ספטמבר
26
תגיות
צביה
א
רטט מחזורי של מנוע פרכס בגוף הקומנדקרים המאורכים שעצרו ליד השער, מרחרחים איש בזנב רעהו. דין ודברים עצל, שגור, התנהל בטלפון מסוכת הש.ג. והאוויר החם, תועפות השמש, קירבת המזח, תימרות האבק הקלות מעל הדרך אמרו שעוד יש המון זמן.
בינתיים שער ברזל חום־דהוי, הגה בצבעי הסוואה, מושב חאקי ריק והסגן בובו נושא דבריו לאפרכסת. בינתיים שעונים שחורים מיוזעים מודדים כוח כמוס לחץ עלום טמפרטורת קרביים מוסקים בבעירה פנימית ועטופים בפח צבאי מסמורטט מוכה גרדת. כל הקשר שם.
טיול! צעק אלי קוקו הג’ינג’י, ממרכז הקומנדקר האמצעי, מעל הר קטן של תפוזים, טיול, שמגגה, בוא כבר!
אבל היו עוד אפשרויות.
מעבר לגדר, בתכלת דהה, התלבט הים באדווה פושרת.
ליד המזגן המטרטר בקיר המעבדה שכב ספרו של ניקולס בלומברגן “אופטיקה לא לינארית”, שהובא לכאן לוטה בכוונות טובות, ונזנח. ובתוך כל שפעת הזמן והעדר נימוק מכריע לכאן או לכאן הבהבה לפתע קווצה אחת מקווצות שערה בחום נוגהָ, חם, התעגלה גומה אחת מגומות לחייה. צביה יושבת מימין למושב הנהג הזנוח עטופה במעיל רוח ומחוללת קסדה בקצה אצבעה.
ואז נגמר הזמן: כל ההכנות נשלמו, בובו חזר למקומו, השער נפתח והמכוניות זזו ממקומן ובעוד הכל נופלים לאחור זינקתי אני לפנים והצטרפתי גם. לא היתה אפשרות אחרת.
צפרי”ת:
מנגד תראנה. שייכת, בוגרת, מאוזנת בנפשה. עם קבלות. אחראית כתבי־סתר. נבחרת, מסוננת, מבוררה – וצופנת סוד. לה מפתח ללשכה המסווגת בה תתייחד עם חומר שמור ומעלה: סודי, סודי ביותר, כמוס. בקצרה: המיוחסת בבנות הקשר. כזאת שתגיד: אני לא צנועה ובצדק. וצביה היפה בצפריו”ת ודקת־הגזרה מכולן ועיני עפרה לה מדהימות כל רואן.
שלום המדריך מהחברה להגנת הטבע, דק גבוה ומתולתל, גחן לפנים והתערב בין בובו לצביה ונופף בידו לצפון מערב. צביה חייכה אליו. בובו נתן גז בפראות ותופף בידו האחת על קסדתו. הקומנדקר זינק כפרד שעקצתהו דבורה, האחרים קרטעו אחריו וקוקו ניסה לקלוע תפוז לכל כפותיים פשוטות.
נסענו בכביש המצרי הצר, המתפתל, שגבעות חול וטרשים מוזרי מראה, צהובים אפורים, סגרו עליו מעברים. דרדר יבש גלמוד נטוע למקומו הביט אחרינו.
בשביל היורד ל”נקיקי מבוכים” נעצר הרכב, ושלום נסמך בקצה אצבעותיו לכתפה של צביה וריחף מעליה לקרקע החניון הכבוש ובובו נדחק אליה באחוריו הנרחבים בחריקת ריפוד ובתוך רגע פרקו עצמם הכל מארגזי הרכב והצטופפו סביב שלום שסיפר קצרות על מזוזואיקון ושיני כרישים מאובנות והסב את תשומת לב הכלל לאבן החול הנובית שנותרה ירושת עידנים אחרים במדבר, ולצלף אשר לא יוכנע, שאינו רק יפה בעיניו כחולות הריסים אלא גם טוב לכבישה ושימורים. גמר והתחיל ללכת, וכולם אחריו.
הפתיחה הייתה איטית וזהירה. בירידה. קצת מתחלקים קצת בולמים ברגליים, בידיים, נשרטים. אבן מתדרדרת. הנקיק ממשיך לו הולך וצר הולך ומעמיק הולך ונחרץ עד שנשאר רק סדק דק לשמיים, רחוק, בלתי מובן וצלף במרומיו.
שלום וצביה הלכו בראש הובילו מסתודדים מחליפים ביניהם מידע חרישי. בובו ניסה לשוא להידחק ביניהם עד שלבסוף קצה רוחם ועצרו. שלום אמר שיותר לא כדאי ובובו רק קינח את כדור הזיעה שהתגלגל לקצה אפו ומישהו אמר תביטו ומישהי אמרה יה וכבר היו כולם בדרך חזרה, בעליה.
ושוב צעד שלום בראש אבל עכשיו בצעדים ענקיים, וצנחן אחד הצטרף אליו, אדום נעליים וכומתה, נמוך, אבל פוסע בצעדי נפיל וסביבם דילגה צביה, חגה, פיזזה. זה לא קרה מיד, זה לא הורגש כבר בהתחלה אך מהירותם הלכה וגברה. ללא מילה הלכו עכשיו כאילו נדברו מראש ורק ניתן היה לנחש אולי שבקצה הדרך יש פרס.
