נובמבר
15
תגיות
היום האחרון של מלחמת המפרץ
א.
“פורים זה יום בחירה," אמרה יעל "אני אהיה בבית כל היום.” ההמשך היה מובן מאליו, ולכן גם לא נאמר: "אני זמינה, אני מחכה לך, ולך יהיה קל להתפרפר.”
“כן, אבל צה"ל קרא לי" ענה וניתקל במבט ספקני בעיניה. הוא בן חמישים, כמעט, ומי בכלל צריך אותו שם?
“קיבלתי צו להתייצב בבסיס המודיעין המרכזי, כנראה שמשבצים אותי לתפקיד חדש." אמר, לא בלי שמץ גאווה, כאילו היא לא יודעת שטרם נס לחו: "דווקא מחר, דווקא בפורים".
ב.
בסיס המודיעין שוכן במרכז הארץ, מצפון לתל־אביב, והוא גר בדרום, סמוך לבאר־שבע.
בדרך כלל הייתה הדרך לתל־אביב מפוקקת בשעות הבוקר, וככל שהתקרבה לתל־אביב התפקקה יותר. אבל הפעם היו הדרכים פנויות. עיר רפאים. רחובות שלמים ריקים. ברדיו ניגן קול המוסיקה יצירות מבדחות מסוג קרניבל החיות או ההלצה המוסיקלית, והבטיח שיעיר את אוזני המאזינים אם תהיה אזעקה, אם יתקרב טיל. וכשנהג בשממה העירונית, בביטחון מוחלט שכל רע לא יאונה לו, ובידיעה מנחמת שטוב לו כאן מאשר בבית, תהה אם זה הוא שאינו מבין את המצב לאשורו או שכל האחרים נתבלעה עליהם דעתם. כך או כך הגיע לבסיס מוקדם מכפי שציפה.
בשער בדקו את מסמכיו, ולא היו מרוצים מהם, אבל אחרי דין ודברים הרשו לו בכל זאת להיכנס לבסיס, בתנאי שיחנה את הרכב בחניית האורחים, שם, בצד, בחורשת האקליפטוס, משמאל.
כשחזר ועבר רגלי את השער הופנה לצריף 42 שיושבותיו, אורלי ומיטל, בדיוק יצאו להפסקת שקם.
עד שחזרו טרטר הטרנזיסטור שלהן את הברברת הלעוסה של הגל הפתוח, שהנה, תפסה אותו שוב, שוב לא הצליח להימלט ממנה.
“תראה לי את הצו" אמרה אורלי או מיטל, כשהתיישבה חזרה לשולחנה, משלבת רגל על רגל ומוחה את שאריות הוופל המצופה מעל שפתותיה. שדיה הצעירים, הזקופים, המוצקים הסתמנו תחת החולצה הצבאית הדקיקה שלבשה. הוא ניסה לדמיין את צבע הפטמות שלה, וחשב שעליו למהר ולהתיק את מבטו מהן, לפני שייפרע הסדר הציבורי, אבל כשנשא עיניו אל עיניה הבחין שהיא כבר קלטה משהו. שערה החום, הרך, הארוך כיסה אחת מעיניה והיא השיבה אותו למקומו.
“אני ארשום את הסיפוח שלך אלינו," אמרה "ואתן לך צו להתייצב ביחידה החדשה שלך. אתה צריך שובר?” הישירה אליו מבט מעל הטפסים שעסקה במילויים. “לא.” אמר "באתי ברכב שלי.” “אתה גר על־יד באר שבע, לא?” שאלה. “כן, למה את שואלת?” “אתה חוזר לשם עכשיו?” “כן… בערך…” גמגם, כי היו לו תכניות אחרות. “שמע, גם אני מהסביבה" אמרה אורלי או מיטל "אפשר לתפוס אצלך טרמפ?” “מתי?” “חכה לי רק קצת, אני מיד מסדרת את זה" ונחפזה לצאת מן המשרד.
ג.
"אז איך בצבא?”
"כיף כיף כיף!”
"כל כך הרבה מחזרים? כל הגברים בבסיס?”
(צוחקת). "במשרד שלי לבד יש שלשה בנים!”
"אז גם הם מחזרים. מעגל בתוך מעגל.”
(צוחקת) "כן אבל הם לא נחשבים כי הם עצלנים ורמאים ועלובים.”
"אז מי אם כך כל כך נהדר?”
"יש מפקד נהדר ממש חבר…”
"ו…”
"ויש מטווח בירכתי הבסיס מאחורי החורשה…”
"ושם…”
(צוחקת) "ושם יש בחור אחד נשק בוחן פצצות"
"ואת הפצצה של הנשק?” (צוחקת) “והוא האחד והיחיד, בו בחרת מכולם, הנשק המנשק?”
