דצמבר
10
תגיות
חמש פגישות – 5
אחרונה.
א.
הוא לא חשב שיראה שנית את תמר וידע שכך ייטב לשניהם. ובכל זאת כשנזדמן לתל־אביב שבועות אחדים לאחר מכן בענייני עבודה, שנשלמו מוקדם מהצפוי, מצא את עצמו ניגש למקום עבודתה. הוא זכר במעומעם שאמרה לו משהו אודותיו, אך לא היה בטוח שזכר נכון ומדויק מה הוא והיכן הוא שוכן.
אבל בבניין, שעל שפת הים, אליו נכנס ושאל עליה, ידעו במי המדובר ושלחו אותו לקומה השלישית, מימין, באמצע.
דלת משרדה הייתה פתוחה והוא לא היה צריך אפילו להקיש בדלת כי היא עמדה בפתח.
“מה העניינים?” שאלה והוא לא הרגיש שמחה מיוחדת או התרגשות בקולה “מה אתה עושה כאן?” אמרה ופנתה לאחור להזיז כורסת קש מצד אחד של החדר לצידו האחר.
שוב שמח על תנועותיה הגמישות ומלאות החן וזכר את שדיה הקטנים המתוקים בידיו ואמר “נכנסתי אלייך בינתיים כיוון שעברתי ברחוב”. שבכל זאת העלה חיוך קטנטן על שפתיה אם כי נידמה היה לו שבעיניה יש טרוניה כנגדו.
“טוב, אין בדיוק לאן להיכנס כי אני בדיוק סוגרת” אמרה תמר בקפידה והוא ראה בזוית העין את הים מכחיל בעד החלונות הרחבים של המסדרון.
“אז אולי זו בדיוק ההזדמנות להזמין אותך לכוס קפה, תמר?” שאל מנסה לפייס כי דווקא הסרבנות הזו עוררה בו את חושי הצייד “בואי נלך לאיזה מקום יפה”.
תמר הציצה בשעונה ואמרה “אין לי הרבה זמן, נעשה את זה בקיצור” ונעלה את הדלת אחריה.
ב.
בדרך לאורך הטיילת חקרה אותו מהיכן בא ולאן פניו מועדות אבל הוא לא סיפר הרבה וסובב את השאלות לעברה, שאל על עבודתה, והיא דווקא הייתה מוכנה לספר לו עליה בהרחבה. נראה היה שמילאה אותה והעסיקה מאד את מחשבתה, והעניין שגילה בכך ריכך אותה קצת.
במרומי הגבעה של יפו העתיקה התנוסס בית-קפה בעל שם צרפתי ולו מרפסת הצופה אל הים. המקום נראה יקר אבל מסביר פנים. הוא הזיז את הכיסא למען יקל עליה להתיישב כפי שראוי לנהוג בגברת.
השמש כבר נטתה מערבה אך עוד הייתה גבוהה מעל הים. הם הזמינו גלידה וקפה ותמר הציתה לה סיגריה, נשפה את העשן כענן סביבה והישירה אליו מבט.
“מה קורה עם אמירה?” שאלה.
“משתקמת, לאט לאט” אמר “זה תהליך ארוך וממושך, את יודעת”.
“אבל מה אתה מרגיש כלפיה, על זה אני שואלת.” לא ויתרה תמר.
“אני מרגיש עליה אחריות. כאילו הוטל עלי לשמור עליה, שלא תקפוץ ממכונית נוסעת, שלא תשתה ליזול, שלא תאכל נפתלין…”
תמר חישקה לסתותיה והשפילה מבטה. התשובה לא מצאה חן בעיניה אבל לו לא הייתה תשובה אחרת.
תמר הושיטה ידה לתיקה ולרגע חשב שהיא כי מתכוננת לכתפו וללכת. אבל היא הוציאה מתוכו את קופסת הסיגריות והציתה לעצמה עוד סיגריה אחת.
והרוח נשאה שבב אפר מהסיגריה שלה לעינו והוא פלט אנקת כאב קצרה ופלבל קצרות.