וכעין נחשול של מאמץ פרכס בשורה הנחשלת, המזדנבת אחריהם. ורק כשנחרץ הרווח, כשהם החלו להיות ענן לפני המחנה, התעוררו הכל. הרחיבו צעדים, ומישהו דחף. קוקו הג’ינג’י הלחית וכתם זיעה ללא מצרים התפשט בחולצתו. חיילת כדורית אחת התיישבה לחלוץ אבן מנעלה, אך איש לא השתהה עמה. האקדח היטלטל על עגבותיו השמנות של בובו בתנועה מונוטונית: אני קצין אני קצין, אבל זה לא הספיק. שלום והצנחן החליקו בעליה וצביה כרכרה טפפה התעופפה סביבם והיה לה זמן לגחון ללקט מאובנים ולהזדקף בצחוק ולהניף שיערה לאחור – אשד שיער מתנפנף – בקלילות נוצתית לא נלאית לא מתנשפת חוגגת וכשהגיעה אחרונת הצולעות נסעדת בידי אחרון הנגררים כבר היו הכל מכונסים סביב הקומנדקר המוביל, הפעם הצנחן ליד ההגה וצביה לצידו ונפלו המילים: מָרסָה בָּרֵיכָּה.
בין שארם־א־שייך ולשון הים של ראס מוחמד שוכן מפרץ אחד פחות מפורסם. המבינים טענו כי הוא היפה במפרצי דרום סיני. חופו מוקש הדרך אליו נחסמה והגישה נאסרה בפקודה.
יאללה, חייכה צביה, ויצאנו לדרך.
וכבר הגענו למחסום מעוטר בשלטים צהובים משולשים: ‘זהירות מוקשים’. שלושה נלהבים גררוהו הסיטוהו והדרך, תמימה למראה, נפתחה לאורך.
בואו, אמרה צביה.
דרך חולית, לא משומשת, בתולית. קשה אפילו לנונונים והולכת ונהיית קשה. כלי־הרכב נוהמים גונחים מתחפרים. בפי אחדים מהחברה בדיחות זוועה. אחרים שותקים. איש אינו מוחה. צאן וצביה.
היא ניצבת על המושב הקדמי, רגל אחת על מכסה המנוע, על השמשה המקופלת, קסדתה שמוטה על ערפה, ידה על כתף הנהג ובשערה נגוהות דבש. כמהורהרת היא מתירה אבזם קסדתה, משמיטה אותה מאחוריה, מחליפה מבט עם הסייר הדק המתולתל ובלא מילה קופצת לה החוצה. מעפילה בדיונה הגולשת אל הדרך. ובן רגע הסייר והצנחן בעקבותיה. והקוקואים והבובואים וכל השאר בעקבותיהם. כבר אין נהגים ליד ההגאים כולם בעקבות צביה הרכב ניטש ושורה ארוכה נפרשת: ראשיתה דוהרת ואחריתה מדשדשת. ומראש הדיונה נראתה פתאום חלקת ים כחולה מתוקה מבקשת להסגיל ונעליה של צביה כבר היו בידיה ורגליה קלות והחיילים בעקבותיה מרחיבים צעד מבקשים להשיגה ואז כמנסה להקל משאה שמטה נעליה פרמה במהירות את רוכסן מעיל־הרוח שמטה אותו מכתפיה חילצה יד ועוד יד השילה אותו לחול עברה לריצה ובעוד רגליה מדלגות החלו ידיה מתירות כפתורי חולצתה והחיילים דולקים אחריה אחד ואחד עד שהגיעה לקפל חול מזוקן חילפים ועצרה והשירה חולצתה בכווץ כתפיים ומיד אחריה העלתה את החצאית מעל ראשה וננערה גם ממנה נשארת בבגד ים אדום לוהב לגופה הדקיק ועוד הפנתה גווה לעדת החיילים הדוהרת אליה, מתמתחת, מגלפת שדיה המוצפים בנוגה שמש מנמיכה ומוורידה – ומיד נסובה, נשאה ידיה לפניה זינקה בקשת ארוכה צללה נעלמה מעין – בדיוק כשכולנו הגענו לאותו קפל חול זיפני ועצרנו בחריקה מתנודדים על שפת המצוק, הגבוה, המשונן, המתנשא רם מעל הברכה הרחבה, המהמה, הכחולה כגלויה ועטורה חול בלונדי רך וממוקש.
עדיין עלו נתזים ורסיסים מכוח אותה קפיצה וצביה נראתה בקהל בועות צפה עולה, מנערת ראשה, לוקחת אויר, ובחתירה פוזזת מפליגה אל לב המפרץ.
