דצמבר 15

תגיות

רכב חברה

א.

עמוס ניצב בדלת המשרד, הושיט דף נייר ואמר: “אתם מקבלים סובארו, כל חברי ההנהלה. תרשום כאן איזה צבע אתה רוצה – אני חושב שהיתר סטנדרטי" והוא שאל: “אי־אפשר לבחור סוג הילוכים? כי אני רוצה ידני" ועמוס משך בכתפיו: “בטח, לרדת תמיד אפשר. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? בסדר, מצידי – שיהיה. רק תחתום כאן: ידנית לבנה.” והוסיף "אתם מקבלים 1600. פגז של מכונית".

ובאמת ביום ראשון נכנסו לחצר המפעל עשר סובארו 1600 חדשות לבנות תשע אוטומטיות ואחת ידנית, וגם וולוו לנשיא ופיג'ו 504 לסי–אי–או.

עם המפתחות נתן לו עמוס פנקס תלושי דלק – "גם הדלק על חשבון החברה”, אמר "העיקר שתעבדו לנו יומם ולילה”.

ובסוף היום כשסוף סוף יצא לחניה והמפתחות ביד ציין לעצמו: אז אפילו סובארו יש. וכבר אמר הנביא – כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך.

וליתר דיוק: אהבת עולם אהבתיך בתולת ישראל, אמר הנביא, ועוד אבנך ונבנית. ובינתיים מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך נאום ה': ושבו בנים לגבולם, וקיבלו את מה שמגיע להם.

ב.

“כשאני נשארת לבד בבית" אמרה לו נופר, נופר הדר־זלטופולסקי "אני מרגישה שאני מתנפחת וגדלה וממלאת את כל הבית"

“כמו עליסה־בארץ־הפלאות אחרי שאכלה את 'אל תאכל אותי' ולחצה על 'אל תלחץ עלי' ?“

הוא נזכר בציור שבספר הילדים הישן בו עליסה תקועה בבית הקטן עליה, רגליה פשוקות מבעד חלונות הקומה הראשונה, ידיה מושטות מבעד חלונות הקומה העליונה וראשה מבצבץ מן הארובה.

“לא. לא כך. לאו דווקא גופנית. אני מרגישה איך הרוח שלי, שהייתה לפני רגע מכווצת ומוכנעת לתכתיבי שלום בית והרגשתו הטובה של הזולת, מתחילה להתפשט ולהתמתח עוד ועוד ולמלא את כל חללי הבית הגדול, והבית נעשה היכל ואני נעשית הכוהנת הגדולה שלו. אז מוקדש בו הכל לאושר שלי. אני יוצאת אל המרפסת והרוח שלי ממשיכה ומתפשטת ומשתרעת  על הוואדי ועל ההרים ועל כל המרחבים שמסביב. אני ממלאה את החלל, את התבל. אבל מעכשיו החלל הזה אינו חלל ריק. אתה ממלא לי אותו, ואני מרגישה שהכל אפשרי, ושהרשות נתונה.”

“ומה את עושה אז?”

“דבר ראשון מאוננת, לצלילי מוסיקה כנסייתית, אפופה בענן קטורת. עולה עם העוגב בקרשנדו תלול ומתפוצצת באקורד המופלא מכולם. אחר כך אני מסדרת כמה עניינים בטלפון, נותנת לאצבעות ללכת במקומי. ואחר כך מתחילה לעבוד – המיטה היא ממלכתי ובה אני מכינה את ההרצאות שלי. ובין לבין, וגם לקינוח – עוד כמה אורגזמות".

“כן. אין כמו לעשות אהבה עם מישהו שאוהבים באמת, לא?”

“כן" אמרה נופר "אני כל־כך אוהבת אותך,” ונכרכה על צווארו "אתה לא יודע עד כמה.”

                                                          ג.

“ואתה עצמך לא שוקל לעבור לתעשייה הפרטית?” שאל את ברוס סנטר, מהמעבדה הלאומית שבברקלי, קליפורניה – ד"ר ברוס סנטר.

הם ישבו בקפה קטן לא רחוק ממרכז הכנסים שבאנהיים, קליפורניה, באחת ההפסקות בין המושבים של הכנס השנתי, על כוס קפה ועוגת שמרים.

ברוס שלח בו מבט ספקני, מצמצם שמורות עיניו, וחיוך לגלגני אך מנומס הסתמן על שפתיו.

“למה? למה שאעשה זאת?”

“לא רק בגלל השכר. לא רק בגלל שגורל המחקר שלך אינו תלוי בפוליטיקאים ובוועדות שונות ומשונות שמי יודע מה חבריהן מבינים ומה האינטרסים המדריכים את צעדיהם. אלא גם בגלל ההיקף והתנופה שקיימים כשהרווח האישי, כשהסיכוי להתעשר, הוא המניע את האנשים שסביבך. אז הם ממוקדים בעבודה ועושים אותה על הצד הטוב ביותר, לא? אתה אמריקאי, ובוודאי יודע למה אני מתכוון: היד הנעלמה.”

“לא." אמר ברוס "אצלנו, אותנו, מניע משהו אחר לגמרי: האתגר והקסם שיש במה שאנחנו עושים. אותנו מניעה החתירה אל מעבר לאופק, אותנו מניעה היצירה והגילוי של משהו חדש לגמרי, שעוד איש לא עשה לפנינו. שלוש מאות איש עובדים איתי ברוח צוות, בהתלהבות, בגאוות יחידה, וכל יום כשאנחנו הולכים הביתה אנחנו רואים שמשהו חדש נוסף, שיצרנו עוד משהו שלפנינו עוד אף פעם לא היה. כל יום אנו חוצים את הגבול שבין הידוע ללא־ידוע. ושום דבר לא יכול להחליף את זה".

“אני יודע," אמר וליבו נחנק. והוא ידע שעשה דבר נורא, דבר שאין לו כפרה.

                                                      ד.

את הפגישה עם מנחם הרציון קבע ליום שישי באחת בצהריים, והיו טעמים אחדים לדבר.

בשעה זו ביום זה כבר היה הבניין ריק ושקט ורק מנחם לבדו עוד נמצא בו, במשרדו המסוגנן. הזקנקן המטופח שלו השתלב להפליא בריהוט המוקפד ושידר מודעות, איכות ושליטה מוחלטת בכל הפרטים, אבל גם ניסיון לחפות על משהו ולהציגו באור שונה ממה שהוא באמת.

לא מכבר הזמין אותו מנחם לסייר איתו במפעלו החדש ואז שמע מפיו על המוצר החדשני שהגה ועל הפתרונות המבריקים שמצאו הוא וחבריו לבעיות שהתעוררו בעת הפיתוח. עכשיו יש להם מוצר מקורי יחיד במינו הנמכר כלחמניות טריות וברווח עצום והם מתכוננים להמשך דרכם ממנו אל הצמרת, אל צמרת הצמרות.

לפני שבועות אחדים רואיין על ידי אחדים מחברי הנהלת החברה הצעירה, ואפילו קיבל הצעת עבודה בכתב. ועכשיו הגיע הרגע המכריע: עליו להחליט אם לחתום או לא. הוא לא סיפר למנחם כי בחוץ, בוולוו הסגול שלה, מחכה לו נופר קיצרת רוח, ולכן גם לא התעמק בפרטי החוזה ולא התמקח עליהם. איזור המוסכים המצ'וקמק הזה לא מצא חן בעיני נופר, ולחכות לו שם לבדה במכונית ממש לא מצא חן בעיניה, והיא גם אמרה לו, לפני שנכנס למנחם, שכבר אין לה סבלנות לחכות לרגע שיזדיינו, בהמשך הדרך, אחרי שייצא ממנחם, ושיגמור שם מהר ועוד אמרה לו שכן, שיחתום, ושיתחיל לעבוד כאן כי כך יהיה הרבה יותר קרוב אליה. הוא ידע שאחרי שיחתום יגיש מכתב התפטרות ממוסד המחקר בו דרך כוכבו ואז יפסיק להיות מי שהוא. האנשים שהוביל אחריו יישארו כצאן ללא רועה והפרויקט שעמל שנים להקימו יתמוטט. הוא ידע שאסור לו לעשות זאת שהוא מוכר את נפשו והיא תאבד לו ללא שוב.

