יולי
27
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – י”ט
פרק י”ט: יזדי מגלה את האמת הבסיסית של החיים.
באוהל היה מצב הרוח מרומם. עיניה של תקווה בערו. היא לבשה מכנסונים קצרצרים וישבה בישיבה מזרחית, רגליה משוכלות תחתיה ושוקיה הנאים מנצנצים באפלולית. סביבה ישבו הגברים שואגים מצחוק. הם היו עכשיו בשלב שבו כל דבר מצחיק אפילו אצבע. אפילו יזדי צחק, להפתעת לולי שזכר אותו רציני עד קודר, בימים שהם ישבו כולם, כל פלוגת הקשר, בבונקר, לא רחוק משארם, בחורף שלאחר מלחמת יום-כיפור.
ומאותו חורף ואילך היו יזדי וצפרא ללולי שניים שהם אחד, שניים שלעולם לא יפרדו – כעגלה וסוס, כאהבה ונישואין. שניים שאם רואים אחד מהם מיד נדבק אליו השני. התחרות שהתנהלה כאן על תקווה לא הייתה תחרות רצינית – זו היתה תחרות שכולם יכלו לזכות בה, תחרות בה כולם מנצחים, אבל בצפרא זכה רק אחד ויחיד. כי צפרא הייתה משלט על מצוק שמעל המפרץ בשארם, ובו הייתה תחנת ראדאר חזקה. ביום השני למלחמת יום הכיפורים שלחו המצרים טיל-שיוט אל התחנה הזאת. בעצם היה זה מטוס מיג 15 מיושן עם טייס אוטומטי שנשא בקרבו פצצה כבדה והתביית על הראדאר וכיוון את עצמו בדיוק לתוכו. כמובן שהראדאר גילה אותו ושלוש המפעילות שישבו בצריפון הבקרה מתחת לאנטנה המסתובבת הגדולה גם דיווחו על כך בקשר ואילו היו מפסיקות באותו רגע את פעולת הראדאר שלהן היה המיג מאבד את המטרה ומחטיא אותה ונופל מי יודע היכן (והידיעה הזאת בערה ללא הרף בלולי שהיו לו עוד חמישים רעיונות איך למנוע מקרים מעין אלה) אבל הן טעו בזיהוי והודיעו כי מסוק של הקומנדו המצרי – המיג הזה היה ישן מאוד ואיטי – מתקדם לעברן מה שיצר בלבול והתרגשות גדולה במטה. הוחלט לשלוח שני טנקים לקראתו, שני טי-54 מהארבעה שהיו בכל המרחב ונועדו להגן על שדה התעופה בראס-נצרני. המיג התפוצץ כמה דקות אחרי כן על האנטנה והעיף את הצריפון עם המפעילות שבו מראש המצוק לתהום, לתוך הים. היו שנשבעו שעוד שעות אחרי כן שמעו את זעקותיהן בקשר עד שנדמו. הטנקים לא ידעו דבר מכל זה כי היו להם בעיות בקשר-פנים והם הסתובבו שם כל הלילה חרשים ואילמים ואפילו עיוורים מחפשים לשוא את הקומנדו המצרי. הסיפור הזה התפתח והתנפח וכעבור כמה ימים כבר ידעה כל הארץ וידע כל הצבא שהקומנדו המצרי אנס את כל הבנות בשארם מה שעורר זעם נורא על הממשלה ועל מחדליה, ותאוות נקם. אחרי האירוע הזה הוחלט לא לאייש יותר את מוצב צפרא ולהפעיל את הראדאר ששוקם בשלט רחוק פרט לאלחוטאי אחד ויחיד שישב בקרבתו, אבל קצת רחוק מהאנטנה, ויודיע מה העניינים במקרה שמשהו נורא מתרחש. פעם בשבוע היה מישהו מהפלוגה לוקח את האלחוטאי שתורו הגיע בטנדר פג’ו 404 מגויס (ושהחליף את הבובולינה המתנדבת) לראש הצפרא ומחזיר משם את קודמו.
בפעם ההיא יצא שהגיע תורו של יזדי, שבדיוק חזר מחופשה בארץ, והביא איתו שק שלם של גרעינים, כי הוא ידע שאחרי החופש הוא עולה לצפרא. לולי היה הנהג ומצא את יזדי מהורהר ושותק, אוחז בכוח רב את העוזי שלו ביד אחת ואת שק הגרעינים בשניה. יזדי התכנס בשתיקתו הקודרת ללא מילה וכך גם השאיר אותו לולי לבדו על ראש ההר. אבל כשחזר אחרי שבוע עם המחליף היה יזדי במצב רוח מרומם, יושב באותו כיסא עליו ישב כשנפרדו והר קטן של קליפות גרעינים מפוצחים לידו, ושק ריק. עדיין רציני – אבל מאושש. “מצאתי!” אמר סוף-סוף יזדי משהו, כארכימדס בשעתו “חשבתי על זה כל השבוע ועכשיו אני יודע. מה שבן-אדם צריך זה חנות, חנות פינתית, ופינתית בלבד”.