וקוקו הג’ינג’י החוויר, ואחר־כך גאה הדם לפניו והוא הסליק וצרח צביה חכי אני בא תולש מעליו את בגדיו בנהימה וחייל אחד ילל גם אני ושלום הסייר הזהיר בגערה חותכת: יש שם כרישים! ובובו הקצין נושף כקטר עתיק השליך מעליו את מעיל הרוח נשוא הדרגות, אותו ואת הכומתה שבכותפותיו והחל מפתח את החגורה מעל כרסו
וצביה התיזה מים כדולפין צעיר
ועוד חיילים החלו מתפשטים
ומישהו ראה משולש בהיר חותר במים
וקוקו נשאר בתחתוניו, בשרו לבן כגבינה שמנה רטובה ושיער גופו כגזר וחיילת אחת פחדה
ובובו בתחתונים גם הוא אמר אין לך אומץ לקפוץ וקוקו צעק תביטו עלי אם אין לי אומץ וניסה לדחוף את בובו מעל הצוק
וזה צלחה חמתו והתנפל על קוקו שנמלט ושניהם התרוצצו שם בין כל המתפשטים כשני דובי קוטב שמנים במדבר הצהוב.
ואז קפץ חייל אחד למים המתפוררים בקצף ואחריו קפצו עוד שלשה בגעש וטפיחה רביעיית צבי־מים שוקקת לצביה וקוקו צעק ,אני’ נורא וגדול ופשט את תחתוניו ונשאר עומד שם עם זין אדום כצנון –
ובובו בעט באחוריו וקוקו פשוט ירד שחת התדרדר לתהום נאחז ברגל מבזהו גוררו עמו שאולה ולרגע הייתה דממה ואז מפץ עיקרי וכמה משניים, קולות ברבור וגרגור חרפות ותלונות שלא שכחו עד שלא התייצב וגבר טרטור קצוב ועקשני, סדור ומתמשך, חזק ומתחזק וסירת גומי שוצפת פורשת שובל טווסי נתגלתה לעין מעבר לשונית הסוגרת על הברכה בוקעת מתקדמת לתוכה מהירה כחנית כצלצל –
והחיילת המחוצ’קנת טעתה בה לכריש לויתן לשור הבר –
וכמה זהירים עוד המשיכו לגשש זיזי ירידה ולא ידעו כי הכל כבר נגמר אלא כשעצרה הסירה אצל צביה וימאי שזוף הושיט לה יד, משה אותה מן המים, והיא ריקדה סביבו מן פיזוז ניעור ניתוז מפריח קשתות כסייחה זרזירת מתנים.
ובתוך כך בלא שהיות חגה הסירה על עקבותיה ברעמי מנוע וצביה, מחובקת, מנושקת, עוד קראה אלינו המתרחקים: ושתיקחו לי את הבגדים בחזרה!
וכבר כמעט לא היה זמן אלא למשות את השוחים ביגיעה, להעבירם את החוף איש בצעדי קודמו מפחד המוקשים, להתנער, להתייבש, להתלבש, לבהות בשמש הדועכת מסמיקה, ולהאזין ללחישת החיילות:
כן, בטח, הם תכננו את זה מראש – הרי זה החבר שלה מחיל־הים!
ב.
בשש בערב כבר אפלה גמורה והעיתונים והדואר מגיעים רק במטוס הלילה בשבע. רוח חמימה, חשאית, מגרה, מלטפת לחייך בצאתך למשרד הקשר ללקטם. הדרך מתעקלת במעלה הגבעה: משמאל האמפיתאטרון: בתשע, כל ערב, מציגים בו סרט קולנוע שחוק. מימין מעגן חיל הים.
ריח שתן ושמן־סיכה מאובק. טפיחת דג בקרום המים השוקטים. פנסי הגדר מבצרים כל־אחד עולם לעצמו: מוּנָדות כספית כחלחלות. ועל הכל שולטת אנטנה ענקית, תורן זקוף מנוקד באורות אדומים מהבהבים. בבסיסו משרד הקשר.
(האחד
שכתפיו רחבות די שאתן
וגופו מאושש ומוצב איתן
לופת בידים מוט
מוט חזק וארוך עד מאד)
דלת צבאית חסרת צורה, חדרים מוארים באור קמצן, קלוש.
במשרד הקשר ארבע חיילות. כבר אפטר ולבושן מעורב: מדי עבודה עם בגדי ספורט אזרחיים. בירכתי החדר מרכזיה גדולה, עתיקה, פליטת צבאות השולטן. אביבה המרכזנית בחולצת חיילים עבה ומכנסי התעמלות מעשנת סיגריה ומתנשמת מפעם לפעם לאפרכסת. שולי הקשרית במדים ונעלי התעמלות, שיערה השחור מתולתל עיניה גחלים ופיה אפל עומדת עם רגל אחת בחדר האלחוט הסמוך נכונה לקריאה. בכיסא ליד מחיצת דיקט עם דלת דיקט וכתובת כ”ס הכניסה אסורה יושבת צביה בג’ינס בחולצת בד אדומה וסורגת. רגל אחת שלובה לה תחתיה והשנייה שלוחה לפניה, ברקים קטנים בעיניה, כולה נכונה להיתולים. ברצינות בצעדים מדודים עטופה בעור כבש מופלג ממדים פוסעת בחדר שירי המקשי”ת. גוצה, פלג גופה התחתון מסורבל אך העליון דק וענוג וראש ילד לה קצוץ שיער. ילד יפה, נבון. עורה שחום תימני ומבטה חצוף, מתגרה. ספר בידיה והיא קוראת בו קוראת ממנו מדקלמת לקהלה סובבת ופיה כמעין המתגבר.