“אנחנו נקים כאן חברת מופת," אמר מנחם בתבונה עילאית, מוצא את המילים הנכונות בדיוק שאין כמוהו "חברה המבוססת על עקרונות חדשים: על חברות ועל שיתוף פעולה. כולם כאן אנשים טובים, באמת כולם. ותדע – אנחנו החלוצים האמתיים של סוף המאה העשרים. המודל החדש והנכון של חלוצים. איתנו מתחילה הפריצה הגדולה אל האופק הרחוק, משוחררת מכבלי הביורוקרטיה, הטופסולגיה והוועדת".

מנחם לא אמר לו, כמובן, כי לקראת ההנפקה המתקרבת נחוצים לחברה אנשים עם רזומה מרשים, כחברי הנהלה, וכל היתר פחות חשוב, והוא, שלא הבין דבר בהנפקות ובמנפיקים אף לא העלה זאת בדעתו.

“וחוץ מזה ניתן לך 6000 מניות, אחרי שננפיק," אמר מנחם, “כלומר אני אתן לך אישית מהמניות שלי, כי החלוקה העתידית שלהן בין המשקיעים ובין חברי ההנהלה הנוכחיים כבר נסגרה. אני לא יכול להגיד לך היום כמה זה יהיה פעם שווה. אולי זה יהיה שווה חמישים אלף דולר ואולי חצי מיליון ואולי אפס. תלוי כמה קשה וכמה טוב אתה וכולנו נעבוד, ובעוד כמה גורמים.”

על סובארו לא דובר אז דבר.

                                                                       ה.

בקצה המדרכה ביציאה מבית החולים עמדה חיילת במדי חיל־אוויר צמודים הדוקים, שערה שחור בוהק, מסופר קצר, ושדיה זקורים מאד מתחת לחאקי הבהיר. הוא נזכר בהם למחרת בבוקר כששכב עם אשתו לפני שיצא לעבודה רואה אותם לנגד עיניו והמראה הלהיט אותו והוא הסתער על אשתו מאחור כאילו לא היה בעלה מזה חמש עשרה שנה ממלמל לעצמו בלא קול בשפתיים חשוקות “חיילת שדיים”. הוא פזל אליהם מפעם לפעם תוך כדי נהיגה, כי למראה הסובארו החדשה, הלבנה, הושיטה החיילת יד לטרמפ מיד, וגם הוא עצר לה מיד.

“מכונית יפה," אמרה החיילת כשנכנסה לחלל המכונית הצונן. עוד לא היה אפילו שבע בבוקר אבל בחוץ כבר להט למדי. אוגוסט. במכונית נשב המזגן חרישית.

“חדשה?”

“פחות מאלף קילומטר," אמר "חדשה לגמרי."

“איזה כף לך," אמרה החיילת "בטח תענוג לנהוג באחת כזאת".

“את יודעת לנהוג?” שאל.

“איזה שאלה," אמרה החיילת בגאווה לא מוסתרת "יש לי רישיון ג', על משאית. את הטסט עשיתי על חשבון הצבא, ואני בחרתי דווקא בקורס על משאית ולא על פרטית. בהתחלה הם צחקו עלי ואמרו שלא אגיע לדוושות אפילו, אבל את הטסט עברתי במכה ראשונה, לפני כל הבחורים".

“ועל איזה מכוניות את נוהגת?”

“באזרחות עוד לא יוצא לי כל כך… עוד אין לנו מכונית עדיין…“

“לנו? מי זה לנו?”

“לי ולבעלי. אני נשואה! נשואה טרייה, אבל אני בקבע כך שזה בסדר.”

“יפה. שיהיה במזל טוב. ואל תדאגי, במשך הזמן הכל יגיע. גם המכונית הזו בעצם לא שלי, קיבלתי אותה מהעבודה. היא מה שנקרא רכב צמוד".

“באמת? איזה כף לך! במה אתה עובד, אם אפשר לשאול?”

“אני בהיי־טק, ראיה ממוחשבת, אינטליגנציה מלאכותית…”

“כזה חכם אתה?..”

“חכם? זה לא אומר דבר על חכמה. אולי על השכלה, אולי על נסיון מסוים, וזה הכל".

“שלמה המלך היה חכם." אמרה החיילת.

"מה זה חכם – כל הבחורות מתו עליו. אפילו מלכת שבא.”

"כן, היו לו איזה עשר נשים…”

“עשר? פי מאה! אלף היו לו! 'אלף נשים ופילגשים היו לשלמה'.”

“מה אתה אומר!"

“עכשיו תעשי חשבון. נניח שהוא הקציב לילה לכל אחת. יוצא שתורה הגיע פעם בשלוש שנים בערך. שלוש שנים היא הייתה צריכה לחכות בין פעם לפעם. ומה עשתה בינתיים, כשנשארה לבד? ואת יודעת, בדיוק בלילה הזה, כשסוף־סוף הגיע, דווקא אז היו יכולות להיות כל מיני בעיות.”

“כן," אמרה החיילת "בהחלט. אני חושבת שהיה לו קשה מאד לעמוד בעומס.”

“לו? על סמך מה את אומרת את זה? איך הגעת למסקנה? פר אחד, למשל, יכול לספק עשרת אלפים פרות".

“כן. אבל גברים הם לא פרים. אולי הם היו רוצים להיות, אולי הם חושבים את עצמם לכאלה, אבל הם לא. הנה למשל אצלנו בבסיס, אצלנו במחלקה, היה אחד, תמיר קראו לו, דווקא, אימפוטנט.”

“מהממ… מעניין. איך בדיוק את יודעת?”

“זה לא תמיד עניין גופני," התחמקה החיילת "לפעמים המעצורים הם נפשיים".

“ואיך גילית את כל זה?”

“זה לא בדיוק אני, ולא רק אני לבד ריפאתי אותו, אבל אני עזרתי. מי שלקחה את זה על עצמה הייתה אורטל. ואחרי כמה טיפולים פשוטים היא הצליחה לרפא אותו…”

“מעניין. מה בדיוק היא עשתה?”

“בהזדמנות אחרת," חייכה החיילת "תוכל לעצור לי כאן? כי אני כבר צריכה לרדת.”

"טוב שחרזדה, להתראות".

“מה, מה אמרת? איזה מין שם קראת לי?"

“זה שם פרסי עתיק".

“אני לא פרסית, מה, מה איתך, אתה לא רואה? אני טוניסאית וקוראים לי גילי. אני גילי!”

וירדה.

                                                               ו.

בערבבדרך הביתהאחרי זיון מזורז עם נופר בחורשה שבצד הדרךכשכבר מיהר הביתה לבל יעורר איחורו חשד – הבחין בצד הדרך במכונית לבנהכנראה מקולקלתכי תא המטען שלה היה פתוחופתאום יצא מלפניה שוטר תנועה וסימן לו בידו לעצור.

בר־כוכבא נפל בשביל והושם בכלובוהוא נפל בפח והועלה במכמונת המשטרתית.

השוטר חבש כובע מצחיה לראשו וניגש לסובארו בצעדים מדודים.

ערב טוב אדוניאת הרישיונות בבקשהרכבנהיגה וביטוח." אמרואחרי שעיין בהם הוסיף: “אדוניאתה נסעת במהירות תשעים ושניים קמ"ש באזור בו המהירות המותרת היא שמונים קמ"ש בלבד".

