אוגוסט
21
תגיות
מעשה באוטובוס כחול וחיילת גבוהת קומה
א.
בוקר בוקר פושטים האוטובוסים הכחולים בחשאי על העיר, על השכונות ועל ערי הלוויין. בין שש שלושים וחמש ושש ארבעים וחמש כבר אספו את כל מי שהיו אמורים לאסוף וכבר הם בדרך. פעם עוד היו מתקבצים יחד ברסקו בתום הסיבוב, והסדרן היה מאזן את תפוסת הנוסעים ביניהם, ואז היו יוצאים כולם זה אחר זה בשיירה ארוכה ומרשימה – אבל מאז שהתרבו הפיגועים והאיומים בוטל הנוהל הזה, כבר אין שיירה, וכל אוטובוס יוצא יחידי לנפשו, עם שני מלווים חמושים בספסל הראשון. ואפילו מדברים על כך שבקרוב יצבעו כל אוטובוס בצבע שונה, אינדיבידואלי, כדי שלא יזוהה וכדי שלא יהיה ברור למי הוא שייך ולאן מובילה דרכו.
היתרון העיקרי בנסיעה באוטובוס – פרט לחיסכון הכספי, כמובן – הוא האפשרות, התקווה אולי, להרוויח עוד שעת שינה. הקימה הבהולה כל בוקר לפני שש, כשהראש כואב, העיניים נפתחות בקושי ועוד חלום נגוז בעיצומו – מבקשת להתנחם, להתאושש, בעוד קצת שינה. אפשר אמנם גם לנצל זמן זה לקריאה יסודית בעיתון הבוקר – אך בדרך כלל קריאה זו מורידה עליו דיכאון קשה, גובל בפחד, שלא פג לפני השעה עשר בבוקר ומפריע לו עד אז לתפקד. הממשלה האווילה והרשעה, הערבים המייחלים לנקמה, החרדים עזי־המצח, המחירים המאמירים, הכלכלה הקורסת, העננים הקודרים המתקבצים עלינו באופק לכלותינו. מוטב לא לקרוא על כל אלה, מוטב להתעלם מקיומם.
אבל בנסיעה באוטובוס יש גם כמה רעות שלא ניתן להתעלם מהן. למעשה הן מאכלסות את רוב הספסלים, אם לא את כולם. מבט סביב על שכניו לנסיעה מבהיר לו כי אינו רוצה להתחכך באיש מהם. אבל לעולם, הוא יודע, לא רק שיתיישב השמן שבנוסעים לידו, ולא ירגע עד שלא ידחק אותו לקיר האוטובוס תוחב מרפק בצלעותיו, אלא תוך כדי כך גם יפתח בדיון קולני עם מישהו שיושב ארבעה ספסלים לפניהם, על המשחק של הפועל בשבת, משחק המעניין אותו אף פחות משלג אשתקד, דיון שאינו רוצה להיות אפילו צד פסיבי בו, דיון המורכב כולו מאוסף קלישאות ששמעו גם צד א’ וגם צד ב’ ברדיו או קראו ב”ידיעות ספורט”. אבדה, הוי אבדה השינה ולא תחזור. ובתוך להט השיממון נרדם לו השמן וראשו צונח על כתפו – הוא לא רק מתחכך בו עכשיו, הוא פשוט נמרח עליו. משיכת כתף מרה שלו, מתקוממת, מתמרדת, מקיצה את השמן הנעור בזעזוע נעלב. אבדה הוי אבדה השינה ולא תחזור.
ב.
לא פלא אפוא שהוא מתמחה בעטיית מסכה דוחה ככל יכולתו על פניו, ונזהר מיצירת קשר־עין עם הנכנסים לאוטובוס כהיזהר מאש. ולמתן תוקף הוא מניח את תיקו לצידו, כאילו אומר למבקשי מקום: כאן כבר תפוס, כאן מחכים למישהו – ולא לכם. הוא אמנם יודע שתמיד עדיף להיות בוחר ולא נבחר, הפסיכולוגית שלו אמרה לו זאת, ושאם אתה מניח לעצמך להיות נבחר לרוב יבחרו בך אלה שאינך רוצה בקרבתם. אבל מה לעשות שבאוטובוס הגברים הזה אינו רוצה לבחור באיש? ומכיוון שבמקום עבודתם הוא מנהל בכיר למדי ולא מעט אנשים פשוט מפחדים ממנו, הרי שרק מעטים מהנוסעים מתעלמים מסימני האזהרה שהוא מפזר סביבו.
את נוף המדבר הכתמתם־כחלחל, הפסטלי, המתפוגג באופק לאד מופשט – את המרחבים חסרי הדרמה, ההוזים, את החול, את יום הקטנות אחרי יום הקטנות הוא אוהב. שלא יגמר לעולם.
ג.
וכך זה היה נמשך כנראה ונמשך אילולי עלתה על האוטובוס בוקר אחד נערה אחת, בין כל הגברים. הייתה זו נערה תמירה שחורת שיער ומוארכת פנים שהתבוננה סביבה בסקרנות, תרה מקום לעצמה. הוא התבונן בה ומבטיהם נפגשו. ומיד התקדמה לעברו ללא שמץ היסוס, בהחלטה נחושה, הבחינה בתיק שעל המושב לצידו, ושאלה: “אפשר לשבת?” והוא ללא מילה הסיר את התיק ופינה לה את המקום. “אני חדשה,” אמרה כשהתיישבה לידו “היום זה היום הראשון שלי”. הוא תהה אם שוב היו אלה עיניו הכחולות שהביאוה לכאן. “ובאת לעשות מה?” שאל, פעם ראשונה מזה חודשים שהוציא מילה מפיו באוטובוס הזה “אני חיילת,” ענתה “ופשוט אעשה מה שיגידו לי לעשות.”