נערות מסוג חדש, אני חושב, משהו מודרני.
“שלום מילואימניק. מה אתה מחפש פה?”
“רק דואר ועיתונים,” הסוותי. חמיצה מגרזן בלבד.
“כל הסג והמוטעה והחולף” ציטטה שירי, חותכת: “אני לא קוראת עיתונים”.
צביה פורצת בצחוק “בחורה נשגבת ממועדון הנצח” ושירי מלקקת שפתיה.
“האלים מזבולם הגבוה מעל גבוה,” סימנתי כי לסוד הזה גם אני שותף.
“תִיראה לי” אמרה שירי והראתה לי את סיפרה – ,מסתורין’.
“משוגעת,” לא יכלה צביה להתאפק. יופייה היה מסנוור, מכאיב, מטשטש וממעיט את כל האחרות סביבותיה.
“דאגְני?” שאלתי בכל רם, שצביה תשמע
“עשיתם הכרה,” הסיקה שירי ורציתי להשיב משהו שנון וקולע ושובר־מחיצות אלא שאז נשמעה טפיחה שריקת כדור, כדורסל, ומבעד לדלת הנפתחת בכפכפים בבגד־ים בטיפות זעירות לבשרו הגרום טלטל עצמו יפתח במין הד לטוויסט לרוק־נ־רול מכדרר פנימה ועיני הבנות נישאו למרום נישאו אל־על אל ראשו הגבוה המסחרר ואני חמקתי משם עם העיתונים החוצה.
ג.
אחרי החדשות אחרי הסרט אחרי הכול. על המרפסת המוארכת בפתח המעבדה לבד בחשכה הנזירית, בדולת הפנסים, מריח את האוויר המורכב מפרקו לפרודותיו בטורי מפרט ארוכים, מתפוגגים. מתחנה רחוקה, מסובבת נפצוצים ושירי בית־קפה מגיעה המנחה המוסיקלית. קול חליל, זיכרון תאנה וטל.
שוב, בלי להרפות, מילות מכתבה: “…אני רציתי בידידותך. היא נחשבה בעיני יותר ממיני יחסים אחרים עם אנשים אחרים. רציתי ידידות בלבד וזו הייתה הבעיה. לא היית מספיק אלים ושחצן לתת לי חסות גופנית ודבר זה חיפשתי ואני עדיין מחפשת. משום שפוגע בי אי בטחון כלכלי, ואיזה גוף אלים משמש לו תמיד ערובה מסוימת. וחסר לי גב. פשוטו כמשמעו גוף שאפשר להיתמך בו…” וכן הלאה. מילים נושנות. מילים שאני עדיין מנסה למחוק מלבי. והן מסרבות, כפסק דין אחרי כל הערכאות. אולי להגלותן ממני, להעלותן על נייר, לחקקן בקרח. ולא הולך. שבועיים מילואים והנייר נשאר ריק. ועברו כבר יותר מעשר שנים.
לאט לאט אני נוגע בידי, אני ממשש את רגליי מעביר אצבעותיי בשערות ראשי. יש לי בכלל גוף? גב? האם אני ישות גשמית או ישות מילולית בלבד? התיתכן ישות מילולית אילמת. אני נושך את שפתי בכוח, צובט ירכי. האם יפגע הצל, האם יכאב לדמות השקופה שלא תירצה למין יחסים אחרים כמו עם האנשים האחרים.
והרי אני מכיר את עצמי כל־כך טוב. ולבי התרגל אל עצמו. נשוי. מסודר. מהנדס מבטיח.
מחליט פתאום שרק קוס צעיר בן שמונה־עשרה תשע עשרה – מקסימום יפדה את גופי המחוק. יאפשר לפתוח את הדף הבא. לסגור את התיק הישן, לשלם את החשבון הלא־נפרע, להיות איש באנשים. “אתה צריך לזיין חיילת” אמרה לי אישתי כשדברנו פעם על כך “אבל שתספר לי”.
פשוט נואל לחשוב שניתן לוותר על זה לעקוף פרק חיים הכרחי התנסות בסיסית לקפוץ כיתה ולהמשיך הלאה. אתה תקוע. כולם קבלו מנתם נטלו את המגיע להם, זה כבר בכלל לא מעסיק אותם יותר ואתה ירא ורך־לבב, פשוט פחדן –
לא. צביה. אני מחליט שהפעם אעיז. אעשה מעשה. למות או לכבוש את ההר. והולך לישון.
ד.
יום חמישי עבר וכבר ערב. ליל מילואים אחרון. ואם הפעם לא יקרה דבר כבר לא יקרה דבר בכלל. מועד ג’ מועד אחרון.
חדר אוכל סמלים. כל הרומנטיקה שבעולם נתמצתה זוקקה לה לחשבון קמעונאי פשוט ובו דשתי בצלחתי. מהפך בזיתים, בפרוסת הגבינה, בוחש בתה הצבא הדביק.
שירי תורנית. ברק כחול עבר במרומי לוכד הזבובים החשמלי. שולחנות הפורמייקה מסתאבים והולכים.
