חמש פגישות – 3

שלישית.

א.

רוח חמה נשבה בחשכה. משהו בו ילל מגעגועים, משהו בו שיחר לטרף.

והוא החליט להיכנס למכונית הישנה ולצאת לדרך. כאילו הרגיש שקול רחוק ונשכח קורא לו אליו – אבל לא ידע למה דווקא הערב ולמה דווקא אליה חוץ מהרגשה עמומה שהיא מוכנה, ושפתאום זה נעשה הכרחי ודחוף.

מזמן מזמן לא דיבר איתה ולא היה לו מושג אם היא בכלל עדיין באותה דירה, אם היא שם הערב, אם היא שם לבדה.

הוא פתח את חלונות המכונית לרווחה והרוח החמה ליבתה בו גחלים כל הדרך, מעל אור השעונים העמום הרץ לפניו, מעל פנסי הדרך הרועדים ברוח פה ושם, מעל נהמת המנוע הזקן.

ב.

ודווקא היה משהו מאד מדויק במנוע ההוא באותו ערב, משהו שמילא את ליבו בטחון. לחץ השמן היה תקין, המעברים פתוחים, כל קרביו סכויי שמן, רץ למישרים.

כשעלה במדרגות לדירה שבקומה הרביעית לא ידע למה לצפות, ואפילו לא איך לתרץ מדוע בא. הוא היסס רגע ארוך לפני הדלת, כמעט סב לאחור, אבל בכל זאת לחץ על כפתור הפעמון.

קול צעדים יחפים נשמע טופף מבפנים, ותמר עמדה בפתח.

היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה קלילה ועל פניה התפשט חיוך של עונג. בבת אחת הוקל לו.

“אהלן" אמרה תמר "בוא תכנס, רוצה לשתות משהו?” ורמזה לכוון המטבח.

“מה שלומך, מה אתה עושה, מזמן לא ראיתי אותך!” הוסיפה, והושיבה אותו אל שולחן המטבח הקטן, פותחת את דלת המקרר.

היא מזגה מיץ אשכוליות והניחה צלוחית עוגיות על השולחן. תספורתה הקצרה, הנערית, שיוותה לה מראה שובב, צעיר ומצאה חן בעיניו.

הוא סיפר לה מעט על עבודתו והיא התעניינה בהתפעלות וסיפרה גם לו קצת על עבודתה כמורה לאמנות.

ואז שאלה אותו מה שלום אמירה, והוא אמר ששלומה טוב והיא שאלה אם הוא רוצה לצלצל אליה והוא ענה שדווקא לא, היא נסעה לימים אחדים לחברה שלה בהרצליה, ושתבלה לה שם בנחת.

שביב ניצת בעיניה והיא שיכלה את ידיה מאחורי ראשה והתמתחה.

“מה דעתך" אמרה והוא שיסע אותה ואמר "מה דעתך לנסוע קצת לטייל ביפו העתיקה?” והיא אמרה "איזה יופי, בדיוק מה שרציתי להציע" וקמה לאסוף את הכלים לכיור, והוא ראה שמתניה צרים וגמישים מתחת לחולצה הקלילה הרכוסה עליהם ברישול והם נעים בחן ובזריזות. לא מרגישים שהיא בעשר שנים מבוגרת ממני, לפחות, חשב, ושהיו לה רומנים סוערים מסובכים כמו שאמר אבשלום אף כי לא ניכנס לפרטים. היא נראתה לו נערה חמודה במצב רוח טוב.

“יאללה, בוא נלך".

ג.

המכונית הישנה לא הכזיבה ונשאה אותם ליפו העתיקה.

תחת כיפת אפלה גדולה הזדהרו הסמטאות באור צהוב, בפנסים צפופים רועדים ברוח החמה. הם הלכו בסמטאות המרוצפות לגלריה אחת שתמר הכירה ורצתה לראות מה חדש בה. המוכרת חייכה אליה כמו אל מכרה ותיקה ואף היא חייכה אל המוכרת והן החליפו ביניהן כמה מלים חרישיות. ואז חזרה אליו והם שוטטו בין התמונות ואף טיפסו במדרגות צרות לקומה השנייה בה היו כמה ארונות מגרות מלאים בתחריטים ואקוורלים והם עמדו אצלם קרוב קרוב זה אל זה רכונים עליהם ובעת שתמר בחנה אותם בזריזות מיומנת נגע מרפקה בצלעו. הוא חש את נשימתה על כתפו. והיא אמרה בשקט "איזה זבל נפוח הם שומרים כאן לתיירים האמריקאים צמאי הקיטש. בוא נסתלק".