הוא גמגם משהו על כך שהוא חשב שזו דרך־המלך בה מותר לנסוע במהירות תשעים קמ"שהשוטר קימט את מצחו והתבונן בו כמו שמתבוננים בפריט מוזר מהמוזיאון. “אדוני, 'דרך־המלך'? איזה מלךאיפה אתה חיכאן זה כביש בין־עירוני מספר ארבעיםומהירות הנסיעה בו מוגבלת לשמונים קמ"שתחתום לי כאן על ההזמנה למשפטועל דרך־המלך וכל היתר כבר תספר לשופטהוא מאד יתרשם מהתירוץ הזה".

מדוכא ומבוהל צפהבו בערבבתכנית הטלוויזיה 'הקטל בדרכיםשבדיוק שודרה בשידור חוזר וגם שמע איך מתכוון שר־התחבורה להיאבק בקטל הזהעל ידי החמרת הענישהמעתה לא יורשו השופטים להסתפק בהטלת קנס על עבירות מהירותאלא גם יחויבו לשלול את רישיון העברייןלשלושה חודשים לפחות. “העונש המרתיע יפחית את הקטל בדרכיםהסביר השרהנהג הנבון ישקול בדעתו איזו אימה גדולה יותראימת המוות שבמהירות המסוכנת או אימת שלילת הרישיון לשלשה חודשיםוהשר בטוח שהתבונה תגברכמובן ששלילת רישיון מרתיעה יותר ממוות.

והחכמה המקובלת מאשרת את צדקת השרידוע עד כמה חיבבו כייסי לונדון את ההמון שבא לחזות בתליה הפומבית של כייסים בככר העירשהנהיגבשעתוהמלך ג'ורגהשלישי כעונש מרתיעלא היו להם הזדמנויות עסקיות טובות יותר.

ז.

בבוקר שלמחרת יצא מדירתו מוקדם מהרגיל נחוש בדעתו לא להיסחף לנהיגה מהירה בסובארו העזוזהולא להתפתות להולא להתיישב מאחורי ההגה ולהתגלגל מיד בקרפד מגור הדרכיםעדיין נשאר לו מרחב קטנטן לבטא את עוצמת הסובארו הידנית הלבנהואת עליונותה על כל הרומש והזוחל סביבהואחרי כל עצירה ברמזור פתח בהאצה פרועה במצערת מלאה בהילוך נמוך ובסיבובי מנוע גבוהיםולרגע שכרון קצר השאיר את כל היתר מאחוריועם ריח השריפה הדק וקולות חריקת הצמיגיםאת זאת השר עדיין לא אסר.

ואותה חיילת שוב עמדהושוב לבדהושוב באותם מדים הדוקיםבדיוק באותו מקום. גיליעיניה נדלקו למראה הסובארו הלבנההמוכרת.

"הקדמת הבוקר"

"כי השעון הוחלף הלילהוהגוף עוד לא התרגל לכך,” דיבר אמת אך לא את כל האמת "שעון חורף באמצע הקיץרטן.
והחצבים פורחיםהסתיו מתקרבאמרה.

"אז מה את אומרת – לאן נוסעים?”

"אילו היה אפשר – לחוף הים.” אמרה גילי והתמתחה בגעגועים על הכיסא לידומבליטה עוד יותר את שדיה הזקופים.

"ואחריו?”

"אמריקהאני רוצה לאמריקה!”

רוצה טרמפ לאמריקהלקחת אותך לאמריקה?”

אי אפשר," חייכה גילי וחייכו גומות לחייה “אני נוסעת לבסיס שלילעבודה."

מהבכל בוקר את נוסעת בכיוון שלי?”

כן… כל בוקראבל חשבתי שהכוון הזה הוא דווקא שלי."

כל בוקרבטרמפיםלמה בטרמפיםאין לכם הסעה?”

זה יותר נוחיותר מהריותר בזולויותר כיף…”

ועוצרים לך תמיד בלי בעיותאת לא מתייבשת לפעמים בטרמפיאדה?”

גילי שלחה בו מבט לא חף משמץ זלזול: “מה פתאום."

אז למדי אותימה עוצר טרמפכי לי ממש לא עוצרים.”

חיילת בודדתאפילו אם עומד על ידה אפילו עוד חייל אחד – עוצרים הרבה פחותאבל זה במקום השניבמקום ראשון – אזרחית שעומדת לבד.”

"וההסבר לכך?”

"פשוט מאדנהג שנוסע לבד יעדיף חברת אשהמי יודע מה יצא מזהאפשר להתחיללפלרטטאבל חיילת שנוסעת בטרמפ בטח לחוצהבטח ממהרת הביתה או לבסיסלעומת זאתאזרחית – היא בטח מחפשת הרפתקאות.”

"ואתאיך את מסתדרת עם זהאת לא רואה בכך סיכון?”

"עד עכשיו לא היו בעיותדווקא היו לי בעיותאבל לא בטרמפיםוקודם כל כי אני לא פוחדת.”

"ואיזה בעיות היו?”

אוהרבהלמשללפני שנתיים בערךאני חוזרת הביתה ושומעת שמישהו הולך אחרילילהחושךאני לבדמנסה להתעלםמגרשת את הפחד ממחשבתיעוסקת במשהו אחרפתאום הגבר שמאחורי פונה אליוכאילו שואל אפוא מעונות הסטודנטים או משהו כזהאני מתכוננת לענות לוואז אני רואה שמכנסיו פתוחים והוא עומד מולי ומאונןהסתלקתימידהיו לי הרבה בעיותאבל לא בטרמפים.”

"מה עוד למשל?”

"אני עוברת בלילהבחורףבגן העירוני שליד ביתנומקצרתמישהו הולך אחריאני חושבת שכלום לא יכול לקרות ליהצעדים מתקרביםאני לא מתרגשתפתאום הוא מחבק אותי מאחורמניח את ידיו על החזה שליאני עוד מנסה לשחק ושואלת בצחוק: 'מי זהמי זה יכול להיותלא מנחשת…' ואז הוא מפיל אותי לאדמהלבוץממשש אותיוקורע לי את החולצהורק אז אני פותחת בצריחות אימים ושכנה בבניין מעל שומעת והאנס קם ונמלט ונעלם…"

"והתלוננת במשטרה?”

"לאמה פתאוםלא ראיתילא הייתי יכולה להכירבעצם לא קרה לי כלום שהייתי יכולה להוכיחבשביל מההיו הרבה בעיות.”

"מה עוד?”

"למשל הייתי בבית החייל באילתחופשעם עוד שתי חברות בחדרשהלכו לבלותואמרו שיחזרו בשתיים־שלושואני הלכתי לישון מוקדם והשארתי להן את הדלת פתוחהוכשאתה כל היום על החוף אתה לובש רק תחתונים לכל היותרהייתה צפיפות בבנייןוהיו חדרי בנים ליד חדרי בנות במעורבבהלכתי לישון בנעימות ופתאום אני מתעוררת ומטיילת לי יד על החזהמתחת לסדין. 'מי זהמה אתה עושה כאן?' אני שואלת בשקט אך ברוגז. 'מהזה לא בית ספר תל חי?' עושה ההוא את עצמו 'איזה בית ספר על ראשךבאיזו רשות בכלל נכנסת?' והוא מציג את עצמו מנסה לקבוע איתי פגישה ואני אומרת 'אם לא תסתלק מיד אני אצרחוהוא מתחפף על המקום.”

"ואיך את נזהרת מנהגים?”

"מתנהגת בדיסקרטיותלא נגררת לשיחה אישיתאף פעם.”

"היית מתחילה עם מישהו בנגיעות בלבד?”

"לאקודם מילים.”

"ניסית פעם לחזר אחרי בחור?”

"לחזרלמשוך תשומת לבניסיתילא כל כך הצלחתי.”

"מה היה?”

"לפני שנתייםאצלנו בבסיסבא מילואימניק אחדקצין קשרנורא יפהמשגעממש סובב את ראשיניסיתי איתו – ולא הלך.”