אוספת לעגלתה כלי־אוכל משומשים, מנגבת במטלית לחה אחרי כל סועד שכילה ופרש.
“It`s now or never” מחרחר אלוויס בקול נשבר מטרנזיסטור גווע סוללות. ואפילו שכל המילים סדורות על לשוני אני יודע שהן פשוט לא יכולות לצאת מהפה.
אני מנענע בשפתי מעלע רוק לגרוני היבש והמחסום לא נפרץ, נשאר מפריד בין שני חלקי העיר.
שירי מתקרבת אלי אין כבר איש ליד השולחן אין עדים לבושה, זאת בוודאי ההזדמנות האחרונה.
“ואת הספר החדש של פנחס שדה את מכירה?” אני שואל בקול אדיש, אגבי.
“בטח,” היא מחייכת, שמחה אך לא מופתעת, “אתה לא יודע?”
“רוצה לבוא אחר־כך ולקרוא ביחד?” אני שם את נפשי בכפי ללא מחסה. ,חכם על חלשים’.
“כן, למה לא?” היא משיבה מיד ללא היסוס. “אפוא אתה?”
“במעבדה, אני שם למטה, במעבדה”.
“טוב אז כשתיגמר המשמרת אני אצלך להית’.”
וזה לא יתכן כי הרי הגאולה לא יכולה לבוא, חשבתי: כשנהיה ביחד בטח לא יעמוד לי.
ה.
הדלקתי מנורה זעירה מיני־אור על שולחן הסיבית הגבוה, מתחת למדף המכשירים. צללים כבדים הסוו את חולין החדר, את דלות החומר. מנורת תנור מונה התדר האדימה כעין ינשוף על המדף. ולא הספקתי להמתין, להימתח בספק הציפייה.
נקישה בדלת.
בפתח שירי, עטופה בעור הכבש, מסתירה משהו מאחורי גבה.
שערה קצר ועליז, עורה כעין שזיף בשל – עדין ורך. מבטיח מתיקות. בת 19, מחייכת אלי.
זה לא קורה לי, אני חושב, זה קורה למישהו אחר, אני חושד, ומתבצר במרתפי.
“שלום. היכנסי”.
“זה בשבילך,” היא חושפת את המוחבא ומושיטה לי ורד רענן, לוהט. אלוהים יודע מהיכן השיגה אותו כאן במדבר בקצה העולם.
ואני יודע בוודאות שהיא שלי.
אין גבול.
“תודה,” אני אומר לה נוטל את הפרח ביד אחת ובשניה מקרב אל השולחן כסא מעבדה גבוה “שבי”.
היא מתיישבת לשמאלי יחפה האדרת שלכתפיה מתרווחת קצת ניתקת מהעור אולי חסר בה כפתור אבל קשה לראות מגודש הצללים אני גוחן מגבה מניח את הפרח בקצה חוג האור נסוג לחשכה ומגשש בתרמילי. הנה הספר. אני חוזר ומתיישב לשמאלה אולי חצי מטר בינינו אולי קצת יותר ופותח אותו באור.
,שירים לפיתוי קטינות’ אני אומר לעצמי, ,נשגבים עד גיחוך, מתפוצצים מרוב נמיכות־קומה, מתנזרים בשקיקה.’ אבל השירים יפים מתגברים על לעגי ואני פותח וקורא בקול שקט, רציני, ברגיסטר הנמוך, הבטנוני, החום־אדום, המלבה גחלים מנומנמות. וזז חצי תחת שמאלה. אני מראה לה רשפי גצים, משבי חום וכפור, עשן בעיניים. אני מתקרב אליה עוד כמטחווי מרפק. קולי גבר ומצטרד. אלף יכו ענבלים בפעמון הגדול, יצלצלו בקול ענות ופלומת ידי ההופכת דף כבר מרפרפת באמת ידה. קולי מתייצב עתה, מדייק בצליל הנכון. יודע כוחי ומגבלותיו, אני שולח שמאלי ומחבק כתפה, מצמיד ירכי לירכה הופך עוד דף בספר.
ועכשיו בקול גדול לשפיצברגן התכלכלה, הסופית.
אני סוגר את הספר ומשתתק.
“אתה רוצה לשכב איתי?” היא שואלת בשלווה.
“כן,” אני עונה בהפתעה – הנערות המודרניות הללו, איזו פשטות משוחררת. לא יעמוד לי.
שירי החליקה בצניעות מכיסאה. ואז פתחה בשתי ידיה את אדרתה השילה אותה מעליה ונשארה ערומה. לא לבשה דבר מתחתיה.
בשולי האור העמומים נסתקרן מבטי אל גופה הקטן השחום, אל שער ערוותה המועט, המסולסל, אל שדיה הקשים, אגוזים כהי פטמות. הדלת לא נעולה, חשבתי.
פרשה לקראתי זרועותיה ומבטה רציני להתמיה.