היא הביטה בו וחייכה אליו חיוך נעים. והוא חשב שהוא מבוגר ממנה בשלושים שנה לפחות, שהיא בקלות הייתה יכולה להיות ביתו, ושכבר יש לו אישה ושתי מאהבות וזה יותר ממספיק.
ובכל זאת שאל “מתרגשת?”
“כן” אמרה “מאד. קוראים לי אבי.” הוא השתדל לא לחייך. הרי אף אחד לא יאמין שבאמת זה היה שמה, והיא הוסיפה “אני לא מבינה את ההורים שלי מה דחף אותם לקרוא לי דווקא כך. כי אני מאד אוהבת אותם ומאד קרובה אליהם וגם לא כועסת עליהם, אבל בכל זאת אני לא מבינה.”
“את בת יחידה?” שאל והיא ענתה “לא. יש לי אחות גדולה, ולה דווקא קראו הורי רויטל, שזה שם נורמלי, ואפילו שם יפה, אני לא יודעת מה עבר להם בראש כשהגיע תורי – הרי יכלו לבחור באורטל או חס וחלילה במורטל. אבל אבי?”
“ומה עושים הוריך?” חקר, כאילו כך ימצא פשר מתן השם. ”אבא שלי מהנדס!” אמרה אבי בגאווה “מהנדס חשמל, ועובד בכור.” על אימה לא היה לה מה להוסיף.
“אבא שלי עיראקי ואימא רומניה” הוסיפה “והוא נורא חכם.”
“אולי הם פשוט פתחו את רשימת השמות לבנות שבסוף מילון אבן־שושן, התחילו באות אל”ף ודי מהר אזל להם הדלק והם נתקעו באבי…”
“אני לא חושבת. הם אנשים מאד חרוצים ואנרגטיים, ולא מתעייפים כל־כך בקלות.”
“תחשבי על זה כך: אבי, בין אבטליה לאבלין. נראה בכל זאת כנחיתה מוצלחת ביחס לאלטרנטיבות. תשמחי, יש לך מזל. שלא לדבר על, אם נשאר באל”ף תנכי בלבד, אביחיל, אהליבמה, איזבל…”
“כן, אבל יש גם, אפילו אם נשארים רק באל”ף תנכי, אסנת ואסתר ואפרת, אתה לא חושב? אבל אני כופרת בתאוריית התרוקנות המיכל. הנה תראה איזה שם הם מצאו לאחותי הגדולה.”
“והיא באמת רווה טל, יומם ולילה?” (או שמא מרווה טל, הרהר בינו לבין עצמו).
“היא בלוס־אנג’לס” אמרה אבי “היא אדריכלית והיא בלוס־אנג’לס.” ועל כך הוסיפה “קשה מאד להסתדר בעבודה בארץ, לאדם צעיר. ודווקא בלוס־אנג’לס היא ובעלה הסתדרו בקלות, שניהם אדריכלים, יש להם עבודה מאד מעניינת והם מרוויחים טוב, ועכשיו יש להם גם בת קטנה וחמודה, סתיו שמה, שאני עוד לא ראיתי אבל כבר מתגעגעת אליה מאד.”
“בעניין נחיתות וגורלן,” אמר הוא “ראית במקרה את הסרט ‘היום הארוך ביותר’? מראים שם צנחנים אמריקאים נוחתים בצרפת הכבושה. אחד נופל לכיכר העיר המלאה בחיילים גרמנים שיורים בו, אחד נתלה על צריח פעמוני הכנסייה, אחד נופל לתוך בנין בוער ומתפוצץ, והאחר נוחת, דרך גג הזכוכית המתנפץ של חממה פורחת ישר לזרועותיה המחבקות של צרפתייה יפיפייה. לך תדע על מה אתה הולך ליפול”.
אבי חייכה וקצת הסמיקה “אז אתה חושב שהם כך סתם נפלו על זה, במקרה?”
“לא מוטב שתשאלי ישירות אותם?” השיב “עד כמה את מסוגלת להיות פתוחה וישירה עם הוריך?”
“שאלה מעניינת,” אמרה אבי “לא חשבתי על זה. בדרך כלל אני בת טובה ועושה מה שאומרים לי.”
“אבל אני נזכר בעוד נחיתות,” המשיך הוא שפיו הקפוץ נמלא פתאום דיבורים “משהו שסבתא שלי סיפרה לי וחזרה וסיפרה. חמישה בתרמיל אחד. מכירה?”
“תזכיר לי.”
“הנס כריסטיאן אנדרסן. ילד טוען רובה צעצוע בחמישה אפונים יבשים ויורה אותם, והם נופלים כל אחד לאשר אינה לו גורלו. בפרט אני זוכר את הרביעי ואת החמישי.”
“מה קרה להם?”
“הרביעי נפל לתוך ביב שופכין. בשפה פשוטה – נפל לג’ורה. ושם, סופג את הנוזלים בהם היה שרוי – החל לתפוח ולהתנפח. “אני הולך למלא את העולם כולו” חשב כשהביט על סביבותיו, והיה מאושר. החמישי נפל על מעקה חלון בעליית גג נידחת, ונחת באחד החריצים שבו, על מעט עפר. ושם הוא נבט וצמח והוציא קנוקנות ופרח של אפונה־ריחנית ושימח את ליבה של ילדה חולה שחיתה שם בעליית הגג הנידחת, וכמעט איבדה תקווה, ושימח את ליבה כל־כך עד שהבריאה.”