כשיצאו ופנו לכוון הכיכר הבחין כי הליכתה אינה רק גמישה וקלה אלא שהיא גם זקופה מאד למרות קוטנה ורזונה. אי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא התעכב ליד חנות תכשיטים ממנה נגה זהב ונצנצו אבנים יקרות. פתאום רצה למדוד, לפחות למדוד, קצת מהם על תמר אבל התאפק, ונמנע מלעשות זאת מטעמים אחדים. ובכל זאת הביט בתכשיטים, והביט בה, והיא קראה את מבטו ואז הבחין כי אצבעותיה ערומות ואין עליהן אפילו טבעת אחת כאילו אמרה אני אישה שאין לה חסות ומיד רצה לפרוס חסותו עליה.

בעיניה של תמר עלה חיוך עליז והיא אמרה "מה דעתך על גלידה?”

“רעיון אדיר, מוכרים כאן גלידה?” הם עלו במעלה הגבעה אבל שם היו רק מסעדות יקרות למראה ולא דוכני גלידה.

“לא חשוב, כבר נמצא משהו איפשהו אחר כך." אמרה תמר, והוא הבחין בסמטה הפונה לעבר הים.

"בואי נכנס לכאן. אולי נמצא מקום ממנו רואים את הים".

ד.

הוא לא הבין אותה, אפילו לא התחיל להבין, הוא גם לא ידע עליה דבר, אבל הרוח החמה עשתה שבאותו רגע זה לא היה חשוב. מדוע אישה יפה ומושכת ובוודאי מנוסה ורבת עלילות כמוה תשחית מזמנה על צוציק בוסרי חסר יחוד כמוהו, תמה בלבו, ועם זאת החניף לו הדבר ומילא אותו בטחון.

הסמטה הייתה חשכה וצרה. הוא הלך בראש והיא הלכה אחריו.

ולפתע היה חלון קרוע בחומה שמשמאלם. הוא הציץ בו וראה את הים. "תראי" אמר ועלה והתיישב על אדן החלון. תמר התיישבה לשמאלו, שוב היה הים לרגליהם, לוחך מרגלות החומה בשורות שורות של גלים לבני כרבולת.

הרוח הייתה עכשיו ישירה חזקה ומדויקת, נושאת איתה ריח ים וריגשה.

הוא סיפר לה איך הפליג פעם באנייה ירושלים מחיפה למרסיי.

לפנות בוקר הגיעה האנייה למיצר מסינה אשר בדרום איטליה, בבוהן המגף. פעם ראשונה שהתקרב לאירופה, לעולם אחר. השמש עוד לא זרחה, אך כבר היה אור חיוור, והוא עלה על הסיפון נשען אל המעקה ונשא עיניו לאיטליה שלנכחו, הושט היד וגע בה.

רכבת בוקר נסעה לה על קו החוף. ממקומו נראתה כרכבת צעצוע, אבל מוארת בתוכה, ומלאה באנשים זרים העסוקים בחייהם הזרים – להם אלו חיים רגילים אבל לו הם תעלומה שלא תתפענח בטרם תחלוף האנייה ותמשיך בדרכה. הרכבת עצרה בתחנה, והוא ראה אנשים עולים ויורדים ורצה להתערב בהם לרגע, להיות בקרבם. נדמה היה לו שעכשיו החנויות מתחילות להיפתח שם ולחם טרי וחם בדיוק מגיע מהמאפיות.

והשמש החלה לזרוח על איטליה, סיפר, והרכבת נעלמה, כפרים ובוסתנים הופיעו לרגלי ההרים במקומה, ונעלמו גם הם. האנייה יצאה מן המיצר ויום חדש התחיל. רק הרוח הייתה אותה הרוח, אמר, אותה הרוח כמו זו שנושבת כאן עלינו עכשיו, רוח חדשה תמיד.

הוא השתתק, ותמר שתקה, והוא הניח ברוך את כף ידו על כף ידה.

וכאילו בנגיעה קטנה זו לחץ על הדק סמוי כי תמר פנתה אליו מיד בתנופה וחיבקה אותו חזק בשתי ידיה ונישקה אותו על פיו בפיה מעושן הסיגריות ורוק זר מושך ודוחה התערב פתאום ברוק פיו.

והוא מיד אוטומטית הושיט את ידו לשדה הקטן העורג מתחת חולצתה הקלה. הוא חש איך גל עונג מעביר בה צמרמורת, איך פטמתה נובטת, והקיף מתניה בידו הפנויה מהדק גם הוא אותה אליו.

תמר הניחה את ראשה על כתפו, מרפדת את לחיו בשערה הקצר הצפוף הרך אבל סנטרה הכאיב.

הם שתקו. הגלים היכו. תמר שבה ונישקה אותו בחזקה.

“מה דעתך שנחזור?” שאל.

“בוא" אמרה תמר.

ד.

תמר נצמדה אליו וחיבקה את מתניו והוא חיבק את כתפה ועכשיו הם הלכו חבוקים בסמטה הצרה, צמודים, קצת מתנגפים בדרכם, כי קשה כך יותר להתגבר על מכשולים שונים.

