דצמבר
10
תגיות
חמש פגישות
ראשונה.
א.
חלון המטבח היה שבור ואבשלום אמר שתמר שברה אותו. “תמר היא רעה” הסביר “היא באה לבקר אותנו ואנחנו לא היינו בבית, אז היא שברה את החלון ונכנסה פנימה”.
אבשלום ואבישג גרו במושב נידח בו שימשו מורים לילדי העולים החדשים. אוטובוס הגיע אליו רק פעם אחת ביום, לאף אחד מיושביו לא הייתה מכונית משלו ומי שכבר הגיע לשם היה חייב לעשות שם את הלילה ולתמר לא היה מפתח.
“היא השאירה לנו ציור, מעין פיצוי.” הוסיף אבשלום והראה לו רישום פחם של ילדה קוצ’ינית בוערת עיניים, רגלה האחת נעולה והשנייה יחפה ולבשרה שמלה קרועה. “ציור שציירה בימים שהייתה כאן. היא מציירת מאד יפה, תמר, נכון?” אמר אבשלום “היא מאד מוכשרת והיא גם קיבוצניקית מעמק יזרעאל”.
כף הרגל היחפה של הילדה הקוצ’ינית הייתה עקומה משהו, משהו בה היה לא טבעי, אבל הוא לא היה יכול להתיק עיניו מעיניה הבוערות.
ב.
אמירה, גם היא קיבוצניקית רווקה אבל מעמק־הירדן כתבה שמצאה חדר בתל־אביב, וכבר התארגנה בו ושיבוא.
גם את אמירה הכיר לו אבשלום, היא הייתה בת המשק בו גדלה אבישג. ואחרי ששוחררה מגהה שלח אותה הקיבוץ העירה לעבוד בחנות המפעל בתקווה שתתאושש ותמצא חתן.
כשהגיע אחר צהריים אחד בו היה פנוי מלימודיו לדירה בה שכן חדרה החדש מצא את אמירה ועוד אישה שוטפות את הרצפה. שתיהן היו יחפות ולבשו חלוקים קלים רכוסים בקושי בחגורת בד רפה.
“תכיר, זו תמר,” אמרה אמירה “השותפה שלי.” ותמר הניחה את המגב והושיטה לו את ידה הקטנה, מהדקת אליה בידה השנייה את החלוק שכמעט ונפתח.
“שלום”.
אמירה הייתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות ועם רגליה הארוכות מתניה הצרים שדיה השופעים ושערה החום הגולש הייתה יכולה להיחשב לאישה יפה אלמלא לסתותיה הקפוצות, החשוקות, ועיניה התועות.
תמר הייתה קטנה ממנה בראש, דקיקה, עדינה, מסופרת קצר כנער. עור רפוי משהו וקצת קמטים בצווארה העידו כי היא מבוגרת גם מאמירה, אבל פרט לכך נראתה נערונת, כמעט ילדה.
“אל תפריעו לעצמכם,” אמרה תמר “אני יכולה להמשיך לבד.” משחררת אותם להסתגר בחדר של אמירה.
ובעוד כלום הוא כבר היה בתוכה והיא גמעה אותו בשקיקה, לופתת אותו חזק בידיה וברגליה, מהדקת אותו אליה בכל כוחה.
הוא ידע שלאמירה יש התקן תוך רחמי שאושר לה בשל מצבה הנפשי, ושהיא תקבל אותו בכל צורה וללא תנאי, ושאין שום גבולות, ושאין ממה לחשוש, ומיד בתום הפעם הראשונה שהגיעה במהירות הפך אותה על בטנה ובא עליה מאחוריה בפראות ובכוח סוחט את שדיה בשתי ידיו כשהיא גונחת אוי אוי.
ואז התחילה הפעם השלישית שהייתה ממושכת הוא על הגב והיא רוכבת עליו בקצב הולך וגובר גובר והולך כמשוגעת לדבר אחד ומבטו נעוץ מהופנט בשדיה ורודי הפטמות המתנדנדים מעליו.
ג.
עכשיו רצויה הפסקה קלה כדי לשתות או לאכול משהו. הוא לא אהב את הריח שלה וחש צורך דחוף לפתוח את החלון כדי שזה יתפוגג ויהיה כלא היה.
אבל בדיוק אז נשמעה דפיקה קלה בדלת.
אמירה העלתה עליה במהירות את החלוק ואמרה “כן” עוד בטרם הספיק הוא להתלבש.
תמר נכנסה לחדר נושאת טס ועליו כוסות מיץ וביסקוויטים. היא הניחה אותו ביניהם על המיטה ובעצמה ישבה מולם על הכיסא היחיד שהיה בחדר.
“בדיוק בזמן” אמרה אמירה וגמעה מהמיץ.
תמר התענינה בלימודיו והוא סיפר קצת על קרינה, על פליטה ספונטנית ומאולצת ועל ראקציות שרשרת. אמירה אמרה תמיד שהיא לא מבינה וגם לא תבין בזה כלום אף פעם, וזה לא מעניין אותה, אבל תמר התענינה והנידה ראשה בהתפעלות מהמעט שסיפר.