“כך גם אני הייתי רוצה להיות!” אמרה אבי ועיניה זרחו.
“בחורה רומנטית.” פסק הוא והוסיף “אספר לך מה אמרה באותו עניין, הקשר בין הורים לילדים ונחיתות, אמא אחת, שפעם הכרתי, מה אמרה האמא ההיא לבנה. ‘אני לא מבינה,’ היא אמרה לו ‘את העניין הזה של אהבת אם לבנה. זה הרי הכל מקרי, סתמי, בסך הכל עניין של חודש. חודש אחרי או חודש לפני הרי יכול היה להיוולד מישהו אחר לגמרי. מישהו אחר, הרבה יותר מוצלח, הרבה יותר נחמד, הרבה יותר מעורר אהבה וראוי לה. אז למה שתאהב דווקא את זה? אני לא חושבת שיש אהבת אם אוטומטית, היא אמרה, או שצריכה להיות.”
אבי שקעה בהרהורים, קמטה את מצחה.
“אתה מדבר ברצינות?”
אבל האוטובוס כבר הגיע לעבודה, והם ירדו ממנו ופנו איש לעברו.
ד.
ומאז, בוקר בוקר, עלתה אבי על האוטובוס והלכה ישר אליו לשבת על ידו, ולספר לו מה עשתה אתמול, ומה עשו אביה ואמה, מה קראה ומה שמעה, מה אומרות חברותיה בצבא ואפילו מה העניינים אצל אחותה רוויטל שבלוס־אנג’לס וביחוד מה חדש שם עם סתיו הקטנה והמתוקה, בקרוב בת שלוש.
והוא חדל מקרוא בעיתון הבוקר המדכא, המעיק והממלא את הלב בדאגות ובצרות הכלל. הוא גם לא סיפר לה דבר על עצמו, בפרט לא על המוצאות אותו בהווה, הפרויקט הקשה, העובדים הנרגנים, התסבוכות עם אשתו והמאהבות, עם הילדים המתבגרים, אבל סיפר גם סיפר לה קטעים ממסעותיו בעולם, על ארצות רחוקות ומופלאות בהן ביקר, על טיסה במרומים ואיך נראה העולם מהשמיים, ועל צלילה בריף האלמוגים אשר בדרום סיני, בימים הארוכים ששירת שם במילואים, ואיך נראה העולם מתחת למים.
ולעתים אפילו זרע ספק ומבוכה בליבה כשהתלוננה על הממונים עליה או על חבריה לעבודה, והציע בפניה דרכים אחרות להתבונן במעשיהם ולבחון את כוונותיהם. “אני צריכה לחשוב עוד על זה.” הייתה אומרת אז אבי ומתבוננת בו בעיניים חומות, תמות, נדהמות למדי, פוסחות על הסעיפים ולא יודעות אם לפרוץ בבכי או לחייך בהקלה.
יום אחד עצר האוטובוס שלהם ליד אוטובוס כחול אחר שהתקלקל בדרך, כדי לאסוף לתוכו אחדים מנוסעיו. ראשונה בהם עלתה יעל הקטנה שנעצרה כמנהגה ליד הנהג וסקרה בקפידה את האוטובוס ואת כל יושביו. היא הבחינה בו וביושבת לידו, משוחחים בנועם, ופניה קדרו. היא שלחה אליו מבט נוזף ופנתה והתיישבה בהפגנתיות ליד חיים א., שלשה מושבים לפניהם, וחיים קיבל את פניה באהלן צוהל ושניהם פצחו מיד בהסתודדות ממושכת. לא היה לו ספק על מי הם מדברים.
כשהתעכב בערב אחרי העבודה, בדרכו לביתו, במיטתה של יעל, ואחרי שגמרה זו לגנוח ונשמה נשימה גדולה לרווחה והשתרעה על גבה נינוחה והציתה לעצמה את הסיגריה ההכרחית, אמרה לו, בין נשיפה לשאיפה: “תשמע מה שחיים א. אומר. ‘יושב לו זה שנים באוטובוס שלנו שותק כמו מלפפון חמוץ, לא יוצר קשר עין עם אף אחד, ומתנהג כמו חיה אם מישהו מעז לשבת על ידו. והנה עולה יום אחד החיילת הזו הצעירונת, הילדה הדוקשית, לאוטובוס, עולה, מתיישבת בגנו של הענק הרע, והוא נהפך ממש לבן אדם אחר. מחייך, צוחק, עיניו מאירות – ומדבר!’. מה בדיוק הולך שם, תגיד לי, אתה, מה?”
ובלי לחכות לתשובה, הוסיפה:
“ועכשיו תשמע מה שאני חושבת. ירדתי איתה מהאוטובוס, הסתכלתי עליה מאחור, והתעניינתי עליה קצת אצל החברות שלי. קודם כל היא גבוהה כמו ג’ירפה או כמו תורן של אנייה, בטח פי שניים ממך, עלי אני בכלל לא מדברת. אבל כולם אומרים שהיא סתם סנובית מתנשאת ושאין בה שום דבר. אני לא סובלת אותה.”