"מה עשית?”

"מבטיםשיחותניסיתי לקרוא לו עתידותלראות בכף הידולא הלךהוא היה כזה רווקפרפרכל הבנות השתגעו אחריולא היה לי סיכוי.”

"תארי אותו.”

"עיניים כחולות בכחול עמוק כמו יםחכםמושךאויאתם הגברים לא פר!”

"מדועמה קרה?”

"אם הייתי שמה אותך על יד בו דרקנותנת לך הזדמנות – לא היית ישר נמשך אליה מינית ורק אחר כך מתחיל לדבר איתה ורואה אם יש משהו ביניכם או לאומדוע שאיתי זה יהיה אחרת?”

ח.

נועם הגיע אחרון לעבודהבתשע וחציולא בשמונה כמו כולםונכנס למעבדה עם רוקסיכלבת הגולדן־רטריוול הג'ינג'ית שלושאזניה הארוכות השמוטות מטאטאות את הריצפהוזנבה הקצר מתכשכש מצד לצד כמטרונום והיא מתקדמת בעיקבות חוטמה המרחרח וקורא את הנסתר מעיןנועם נשען אל דלת חדרו הקטנטן והתנצל על האיחור ואמר כי האלפה־סוד הדפוקה שלו שוב לא התניעה הבוקר וגם לא היה לו איפה להשאיר את רוקסי המיוחמת והטעונה השגחהרוקסי מצידה התרכזה בינתיים ברחרוח מעמיק של הנעל הימנית שלו ואחרי שבררה כל מה שהיה לה לברר אודותיה התיישבה עליה והחלה לחכך בה במרץ את המשולש הקטן שבאחוריה. "מה היא עושה?" שאל בשאט נפש מסויםהוא לא היה משוחרי צחצוח הנעלייםוהתיחס באיבה אל פס הריר המבהיק שרוקסי מרחה על הנעל שלוונועם אמר "אל תשים לבהיא בסך־הכל מאוננתבואי רוקסיבואיומשך אותה אליו ברצועה שאחז בידו. “גם לי יש צרות רכב," אמר כי היה מוכרח לפרוק את הדאגה הגדולה שקיננה בלבו "בפעם השנייה תוך שבועיים קיבלתי דו"ח תנועה והזמנה למשפטאני מפחד שיקחו לי את הרישיון." ונועם אמר שיש לו חבר שגמר לא לפני הרבה זמן את ההתמחות בעריכת־דיןובדיוק עכשיו פתח משרדוהוא בחור מוכשר וחרוץ וישר ולא יקרואולי כדאי לו ללכת לדבר איתוהוא לא יקח הרבהאמר נועםואם זה בסדר הוא מצלצל אליו מידמהטלפון הזהוהם ישר יקבעו פגישה.

                                                                   ט.

כי אחרי שהשעון הוחלף נהיו הימים קצרים להתמיה ועד שתגיע שעת הפגישה עם העו"ד ישב על שפת הים, על החול האפל בצל הטיילת, ברוח החמה, מול כרבולות הגלים הלבנות הרצות לעברו תחת המטוסים המנמיכים בזה אחר זה לנחיתה. בלופטהנזה השואג הזה, שיער, חוזר ארצה זלטופולסקי הזקן ורעייתו הצעירה נופר הדר כבר ממתינה לו באולם מקבלי הפנים שבנמל.

עו"ד רם־און גומא אכן היה צעיר נמרץ וחביב, בעל משרד קטן בדירה צדדית בקומת קרקע ברחוב בלוך, לא רחוק מבית־המשפט.

“אתה נראה לי מתוח ומודאג." אמר רם־און בחיוך מרגיע. “אפשר להציע לך משהו לשתות? כוס מים קרים לפחות? אני מבטיח לך מראש שבסוף הכל יהיה בסדר, ושמהדו"חות האלה לא יצמח שום דבר נורא. אז אל תהיה מודאג. בוא ספר לי מה קרה." והוא, מודאג מתמיד, ויודע שהלילה כבר לא ישן, מסר לידיו את שני הדו"חות ללא מילה, כמי שחושף את המרשם לכוס התרעלה.

“שני דוח"ות בהפרש של שבועיים, לשני בתי־משפט שונים?” שאל רם־און בעודו מעיין בהם "זה פחות רע מכפי שזה נשמע. הפעם הבלגן והסחבת יעמדו לצידך, אני מקווה. עליך לדאוג ששני המשפטים יערכו אחד בסמוך לשני ככל הניתן. לא תאמין כמה זמן לוקח לפסקי דין ולגיליונות הרשעה לעבור מבית משפט אחד למשנהו. ופה מדובר בהעברה מאשקלון לירושלים? אוהו! זה טוב. זה ממש מוצלח. כי זה יכול לקחת שנים. לירושלים מה זה לא אכפת מאשקלון. כך שאחרי שתורשע באשקלון (ואין סיכוי שלא תורשע, בתי המשפט הללו מאמינים לשוטר ולשוטר בלבד ולא חשוב מה באמת קרה), וזאת ההרשעה הראשונה שלך, לא? – תקבל קנס בלבד. רק אחרי זה יתקיים המשפט בירושלים. לפי החוק יהיה בית המשפט לתחבורה בירושלים חייב לשלול את הרישיון שלך כי זו עברה חוזרת תוך פחות משנתיים. אבל אם גיליון ההרשעות המעודכן לא יהיה בידי השופט בירושלים, ואם אני אתנצל יפה בשמך – גם הוא יסתפק בהטלת קנס. ומעכשיו אתה תנהג לך יפה מאד, ולאט מאד. איזו מכונית יש לך? סובארו 1600? אוי ואבוי, זו שדה משחת המכונית הזאת. אבל מעכשיו כבר אין לך ברירה – ואתה תרסן את עצמך.

ומה שצריך לעשות, אבל מיד, זה לכתוב מכתב יפה לבית המשפט באשקלון, ולבקש את דחיית הדיון למועד קרוב, אבל קצת לפני מועד המשפט בירושלים. אתה זקוק לאיזה נימוק משכנע עם אסמכתה. יש לך במקרה מילואים? או אתה נוסע לחו"ל אולי? תשתדל לחזור אלי בהקדם עם אסמכתה ואני כבר אדאג לכל היתר.”

                                                                 י.

ולמחרת בבוקר גילי הדוקת המדים מחיל־האוויר לא הייתה על משמרתה בקצה המדרכה ביציאה מבית החולים והוא לא ידע אם היא כבר נסעה לה עם מישהו אחר או פשוט טרם התייצבה ועשה סיבוב סביב השכונה, וכשחזר, שמח כל־כך שגילי אכן שם ועצר לידה עוד לפני שהרימה יד.

“אהלן!” אמרה לו גילי בשמחה גם היא כשפתחה את הדלת, והוא הביט לתוך עיניה השחורות התמימות השמחות ושאל: “מתחשק לך אולי לנהוג?” והיא נעתקה לרגע נשימתה ואחר התעשתה ואמרה בלי לנסות אפילו להסתיר את התלהבותה: “בטח! אתה שואל ברצינות?” והוא ענה "אמרת שיש לך רישיון…” והיא נעצרה במקומה ולא התיישבה במושב שליד הנהג ואמרה "נכון, איך שאתה זוכר." “אז בואי," אמר ויצא מהמכונית. עכשיו עדיף שינהג פחות ככל האפשר. הם חלפו איש על פני רעהו כמעט נוגעים זה בזה והוא נוכח שהיא קטנה ממנו בראש ושוב תמה איך המדים הללו לא מתפוצצים עליה ואיך המכנסיים לא לוחצות לה בין הרגליים. גילי התיישבה במושב הנהג כשפניה מרצינות, וכיוונה ביסודיות את המראות, הגביהה את מושב הנהג וקירבה אותו אל ההגה, והוא הבחין מיד שהיא מתבוננת במראה כמו שצריך ומאותתת כמו שצריך, ומשתלבת בתנועה באחריות ובתבונה.

