יולי
28
תגיות
ברזלים מעופפים שעושים בום – כ”ט
פרק כ”ט: בו יסופר על חזון יחזקאל ושאר החברה.
“לצדק אין כוח,” אמר גורן “רק לצבא יש.” וזיקו הוסיף “אנחנו הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.” ותקווה נענעה ראשה בהסכמה.
ולולי שאל “אנחנו? יש לך ראי, תקווה? הביטי בו רגע והביטי סביבך ותגידי לי אם מה שאת רואה זה הצבא החזק ביותר?”
“בראי היא רואה את הצבא היפה ביותר,” נחלץ זיקו לעזרתה “אבל עזוב, אנחנו זה לא דוגמה, אנחנו רק מקרה פרטי לא מוצלח. אנחנו זה סתם”.
“נכון” אמרה תקווה “לא מדברים עליכם. אני מכירה פי אלף מוצלחים מכם, תאמינו לי”
“אבל אנחנו ציונים על באמת. אנחנו ציונים טובים,” אמר יחזקאל הנהג “ובשביל זה אנחנו עושים מילואים”.
“גם אני?” שאל ספקטור “הרי אח שלי קומוניסט”.
“מה זה ציונים טובים?” שאל לולי את יחזקאל.
“ציונים טובים זה מי שיודעים שאלוהים הבטיח לאברהם את הארץ כולה, לו ולזרעו אחריו, ושלאחרים אין מה לחפש כאן.”
“לזרעו זה לא כולל את ישמעאל,” דייק גורן “אף כי גם ישמעאל זה זרעו. אני כבר לא זוכר מה הסיבה, אבל יש”.
“כי שרה הייתה אחותו-למחצה של אברהם,” הסביר לולי הידען “בעוד שהגר הייתה מצריה. לכן אלוהים העדיף את הבן של שרה וזרק את הבן של הגר מהירושה ומההבטחה שלו עצמו, ומאז גם אטם את אוזניו אליו, למרות שאביו קרא לו ‘ישמע אל’. כך שבאמת-באמת הארץ הובטחה לזרעו הטהור של תרח וכך היא גם נראית.”
“אב מתעלל היה לנו,” אמר גורן, כתבנו לענייני רווחה, “ילד אחד שלו זרק למדבר ואת השני הלך לשחוט.”
“תגידו, אתם נורמלים?” שאלה תקווה “אתם שומעים איזה שטויות אתם מדברים?”
“מה את רוצה ממני,” אמר לולי “את הטענות תפני ליחזקאל. אני דווקא קראתי את הרצל ואת אחד העם ולא ראיתי בשום מקום שהם קושרים את הציונות להבטחה אלוהית. להפך, בעיניהם הייתה הציונות ניסיון לזכות בהסכמת העולם למדינה שתהיה חלק ממשפט העמים, ושבה יוכלו גם יהודים וגם ערבים לחיות בכבוד ובצדק. אפילו ז’בוטינסקי אמר את זה. השטויות הזה הם הפירוש הפרטי של יחזקאל לציונות”.
“מה אתה מלכלך עלי,” אמר יחזקאל “אני בסך-הכל אומר מה שהרב אומר לנו בבית-הכנסת ומה שכל ילד בארץ יודע. הארץ הזו היא שלנו ורק שלנו והצבא הנהדר שלנו שומר לנו עליה מפני כל רע, בעזרת השם”.
“תגיד לי יחזקאל,” אמר לולי שלא אהב להפסיד בוויכוח “אתה בטוח שהצבא הנהדר שלנו זוכר אותנו? שבכלל יבואו לקחת אותנו מכאן?”
“די, מספיק עם השטויות,” אמר יחזקאל, אבל תקווה הוציאה פתאום ראי קטן מאיזה שהוא מקום והחלה מסתרקת ואפילו מתקנת את האודם על שפתיה.