לחיה להטו ועיניה זהרו והוא הרגיש כי אילו היה פחות דובי ומגושם הייתה פותחת איתו כאן ועכשיו בריקוד, מפזזת ומרחפת כפרפר. ואילו הפתעות וריגושים מכין לו ניסיונה הרב?

במכונית חצצו ידית ההילוכים ומעצור היד ביניהם והוא בלם בחוזקה באחד הצמתים בשדרות ירושלים מבהלת פתאום, בהלת שוא, ותמר כמעט הוטחה בחלון, והוא דווקא היה מרוצה כי נוכח שהמעצורים אותם תיקן וכיוונן בערב הקודם אכן פועלים היטב – ועדות ציפורניו השחורות וכפות ידיו השרוטות.

תמר הציתה לה סיגריה וינקה ממנה בריכוז.

ורק כשכבר התפשטו והיו במיטתה הבחין כי היא נבוכה מאד ולא יודעת מה לעשות.

הוא חזר והושיט ידו לשדה הקטן המוצק שנעם לו מאד. אמירה אמרה לו פעם שתמיד יגע לה קודם כל שם "כי זה הולך ישר למטה ומדליק שם אש". תמר התקרבה אליו ונצמדה אליו לכל אורך גופה. והוא הפך אותה ונצמד אליה מגבה, כך גם נמנע מריח הטבק הדוחה שעלה מפיה, וחפן את שני שדיה הקטנים המתוקים בשתי ידיו. הזין שלו נח עכשיו בעכוזה העגול הרך והחמים.

זה היה טוב ומדויק ונכון והוא היה יכול להמשיך כך עוד ועוד אבל לא ידע מה היא רוצה.

תמר שכבה בזרועותיו דוממת, ללא תנועה, בקושי נושמת. לא היה לו ספק בכך שהיא רוצה אבל הוא לא ידע מה.

הוא הידק אותה אליו ועיסה את שני שדיה בסלסולים קטנים זהים ממתין לתזוזת שרירים פנימית כלשהי, לאנחה, ולו זעירה, למילה. הוא לא ויתר. הוא טמן מצחו בשערה ונשק את תנוכי אוזניה. “אני אדגדג אותך" לחש לה והיא לא אמרה דבר.

הוא שב והפך אותה על גבה, והושיט אצבע זהירה ובדק בין רגליה. היא הייתה יבשה וסגורה. והוא התעקש בסלסולים רכים לא נלאים והמשיך והמשיך ולאט לאט התחולל בה שינוי כלשהו, לחלוחית כלשהי בצבצה, חמימות כלשהי התרככה, נמסה, אצבעו נכנסה כדי ציפורן פנימה לתוכה ואנחה קלה בקעה מגרונה.

והוא שאל אותה: “מתי קיבלת בפעם האחרונה?”

והיא ענתה: “אני לא זוכרת, אני לא יודעת" כאילו אין לה קשר עם גופה.

הוא די נבהל ולא רצה לשאול יותר ולחקור עוד במופלא ממנו, חושש ממה שעשוי להתגלות.

"אני אכנס אליך רק לרגע רק להגיד שלום,” אמר לה "ומיד אצא ואגמור בחוץ. אני מבטיח. לא כדאי לקחת סיכונים." והיא לא הגיבה.

הוא התגלגל עליה במהירות ואף לא היה בטוח שפישקה את רגליה כמשפט הבנות כי היא הייתה כולה חסרת תנועה, פסיבית, מחוקה.

הוא לא נכנס הרבה ועמוק כי היא הייתה צרה ויבשה ואף כי לא השמיעה הגה הרגיש שהחיכוך החזק מאיים עליו בהתפרצות ומיד יצא ממנה בחפזה, והתנועע מהר בכוח על בטנה וגמר.

כשירד ממנה התהפכה תמר בלא מילה על צידה ונלחצה אליו כמקודם. שוב אחז בשדיה הקטנים והיא הידקה את התחת החמוד שלה לחלציו.

ולא עבר זמן רב עד ששמע את נשימת שנתה השלווה.

ה.

וכשהאיר השחר קלושות בתריס, קם חרש, על קצות האצבעות, נטל את בגדיו ויצא מהחדר, התלבש בחפזה וסגר בשקט את הדלת אחריו.

המכונית הישנה הנאמנה חיכתה לו ברחוב נענית ומגרגרת ויצאה לדרך.

יום חדש התחיל והוא נסע לרחוב הרצל בדרום שם כבר רחשו חיים בשורת חנויות צפופות אפלוליות מעופשות. הוא הוציא את שבכת המקרן הגדולה מתא המטען ונשא אותה בידיו לתוך "מטה־גלווה – ציפוי כרום, ניקל ונחושת" המפעפעת כולה באמבטיות חומצה, וזרויה בנסורת ספוגת שמן שרוף, ישן.

"תחזור בעוד שלשה שבועות" אמר לו חיימו המצפה "עד אז זה יהיה כמו חדש".