פתאום ידע בבירור שנעים וטוב לו בחברת החיילת הזו.

“איזה כף!” אמרה גילי, "איזה סובארו חמודה! אני מוכנה שכך יהיה כל יום!” והוא אמר לה "עשינו עסק. כל יום את מחכה לי וכל יום את נוהגת עד הבסיס שלך." וגילי שעקפה אותו רגע משאית כבדה ואטית אמרה "אתה יודע מה, יש לי אפילו רעיון עוד יותר טוב. אני אראה לך איפה אני גרה וכל בוקר נפגש אצלי על יד הבית".

                                                              י”א.

האדמה רעדה, האינפלציה דהרה, חמסין רדף חמסין, הכנסת החדשה התכנסה, ואפילו האולימפיאדה בלוס־אנג'לס התרגשה ובאה – אבל את יורם המזרחי, כתבנו בקנדה המערבית, דבר מכל זה לא עניין. הוא התמקד במחקר חדש שחשף את עשר הפנטזיות הכמוסות בלב נשות הארץ הקרירה והרחוקה שלו, ודיווח עליהן בהתלהבות, אם כי בתמציתיות.

והוא גזר את המסגרת הקטנה הירוקה מעיתון החינם שקיבל בתחנת הדלק והניח אותה בכיס דלת הסובארו הלבנה הצמודה שלו.

ודקה אולי אחרי שגילי ירדה, והוא נפרד ממנה עד למחרת וחזר לאחוז במו ידיו בהגה – הגיע לאי התנועה שבכניסה לשכונה. העירייה הקימה אותו כדי להכריח את כל המכוניות להאט בצומת, אבל להאט בלבד, ואפילו הציבה בצידו תמרור אין־עצירה, מסיבה טובה וחברותית – כי מי שעוצר שם חוסם את הדרך ומרגיז את כל יתר המשתמשים בה עד כדי אלימות. וכבר בקרים אחדים השגיח כי דווקא שם דווקא ליד תמרור האין עצירה הזה עומדת חיילת שחומה אחת, ארוכת רגליים, שערה השחור פזור על כתפיה וחצאיתה הצבאית קצרה מאד, הרבה מעל הברכיים, והיא מניפה כאילו את ידה למכוניות המתקרבות, מבקשת טרמפ אבל עושה זאת באדישות וברישול, ממש לא מתחננת. ופעם אחת כבר לקח אותה כמדומה, ואף הבחין בשרוך ההדרכה הלבן שלכתפה: שוטרת צבאית, סמלת. ובכל זאת עצר לה, והיא עלתה ונכנסה לסובארו הלבנה, החדשה.

הוא חשב שיש בה משהו מקומם. לא רק משום הזלזול בזולת ובחוק, אלא גם בגלל שנטתה גרונה כדי להניח לשערה לגלוש אל כתפיה, ואולי גם בגלל פזילה קלה בעיניה השחורות, הקטנות, העצומות למחצה, אותן הדגישה בצלליות שחורות עזות, ואולי בגלל שפתיה הגדולות הבולטות אותן צבעה באדום לוהט, חצוף.

הוא לא פתח איתה בשיחה, עוין למדי, מניח לה לעשות כן, אם היא מעוניינת.

“לאן אתה מגיע?”

לא לא. זה מחוץ לקוד נימוסי הטרמפיסטית, חקירה שכזאת. על כגון זה אפילו לא עונים.

“לאן את צריכה?”

“לצריפין, שער ראשון".

“משטרה צבאית? שם?” ניסה להיזכר, לאמת.

“איפה אם לא שם?" אמרה השוטרת בזלזול כלשהו.

"סמלת," הציץ אליה שנית. “חיילת ותיקה".

“עוד ארבעה חודשים לשחרור!”

“ומה בדיוק את עושה שם?”

“כלא ארבע!” אמרה בחשיבות "אני סוהרת!” והוא נזכר. נכון. ומכיון שהביסה אותו, כאילו, החליט שגם עליו לערער משהו בביטחון העצמי הנחרץ של אוכפת החוק הפרועה, הושיט לה את גזיר העיתון, ועצר את המכונית.

“כאן אני פונה" אמר, מנער אותה מעליו ומהמכונית שלו "תקראי את זה, ותצטרכי להמשיך עם מישהו אחר".

                                                                         י"ב

המחלקה עוד הייתה ריקה מאדם ודוממת כשהגיע לעבודה אבל הטלפון שלו כבר צלצל וצלצל. הוא שמע אותו ישר בכניסה, וגם כשהמשיך במסדרון הארוך המוביל לחדרו, מצלצל ומצלצל, ואינו מרפה. הייתה לה סבלנות אינסופית בענייני טלפון, ידע ביאוש, שוכבת שם במיטתה אוחזת את הטלפון ביד אחת ומפשפשת למטה בשנייה.

הוא שנא את הטלפונים האלה אבל לא הצליח להניא אותה מהם. בכל מאודו ידע שקודם כל עליו להניח את חפציו במקומם, להכין לעצמו כוס קפה, להתיישב על כסא המנהלים ולעטות על פניו את ההבעה המתאימה ואז לקבל את פני אנשיו, המופיעים בזה אחר זה לעבודה, ולשוחח איתם על משימות יומם ולוודא שכל אחד מהם עושה את המוטל עליו – ורק אז, אם אפשר, לסגור עליהם את הדלת להתבדל מהם ולהתפנות בשקט, בפרופיל נמוך, במחתרת, לדברים אחרים שאינם מעניינם. כמו שאבא שלו עושה. הרי איך אפשר בלי דוגמה אישית? אפשר בלי? ובכל זאת, ולמורת רוחו, יום יום כשאנשיו הגיעו לעבודה הם מצאו אותו עומד ליד שולחנו, עדיין אוחז את התיק ביד אחת, מתענה, נכלם, מהמהם בלחש "לא, לא עכשיו," לשפופרת הטלפון, ומתעלם מקיומם.

“בוקר טוב מתוק שלי," צהלה השפופרת "הוא חזר אתמול בערב, והביא איתו מאהבת! דיילת גרמניה בלונדינית שהכיר במטוס. היית מאמין? הגולם המיובש הזה? היא תהיה איתו בארץ כל השבוע והוא הבטיח לה שייקח אותה לסיורים מקיפים בכל פינה ויעלה אותה על כל גבעה רמה וירים אותה תחת כל עץ רענן. הלילה היא לנה כאן אצלנו בחדר האורחים והוא היה כל־כך נרגש שישר זיין אותי ממש בתוכי אחרי שכבר חודשים על חודשים מספיק לו שאני עושה לו ביד. ואחרי שהוא גמר לדפוק אותי הלכתי חת־שתיים למקלחת להתרחץ סגרתי את הדלת ואוננתי עם הטוש וגמרתי איזה עשר פעמים. איזה כיף! והבוקר מוקדם הם כבר יצאו מהבית ונסעו לצפון והבית כולו שלי ואני כבר לגמרי רטובה ורוצה אותך דחוף… יהיה לי המון זמן פנוי בשבילך השבוע, אז תמצא גם אתה זמן בשבילי.”

“תראי נופר, נדבר אחר־כך, אני בשום אופן לא יכול עכשיו…” אמר בקול נמוך וידע שכך ברור לכל שאינו מדבר בענייני עבודה.

ונופר גנחה “אוי, אוי. זה מתקרב… אוי. יש עוד משהו חשוב שאני צריכה להגיד לך. בשבוע הבא אני נוסעת לניו־יורק להציג את המכונה החדשה שלנו בתערוכה. אילו רק היית יכול לבוא גם אתה איתי… אוי, אוי, אימלה, אימלה!” היא השתתקה לרגע, מתנשמת.

“אוי, זה היה חזק.” דיווחה.