כך אמרה יעל, ואחר כך נבהלה קצת מדבריה, והסתובבה אליו ונישקה אותו ואמרה: “אבל למרות הכל, אני אוהבת אותך!”
ה.
ובוקר אחד, באוטובוס, אמרה לו אבי: “אתה יודע שלילך, לילך החיילת, עומדת להשתחרר? לילך, העוזרת של המזכירה שלך.”
“באמת? את מכירה אותה? ואיך את יודעת שהיא העוזרת של המזכירה שלי?”
“אנחנו כל החיילות בעצם כולנו ביחד וכולן מכירות את כולן. אם כי לילך היא כזאת מיוחדת… קצת בצד תמיד, כזאת מרוחקת. עצובה קצת. אבל אני חושבת שהיא בחורה נפלאה. אני מאד מחבבת אותה. אתה לא?”
“בקושי החלפתי איתה מילה… אבל גם לא שמעתי עליה מילה רעה, חוץ מזה שהיא נעדרת הרבה.”
“טוב, כי אנחנו החיילות עושות הרבה שמירות ותורניות. אולי בגלל זה. ואולי… אולי בגלל…” אבי הנמיכה את קולה “אולי בגלל שהוריה גרושים? זה לא קל להיות בת של הורים גרושים!”
“אולי. ואולי לא. לפעמים העצב נובע ממקור פנימי. ולפעמים הוא תורשתי.”
“אנחנו מתכננות לעשות לה מסיבת פרידה,” אמרה אבי “ואני מחפשת קטע קריאה יפה לכבודה. יש לך הצעות?”
“כן. אני חושב שכן.”
“תוכל להביא אותן מחר לאוטובוס? בסדר? זה יהיה נהדר”. ואחרי כן הוסיפה, מהורהרת: “לילך מספרת לנו לפעמים מה הולך במשרד שלכם. המזכירה שלך היא הבוסית שלה. ולמזכירה שלך יש חברה בשם יעל, נכון? קטנטונת כזאת. היעל הזאת לא נותנת למזכירה שלך לעבוד, אומרת לילך, כל היום היא איתה בטלפון. בגלל זה כל העבודה נופלת על לילך ואין לה רגע מנוחה. אתה בכלל לא שמת לב, נכון? נדמה לך שהכל בסדר אבל זה רק בגלל שלילך עובדת כמו חמור.
אני לא אוהבת דברים כאלה. בעבודה צריך לעבוד ולא לקשקש בטלפון. בכלל יצא לי לראות את היעל הזאת והרושם שקיבלתי ממנה שזאת סתם פריחה עם האף בשמיים.”
ו.
כל אותו ערב ישב ונבר בספרים, בפרט בספר עבה אחד שהשם לילך מרבה להופיע בו. באנציקלופדיה מצא כי פרחי לילך סגולים מסמלים אהבה ראשונה ופרחי לילך לבנים מסמלים נעורים ותום, וכי גזע הלילך הוא אחד הקשוחים ביותר באירופה, הקשה מכולם, ובאופן מסורתי נהוג לגלף ממנו כלי נגינה וקתות לכלי נשק.
הוא מצא שיר לילך או שניים אבל גם את זה:
“ לילַך? שם יפה… שם של ילדונת קטנה. עם סרט ורוד. נערה – אגדה, שאפילו שמה לא יאמן, – יהולל אביה דק־הרגש וטוב־הטעם : לילָך… לא פעם היה תחוב בזר הפרחים פתק כתוב ברהטה, בגמדי אותיות ובניקוד : הו לִילך. כּוּלֵך לילך, לילך לי ולך – פַיָה של לילה. ברייה של אגדה.
כי אני אוהב אותך נורא, ומוכרח משהו מזה להגיד, למי שיוכל לשמוע. בלי לסִפּר כלום איך אני אוהב את אופן היותך, שלך. את אופן היותך אַת. איך אני אוהב את המקום ששני עורקי צוארך נסגרים מתחת הגרון, למשולש גוּמה מוּצלת, כאילו נוֹתרה שם טביעת מגע אצבע, ואת העור שלך השקוף, הצח, כזג של ענב לבן, שעונה לפעימות הלב. ואת נפילת שמלתך סביבך בקוי קפליה אני אוהב, את כפתורי חולצותיך שיש בהם תמיד צחוּת מפתיעה. ואת הדרך שבה אַת סוגרת אחריך את הדלת ונעלמת פנימה, נפשי אז נתפשת ונלחצת בין הדלת למזוזה.
החמדה. הפלא. הבינה. מבע העיניים, שחוקך, לבנתך, נחושת שׂערך הרך ממשי, ידיך הארוכות, הצרות, גופך, נשיותך. חד־פעמיוּתך – – תבכי אחרי, לילך ? לילָך שלי. נפשי שלי. נשמתי הטובה! אני אוהב אותך. אני צועק אליך. שומעת? לילך שלי. לילכית שלי. צעקי שגם את. אם אַת שומעת. כעת לפני הצהרים, כשהשמש חמה ועמומה, והקרב יפרוץ, אומרים, בעוד רגע, צעקי אלי – אני קשוב כולי, כולי מאמין בך, כולי נאחז בך. קורא אליך, לילָך שלי.“
“אוי זה נורא יפה” אמרה אבי כשקרא לה את הקטע הזה באוטובוס למחרת בבוקר, וחטפה את הספר מידיו לקרוא הכל בעצמה.