ירדתי מכיסאי, קרבתי אליה, הנחתי זרועותיי על שכמה מחליק לאט על גבה. עורה היה חלק וקריר ורוחש חיוּת כמי הברכה בראשית העונה, לפני הקפיצה הראשונה, טרם קפצת וכבר עלו הרסיסים באפך. וקימורי אחוריה ציפו בתחתיתו בשקיקה בוחשת (מין תירס טרי – גבעולית כתירס אבל קמורה ומקומרה) – (אוי את מתוקה כאפרסק בשל וצונן מטל) נערת קיץ ואגנה סובב עולה סביב חלצי וכפות ידי נצמדות למתנה לאחוריה תומכים בפלחיה דבקים כמעט חורקים בעור החדש –
ואז הרימה עיניה אלי ואמרה: “מצטערת לאכזב אותך. אני דווקא רוצה אבל לא יכולה.” “אני באמצע המחזור” וחייכה. ואני חייכתי אליה חזרה, מאוכזב, וחמימות עליזה של הקלה התפשטה בחזי. “יכול להיות לנו טוב גם ככה,” אמרתי, (זה המזל שלי עוד לא הייתה לי בחורה שלא היה לה וסת בפעם הראשונה) “בסדר?” והיא נענעה כן בראשה. “חכי רק רגע ואעשה כמה סידורים” אמרתי ורצתי ונעלתי את הדלת והוצאתי את המזרן המועמד בפינתו ושטחתי אותו על הרצפה וכיביתי את האור וכשכבר היה חושך גמור התפשטתי בבהילות והשתרעתי לצד שירי המרעידה בדממה. כאילו עכשיו עזבה אותה גבורתה נגמר הקטע שלה כל מה שהכינה. רק המזגנים המשיכו לנהום בהתמדה.
ביד אחת חפנתי כתפה העגולה והתפנקתי בה כנהג בגולת ידית־ההילוכים ובאחרת חלש־חלש בזהירות בעדינות כיסיתי את שדה; בודק בכרית הכף את בסיסו, את חובי הקפל ובבוהן מחבק הכד שוקע ומכסה סובב־רוכב על הפטמה, בין אצבע לאמה פורט בה ענב לח־זג, דביק, נוגע בקמטיה הזעירים. מטפס בלשוני במעלה הגבעות העדינות, בתלם, עולה במישור הבריח לצוואר, ובקמיצה וזרת משתוללת במורד הפנימי בעמק גבעתיים בלב החזה.
ודימיתי לשמוע אותה קוראת לאוויר לבוא לתוכה בשאיפה נואקת ממלמלת בתחנונים באנחות מניחה לו לצלול בה עמוק להיספג בדמה עת מרובה עד דום ואז משיבה אותו בנשיפה ברעדה בגעגועי גרון בלחש חמסינים רחוקים –
שער ראשה הקצר רך ותם התרפק על לחיי
לאט ובעודה נרעדת הובלתי את ראשה במורד חזי בטני חלצי והיא התקפלה התרחקה עד שערפה עצר בקצה אצבעותיי וכבר הזין בפה.
“מצצי ילדונת” אמרתי לה בלבי “זה טוב לבריאות” הוספתי לעצמי בסיבוב ירכיים ואגן “כן” אמרתי בקול היא מצצה בעוז ובהדרגה נמלאתי בטחון הפשיר כוח במעלה הזין באבר הירדן כוח גדל בו ופיה היה צפוף רטוב וקולט שמאלי לפתה את דופן המזרן ושיניה הקטנות עיקצצו לשונה המריצה דרבנה מתחה וגופי התקשח כמו קפא נעצר אך תודעת פיה ולשונה והרשות הנתונה השתלחו בי פתאום השתלהבו פרכסו לי מהר מדי גדול כמשבר מתנחשל כצלופח כולו כואב התרוקנתי כמו כלום ושירי התעוותה סובבה ראשה נגעלת רוקקת כמעט מקיאה.
וגם אני בלעתי רוקי הרגשתי כמצנח נוחת דועך משתטח מצטנף בקפלי. רציתי לישון התאוותי להישאר לבד להצטנף להתכסות
אבל במקום נגעתי קלות בכתף הזרה הבאתי עלי את הגופיף הקריר הרכרך הנחתי את ראשה הקט המבוהל על שער חזי.
חרש ליטפתי את שערה בשמאלי וימיני נפתלת סובבת חמקמקות חורשת על גבה סלילים שבלוליים.
לא שאלתי אותה, לא נדברנו עוד בינינו, מה היה מה יהיה. זמן נקף ברטינת מזגן בקרקוש ברגים רופפים אויר צונן וחושך
ובעקשנות על־אף הכל ידעתי שצומחת בי תשוקה ברורה אחת:
שדיים
התאוותי לחושם בכפות־ידי וכעכביש שחור גדול רב־זרועות בחושך התהפכתי על צידי
כינסתיה אלי
מאחוריה
חפנתי שדיה דבקתי בה חזק כחולב חלום מבסיס אל פטמה מנער מעיר מתפוח היד לענב השד מעורר מתעורר לשתי לחשתי “אפרסקייך מתוקים קטנה שלי” ניסיתי (פטמות אדומות עד שחור! הזיתי) ואגני נע “ילדת משי קטיפה חלקה” (אני קוטף לך!) “אפרסקית, עסיסית, אפרסקסית” עיסיתי נמלא עסיס (אפילו מתחיל והטיפו) “נוטפת צוף” השחלתי אותו בין ירכיה מעל ניקבה הפקוק, נפעל, לא־עוד שולט במצב כשד שיצא מבקבוק רועץ בוטש בסתמי מתיז כצינור משוחרר “חונקת לב” עוד אמרתי מתרפה, מתמעט כים בשפל, הפורש חוף מנצנץ, מסתפג, מביש.