"הוא השני…”
"ומי הראשון?”
"הראשון בקיבוץ. בקיבוץ שלי.”
"והם יודעים אחד על השני?”
"לא בשלב זה אני לא רצינית לא מתכננת חתונה או משהו, אז למה שידעו…”
"ואת כל הזמן משווה, איך זה לעומת זה?”
"לא!”
"לכל אחד יש את הטריטוריה שלו, הם בלתי מתערבבים.”
"בדיוק! נכון! בדיוק כך.”
"אחד בכוכבים ואחד בדגדוגים.”
"ממש כך!” (צוחקת).
"אז מי הוא מי?”
"כמובן שזה מהקיבוץ בכוכבים. אסטרונאוט. הוא כבר אחרי צבא ועדיין לא יודע מה לעשות עם עצמו – הוא חושב שאולי ייסע לקנדה. הוא נורא רציני. וזה מהצבא – דגדגן… ו… תגיד, הקיבוץ שלי הוא על כביש בית־קמה, אולי אתה יכול לנסוע דרך שם ולקצר לי את הדרך?”
“כן, למה לא…” והוא פנה לדרך הצדדית, המשובשת מעט.
היא כזאת יפה וצעירה.
“תודה" היא אומרת "כמעט הגענו. ו… אתה רוצה אולי להיכנס אלי לחדר, לאיזה כוס תה, אולי…” היא מציעה ומביטה בו, עיניה זוהרות.
אבל הוא בדרך ליעל, הרי. יעל מצפה לו, בטוחה שעוד מעט יבוא אליה.
“תודה" הוא אומר לאורלי או מיטל "אבל אני קצת ממהר… אני מקווה שתהיה הזדמנות אחרת.”
“באמת תודה על ההסעה" היא אומרת "מתי שאתה רוצה. פשוט תיתן צלצול לראות אם אני בחדר. הנה, תרשום את המספר: 953-7211”.
ד.
הדירה של יעל קטנה כמגירה, דחוקה בבית־דירות ישן ומתקלף שנבנה בחיפזון גדול ובקימוצים גדולים בתקופת העליה ההמונית. אבל היא שלה, שלה בלבד, ושום בעל או ילד לא יצוצו בה פתאום וישבשו הכל, וכשדלתה נסגרת נותר העולם כולו בחוץ.
יעל מזדקפת אליו על בהונות רגליה, מחבקת את צווארו ומנשקת אותו בחמדה. “אהוב שלי" היא לוחשת "כבר לא הייתה לי סבלנות". ובכל זאת היא מציעה לו משהו לשתות – נופר הייתה מתחילה להפשיט אותו עוד בטרם נסגרה הדלת – במיטב מסורת הכנסת האורחים והנימוסים המקובלים עליה. “רק רגע" הוא אומר לה, מחפש מקום להניח בו את קופסת הקרטון של מסכת האב"כ, שאסור לזוז בלעדיה.
"לא צריך. אני תכף אשתה אותך" הוא עובר ישר לעניין.
יעל נוטלת את הקופסה מידיו ומניחה אותה על השולחן הסלוני הנמוך התופס את מחצית החדר היחיד בדירה הזעירה, ואז נשענת בגבה אל ידית הדלת לקיטון השינה שלה והדלת נפתחת, והיא מזמינה אותו להצטרף אליה בהטיית ראש, שפתיה ועיניה מחייכות, זורחות אליו. הקיטון מלא וממולא כולו במיטה זוגית, ולא נותר בו מקום לדבר זולתה, פרט לטלוויזיה הישנה, הידנית, התלויה על הקיר, ולטרנזיסטור הגדול, על הרצפה, המכוון עכשיו לגל השקט. על מסעד המיטה כבר הכינה את כל הדרוש: עוגיות אחדות שאפתה במו ידיה, בקבוק יין דובדבנים זול וכוס, ובקבוקון שמן תינוקות "ג’ונסון". הוא מוזג לעצמו מהיין – לא שזה משקה שיש להשתבח בו, אבל רק זה מה שהיה על המדף בסופרמרקט השכונתי, והוא קנה לה אותו, עם שמן התינוקות, שיהיה כאן כציוד הכרחי, לפי שידה של יעל אינה משגת – יעל כולה חובות על הדירה הקטנטנה ועל המכונית הרעועה שלה.
אין חלון בקיטון, אין בו ולוּ חלון פיצפון, וכשהדלת נסגרת משתררת בו חשכה גמורה. יעל פוסלת לחלוטין את האפשרות להראות במערומיה מטעמיה שלה אבל פרט לכך היא מוכנה ומזומנה לכל. גם לו נוח בכך. המגע בעורה הרך, בעור התינוקת שלה, מעביר אותו לעולם אחר.