היא שקעה בספר והשיחה ביניהם חדלה. “אולי זה לא ממש מתאים לקריאה במסיבת פרידה מהעוזרת של המזכירה?” ניסה לצנן את התלהבותה, לפני שהאוטובוס הגיע ליעדו והיה עליהם להיפרד – אבל היא רק פקחה אליו זוג עיניים לחות, לא ממוקדות, ושבה לקרוא בספר.
ז.
ולא עבר זמן רב וגם אבי השתחררה ופנתה לה לדרכה. הוא קנה ספר קטן והגיש לה אותו כמתנת פרידה בנסיעה האחרונה.
אחרי כן להט הקיץ, השמיים היו אפורים, ואדמת המדבר הייתה אפורה, והימים היו אפורים. הסתיו התקרב, החצבים בקעו מהאדמה וזקפו את גבעוליהם הארוכים.
ויום אפור אחד הגיע למשרד שלו מכתב. במעטפה ורודה, ובתוכה כרטיס ברכה ורוד, ובול אנגלי. מכתב מלונדון:
“שלום רב!
אני תוהה הכיצד יראה הדבר שנערה כמוני, שבקושי הספקת להכיר, כותבת אליך.
פשוט חיפשתי דרך להודות לך על הספר שהענקת לי ועל בילוי הזמן הנעים בנסיעות לעבודה.
בעזרתך הנדיבה
לבי נפתח קמעא.
אף כי מסקנותיך, עתים, לא תאמו אישיותי, הצלחתי יותר להבין על עצמי ועל סביבתי.
להית’
אבי”
הוא חזר וקרא במכתב הקצרצר ובייחוד ניסה לקרוא בו בין השורות. אדיבות בלבד, כפי שמחייב הפרוטוקול? אבל “בילוי הזמן הנעים”, “הלב הנפתח קמעא”, ו“להית’ “ חרגו משהו מכך. אולי, אולי יש במכתב הזה ניסיון מהוסס לשמור קשר?
הוא התלבט קצת ואז שרבט גם הוא תשובה מגששת:
“אבי,
נערה תוהה,
מכתבך הפתיעני אבל שימח. מאז שעזבת הנסיעות משעממות והחצבים הפורחים עתה, גבוהי רגל וענוגים – ממלאים את הלב געגועים.
אם תודיעי היכן את ואיך מתקשרים, אשמח להתראות.”
הוא שלח את המכתב לכתובת בית־הוריה, לא רחוק מביתו. ועבר שבוע, עברו שבועיים, ולא היה כל מענה.
אכן, היה זה מכתב מנומס של נערה מחונכת היטב, חשב.
ח.
אבל כעבור שבועיים ויום דווקא כן הגיע מכתב תשובה, מכתב ארוך.
“שמחתי לשמוע שקיבלת את מכתבי שנשלח אליך מלונדון. חששתי שלא יגיע כי לא ידעתי להיכן בדיוק לשלחו.
מחר אני מתחילה ללמוד במכינה הטכנולוגית.”
אלה היו עיקר החדשות. אחריהן פירטה אבי את מסלול נסיעתה בארצות הרחוקות ולא שכחה לציין בו את המקומות שבחורים חביבים שנקלעו בדרכה עזרו לה, צילמו אותה, חגו סביבה, ואת ביקורה אצל אחותה רויטל וביתה הקטנה סתיו. וסיימה כך:
“אגב, ביקשתי שיתנו לי לבקר יום אחד בעבודה ודחו את בקשתי מכל וכל. אני קצת מתגעגעת לשם. בעבר קיטרתי והתלוננתי ועתה אני מרגישה עד כמה הייתי נתונה בתוך חממה אמיתית.
אני נמצאת שוב בבית הורי והטלפון הוא 664768.
אני מאחלת לך ולמשפחתך שנה טובה…
להית’
אבי”
הערפל לא התפזר עדיין, להפך, אזכור “משפחתך” אמר שאור אדום דולק ברמזור, אבל מאידך בכל־זאת הייתה כלולה בו הזמנה לשיחת טלפון. והוא היסס יום, ויומיים, ושבוע, האם להיענות לה. ואז הודיעה לו אשתו בזעף שהיא לוקחת את הילדים ונוסעת איתם אל משפחתה בצפון לימי החג. וממשרדו, למחרת (וגם זה רק אחרי שהלכה המזכירה לביתה, הרי אחרת כל מילה שהוא אומר מגיעה מיד ליעל), חייג לבסוף 664768.
אימא של אבישג ענתה, (אמה צעירה ממנו כנראה), וביקשה לדעת מי מתקשר, וקראה לאבי לטלפון.
אבי שמחה מאד וסיפרה לו בהרחבה על מסעותיה בעולם ועל לימודיה. והוא אמר לה שבחג יהיה לבד בבית, זה לא רחוק מביתה, ומה דעתה לבוא לבקר?
“תודה רבה,” אמרה אבי “באמת תודה. טוב. יופי. להית’.”
ט.
הוא דווקא הבין מדבריה שתבוא, רק לא היה בטוח אם בבוקר או אחרי הצהריים, כי הם לא ליבנו ביניהם את הפרטים. הוא גם לא ידע אל נכון מה צפיותיה, ולכן נמנע מלתאר לעצמו איך יתגלגלו הדברים. אבל כן תיאר לעצמו אותם יושבים יחד על המרפסת שמעל העמק ומעל השדות המתרחקים לאופק, פירות ויין לפניהם, ורוח באה ממרחקים ומלטפת פניהם. היה לו אוסף נאה של ספרי שירה והוא חשב שהיה רוצה לקרוא לה שירים יפים אחדים, ושוב לראות את האור שופע מעיניה. אולי יקראו אפילו מספר חבצלת של פנחס שדה.