והיא סיפרה שנרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ושהיא צריכה להשלים בגרות במתמטיקה כדי שתתקבל ובינתיים היא עובדת כמזכירה.
וכל אותו זמן לא גרעה מבטה ממנו, מישירה מבט לעיניו.
“טוב, אני לא אפריע לכם יותר.” אמרה כשנגמרו המיץ והביסקוויטים ונטלה את המגש ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה, והם חזרו לעסוק בענייניהם.
ד.
שבועות אחדים לאחר מכן צלצל אצלו הטלפון ועל הקו הייתה תמר. “שמעתי שאתה נוסע צפונה,” אמרה “אולי אפשר לתפוס איתך טרמפ? סטייה קלה, ותוכל להביא אותי ישירות לקיבוץ שלי”.
המחשבה הראשונה שחלפה בראשו הייתה שהיא מנסה להתחיל איתו אבל הוא פסל את האפשרות הזו מיד. ראשית היא מבוגרת ממנו בעשר שנים לפחות ואיזה עניין היא יכולה לגלות בו. שנית היא אישה אינטליגנטית יפה מנוסה ומוכשרת ואבשלום רמז שהיו לה כמה רומנים סוערים ומה לה ולצוציק חסר ערך כמוהו? ושלישית נשים לא עושות כך – זה תפקיד הגברים. הוא סיכם לעצמו שהיא פשוט מחפשת דרך נוחה וזולה להגיע לביתה שבקיבוץ.
“טוב. בוודאי. למה לא?”
והם קבעו את היום השעה ומהיכן יאסוף אותה.
ה.
היה לו נעים לשוחח עם תמר בעת הנסיעה.
הוא ישב ליד ההגה והדבר הקנה לו הרגשה שהוא המבוגר שביניהם. חלונות המכונית היו פתוחים ושערה הקצוץ הרך הצפוף התבדר ברוח ופניה היפים הוארו בחיוך.
תחושת רווחה והקלה נחה עליו. תמיד כשנסע עם אמירה נראו לו פניה מעונות או נרגנות והוא הקפיד לנעול את דלתות המכונית מבפנים שמא תנסה שוב לקפוץ החוצה תוך כדי נסיעה. בקושי הצליח למשוך אותה חזרה פנימה בלי לגרום לתאונה קשה באותן הפעמים שניסתה. ולפעמים כשנהג הייתה גוחנת אליו לפתע, פותחת את מכנסיו ומוצצת לו ללא אזהרה מוקדמת בנחישות לא מתפשרת. איתה אי אפשר היה לדעת מה עומד לקרות.
אבל לא כך עם תמר. הוא חש שהוא מסיע נערה תמימה וטובה, בת חסות הסומכת על הגנתו. ועם זאת הדברים שאמרה העידו על בגרות ותבונה. הוא חשב שאם יעשה מעשה טוב ימצא הדבר חן בעיניה.
גשם פתאומי החל לרדת. באחת מתחנות האוטובוס עמד נכבד ערבי לבוש בעביה לבנה וכפיה צחורה לראשו, והתחנן לטרמפ.
הוא עצר את המכונית והזמין את הערבי פנימה, וזה נכנס בכבדות מדיף ריח עז של עשן מדורות וגללי עיזים, מעתיר תודות ושבחים עד אין קץ.
תמר השתתקה. היה קשה להמשיך בשיחה איתה.
כשירדו אל העמק נראו כבר סימני האביב הראשונים: שקדיות פורחות פה ושם.
תמר הראתה לו את הפניה לעבר הקיבוץ שלה, והערבי ביקש לרדת.
“איזה ריח יש לו,” אמרה תמר בתיעוב אחרי שירד “אתה צריך לאוורר את המכונית עכשיו.”
הוא עצר במגרש החניה בכניסה לקיבוץ ועזר לתמר להוציא את תרמילה מתא המטען.
“בוא תראה איפה אני גרה” הציעה תמר.
כשליווה אותה בשבילים שבין המדשאות, נושא את תרמילה. הבחין שהוא גבוה ממנה בראש.
חדרה היה שקוע באדמה, חצי מרתף, וירדו אליו במדרגות אחדות.
הדלת נסגרה אחריהם והם היו סגורים עכשיו בבועה נבדלת מנותקים משאר העולם. היה שקט ותמר הביטה בו ישר בעיניים בדממה מתוחה. הוא לא ידע מה לעשות. היא מאד נחמדה אבל מבוגרת ממנו בעשר שנים לפחות.
“תשתה משהו?” הציעה תמר והוא אמר “לא תודה, אני כבר צריך להמשיך. גם ככה אני מאחר” ותמר אמרה “טוב. אבל עכשיו אתה יודע איפה אני גרה ואתה מוזמן לבוא לבקר”.