דצמבר
03
תגיות
פעם אחרונה
א.
בשבת בבוקר צלצלה פתאום יעל בטלפון, ושאלה אם היא יכולה לבוא. “כמובן”.
מזה זמן הם כבר לא יושבים יחד באוטובוס הבוקר, אפילו זה לא, והיא עזבה אותו היושב תמיד מאחור וחזרה לשבת במקומה הקבוע בכסא הראשון שלצד הנהג, מעין מפקחת או פקידת קבלה. והם אינם מחליפים ביניהם אלא רק מעט מילים מנומסות אחדות בתחנה, ולפעמים אפילו זה לא, כי היא משתדלת להתרחק ממנו אפילו בתור לאוטובוס.
הוא אינו נעלב. להפך, היא מקלה עליו כך להתנתק ממנה; היא אינה נדבקת אליו כעלוקה. והוא הרי מעולם לא הבטיח לה דבר ואף הבהיר לה מהתחלה כי לא יתחתן איתה ולא יעשה לה ילד – כדי שלא תהיה אי הבנה כלשהי בעניין, וכדי שלא יתפתחו ציפיות. ורק היא היתה זו שאמרה לו, כשנסע למרחקים: “תדע לך שתמיד תמיד ולא חשוב מה יקרה אני אשאר חברה נאמנה שלך. ומתי שלא תצטרך אותי אעמוד לרשותך. ואלו לא סתם מילים בעלמא. אני אוהבת אותך יותר מתמיד” ואז עלו דמעות בעיניה ונעתקו מילים מפיו.
אבל כשחזר כעבור שנה ויותר ארצה כבר היתה לו אישה אחרת אליה החליט, וזה היה שינוי, להיות נאמן.
ב.
ועכשיו יעל יושבת מולו על הספה האפורה נשענת לכר האדום ועיניה החומות הגדולות, שתמיד חייכו אליו בשמחה ולא פעם במשובה, עצובות.
הוא שותק. הוא אינו שואל דבר. היא הרי באה לדבר.
“לא הייתי עכשיו כמה ימים בעבודה” יעל אומרת.
“כן, שמתי לב שלא רואים אותך בתור לאוטובוס”
“הייתי בבית־חולים.”
“אוי, מה קרה?”
“עשיתי הפלה.” אומרת יעל.
הוא שותק. גם היא שותקת.
כבר בפעם הראשונה, הראשונה לגמרי, ששוחח איתה בכלל, אז אחרי שקמה ממקומה הקבוע וניגשה אליו והתיישבה לצידו באוטובוס המתערסל בחשכה והתחילה לדבר איתו, וסיפרה לו על חיי הרווקות המרתקים שלה, ועל הנסיעות לחו”ל ועל המסיבות והמחזרים, כבר אז אמרה פתאום מתוך האפלה: “אני רוצה ילד. לא יודעת למה אני רוצה ילד אבל רוצה. אולי הסיבה היחידה לכך היא שיש לי רחם. זו כאילו לא סיבה מספיק טובה אבל היא אמיתית, אני רוצה ילד, ואני כבר בת שלושים־ושלוש. זה נעשה יותר ויותר דחוף”.
וכשנסע כבר היתה בת שלושים ושבע, וכשחיכתה לו שישוב היתה בת שלושים ושמונה, ועכשיו היא בת שלושים ותשע. בשבילה זה הרגע האחרון.
חודשים אחדים לפני שחזר כתבה לו:
“חג עצמאות שמח!
חזרתי משחיה – רעננה ונמרצת ומתה להזדיין. בקצב שבו זה קורה לי אני יותר לא אחראית למעשי.
בני עולה אלי למשרד כל יום וכל יום שישי הוא בא אלי הביתה (לא תמיד אני פותחת לו את הדלת). הוא מביט בי במבט של גבר שחושק באישה ואני הרי כל כך מינית וחושנית ואני מנסה בכל מאודי לקבור את העניין מתחת לכמה שכבות.
אני גם מרגישה לבד מאד מתגעגעת אליך לידים שלך ולזיונים שלך. ואני גם בטוחה שאם זה היה הפוך אתה לא היית מפספס זיון. פה אני כועסת על האופי הכלבי שלי ועל הנאמנות האבסולוטית שאין ביכולתי לשנותה.
אז זהו הסיפור לגבי בני הוא לא מפסיק לחזר אחרי בצורה גלויה וסמויה. ואיך שהוא מכיר אותי הוא מקווה שאשבר.
ופה אני צריכה אותך שתכתוב לי יותר שתאהב אותי אני זקוקה לך מאוד ואני נחלשת. לאחר מכן יהיו לי כל כך הרבה יסורי מצפון אז אנא תעניק לי הרבה אהבה וחיזוקים אני צריכה וזקוקה להם כמו אוויר לנשימה.
הרבה ליטופים
יעל.”
הוא לא ידע איך להתייחס למכתב הזה. הרי הבהיר ליעל ישר מההתחלה חד־משמעית כי ממנו לא יהיה לה ילד. נסיון פתטי לעורר את קינאתו? דברים פשוטים וכנים? בקשה לכתב שיחרור, להיתר עיסקה? ובכלל, כבר היתה לו מישהי אחרת.
ג.