אבל הבוקר חלף, בוקר החג הרגוע, ואבי לא הגיעה. הוא לא רצה לצלצל אליה וכך ללחוץ עליה. הרי אם תזכור תזכור – ואם תשכח תשכח. גם עם האימא שלה לא רצה לדבר. עכשיו כבר ידע שאימא שלה מורה בתיכון והיא באמת צעירה ממנו.
בצהריים עלה בדעתו כי אולי יצאה לדרך אבל לא מצאה את ביתו, אולי טעתה בין הרחובות הסמוכים. הוא נכנס למכוניתו ונסע לכיוון ביתה. אולי יפגוש אותה בדרך, אולי במקרה היא עומדת בשער והוא יוכל לעצור לידה ולשאול מה העניינים, אולי תראה את מכוניתו מחלון חדרה ותיזכר שהבטיחה לבוא.
אבל אבי לא הייתה לא בדרך ולא בשער, וגם לא נשקפה או השקיפה מהחלון. הוא אמר לעצמו “עוד סיבוב ודי” וכשסיים את הסיבוב הנוסף אמר לעצמו “רק עוד אחד ודי” ובסוף ויתר לעצמו וחזר בו גם מההחלטה הזו ועשה עוד סיבוב.
אבל אבי נשארה בלתי מושגת בלתי נגישה וכשהרים ידיים וחזר לביתו מצא כי אשתו הקדימה את שובה, והיא כבר עם הילדים בבית, זועפת כדרכה.
וכשהיה כבר חושך וכולם מלבדו הלכו לישון והוא ישב באפלה הדוממת וכוסית ויסקי בידו חשב שבעצם הוא סיפר לאבי על מרחקים בלבד והיא כתבה לו על מסעותיה בחו”ל ותו לא. זו ורק זו נחלתם המשותפת.
י.
עכשיו שוב היה עליו לנסוע לחו”ל. ומאדינבורו למינכן. רכבת הלילה ללונדון, זו עם קרונות השינה, עמדה לצאת מאדינבורו רק אחרי חצות. רוח קרה נשבה ברחובות הרטובים, הריקים, ערפל אפף את פנסי הרחוב. הוא חיפש מקלט לשעה ונכנס לפאב, לא הרחק מתחנת הרכבת.
הבירה נמזגה שם בכוסות ענק, בסירי זכוכית. ואנשים דיברו זה עם זה, בלהט או בנעימות.
הקירות היו מכוסים במדפי ספרים, עוד ועוד ספרים. כמו בספריה. הוא נטל את ספל הבירה הענקי שלו ושוטט בין המדפים, מציץ בספרים הזרים, ונטל לידיו את הספר “קבוצת בלומבסברי”. עד מהרה צנח לכורסה עמוקה ושקע, בעניין גובר והולך, בקריאה. בפרט ריתקה אותו דמותו של לייטון סטרייצ’י, שנולד, ככתוב שם, למשפחה אקסצנטרית, כטובות והראויות שבמשפחות האנגליות. דודו, למשל, חי בלונדון ארבעים שנה לפי שעון בומביי.
בחצות עלה על הרכבת ונכנס לתאו. הייתה בו מיטה צרה עם סדינים מעומלנים וכיור קטן עם שני ברזים: אחד למים חמים והשני למים קרים. הוא רחץ פניו וצחצח שיניו ונכנס בין הסדינים הקרים, המרשרשים, וכיבה את האור. הרכבת יצאה לדרכה מתנדנדת ומשקשקת. ארבעה זוגות גלגלים לכל קרון, שניים מלפנים ושניים מאחור וכשהם עוברים את נקודת החיבור בין הפסים הם משמיעים ארבע נקישות ורווח, ארבע נקישות ורווח, כמו בפרק השלישי של הסימפוניה החמישית של בטהובן, מימי העצמאות של ילדותו. טה טה טה טה, …, טה טה טה טה…
מצעד העצמאות עם הדגלים התופים והחצוצרות התחלף בידיה המשמשניות־לטפניות של יעל ובעורה החם, הרך כעור תינוקת, ואז התחלף בעיני הקטיפה החומה, עיני הגחלים העוממות של אבי. למה את פחדנית כזאת, רצה לשאול אותה, למה אני פחדן כזה? ונרדם.
י”א
יום לאחר־מכן, במינכן, בבוקר, בשעה שמונה אפס־אפס בדיוק, התייצבה בלובי מלונו הגברת אינג’ קריסטן קלופפר, נציגת המכירות של חברת הקרמיקה הלדוונגר.
קריסטן קלופפר הייתה ממוצעת קומה, עיניה כחולות־שקופות, עגלגלה ונמרצת עד מאד. היא לחצה את ידו בעוז והובילה אותו לחניון, לפג’ו 305 דיזל הקטנטנה, האדומה שלה.
“זאת מכונית מהירה וחסכונית,” אמרה קלופפר בסיפוק והתיישבה ליד ההגה “עשו עבודה טובה, הצרפתים האלה,” הוסיפה, כאילו מרמזת שיש בכך משהו שמעל לחוקי הטבע, “הבעיה היחידה שעוד לא התגברו עליה היא הטרטור הזה של הדיזל. אבל לי זה לא מפריע. אני אוהבת אותו”. עד מהרה התברר לו כי קלופפר היא נהגת שודים מדופלמת, ותחרותית עד מאד.
