יולי
27
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – כ”ב
פרק כ”ב עוד אנשים טובים.
“גם אני סופחתי אז ל- 112, בתור קשר מג”ד” אמר ספקטור מתוך העגבנייה שנגס ושדמה שתת על סנטרו, ושענייני חוק ומשפט צבאי לא הפסיקו להטריד אותו “ואני זוכר מה קרה לההוא שקילל”.
“מה קרה לו” שאל יזדי ופיהק וספקטור פירט:
“אחרי שבועיים הגיע פתאום נשק לפלוגות ה’ ו-ו’, הרכבת האווירית האמריקאית נכנסה לפעולה, וכשחילקו אותו לחברה זרק אחד מהם, מרוב תסכול, את הרובה שקיבל ארצה ואמר “קוס-אמק המדינה המזוינת הזאת, עכשיו הם נזכרו.” שלמה באום שמע את זה ואמר להגיש תלונה נגדו על הפקרת נשק והעלבת מדינת ישראל שזה משפט מג”ד כלומר שלמה באום הוא הקטגור השופט והתליין גם יחד והחייל שהיה עצבני אבל לא האמין שהוא גם אידיוט אמר שהוא לא מסכים להישפט בפניו אלא הוא דורש בית-דין. ובאום אמר שלפי החוק הצבאי בזמן מלחמה חייל שבוחר לעמוד למשפט בפני בית-דין נכנס מידית למעצר עד למשפט. ומכיון שבשדה אין בית-מעצר ולא יעבירו אותו לבית-כלא צבאי עורפי תוך כדי מלחמה יש להקים מחבוש שדה ולעצרו שם, וכך עשו, כחוק. מתחו מעגל מקונצרטינת תיל והציבו עליה שני שומרים מזוינים ובתוכה באמצע הושיבו את המקלל, ושם ישב ביום ובלילה שם אכל ושם השתין ושם חרבן, באמצע, כשכל הגדוד מסביבו. והוא הלך שם והשתגע לא התרחץ לא התגלח צמח לו זקן גדול ושיער של נביא וכל כמה זמן חזר וצרח בכל הכוח “קוס אמק מדינת ישראל, שכולם ימותו!” וכשהעבירו בסוף את גדוד 112 לבלוזה הזמין באום מוביל טנקים גדול ועל הרחבה הנגררת שלו מתחו את הקונצרטינה ובתוכה באמצע הושיבו שוב את המקלל וכך נסעו גם הוא וגם הקללות שלו ‘קוס-אמק מדינת ישראל המזוינת שימותו היא וצה”ל שלה’ עם הגדוד לבלוזה”.
“ואני הכרתי את עבד כשסופחתי פעם לסיירת לכמה ימים כשבאתי להחליף את הטכנאי שלהם תומר שיצא לחופש” נזכר לולי. “ממש כמה ימים אחרי המלחמה. הוא לקח אותנו לסיור בשטח להראות לנו את שרידי המטוס המצרי שהופל שם. זה לא היה מטוס קרב אלא מטוס תובלה או מטוס נוסעים קטן. עבד סיפר לנו בגאווה שהגיע אליו כמה דקות אחרי שהמטוס הזה התרסק או נחת נחיתת אונס או איך שלא קוראים לזה, הגיע אליו עם התול”ר שלו. בפנים היו תשעה מצרים שעוד ישבו על הכיסאות שלהם, קשורים בחגורות הבטיחות. והוא פשוט וידא שהם מתים, ‘כדי לחסוך להם ולנו את הסבל המיותר’, אמר.”
“ומישהו העיר לו על זה או עשה לו משהו?” שאל גורן “הלא כולם ידעו על זה”.
“מה פתאום” אמר זיקו “עבד היה מלך הסיירת, עבד היה בסדר גמור. יהודי טוב.”
“אתם יודעים שבחמישים ושש נפל מטוס שלנו לא רחוק מראס נצרני” נזכר גורן “הטייס שכב פצוע בצידו וחיל האוויר הטיס מעליו דקוטה מיוחדת שחגה סביבו עם רמקולים ענקיים ואמרה כל הזמן למצרים שהם חייבים לשמור על חייו לפי אמנת ג’נווה ושדיר-בלק עליהם אם יקרה לו משהו.”
“זה בכלל לא אותו דבר,” אמר זיקו מפקד תחנת הממסר “ואין מה להשוות.” ותקווה כופפה ראשה וכיסתה פיה בידה ושוב התפוצצה מצחוק.
“ואיך פתאום תומר קוס-אמו יוצא לחופש באמצע המלחמה?” התעניין יזדי שעדיין היה מוכן להתרגז על כך, למרות שחלפו כבר כמה שנים.