ועל כך הוסיפה "טוב? תבוא איתי?”

והוא אמר לה שעם עומס העבודה שיש להם עכשיו, ועם כל הצרות, הוא לא יודע, אבל הוא חושב שלא.

ולא אמר שחבל לו להפסיד את נסיעת הבוקר עם גילי.

                                                              י"ג

אבל בעשר, בחדר הישיבות החדש והמרווח, התקיימה ישיבת הנהלה. מנחם ישב בראש השולחן, בחולצת משי חדשה, מדיף ניחוח קל של מי גילוח. בחוץ היה חום זוועות, אך חדר הישיבות היה ממוזג וצונן. מנחם נראה מרוצה מאד מדוחו"ת המכירה האחרונים "אבל פנינו אל המכונה החדשה,” אמר, "והיא מדאיגה אותי”.

בין הנוכחים שררה תמימות דעים כי לב המכונה הזו יהיה אינטרפרומטר כלשהו אבל לא שררה תמימות דעים מאיזה סוג, ובעיקר מי יהיה היצרן שלו. היו קיימות אפשרויות אחדות והיה צורך לבחון אותן בהקדם.

מנחם סבר שזה תפקידו: "בשביל זה הבאנו אותו," אמר לנאספים סביב שולחן ההנהלה, אבל יואב ב"ץ, המהנדס הראשי, לא הרפה ושאל אותו כמה שאלות מביכות שנועדו לערער במשהו את סמכותו המקצועית, הוא הבין מה מניע אותו רק כשיואב אמר לנוכחים כי מאחר ומדובר במכונה, ממשית, ולא במשהו תאורטי, הכרחי שהבדיקה תכלול גם את הצד ההנדסי של המכשיר, ולא רק את הצד המדעי, וכך נקבע שבסוף השבוע הבא יצאו בדחיפות הוא וב"ץ יחד לאמריקה לסיור יצרניות אינטרפרומטרים, כשהמועמדת הריאלית העיקרית ובעצם היחידה נמצאת בפניקס אריזונה ובה יתרכזו. כשנסתיימה הישיבה, כשכבר היה ביציאה מהחדר, ניגש אליו ב"ץ ושאל “אתה יודע איך מארגנים טיסה?” וענה בעצמו "תשאיר לי את זה, אני יכול לעשות לך את זה בהזדמנות שאני מסדר לעצמי".

וכשחזר למשרדו הקטן שוב צלצל בו הטלפון הארור ממושכות "אני לא יכולה יותר" אמרה נופר בקולה הצלול, המתוק אבל גם הנמוך ברגעים כאלה "אני צריכה את הזין שלך בתוכי. אני יוצאת לדרך ובעוד חצי שעה אהיה על יד השער של צמיגי פינצ'וק ובניו – חכה לי שם." ודחתה את מחאותיו בצחוק עמום מתגלגל כאילו כבר התחיל לדגדג אותה.

                                                                  י"ד.

הוולוו 760 הסגולה עצרה חרש בצד התות הענף, שריד שנותר מן הערבים שחיו שם פעם, לא הרחק מחוף הים. מאז שנעלמו הערבים הצטופפו סביב התות הזה שיחי אלת המסטיק והסוו את גזעו רב־ההיקף ואת הרחבה הקטנה שתחתיו. הרוח הדביקה קרעי עיתונים לשיחים ושקיות פלסטיק מרוטות שהתנפנפו כדגלי זה־מה־יש מעל קופסאות השימורים החלודות שהשאירו אחריהם המבקרים הקודמים במקום.

נופר חייכה אליו בעיניה התכולות. היא לבשה שמלה סגולה מבד שיפון אוורירי וענדה לצווארה מטפחת משי סגולה עם פסים אדומים: "כמו של דיילות" אמרה וצחקה. אפילו כומתה מתאימה מתוקה הייתה לה. היא הרפתה מההגה, כיבתה את המנוע, יצאה מהמכונית ופתחה לו את הדלת, מושיטה לו יד, שיקום כבר ויבוא אליה.

וכשיצא מהמכונית חיבקה אותו, נצמדה אליו מחככת בו את אגנה והושיטה לו את שפתיה לנשיקה. “התגעגעתי אליך," אמרה "וכבר אין לי סבלנות. בוא".

ומיד ניגשה לתא המטען, הוציאה ממנו שמיכה צבאית מגולגלת ושקית קניות מפלסטיק והחלה לבחון את השטח בקפדנות. “מהנדסת זיונים בפעולה." אמר ונופר חייכה בגאווה. "מצאתי שיפוע מוצלח" הצביעה על שעה 9 של הגזע, ירדה על ברכיה והחלה לנקות את השטח שבחרה מקוצים ומאבנים קטנות בקפדנות ובזריזות "אני שונאת שמשהו מכאיב לי בגב, אפילו אם הוא קטן כעדשה." אמרה, וידיה החרוצות לא מרפות, ורק כשהייתה מרוצה ממעשה ידיה הזדקפה, סקרה פעם נוספת את השטח לוודא כי אמנם השלימה את משימתה כראוי, והושיטה לו קצה שמיכה, מורה לו להיכן למתוח אותה "לשם, כך זה יהיה טוב עם הראש למטה והרגליים למעלה" פסקה "אז אני מרגישה אותך ממש חזק".

היא הייתה תמיד פתוחה תמיד מוכנה עד כי לעיתים הרגיש את עצמו אבוד במרחביה, טיפה בים, וחשב שנחוץ לה כנראה מישהו עם זין יותר גדול.

היא ניגשה אליו והחלה להתיר את כפתורי חולצתו, ותוך כך מלטפת בהנאה את חזהו ואחר פתחה במהירות את אבזם החגורה ורוכסן המכנסיים שלו. “בוא" אמרה, מרימה את שמלתה מעל לראשה ונחלצת ממנה בזריזות. היא קיפלה בזהירות בזהירות את השמלה היקרה והניחה אותה עם מטפחת המשי בקצה השמיכה, ואז חלצה את הטבעות מעל אצבעותיה והכניסה גם אותן לשקית הפלסטיק לבל יאבדו בחול. היא לא יכולה להזדיין כשהטבעות הללו על אצבעותיה.

את טבעת הנישואין איבדה מזמן. היא נפלה מהאצבע שלה לכיור זמן קצר אחרי החתונה כששטפה כלים (עוד לא היה לה אז מדיח), ונגרפה לביוב. זלטופולסקי בעלה מעולם לא השגיח בכך והיא גם לא ביקשה ממנו טבעת אחרת במקומה; ועכשיו היא עונדת על אצבע שמאל את טבעת האודם שנתן לה ליום הולדתה – ועל אמת ימין היא עונדת את טבעת הספיר שנתן לה סם גיסה אחרי הפעם הראשונה שהזדיינה איתו, אז כשבא לשפוך באוזניה את מרי שיחו על אחותה ועל כל הרע שהיא עושה לו. למרות תחנוניו היא מאנה לעשות זאת שוב איתו, חוץ מאיזה פעמיים שלוש שליבה בכל זאת התרכך, בדרך לאיזה אירועים משפחתיים אליהם נסעו יחד, היא והוא, ניחום אבלים וכדומה, כי לסם היה זין קצר ודק ולא היה לה טוב איתו, גם אם הוא עצמו היה כזה בן־אדם טוב וחכם ונחמד, שנורא אהב אותה, ולמרות שהתחנן שוב ושוב והסתובב סביבה עצוב וחולה ומדוכא.

נופר נטלה את בקבוקון שמן התינוקות משקית הפלסטיק שלה וגם קומץ תמרים לחים עטופים במגבת נייר שאת גלעיניהם החליפה בשקדים מקולפים עוד בבית, לפני שיצאה לדרך.

