יולי
27
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – כ’
פרק כ’. על מהות האדם הטוב
“ואת עבד מראשון הכרת, תקוולה?” שאל זיקו טופח לתקווה על שכמה וגבה, שלא תחנק מרוב צחוק, וגם בודק באותה הזדמנות אם באמת אין שם רצועות חזיה “את עבד נהג התול”ר מהסיירת? עבד השמן? עבד מראשון?” “היה לי שווה להכיר אותו?” שאלה תקווה בעיניים בורקות וגומות לחייה הבליעו חיוך “כלומר תפרט למה היה לי שווה להכיר אותו?” וצחקה וגורן וזיקו צחקו איתה ואפילו יזדי חייך. “איזה בחור טוב זה היה” אמר זיקו “מלך הסיירת”.
“במה הוא היה כל-כך טוב?” שאלה תקווה וכסתה את פיה בידה ופרצה שוב בצחוק.
“בכל דבר. היה לו לב טוב. ממש. תמיד עזר לכל אחד. הוא עשה קפה מעולה. אבל בעיקר הוא היה טוב בלהרוג”.
“הוא היה הורג אותי?” שאלה תקווה צוחקת יותר וניכר היה שהמחשבה על הדרך שבה היה הורג אותה משעשעת אותה.
“אותך לא, אלא אם היית ערביה. עבד היה טוב בלהרוג ערבים”.
“בעיקר שבויים” אמר גורן, כתבנו לענייני רווחה “היה אז ויכוח בינו לבין שלמה באום מי אלוף צה”ל בלהרוג שבויים”. לולי זכר ששלמה באום, שהיה במלחמת יום-כיפורים מג”ד 112 אמר לו שהוא עדיין אלוף צה”ל בלהרוג ערבים. “למרות הפור הגדול שיש לכל היתר עכשיו”, התנצל באום, כי גדוד 112 ישב במלחמה בראס-נצרני להגן כאילו על שדה-התעופה מפני הקומנדו המצרי אבל בפועל לא ירה אף ירייה אחת. לשתיים משש הפלוגות שלו אפילו לא היו רובים פשוט לא היה בימ”ח נשק בשבילם גם לא אוהלים או איזשהו ציוד אחר אז הם סתם ישבו להם שם על שפת הים מאזינים לנאומים שנאם להם באום מפעם לפעם על אהבת ישראל על ערכים ועל ציונות. מאז התאונה הגדולה שהייתה לו התנהל באום על קביים והתחזק בדת ובימי שישי היה עורך קידוש על גביע יין ומתנבא באוזני הגדוד על ארץ ישראל השלמה שמהיאור ועד הפרת. “מה היאור,” אמר “רק תנו לי את הפקודה ואני כובש עם הבטליון שלי את לוב.” ואז היה חוזר ומתאר כיצד חיסל את המצרים שנכנעו ושכבו עם הידיים על העורף בתעלות בצד הדרך מחאן יוניס לרפיח, וגם בהמשך הדרך אחרי אל-עריש בואכה תעלת סואץ. “אולי שש-מאות ביום,” אמר באום ללולי “באמת הפסקתי אחרי כמה זמן לספור”.
“אבל את זה אסור לספר,” אמר גורן “בוודאי שלא ברדיו. כי זה יכול להזיק לשבויים שלנו. אבל בינינו זה בסדר. כמה שפחות מהם יותר טוב.” וכל יושבי האוהל הסכימו איתו.
לולי סופח ל-112 ביום השלישי למלחמה. לשתי פלוגות בגדוד לא היה נשק אבל לעומת זאת באום גנב את הזחל”מים של הסיירת מהימ”ח וצירף אותם לגדוד שלו. הסיבה הייתה כי קשר הפנים בכל ארבעת הטנקים הרוסיים שהוצבו לשמירה על שדה התעופה לא פעל וטנק ללא קשר פנים הוא סתם חתיכת ברזל חסרת שימוש. באום התנה את החזרת הזחל”מים לבעליהם בתיקון קשר-הפנים בטנקים ולולי שלא היה לו מושג בקשר פנים נשלח לעשות זאת.
ובינתיים רדפה הסיירת אחרי הקומנדו המצרי ברגל.