חמש פגישות – 4

רביעית

א.

יום חמישי

נער שלי,

למה התעוררתי ב 7 בבוקר וכבר לא היית…

רציתי לשתות איתך קפה. לחייך איתך. להיפרד לשלום.

כל כך נדהמתי!…

ועצוב עד עכשיו.

לא יודעת אם להגיד הרבה דברים או לא להגיד בכלל. ואם זה משנה.

לפעמים רוצים בגוף ומנסים לפתות את הנשמה. לפעמים מתגעגעים לנשמה באמצעות הגוף.

רוח ים נהדרת. עיניים יפות מביטות. חיוך…
רציתי להיות לך זיכרון יפה.

אבל בבוקר כבר לא היית, ועכשיו אני יודעת שאני זיכרון שרוצים למחוק ולשכוח.

וזה עצוב.

תן לי "סימן", טוב?

אפילו מס' הטלפון – אולי הוא יעזור…”

ב.

זה לא היה כל כך פשוט לצלצל כי בעבודה לא הרשו להשתמש בטלפון לשיחות פרטיות ובדירה לא היה טלפון, והטלפונים הציבוריים ברחוב היו יאוש אחד גדול.

הוא חשב שיפה יהיה אם הם יצאו לדיונות. ליל ירח מלא התקרב והוא הכין סלסלה מלאה בשקדים וצימוקים וספר שירים ופנס קטן ואפילו בקבוק יין ושמיכה טובה וחשב שהפעם זה יצליח ויהיה טוב באמת כמו שצריך להיות.

המכונית הזקנה נשאה בעול הדרך הארוכה, לחץ השמן היה יציב בשעון הקטן צהוב האור, הטמפרטורה לא חרגה מהמותר והחרטום המוארך חתר בהתמדה ובלא לוותר צפונה.

הוא החנה את המכונית ברחוב ליד המדרכה ופנה לעלות במדרגות.

ג.

תמר שכבה במיטה מכוסה עד צוואר ופניה היו חיוורות.

“אני חולה, יש לי חום." אמרה.

הוא נגע במצחה ומצחה היה חם ולח.

“מה קרה," שאל "הצטננת? בראשית הקיץ?”

“יש לי מחרתיים בחינת בגרות במתמטיקה," אמרה "ואני לא מסוגלת לעבור אותה בשום פנים ואופן."

"אבל זה הרי צריך להיות הרבה מאחוריך?" הוא לא רצה להגיד 'בגילך' “הרי את סטודנטית ואפילו מסיימת עוד מעט את הלימודים".

“אבל בקיבוץ לא לימדו אותנו לבחינות בגרות," אמרה תמר "לפלחים אין מה לעשות בתעודת בגרות, הייתה הדעה המקובלת, חבל על מאמץ השוא המיותר. וכשהגעתי סוף־סוף לאוניברסיטה קיבלו אותי על תנאי – שאשלים את הבחינות האקסטרניות עוד לפני בחינות הגמר. ועברתי את כולן ללא קושי, אבל מתמטיקה לא נכנסת לי ולא תכנס לראש שלי לעולם. אני לא יודעת מה לעשות".

“איך אפשר לעזור?” שאל בסבלנות שוב רואה את הירח שוקע על הים מעבר הדיונות בלעדיהם, בלעדיו.

“אי אפשר לעזור." אמרה תמר עוצרת דמעותיה.

“דווקא במתמטיקה אני יכול לעזור," אמר "את יודעת?”

“אי אפשר לעזור." אמרה תמר נחרצות, וביאוש, "בזה אי אפשר לעזור לי".

“זה רק עניין של מתח," הציע "אולי אם תתרפי תפתחי ותראי שהעניין הזה פשוט עד כלומיות, שאין בו בכלל מה להבין, שזה רק קצת תרגול".

“אני יודעת שזה אבוד." אמרה תמר.

הוא הכניס את ידו מתחת לסדין וליטף את ירכה. בשרה היה קר ודל ושריריה נוקשים.

“לא," אמרה תמר והרחיקה את ידו "לא הערב. הערב אני לא יכולה".

הוא לא ידע מה לעשות. הוא ליטף את שערה אבל היא לא הגיבה.

ופתאום השתלהבו פניה. “עוד מעט יגיע אחי אמנון," אמרה ועיניה ברקו "אחי הקטן אמנון".

סימן שאלה הסתמן על פניו. “אחי הקטן והגיבור" אמרה בגאווה "הוא קצין בסיירת. בסיירת מטכ"ל. נסיך אמיתי. ותמיד יש לו עניינים סודיים וחשובים שאסור לדבר עליהם. וכשנגמרת הפעולה הוא בא לנוח ולהירגע אצלי. עוד מעט יגיע ואני כל־כך שמחה," וחיוך עלה על פניה וכאילו התרככה מעט "אני תכף אקום להכין לו תה ואת סלט הפרות שהוא כל־כך אוהב".

הוא גחן אליה ונשק את מצחה, מריח שוב את ריח הטבק החריף העולה מפיה. “אני חושב שאני כבר צריך ללכת. אל תאבדי תקווה – בהצלחה בבחינה.”

“חבל," אמרה תמר "אתה באמת יכול להישאר עוד קצת." אבל הוא כבר היה אצל הדלת ורק נפנף בידו לשלום והלך.