היא תחבה לפיו תמר מצפה בדריכות שילעס אותו והוא לעס אף כי תיעב תמרים לחים והיא אמרה "נכון שטוב?” והניחה לרגע את ראשה על חזהו מחבקת אותו רכות בשתי ידיה ואחר השתרעה על גבה, רגליה בכוון הגזע וראשה במדרון, ממנו והלאה, ופשטה במהירות את תחתוניה ואמרה לו "בוא", בעודה מרטיבה בנדיבות את ידה בשמן־תינוקות.

וכשהיה גם הוא על השמיכה, לצידה, מילאה גם את כף ידו שלו בשמן תינוקות ואמרה לו "הרטיב אותי", ובעודו מתחיל לגשש בקפלים שבין רגליה מתחת לסבך השיער, הכניסה גם היא את ידה לשם כובשת לה מקום, את כל המקום בעצם, והשאירה אותו בצד. גופה נמלא מתח שריריה נדרכו והיא התקשתה, כשרק כתפיה וכפות רגליה נותרות על השמיכה, אגנה מתרומם וכולה אניה ותאניה נהי ויבבה. הוא ידע זה משכבר שהיא לא יכולה לגמור כשהוא נוגע בה וחיכה בסבלנות בצד שתורו יגיע. ואז נפלטו מהקוס שלה נפיחות עזות והיא גמרה וצנחה על השמיכה, סמוקה מהנאה, נשמה עמוק ואמרה "עוד פעם". "הפעם השנייה היא יותר קשה וצריך לחכות לה בסבלנות" הסבירה לו פעם, “אבל זה שווה כי בלעדיה לא תתכן הפעם השלישית, זו הנהדרת באמת, שהיא פיצוץ הזיקוקים האמיתי, כי האורגזמה השלישית לא תיתכן בלעדי השניה כמו שאי אפשר לבנות קומה שלישית תוך ויתור על השנייה, אפילו שהיא לא מעניינת".

                                                                   ט"ו

ואחרי שכל אחד מהם עשה את שלו ונופר קמה ועמדה בפישוק רגליים רחב והתנגבה היטב וניגבה גם אותו במסירות וקברה בקפידה את מגבות־הנייר ואת שאריות האוכל בגומה קטנה שחפרה לשם כך בידיה ובזרד עץ, היא הייתה מנאמני ארץ ישראל יפה ללא פשרות וללא וויתורים, חזרו והתלבשו ואגב כך היא סיפרה לו על תכניות הנסיעה שלה ביום ראשון שבשבוע הבא.

“צלצלתי לאריה," אמרה "אריה החבר של זלטופולסקי מהפלמ"ח שחי בניו־יורק, וסדרתי לעצמי הסעה משדה התעופה."

“כי את לא יכולה לקחת מונית, למשל?” שאל כשניחש מיד מה יהיה התשלום בעד ההסעה.

“בחייך, קנדי זה נורא רחוק מהעיר," אמרה נופר "וחוץ מזה זה הרבה יותר נוח ונעים שמישהו שאת מכירה מחכה לך ולוקח אותך בדיוק לאן שאת צריכה," וחייכה אליו בעיניה התכולות. הוא היה חברה הטוב ביותר, אולי היחידי, היחידי בעולם שהייתה גלויה איתו והיא תמיד שבה והזכירה לו שלו ורק לו היא מספרת הכל הכל. “ובכלל, אני לא שקרנית," הוסיפה "אני בסך־הכל לא תמיד אומרת לכל אחד את כל האמת, ביחוד אם היא יכולה להכאיב, אבל אני אף פעם לא משקרת."

הוא ידע שהוא מקנא לפי הכאב החד שפשט פתאום בחזהו, ושוב ניסה להבין איך זה שהיא משיגה את כל מי שהיא רוצה כשהיא רק רוצה, מה הוא סוד הקסם.

“אתה לא צריך לקנא," אמרה נופר שקראה את מבטו "אנחנו כאלה חברים ותיקים של אריה, זלטופולסקי ואני, אני מכירה אותו כל־כך הרבה זמן שזה בכלל לא בא בחשבון שאני אהיה בניו־יורק ולא אתן לו צלצול. אז אם כבר, מדוע לא לחבר את זה עם איזו הסעה קטנה? מה רע בזה?”

“מסתבר שגם אני צריך להיות באמריקה בשבוע הבא," אמר בכאב של מפסידן "אבל לא בניו־יורק, ולא בתחילת השבוע, אלא דווקא בסופו".

"אז אנחנו מוכרחים־מוכרחים להיפגש!” אמרה נופר ועיניה נוצצות "אתה יודע איזה כיף זה יוכל להיות!”

“אבל אני לא נוסע לניו־יורק," אמר "אני צריך להיות בפניקס אריזונה, וגם זה רק ביום חמישי בבוקר".

“תעשה משהו," אמרה נופר, ונתלתה על צווארו, והניחה לרגע את ראשה על כתפו ואחר הזדקפה והישירה מבט כחול לעיניו וחיבקה אותו חזק "אני מבקשת. תגיד למנחם שאתה רוצה ימים אחדים חופשיים בניו־יורק לפני פניקס ותראה שהוא יסכים.” ועוד לפני שענה סכרה את פיו בנשיקה רטובה ועזה ואמרה "בוא למכונית, אני ממהרת, יש לי עוד המון סידורים לפני הנסיעה".

                                                                             ט"ז

כשחזר לעבודה פגש במסדרון את מנחם, והשפיל את עיניו ואמר לו רפות שהוא מבקש ימים אחדים חופשיים בניו־יורק לפני פניקס. ומנחם הביט בו והסיר כלאחר יד כמה קוצים שדבקו בחולצתו ואמר לו "בסדר, וכדאי גם שתסתרק” והמשיך בדרכו, ובשרותים מול הראי נוכח שגם כמה אניצי קש הסתבכו בשערו.

סוכנת הנסיעות אמרה לו בטלפון שלמרות שזה כבר אחרי הרגע האחרון ולמרות כל המהומה שחולל אצלה רק קודם יואב ב"ץ היא מצאה לו טיסה שתצא בחצות, בין ראשון לשני, ושכבר ביום שני בבוקר הוא יהיה בניו־יורק, ושלפני זה פשוט אי אפשר. עוד שעה בערך יגיע אליו שליח וימסור לידיו את הכרטיסים ואת יתר מסמכי הנסיעה. ועוד לפני שהשליח הגיע צלצל אליו יואב ב"ץ ואמר שאת כל יום המחרת הם מקדישים להכנות לפגישה בפניקס: עליהם לחבר מסמך מפורט ומקיף שיבהיר בדייקנות את כל דרישותיהם, גדולות כקטנות. עליהם לחשוב על הכל מראש – עד הפרט האחרון. בטנו התכווצה מהמחשבה על המרתון המשמים הצפוי לו בו יואב יבריק, כרגיל, ויפתיע, כמו תמיד, במחשבתו המקורית והמעמיקה היורדת עד אחרון הפרטים ונשארת שם. הוא התגעגע למעבדה שעזב וחזר ובוש בלבו בפני הצוות שלו אותו עזב כעדר ללא רועה. ומיד אחרי יואב צלצלה נופר שאמרה שבבוקר היה נהדר ושידע לו שהיא נורא אוהבת אותו ומסרה לו את כתובת המלון שלה בניו־יורק ואמרה לו שיבוא ישר לשם. "להתראות, מתוק שלי”.

ואז נזכר ברם־און גומא ושיגר אליו בפקס תצלום של כרטיסי הטיסה: הנה עכשיו ישנה בידיו האסמכתה המבוקשת.

                                                                י"ז

בחשכה, לבדו, נוהג בכביש הצר והמשובש לביתו צף בזכרונו סיפור החופה של נופר, שנערכה ברבנות, בפני קומץ מוזמנים.

יום לפני כן הלכה לקנות את הטבעת, כי זלטופולסקי היה עסוק ולא היה יכול להתפנות לכך בעצמו.