הוא גומע את היין בלגימה אחת ומשיל בזריזות את בגדיו. החושך אופף אותו והיין יהלום תכף בראשו. כמו היה על שפת ברכה, או על גשר שמעל הנהר, הוא מתכונן עכשיו לצלילה אל תוך השכחה.
בפעם הראשונה שלהם אמרה לו יעל כי הוא חייב להיות איטי איתה, איטי מאד, שלוקח לה לפחות שעתיים להתחמם באמת, אבל די מהר נוכחו שניהם כי הייתה זו הגזמה פראית, היא פשוט לא ידעה מה טמון בה, כי כבר הניצוץ הראשון מצית בה להבה משתוללת. ובכל זאת הוא מתחיל תמיד בליטופים זהירים, נוגע לא נוגע.
יעל שוכבת על בטנה, ראשה מופנה ממנו אל הקיר, והיא דוממת ומייחלת כתלם בסתיו, כברכה עם שחר. שדיה הרכים מעוכים תחתיה. הוא נוגע בה בקצה האצבע, מרפרף כמעט, נוגע בצווארה, מרחף לשכמה, לכתפיה, בעדינות בעדינות. אדווה קלה, כמעט לא מורגשת, ניעורה בה, גרגור חרישי של עונג. הוא יורד לגבה, קצת, רק קצת יותר חזק עכשיו – ויעל לוקחת אוויר בצפייה, והוא ממשיך ומגיע לשתי גבעות אחוריה המוצקות, אבל העדינות ותינוקיות העור, ויעל נאנחת בציפייה.
הוא חדל לרגע, מגשש בידו הפנויה אחר בקבוקון שמן התינוקות, משמן היטב היטב את אצבעותיו ואז בבת אחת הוא תוקע לה אצבע בחור התחת.
“אוּי, הראש עולה לי לדם!” גונחת יעל "זה כואב! זה טוב!” והאדווה בגופה הופכת בבת־אחת לפרכוסים לא מרוסנים. “ימח שמך!” מחרחרת יעל "אתה מכיר אותי יותר מדי טוב!” והוא מושיט עכשיו את ידו השנייה, מחבק אותה וחותר למטה, מעבר לסבך הקטן המסולסל שלה, לכפתור הקסמים.
גופה הקטן של יעל נמלא התרגשות ומתח המעוררים את גופו. הזין שלו נענה לה וככל שגובר המתח בשריריה כך עומד לו יותר. הוא כבר היה במיטה עם נשים יפות ממנה, מרתקות ממנה, מפחידות אפילו, ולא פעם הן כיבו אותו והוא כיבה אותן. אבל לא כך עם יעל. עם יעל בחושך אפשר הכל, מותר הכל. מותר לו ומותר לה. במיטה בחושך הם שתי חיות קטנות בלי חשבונות ודעת. ועכשיו יעל נוזלת, כולה ריר שם, הכל ריר עד שאצבעו מפספסת ומחליקה מפעם לפעם לתוכה, והוא שב ושולה אותה כדי לחזור ולסוב על כפתור הקסמים במהירות גוברת והולכת. יעל נדרכת כקשת, בכל שריריה וגידיה, היא עכשיו כמיתר מתוח במלואו, תכף תפקע – והאזעקה נשמעת, עולה ויורדת.
הגל השקט נעור ואומר "אזור ו’ ". זה עלינו, הוא אומר לה והיא לא שומעת.
האזעקה זועקת וגם יעל זועקת במלוא גרונה ומתהפכת על גבה ומפשקת רחב־רחב את רגליה, כמו בלרינה. "בוא אלי אהוב שלי!” היא גונחת ומושכת אותו עליה, אוחזת ביד אחת את הזין שלו ומכוונת אותו לתוכה, וכשהוא בפנים היא כורכת את רגליה סביבו שלא יברח לה, מושכת אותו לתוכה שיבלע בה, שיעוף לתוכה כמו הטיל העיראקי, 6000 קמ"ש, שיתפוצץ בה לאלפי רסיסים, והוא עכשיו בחשכת השכחה, וכל חתירה שהוא חותר בה היא חתירה לשכחה היא צלילה לחשכה, חתירה להתרוקן, לרוקן את הראש מזיכרון, לפלוט כל זיכרון, להיטהר מכל ידיעה, מכל אשמה, מכל פחד, מכל דאגה, הטיל הזה לא מעניין אותנו, ולא את מיצינו המתערבבים, זיעה ורוק ליחה וזרע –
“אל תצא" אמרה יעל והידקה את רגליה סביבו עוד יותר –
אבל צפירת ההרגעה כבר נשמעה מכל פינה והגל השקט אמר כי הוכרזה הפסקת אש והמלחמה נגמרה.