שוב אספתי ידי התהפכתי על גבי מנסה ליחד לי מקום על המזרן הצר גם היא התהפכה נינוחות פנתה אלי התרפקה על צווארי.
“לא קריר לך, אולי אביא שמיכה”.
“רק רגע” ענתה “חכה” והצמידה פיה לפי נושקת לי נשיקה ארוכה, גומעת לשוני לתוכה. ואחר התנפלה על מפתח לבבי ונשכה אותו נועצת ציפורניה בגבי עד זוב דם גופה מלא מתח לופתת אותי בחזקה כמבקשת לטרפני. רגליה הסתבכו ברגלי אגנה בטש בשקיקה עצמותינו מתפוקקות וגרונה נוהם מייבב ולפתע חדלה שדודה. ואחר הצטנפה שוב על חזי.
“מי את, שירי” שאלתי בלאט. “אני!” אמרה “מהמושבה” “באיזה בית ספר למדת?” נקבה בשמו “גם אני למדתי שם” (אבל תריסר שנים לפניה). “ואהבת ללמוד?” “אהבתי ללמוד ושנאתי את הבית ספר.” “והכרת?” “ומה דעתך?” מיינו מורים ומקצועות מגששים זה בזו מחפשים נקודות ציון, מרחרחים, ומתיידדים בקלות כאילו מצאנו קרקע משותפת “ויש לך חבר, שירי?” “לפעמים” “מתי” “בשביעית בשמינית” “ספרי לי על הפעם הראשונה” “לא. תשמע” לחשה ועורה העירום החליק עלי כאילו הסתבנו זה בזו “לא מערבבים שמחה בששון; אני כאן, עכשיו, אתך ו…”
מילותיה החמות נקטעו במהלומות עזות בדלת הנעולה (מזל שנעלתי)
“טכנאי תקום תפתח נו יאללה קדימה!”
קפצנו על רגלינו מהר למצוא עצה הדלקתי אור צעקתי רק רגע שירי רצה ערומה לדלת כמו באופרה נצמדה לקיר לציר למזוזה
הצבתי עליה את המזרון כפרגוד, קפצתי לתוך המכנסיים ועדיין רוכסם פתחתי להולמים. המזרון נעלם, רק קצהו בצבץ מעל הדלת. “נו, מהר, תוציא לנו את המם־קופים ההם,” פיהק בקשי האפסנאי לחייל כחוש וממורמר שנגרר בעקבותיו. “אפוא לעזאזל שמתי את האנטנה ההיא, אפשר להשתגע בשתיים בלילה זה מה שחסר להם אפוא זה,” אמר וניגש לדלת ואחז בידית חושב להציץ לפינה אבל נמלך בדעתו וחזר ומצא אותה את האנטנה האבודה בירכתי השולחן האפלוליים בין קומקום התה ושירי פנחס שדה, ליד הורד, ועוד קצת רשרושים ועוד קצת קשקושים והם שניהם יצאו ושבה והייתה דממה.
“בוא,” אומרת שירי ונוטלת אותי בידה ומכבה את האור ויד ביד אנו מגששים, מוצאים את המזרון, פורשים אותו, משתפלים אליו מטילים עצמנו עליו כשאני פורם מכנסי.
“אתה יודע,” היא אומרת לי, “לא אכפת לי גם שנלך ככה עד הסוף אם אתה רוצה.”
“את לא מפחדת מטאבו?” אני שואל “לא פרימיטיבית?” אני משחיז חציי,” “לא בכלל לא,” היא עונה,
“כן בטח” אני עונה בהשתוממות עד כדי כך לא העליתי בדעתי
שעת מבחן קרבה, “טוב, אז רגע” היא מתכווצת ומחטטת בין רגליה, מחפשת משהו ושולה אותו החוצה, מגלגלת מאתנו ועד קצה ידה לחושך. “בוא,” היא אומרת מתפרקדת על גבה “עלה עלי” ולבבי נופל בשרי כומש מדאגה אני עולה עליה בהיסוס (הו סוס הו סוסי הו סוס) מצמיד ידי לידיה (זוג צלובים מזדיינים) מצמיד בחדווה חזי לשדיה. נוכחותם הכדורית מנחמת משובבת אני משתאה איך קוטנה אינו משפיע וגופה גם הוא מתאים לגופי כמו גוף אשתי הגדולה אולי קצת יותר קשה לדפוק ולמצוץ משדיה ביחד אבל קל יותר לנשק ולדפוק – זכר אשתי משפיע עלי לטובה נוסך בי בטחון פתאום מתכשפים עלי חלקותה פרכוסי פתחה הרטוב, אנחותיה, וכמו צב זהיר מקופל בשריונו מרים הזין שלי את ראשו הקטן ומרחרח בין שפתותיה – והן כבר כונסות אותו לתוכן – עושות לו קבלת קהל – טובל בלשדה בריריה –
איזה זכר לאון ניצת בגבי ובעורפי
גיד מתקשה בירך ובתחת
אני בתוכה אני בתוכה
כמעט
ציפורניה ננעצות בגבי שורטת כחתול
ממש כואב אני
מרים קצת את התחת ומכניס מתחלק פנימה גדל קצת היא שולחת לשון לגרוני מרימה אגן אני מרים את התחת עוד קצת משתלח פנימה עוד קצת ודופק
וכיד החולבת היא מתכווצת ונפתחת בתנועה קדמונית
היא נוהמת מתפתלת מתרוממת (סירה על שוא גלים שוטפת \ וסוס שועט במרומי יער).