הם נסעו בדרך כפרית צרה, מישורית ברובה, אך מפעם לפעם גם מתפתלת בין גבעות מיוערות, עם פניות עיוורות לרוב. קלופפר טסה. הוא פזל למד המהירות וראה שהיא מתקרבת ל 150 קמ”ש. קלופפר לא יכלה לסבול מישהו לפניה. היא התקרבה למשאית גדולה כאשר מולם נסעה משאית גדולה אחרת, שרק הרגע הגיחה מהסיבוב אליו התקרבו. קלופפר סיננה קללה חרישית בין שיניה, הורידה מהלך ולחצה בכל כוחה על דוושת הגאז, ואז שברה חדות שמאלה והחלה בעקיפה. נהג המשאית שממול אותת אותות בהלה בפנסיו אבל קלופפר, שתי פסיעות ממנו עכשיו, כבר חלפה על פני המשאית אותה התאמצה לעקוף, שגם היא האטה בחריקת בלמים, שברה חדות ימינה, עלתה מהלך והמשיכה בטיסתה, כשחיוך ניצחון מפציע על שפתיה. “אנחנו נגיע בזמן” אמרה בסיפוק.
גם מנהל המפעל, אחרי שהוביל אותם במרחביו והראה להם בגאווה את המכונות החדישות והמשוכללות הסרות לפקודתו, התעניין בנהיגה ובמכוניות, וסיפר על אוסף המכוניות העתיקות שלו, בפרט מתוצרת רובר האנגלית, אותה חשב למשובחת במיוחד.
כשהסתיים הביקור הציעה קריסטן לקחת אותו לארוחת צהריים, ונסעה, קצת יותר בנחת הפעם, לאחד הכפרים שבסביבה. מסעדה קטנה שכנה שם על חופו של פלג קטן, זך וצלול להפליא. דגי שיבוט התפתלו בו בזריזות בין חלוקי הנחל, קשקשיהם מפזרים זהרורי אור. הם התיישבו לשולחן תחת עץ ערבה שענפיו צנחו אל המים, מוסיפים נצנוצי ירוק לאדווה, וסוגרים סוכה סביבם.
“פלג כזה הוא ‘באך’ בגרמנית, לא?” שאל.
“כן!” ענתה, והסירה את משקפי השמש. עכשיו נוסף זהרור גם לעיניה.
“אני אוהב את המוסיקה של באך.”
“גם אני!” אמרה קריסטן.
רוח נעימה נשבה, מלטפת את העור ומדגדגת בשיער.
“אתמול ניגשתי לחנות תקליטים, וחיטטתי מעט במדפים. ומצאתי את קנטטה מס’ 78, בביצוע ג’ושוע ריפקין. וכשהתחיל הפרק השני, הדואט של אלט וסופרן, Wir eilen mit schwachen, doch emsigen Schritten vrda הרגשתי איך אני מקבל עור ברווז ושערי סומר…”
קריסטן חייכה.
“אני מכירה את ההרגשה. וגם את הדואט הנפלא הזה. גם אני אוהבת מאד את באך. בעצם אני מוסיקאית.”
“באמת? ממש מנגנת, או מה?”
“כן. אני ויולנית,” אמרה, בנוסח ‘אני יוסף אחיכם’ “בתזמורת הברוק של מינכן! וזה בדיוק הרפרטואר שלנו, על כלי התקופה. אני מכירה את העבודה של ריפקין, ומעריכה אותה מאד.”
“איזה צירוף מקרים. גם חברת תזמורת, וגם מהנדסת? חיים כפולים? גם את?”
“כן. פעם עם שתי רגליים על האדמה ופעם מרחפת בעננים…”
“איזה יופי. ויש זמן גם לאלו וגם לאלו?”
“לא. לחוצה תמיד, ותמיד ממהרת…”
“כן, הבחנתי בכך. אבל עכשיו אפשר לקחת רגע הפסקה ולא להיחפז לשום מקום.”
“כן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים.”
המלצר הופיע ובידיו התפריט.
קריסטן עיינה בו והזמינה לשניהם שיבוט מטוגן ותפוחי אדמה, שכר מקומי ועוגת תפוחים לקינוח. “אני חושבת שאני יודעת מה אתה רוצה” הסבירה “אז לקחתי לעצמי את החירות להזמין עבורך. את השיבוטות דגים ישר מכאן” אמרה “מהפלג למחבת”.
הם המשיכו לשוחח בידידות על מוסיקה ועל יצירות אהובות, וההזמנה שעמדה על הפרק, צינורות הקרמיקה האסטרטגיים, כאילו נשכחה מלב.
כשהחזירה אותו ללובי המלון הושיטה קריסטן את לחיה לנשיקה ונישקה אף היא אותו על לחיו.
והוא עלה לחדרו במלון וישב וכתב לאבי מכתב בו תיאר בפרוטרוט את כל מוצאותיו מאדינבורו ועד מינכן הרחוקות, כאילו היה לה חלק בכך, וזכות, או חובה, לדעת.
י”ב
במהרה ענתה אבי למכתבו:
“שמחתי מאד מאד לקבל את מכתבך, שבוע לפני בחינה חשובה מאד במתמטיקה, בחינה על כל החומר.
לא האמנתי שאתה עוד זוכר אותי, את הנערה שישבה לידך בנסיעות לעבודה. הד”שים מחו”ל תמיד גורמים עונג שכן שם הדברים תמיד נראים אחרת, אבל זה במיוחד.