“מה קרה?” שאלה תמר שבכל זאת לא גרעה ממנו עין.
“נכנס לי משהו לעין” אמר.
“חכה רגע, אל תשפשף.” אמרה תמר וגחנה אליו במהירות מעבר לשולחן, תופסת את ראשו בשתי ידיים חזקות אך עדינות. ביד אחת פקחה את עינו לרווחה ובשנייה, בשתי אצבעות מדויקות כמלקחי מנתח שלתה את השבב מהעין.
וברגע שידיה נגעו בו התלקחה הגחלת העוממת בשניהם וגם הוא קם ואחז בידה ואמר לה “בואי” והיא הלכה אחריו.
ג.
זאת הייתה דיונה בשולי העיר והם בוססו בחול עולים אל השקמה שהייתה נטועה בה. גפנים היו סרוחות פה ושם, וביניהן צמח באלפיו החילף נושא את שבלוליו.
הוא התיישב בחול הרך החם הטובעני שבצל השקמה ותמר נשארה עומדת. הוא הושיט אליה את ידו והיא אמרה “אבל יש פה המון חול” והוא משך אותה אליו והיא פרשה את חצאיתה והתיישבה לידו שומרת רווח קטן ביניהם. הוא הפנה אליה את ראשו והביט בה וגם היא הסבה אליו את ראשה ומבטיהם נפגשו. במבטה היו כאב וגם גאווה וגם אור רחוק שקרא לו והוא הושיט את ידיו והקיף את ראשה גזוז השיער ונישק אותה על פיה אבל היא נחלצה מידיו ואמרה “לא” והוא חייך אליה וליטף אחד משדיה מתחת לחולצה מתחת לחזייה וזה ריכך בה משהו כי עכשיו נשענה אליו התמכרה לליטופיו והוא הסיר ממנה לאט לאט את החולצה פורם כפתור אחר כפתור לא מפסיק ללטף ואחר התיר את החזייה מנשק את פטמות שדיה הקטנים שהזדקרו עכשיו כגלעיני זיתים ואת הקורקבן והרגיש איך גופה מתרכך בידיו וגם נמלא תסיסה וצפייה ופתאום היה ברור שאי אפשר להפסיק את זה והוא התהפך במהירות על גבו ומשך אותה עליו והסיר את תחתוניה בזריזות ופתח את מכנסיו והיא פישקה את רגליה והייתה חמה ורטובה וקיבלה אותו לתוכה במלואו ועד הסוף והוא שקע בה ושקע בחול ופתאום הכל נגמר.
ד.
הם התרוממו מסדרים את בגדיהם, והחלו מנערים את החול מעצמם. הכל היה מלא חול: השיער, האוזניים, מתחת הציפורניים, ומהשרוולים והמכנסיים נשפך חול שאין לו סוף. תמר צחקה למראה ואז הביטה בשעונה ואמרה “אוי אני ממהרת תסדר את כל זה כבר אחר־כך”.
הם הלכו במהירות למכונית שחיכתה להם למרגלות הדיונה מתנערים כל הדרך ככלבים שיצאו מהמים.
“לאן את צריכה?” שאל והיא ענתה “לשוק לוינסקי.” והוא התפלא מעט ושאל “לשוק? מה יש לך לעשות שם?” והיא הביטה בו בחיוך של מבוגר שלא רוצה לספר משהו לילד, שהזכיר לו כי היא מבוגרת ממנו בעשר שנים ואולי ביותר, ואמרה “עניינים” כלומר לא עניין שלך.
וכשהתקרבו לשוק ביקשה שיעצור. עד כאן. “מוטב שאגיע לשם לבד.” אמרה ויצאה מהמכונית, בהילוכה הקל, הזקוף, בלי להביט לאחור.
ועל הכיסא במכונית השאירה ערמת חול קטנה, וגם על הכיסא שלו ומתחת לרגליו נערם החול וכשחזר הביתה והתרחץ נוכח שלא היה חלק בגופו שלא נמלא בחול.