“טוב, אמרתי לך, זה לא היה ממש באמצע המלחמה, אלא שבוע אחרי הפסקת האש.” ענה לולי, “וזה סיפור ארוך”.
את תומר הכיר לולי בשרם בימ”ח ביום השני למלחמה כשהכינו את הרכב האזרחי המגויס להתקנת מכשירי הקשר, מיד כשהגיעו אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס מרמלה. בימ”ח לא היו בנמצא לא מקדחים ולא מקדחות והם נאלצו ליצור את החורים הדרושים למיתקון במכושים ובאיזמלים דופקים ללא רחמים את המכוניות האומללות. מאנטנות הטרופו המחוררות ומהמיגים המצריים שתקפו אותן עוד עלה עשן, כולם היו עצבניים ומתוחים ובתוך כל המהומה הזו ישב תומר, הטכנאי החדש, בצד וקרא ספר בעודו נוגס באגס שהחזיק בידו השנייה. לולי שנדהם מהשלווה ומעזות המצח, או אולי מהאוטיזם של הבחור שאל אותו מה הוא קורא ותומר השיב שהוא מנסה להבין את משוואות מקסוול שהם עתידים ללמוד בשנת הלימודים שתתחיל עוד מעט. הוא עולה לשנה שנייה, אמר, ועדיין כל העסק הזה מבולבל לו בראש. הוא חייב לארגן אותו איכשהו לעצמו.
לולי אמר לו שאם יהיה להם איזה זמן שקט הוא מוכן לנסות לעזור לו, אבל שעכשיו יעזוב הכל ויבוא לעזור ולהציל את עצמו בין היתר, והסביר כי הוא כבר למד את כל זה פעם. אבל כשהגיעו סוף-סוף לכך התברר כי השאלות של תומר די קשות והם לא הספיקו להתעמק בהן כי די מהר לולי נשלח לגדוד 112 ותומר לסיירת.
אבל בבוקר היום השלישי למלחמה כשהם היו עדיין זרוקים על יד השער בימ”ח של שארם ובפיקוד עוד לא ידעו מה בדיוק לעשות איתם, הגיעו אליהם חבילות גדולות של תחתונים וגרביים מהוועד למען החייל. החבילות הגיעו דווקא אליהם מכל הצבא הגדול שבסיני כי הם היו הכי קרובים לשער. מישהו מהוועד הנ”ל עבר מחייל לחייל ונתן בידיו חבילה. ומיד אחריו הגיע חיליק הרס”ר ועבר גם הוא מחייל לחייל ודרש לקבל את הגרביים לידיו. אחר עשה מהם חבילה גדולה ומסר אותה לקצין-טיסות. ומיד כשנהייתה הפסקת-אש הייתה בידי חיליק חבילה עבה של כרטיסי טיסה, העבה בחבילות הייתה לחיליק, והוא נתן על המקום כרטיס הלוך ושוב לכל מי שזכה בהגרלה.
לולי לא זכה בהגרלה אבל בכל זאת נכלל בסבב הראשון של היוצאים לחופשה. אשתו, שהכירה כמה קצינים בכירים הצליחה לברר איפה בדיוק הוא נמצא ורגע אחרי הפסקת האש התחפשה לחובשת צבאית ועלתה על אוטובוס מגויס שנסע לשרם וכבר למחרת בערב הגיעה אליהם זוכה להערצת הפלוגה כולה ומעניקה ללולי מעמד מיוחד בתוכה. חיליק התיר ללולי להחזיר את אשתו לארץ, אבל בטרמפים, כמו שהיא הגיעה. “ואתה חוזר לכאן מיד אחרי שהיא בבית בשלום.” הוסיף בחיוך חביב ככל שרק היה מסוגל.
הוא חזר בטרמפים ועד אילת הגיע בלי בעיות אבל ביציאה מאילת נתקע. כל מה שעבר שם בדרכו דרומה היה מלא לגמרי.
בצהריים אחרי שהתייבש והיה קרוב ליאוש החליט להתקרב למחסום המשטרה הצבאית ובדיוק אז נעצר על ידו פיאט 600 קטן ואפור ובתוכו שתי בנות. הנהגת הוציאה את ראשה מהחלון ושאלה אותו אם הוא מכיר את תומר הטכנאי ולולי תמה איך זה שמכל מאה או מאתיים אלף הגברים שנמצאים עכשיו בסיני הן צריכות, השתיים הללו, דווקא את תומר אבל אמר “בוודאי, שאני לא אכיר אותו?” ואחרי רגע של התעשתות אמרה השנייה “באמת, איך אתה מכיר אותו?” ולולי אמר לה ששניהם טכנאים באותה פלוגה וברור שהוא מכיר אותו. “מה שלומו?” שאלה הנהגת בדאגה “בסדר, אני חושב,” אמר לולי “לא נראה שמשהו חוץ ממשוואות מקסוול מטריד אותו בימים טרופים אלו.” “אז הוא בסדר.” אמרה הנהגת ולולי ראה שבעיניה עולות דמעות ושאל “מה העניינים, את אשתו או משהו?” והנהגת צחקה וחברתה צחקה גם היא ואמרה “לא, אנחנו סתם ידידות שלו אבל לא שמענו ממנו שום דבר מאז שהמלחמה התחילה ואנחנו דואגות”. “אין לכן מה לדאוג.” חזר לולי והבטיח והנהגת אמרה “איזה מזל שפגשנו אותך. אולי תוכל לעזור לנו. אנחנו רוצות להגיע אליו אבל חוששות שיעשו לנו בעיות במחסומים. אם אתה תנהג, במדים, ובטח יש לך פס, אז לא יעשו בעיות. אנחנו נתחפש לחיילות”. “בזה אתן רוצות להגיע לא-טור?” שאל לולי בפקפוק מצביע על המכונית הקטנה והחלשה “אנחנו סומכות עליך, בסדר?” התחנפה הנהגת “תכיר: לי קוראים רותי ולה קוראים אביבה”.
לולי לא היה יכול לסרב להצעה שכזו. רותי ואביבה לבשו במהירות חולצות צבאיות מהוהות על בגדיהן, אביבה עברה למושב האחורי ורותי פינתה לו את מקומה ליד ההגה. הם עברו בקלות את את המחסום והחלו להתקדם דרומה במכונית הזעירה.
עם חשכה הגיעו לביתני העץ הקטנים של מלון משה שבפאתי שארם שם שכנה עכשיו הפלוגה. לרגע היה לולי גיבור מקומי כי הביא איתו שתי בנות ופיאט אחד קטן אבל הוא טרח להסביר לכל מי שרק רצה לשמוע כי השתיים הללו מחפשות את תומר דווקא, שתיים, מה שעורר השתוממות כללית. “את תומר? את החדש?”
הראשון שהתאושש ותפש את המצב במעופו היה אברג’יל הקוון. “אתן בטח עייפות ורעבות,” אמר לשתיים, “לכו להתקלח,” הצביע לכוון המקלחת הציבורית “ואנחנו נסדר לכן כאן בינתיים משהו לאכול ולשתות וגם מקום ללון הלילה”. “אבל אנחנו רוצות להגיע לתומר בא-טור.” אמרה אביבה ורותי אישרה במנוד ראש.
“עכשיו לילה חושך מסוכן א-טור מאה קילומטר מכאן. עד מחר בבוקר תומר לא יברח.” אמר אברג’יל וחייך חיוך נחמד לרותי, וגם לאביבה. “מי יודע.” אמרה רותי ואברג’יל אמר לה “אם הוא כזה אז לא שווה לך לרדוף אחריו.”
“טוב,” אמרה אביבה “אבל שהאוכל יהיה שווה משהו, שזה לא יהיה איזה שקשוקה צבאית מגעילה.” והן לקחו את תרמיליהן מהפיאט והלכו למקלחת.
“ניקח אותן לאכול על שפת הים,” אמר אברג’יל ללולי והפך אותן לפרויקט משותף לשניהם “הלילה ליל ירח ואתה עוד תראה איך האוכל היין הירח וסחבק יעבדו עליהן”.
“הם יותר מבוגרות מתומר באיזה חמש או עשר שנים,” הוסיף אברג’יל שהבחין באצבעותיהן הערומות מטבעת “גיל מסוכן לרווקות.” ואחר מחה כפיים בסיפוק והלך למטבח.
כשהן חזרו חפופות ומסורקות בג’ינס הדוק וחולצות טריקו צחורות ומגבות לחות על כתפיהן כבר היה אברג’יל חזרה ליד הפיאט עם סיר סכו”ם ובקבוק ויסקי בידיו, ושמיכה על כתפו שלו.
“בואו תראו מקום יפה,” אמר אברג’יל “שה-אברג’יל” והזמין את הבנות ואת לולי ללכת אחריו בשביל המוליך אל חוף ים-סוף.
אברג’יל פרש את השמיכה על החול ושלח את כולם לקושש זרדים למדורה. בסיר היו בשר ותפוחי אדמה, בקבוק הויסקי עבר מיד ליד וגלים נמוכים רצו שורות שורות אל החוף. הירח זרח מעברו השני של המפרץ, מעל אדמת ערב הסעודית, ומתח קו אור ארוך כסוף ומרצד מחוף לחוף.
“אני יכול לצלצל לכל מקום בארץ,” אמר אברג’יל והצית לעצמו סיגריה, לא לפני שהציע אחת, שנדחתה, לכל היתר “מתי שמתחשק לי מכל מקום.”
“איך? חשבתי שאפשר מקסימום להשיג את החטיבה ושם נעצרים. הרי אסור למרכזנית להעביר אותך הלאה.” אמר לולי, מרובע תמים שכמותו.
“אתה צריך לדעת איך ללטף אותה,” אמר אברג’יל “ואני יודע. בהרבה סבלנות ויחס. להקשיב לה היטב היטב. לא למהר ולא לעשות שום דבר מוקדם מדי ולפני שמגיע הזמן. ולא לבקש הכל ישר בבת אחת ולנסות ישר ללכת עד הסוף. למשל אם אתה צריך את תל-אביב תבקש ראשית את הפיקוד במרש”ל. וכשהיא משיגה לך את מרש”ל תשאל את גברת מרש”ל מה שלומה ואיך המשמרת ואם היא לא עייפה, ותקשיב לתשובה שלה עד הסוף ואז תגיד לה מותק תני לי את הפיקוד בבקשה. והיא תגיד שאסור לה לתת שיחות פרטיות ואתה תגיד לה שמה כבר יכול להיות פרטי בפיקוד ושזהבה תתאכזב אם לא תעבירי -אה, נכון, צביה, לא זהבה – ושמצידך היא יכולה להישאר על הקו כי כל מה שתשמע נשאר ממילא בינינו, נכון? ובפיקוד תעשה אותו דבר ותבקש, נגיד, את בלוזה. רק לעיתים רחוקות זה מעצבן את המרכזנית הראשונה, כי בדרך כלל יש לה בינתיים עוד שיחות והיא ממילא לא נשארת איתך כל הזמן. מבלוזה אתה ממשיך לפיקוד דרום באותה שיטה ומשם למטכ”ל ואז אתה בתל-אביב בעצם, וכבר אין בעיה.”
“ולמי אתה מטלפן בכזאת מסירות והתמדה?” שאלה רותי.
“כשנכיר יותר טוב אני אספר לך, מותק,” אמר אברג’יל “אני נשבע, באימא שלי. כרגע עוד מוקדם מדי, אבל לא אכפת לי להתחיל איתך מיד בהיכרות יותר עמוקה”.
“נחמד פה,” אמרה רותי והשתרעה על החול “לא אכפת לי לא לזוז מכאן עד הבוקר”.
“האמת היא,” אמר אברג’יל “שאני רק מכין את הקרקע, את הכלים, רק מתאמן, כך שאני תמיד אוכל לצלצל כשיהיה לי אל מי”.
“אין לך חברה?” שאלה רותי וחיוך מסתורי על שפתיה.
“הייתה.” אמר אברג’יל “אולי היא עוד לא יודעת שהיא הייתה. היו כמה. אבל עוד לא מצאתי את האמתית, את המיוחדת, את הנכונה… אני עדיין מחפש.”
“מה אתה סח,” אמרה אביבה, לגמה עוד מבקבוק הוויסקי והשתרעה גם היא על גבה, משכלת גם היא את ידיה תחת ראשה, “אבל אנחנו צריכות גם לישון קצת לקראת מחר. אם לא אכפת לך, אברג’יל, אתה יכול להוסיף כמה זרדים למדורה, וגם תזיז מכאן את הסיר הזה, שסתם תופס לו עכשיו מקום על השמיכה, ותשתדל להיות בשקט”. ואז הפנתה את ראשה אל לולי שישב לו בשקט בצד והביטה בו בעיניים מזמינות.
אבל לולי העדיף לפרוש לשוחה שלו שמעל מלון משה. כל הפלוגה העריצה את האהבה המופלאה של אשתו אליו והוא לא רצה שזה יפגע. “בבוקר אדבר עם ינקול וחיליק” אמר “ונראה מה אפשר לעשות אתכן”.
וינקול, בבוקר, ממש התרגש מהסיפור והורה ללולי להמשיך ולנהוג את הפיאט הקטן עם שתי הבנות לא-טור ולהחליף שם את תומר שסופח לסיירת ועכשיו לרגל ביקור הבנות המסורות זכה ויצא לחופשה מיוחדת.