שמחתי לקרוא את מסקנתך על דמותי: שלא כדמות המקראית, כמאמר דוד שיץ בספרו, אינני מתנשאת.
תארת במכתבך את האישה האידאלית בעיני, המהנדסת המדופלמת הגב’ קריסטן קלופפר. לא ציינת אם היא בעלת משפחה או לא?! האם היא הצליחה לשלב את העבודה עם חייה האינטימיים?! אם אכן כך הוא הדבר – היא אישה כלבבי.
חג שמח למשפחתך.
להית’
דרך אגב, הטלפון שלי 664768.”
לא היה כאן כמעט משהו חדש שעוד לא נאמר לפני כן, לא הייתה כאן יותר מגחלת עוממת במסתרים, והוא קיפל את המכתב והחזיר אותו למעטפה הכחלחלה, והכניס אותו למגירה של מה שלא לוקחים הביתה. אבל ימים אחדים אחרי כן צלצל הטלפון במשרדו ועל הקו הייתה אבי. וזה היה חדש.
קולה רעד והיא פתחה באלף התנצלויות פן היא מטרידה ומפריעה וכו’. ולבסוף התגברה והגיעה לעניין. הבחינה במתמטיקה. יש משהו שהיא לא מבינה לא מצליחה להבין והיא תקועה בו ללא תקנה. האם, האם – האם יוכל לעזור לה להבין אותו?
“אני מניח שכן, אם טרם החלדתי לחלוטין בעניינים הנושנים האלה. פעם, לפני דור ויותר, שחיתי בהם כדג. על כל פנים, בכוחות משותפים בוודאי שנצליח.”
“אבל…” אמרה אבי, וקולה רעד עדיין “אבל אפוא ניפגש?”
“זאת לא בעיה גדולה במיוחד,” השיב “אנחנו יכולים להיפגש באיזה בית־קפה בעיר. מה דעתך?”
“בית־קפה, בעיר, מה יחשבו…”
“אז מה דעתך בספריית המתמטיקה באוניברסיטה? מקום טבעי לגמרי לליבון סוגיות מתמטיות.”
אבי היססה לרגע ואמרה “בסדר. מתי תוכל לבוא?” “מתי את רוצה?” “כמה שיותר מהר,” אמרה “זה ממש דחוף.”
“בסדר. חכי לי שם היום אחרי העבודה. את יודעת שלפני כן בשום אופן לא אוכל להגיע לשם.”
י”ג
הוא ראה שאבי נרגשת ועצבנית, וגם ראה שהתקשטה והסתרקה וענדה שרשרת ענבר לצווארה הארוך ולבשה חצאית צבעונית ואפילו משחה את שפתיה באודם.
“רוצה לשתות משהו?” שאל, סבור שאולי כך תרגע קצת.
“זה נורא יפה מצדך שבאת,” אמרה אבי “באמת שלא נעים לי להטריד אותך.”
“שטויות. בואי ניגש לעניין“.
והעניין היה הצגה פרמטרית.
הם התיישבו אל שולחן נמוך, זה ליד זה, כתף אל כתף, והוא השתדל לאמץ את זיכרונו ולדלות ממנו איך גוזרים פונקציה עם הצגה פרמטרית ואיך מחשבים אינטגרל שלה, ודי מהר מצא דרך פשוטה להסביר לה מה זה בכלל הצגה פרמטרית ולמה זה טוב ובעצם מדוע זו גם שיטה מרהיבה ביופייה לפשט ולתקן דברים שאין להם תקנה, לכאורה.
אבי הקשיבה ברוב קשב וגם מלמלה “עכשיו אני מבינה, עכשיו אני מבינה…” ואחר הוסיפה בצער “שאלתי גם את החבר שלי, הוא גומר השנה את המכללה ועוד מעט יהיה הנדסאי, אבל הוא לא ידע.”
“אה, יש לך חבר? תתחדשי!”
אבל הוא הבחין בכך שנשימתה כבדה, עצר בדבריו והביט בה. והיא הביטה בו. הקטיפה עממה בעיניה החומות. היא רצתה להגיד משהו, וגם נשאה קצת את ידיה לעברו, והסמיקה סומק עז.
ואז קמה בחפזה ממקומה ומלמלה “תודה, סליחה, באמת סליחה אבל אני מוכרחה לברוח.” והסתלקה מהמקום בצעדים גדולים.
י”ד
והגיע היום והוא נסע למחסן ביתו לשעבר לקחת כמה חפצים אחרונים שנשארו בו. ובכניסה לשכונה בתחנת ההסעה עמדה אבי. הוא עצר לה והיא נכנסה למכונית בחיוך גדול: “אהלן, מה נשמע, מזמן לא ראיתי אותך!”
“איך את, איך הלימודים, איך החבר?”
“מושכים, מושכים,” אמרה אבי “זה לא פשוט ולא קל אבל בסוף יהיה בסדר. הגעתי למסקנה שזה הכל עניין של בטחון עצמי, ויום אחד יהיה לי בטחון עצמי. אני עובדת על זה.” אמרה וחייכה. “ומה איתך?”
“עזבתי את הבית,” אמר “עכשיו יש לי דירה משלי, ורק אני בה.”
אבי החווירה. הדם אזל מפניה. היא לא יכלה לנשום, ולא להגיד דבר. היא רק שתקה ושתקה וכשהגיעו לקצה הרחוב פתחה את פיה ואמרה “אני ארד כאן. להתראות.”
– סוף –
באותו עניין: