוזיאל היה מר”.
"בלילה שאחרי זה עשה סיור של המשטרה הצבאית סבוב בין סירות הדייגים המושבתות בנמל של עזה, ופתאום הם שמעו רחשים מאחת הסירות, ואנחות. הם דרכו את הנשק והסתערו על הסירה, ומה הם מוצאים בתוכה? את עוזיאל מזיין את נופר כץ, העוזרת של המזכירה של מוטה, עוזרת רל"שית זה נקרא בשפה הצבאית. זה עוד משהו שאני באמת לעולם לא אבין, את הבנות הללו. היא נשלחה לסיים את הגשת התלונה נגדו על ההתחצפות בשער, וגמרה איתו בסירה. איך המוח שלהן פועל, אתה יכול להסביר לי? כמובן שהסירות הללו היו מחוץ לתחום וכך נוספה נגדו עוד תלונה והוא נלקח מידית למעצר. למחרת נשפט אצל מוטה: לא היה לו שום סיכוי. גם התחצף אליו בשער וגם זיין לו את הפקידה. והשורה "יש לי אישה וילדה קטנה בבית" רק הזיקה לו הפעם, והוא הלך לארבעים ושניים יום בכלא שש".