ועכשיו היא מספרת לו שכבר צעדה את הצעד הנוסף, שכבר נואשה ממנו, שהגיע הרגע בו ויתרה עליו. והדבר הראשון שהוא חש זה רווחה.
כשחזרה לארץ מהביקור אצלו שלחה לו חבילה של צימוקים ודבלים אליה צירפה פתק “מסתבר שמה שנחרט לי זה רק המוזיאון ויום ראשון שנשארנו כל היום במיטה. אומרים שפירות יבשים מגבירים את כוח־הגברא (מקווה שזה יפעל הפוך ולמרות זאת) אני שולחת אליך את הכבודה מפני שבחודש שעבר איבדת הרבה כוח שלא לדבר על גברא. (שים לב לתאריך אבל מלפני חודש) קמתי התרחצתי הזדיינתי, התרחצתי הזדיינתי וכו’
מתגעגעת יעל.“
וגם: “כשחזרתי ארצה הייתה תקופה של כף. מחזרים אחרי למרות החולצה עם הפסים. ואני יוצאת ומבלה. ואני מרגישה נפלא, אהובה ומחוזרת. (יש מי שדואג לעניין).
לגבי זיונים בא לי להזדיין רק איתך לגעת וללטף לך את הזין ולעצב אותו בתוכי.”
אבל עכשיו כל זה כבר מאחוריהם.
או לא?
ד.
“למה הפלה יעל? הרי את כל־כך משתוקקת לילד?”.
“כי זאת היתה שלישיה” אמרה יעל ועיניה הוצפו דמעות “ולבדי עם שלישיה, אני לבדי, עם שלישיה, אני לבדי לא יכולה להסתדר.”
את ההפלה הקודמת עשתה כשהרתה לשמואל ש”עליו בזבזה שבע שנים שלא יצא מהן כלום” כדבריה. ועל כך ספרה לו רק כשכבר הכיר אותה “עד תחתית הנשמה”. לשמואל לא סיפרה. “אתה יודע שהייתי הרה פעם” אמרה אז בגאווה, מבטאת “הרה” במלעיל, בשפה רשמית, בשפה גבוהה. “עוד לא הייתי מוכנה אז” אמרה, “לצאת אני לבדי לדרך הזאת. אבל לא פעם אני מתחרטת וחושבת איזה שפנה הייתי אז.”
הוא מתבונן בה במבט בוחן. גם כשהיא מחייכת היא מקפידה להשאיר את שפתיה קפוצות כדי לא לחשוף את הרווח הגדול בין שיניה הקדמיות. אבל היא אינה יודעת עד כמה פניה תמימות. היא חושבת שהיא נורא נועזת מודרנית ומתוחכמת אבל בעצם היא התגלמות התמימות. העיניים החומות הגדולות, האף הקטן הסולד, השיער החום הצפוף והרך, הגזור בפוני עד גבותיה המרוטות בקפידה. כל כך הרבה פעמים זהרו אליו העיניים הללו בשמחה פשוטה, שמחה על העונג שהיה או על זה הממשמש ובא, זהרו בשמחה ובאמון. ועתה היא בוכה.
הוא לא רוצה לנחם אותה אבל רוצה להשתתף בצערה. הוא לא יודע מה לעשות ובלי לחשוב הוא קם מן הכורסה בה ישב עד עכשיו, ומתיישב לידה, על הספה. מאליהן נשלחות ידיו לשערה הרך, לערפה, לגבה, ומלטפות אותה חלש חלש, עדין עדין.
ויעל ממהרת להצטנף בחיקו, ללפתו בשתי ידיה, להאחז בו בכל כוחה. שערה מתפזר על ירכיו, על בטנו. הוא מרגיש איך היא מחככת את עצמות לחיה בזין שלו. היא בוכה.
ה.
והיא אומרת “אני צריכה אותך. דחוף. עכשיו. אל תדחה אותי”. והיא קמה ממנו בהחלטיות, במלוא קומתה הקטנה, אוחזת בכפו ומושכת אותו אחריה אל חדר השינה, ומיד משתרעת על גבה על המיטה הרחבה מנערת ממנה את הסנדלים דקי העקב ומפשילה את החצאית עד עיניה. עוד שניה והיא כולה מפושקת ופתוחה ורטובה מאד פעורה אליו לקלטו לתוכה.
“בוא אלי, אהוב שלי” היא לוחשת “מלא אותי, אני כל־כך ריקה, מלא אותי, מלא אותי בכוח, זיין אותי” וכשהוא בה נמלא גופה תנועה, היא משאבה עכשיו, כולה משאבה גדולה יונקת מוצצת מעלעת – כולה עכשיו גרון עמוק, כולה רחם.
וכל זה קצר כברק כחלום יעוף וכבר שניהם שוכבים זה בצד זה שקטים מפוייסים כאילו.
יעל קמה לשרותים וכשהיא חוזרת היא שוב יעל המעשית, העניינית, יעל שבשליטה, יעל של ‘אצלי הכל בסדר’ שמימים ימימה.
“אני מציעה שתזרוק את הסדין למכונה מיד, ותרתיח” היא אומרת בשלווה “הוא בטח מלא דם.”
היא מביטה בו עוד רגע קצר ואומרת “שלום. אני הולכת” והולכת.
ורק כשחזר ממכונת הכביסה הבחין כי גם במזרן נותר כתם דם, דם שחילחל עמוק לתוכו וכבר אין מה לעשות.