אוי אני רק קליפת אגוז מסכנה על גבה גלים – להיאחז במשהו – להחזיק מעמד –
(ויונה עם נער \ עדיין מתדפקים \ בדלת השער).
קרסוליה משתרגים על גבי כולה עתה פתח הקם לבלעני פרח טורף מתהדק על חיפוש, כלנית מקופלת
ואיש לא אמר צר עלי המקום היפתחי לי עמוד לי ואז בתוך החושך הבהבו לעיני שדיה בתחילת הערב הוארה פטמתה הסגולה ונעלמה התחלפה בעטיני הסינית הגוחנת בפלייבוי, העיתון למאוננים, תלויים ארוכים כפגזים נותבים אדומי פטמה מטאטאים את מסעד כיסא הצלם – ולא יכולתי יותר כוח מכבשים ניצק בידי התקשח בברכי צלופח פרוע הזדקר ממני – נולד מאין – והתפתל בתוכה כמשוגע פורץ לנקיקיה לרחמה לשחלותיה לרגע רק לכהרף עין כפיצוץ
ונגמר
וכמזרקה נסגרת דעכתי כמשתי התקפלתי שבתי לממדי הטבעיים לגבולות הקו הירוק נרגע נפרד ננעל רציתי לישון רציתי להיות לבד
ו.
ואולי כבר הפציע השחר השמש עמדה לזרוח כי מישהו כבר דפק בדלת אולי בעט צעק קום מהר מהר עוד רבע שעה יוצא האוטובוס חזרה לא נחכה לך ואני קפצתי מהמזרן לבשתי את בגדי אך לא רכסתי את המכנסיים השארתי חולצה בחוץ זרקתי את הספרים ואת השמיכה לתרמיל אמרתי „עוד רבע שעה כשכבר לא נהיה תצאי בשקט תחזרי לחדר שלך“ לשירי הלפופה בקורי בוקר ו„שלום“ זרקתי לה ויצאתי מהחדר ומחייה גורר רגלי בנעלים לא רכוסות זועק חכו אני בא והדרך הייתה נכונה ומזומנת והשער פתוח רחב. הנפתי את התרמיל על שכמי ונחפזתי מדדה במכנסי הנשמטים והאוטובוס כבר חימם מנועו ומישהו נפנף לי בוא מהר ואני השבתי “רק רגע” וקפצתי לסככת המוסך ושם לעין השמש הזורחת האדישה בתוך ריחות הסולר והשמן השרוף ליד הברז הראשון הנחתי להם להישמט עמדתי חשוף שת קבל עולם ורחצתי בזהירות, באחריות ובגאווה, את הזין שלי. דם וזרע ותימרות עשן. קינחתי אותו כמכונאי את דפנות המכונה השתנתי ורכסתי היטב את מכנסי ובמהירות, קל ונינוח פניתי לאוטובוס.
הוא זז ברגע שנכנסתי לתוכו ובמשך תשע שעות נסע צפונה במידבר נורא־ההוד ואני ספון בו נים ולא נים תיר ולא תיר מפויס ורגוע כתינוק שבע ורחוץ.
כבר היה יום שישי מאוחר אחרי הצהרים כשהגעתי לעירי והרחובות היו ריקים וחגיגיים. נכנסתי לדירתי המצוחצחת, שלווה ושבתית. “זה אתה?” עלה קול אשתי מחדר־השינה כשרק חרקה הדלת על צירה. “בוא, בוא אלי” נכנסתי לחדר וקצה חיוך על שפתי. והיא עירומה במיטה הצחורה בחדר המואר מושיטה אלי זרועותיה: “בוא!”
ועוד רגע וכבר הייתי בתוכה, מטמין ראשי בכתפה, נחבא מעיניה, איטי ושליו מאד והיא גומעת אותי בשקיקה, ברעדה.
היא גמרה בוכה משמחה ואני עוד חייכתי שליו.
“מוזר” אמרה לי כשנרגעה “תמיד אתה חוזר ממילואים קשה כל כך וחופז והיום אתה כזה איטי ורך. מה קרה?”
“נורא עייף” אמרתי. “כל הלילה לא ישנתי. אבל חכי למחר בבוקר” ומשהו אלים עלה אז וצף בי קצר כעפעוף אך עז כברק:
“צביה!” צעקתי במלוא ריאותיי בפה סגור וצנחתי ירוי לשינה עמוקה.
קציעות, 1985