"במקרה נפגשתי ביורם ברחוב בדרך לחנות התכשיטים" סיפרה לו לפי תומה "בקושי הכרתי אותו חוץ מאיזה פגישה פעם לפני כן, בהופעה. הוא חייך אלי חיוך נחמד ושאל מה העניינים ואני סיפרתי לו שאני הולכת לקנות טבעת נישואין והוא שאל אם אפשר להצטרף אלי. בטח, עניתי, למה לא. הוא עזר לי לבחור את הטבעת ואף התמקח עם המוכרת, ואפילו ענד אותה על האצבע שלי. זה לא היה קשה – היא הייתה גדולה קצת עלי ועלתה בקלות. אחרי שקנינו את הטבעת שאל אותי יורם אם אני רעבה והציע שאבוא אליו לאכול. הסכמתי. הוא גר באיזה מושב אחרי רעננה, ונסענו לשם באוטובוס. לא היה לנו הרבה על מה לדבר ולכן שרנו קנונים בשני קולות, כך די בשקט, וצחקנו. התחנה הייתה די רחוקה מהבית שלו והלכנו בשביל קיצור דרך השדות. יורם עצר על ראש אחת הגבעות הביט סביב ואמר: “זה יפה? נכון? תראי כמה העולם רחב ופתוח.” ואז הוא לקח את הראש שלי בשתי ידיו ונישק אותי נשיקה חמה ופשט את החולצה שלו ופרש אותה על האדמה ושכבנו שם בצד השביל. למחרת התחתנתי עם זלטופולסקי, וכמה שבועות אחרי החתונה איבדתי את הטבעת.”

אבל אחרי שהוסרה שכבת הזיכרון הזאת הוא מצא את עצמו בשכבה אחת תחתיה.

בערב הגורלי ההוא, כשהמתין לה בלילה בבית הוריו הריק, אמרה שתבוא בשמונה, והשעה שמונה עברה ותשע ועשר עברו והיא הופיעה רק אחרי חצות, מחייכת ומתנצלת קלות שהייתה בחתונה וזה נמשך הרבה מעבר למצופה, והלכה בחיפזון להתקלח והתאכזבה כשלא הציע לה להכנס איתו למיטת הוריו.

בלילה ההוא גילתה לו את הסוד הגדול ואחריו כבר לא היה סוד ששווה לשמור בסוד וימים אחדים אחר כך סיפרה לו שבעצם אחרה אליו כי לפני כן, לפניו, הייתה עם אריה, שביקר בארץ, היא עזבה את החתונה והלכה אליו למלון, וגם למחרת, אחרי שגילתה לו את הסוד הנורא שבה והלכה אליו.

"חייבת להיות סיבה מיוחדת למה את נמשכת אליו כל־כך," אמר לה כשליבו מובס וריק והיא השיבה בלחש כי איתו, עם אריה, איתו היא גומרת.

בעצם משום כך הלכו באותו יום שישי לסקסולוג בתל־השומר, ובדרך חזרה ממנו עצרו אצל מנחם לחתום, וכשנופר אמרה לסקסולוג שהיא לא גומרת החלו לפתע לזלוג דמעות מעיניה התכולות, דמעות שקטות כאלה, בעוד פיה מחייך.

                                                                        י"ח

ביום ראשון בערב כשיצא לשדה התעופה ידע שבעוד שעתיים היא נוחתת בניו־יורק ודיבר אליה בלחש עד שבקושי שמע בעצמו. "אל תעשי את זה," לחש לה, "עדיין אולי יש לנו סיכוי להצליח, אבל אחרי זה לא יהיה." המון אנשים התגודד בבית־הנתיבות, היו אלה ימי הנסיעות לחו"ל שבין כסה לעשור, ובדרך לדלפק אל־על אמרה לו אישה אחת מתוך ההמון, אישה שהלכה יד ביד עם בעלה, "שלום", והוא ניסה לשווא להיזכר מי זו הייתה.

את כרטיס העליה למטוס קיבל כמעט ללא תור כי חברי הנהלה נוסעים תמיד במחלקת עסקים והוא חשב לפנות מיד לטרקלין המלך דוד ולהתנחם בו בוויסקי, לפחות זה, אבל בביקורת הגבולות הרימה השוטרת שבתא את עיניה אליו ואמרה "אין לי אישור יציאה מהארץ מצה"ל" והושיטה לו חזרה את הדרכון והכרטיס והוא פשפש בכיסיו ובתיק וחזר בראשו על כל ההכנות הדאוגות לנסיעה שערך לפני שיצא מהבית ועכשיו זכר בבירור שלא לקח איתו את האישור שבבוקר, מזיע כולו, עוד טרח לקבל מקצין הקישור ביפו.

“מה עושים?” שאל את השוטרת "קיבלתי את האישור אבל שכחתי אותו בבית" “סע הביתה והבא אותו" אמרה השוטרת. "אני בשום אופן לא אצליח, זה לפחות שעה נסיעה מכאן עד הבית שלי ועוד שעה חזרה והטיסה בעוד שעה וחצי". זה נראה אבוד לגמרי, הוא הסביר לפרויד אבל השוטרת הראתה לו דלת בקצה אולם היציאה, דלת שמעולם לא השגיח בקיומה לפני כן. “גש לשם. בפנים תמצא את נציגת צה"ל. אולי היא תעזור לך".

נציגת צה"ל הייתה קצינה צעירה ויפה שששה לעזור לו. היא טלפנה למשרד הקישור שלו ביפו שהיה ריק בשעה זו של הלילה ודומם לחלוטין ולא ענה. היא לא התייאשה וצלצלה לקצין העיר תל־אביב אבל שם לא ידעו את מספר הטלפון הפרטי של קצין הקישור שלו. הקצינה עלעלה בספר הטלפון הישן והלא רלוונטי שהיה ברשותה והתייעצה עם חברה שלה בשלישות הראשית ולבסוף משכה בכתפיה ואמרה "מצטערת אני לא יכולה לעזור" והוא אמר לה "אבל אני מוכרח לנסוע זה נורא חשוב" והיא הישירה שוב היטב מבט בעיני הטורקיז שלו ופתאום אמרה: “אני מאמינה לך אתה נראה לי בן אדם ישר" וביקשה ממנו את הפרטים שלו ומילאה טופס וחתמה עליו והחתימה בחותמת והושיטה לו אותו ואמרה לו מסמיקה: “אני מקווה שלא טעיתי בך, דרך צלחה" והוא אמר לה בלבו "טעית".

אבל עכשיו כבר לא היה שום טעם ללכת לטרקלין שבקצה האולם, כי העליה למטוס הייתה אמורה להתחיל בכל רגע, והוא התיישב מותש על אחד הספסלים שממול שער העליה למטוס. ועוד מעט חצות הלילה כאן וחמש אחר־הצהריים שם. עכשיו היא יוצאת מהמכס בJFK, ונופלת על צוואריו. “אל תעשי את זה" לחש לה שוב בלבו, והאישה שישב לצידה בלי שכלל הבחין בה פנתה אליו פתאום ואמרה לו "שלום" בשמץ נזיפה, והוא הפנה לעברה את מבטו ורק אז השגיח בעיניה האפורות ובמשהו הנבצר מהשיגו המסתתר בהן, ונוכח שזו אותה אישה עצמה שהקדימה לו קודם שלום. “אתה לא מכיר אותי. אני מבינה." אמרה לו אפורת העיניים "אבל למדנו יחד בבית־הספר היסודי. אני הייתי קטנה, כיתות אחדות אחריך". ופתאום נזכר. רותי.

“פעם ראשונה לניו־יורק?” שאל, ובדיוק אז קראו הרמקולים לנוסעי אל־על להתקבץ בשער היציאה.

מיד התחוללה מהומה ליד הדיילות שעסקו בבדיקת הכרטיסים. אנשים מטופלים בצרורות ובילדים בוכיים נדחקו אליהן מכל עבר, נזפו זה בזה בכעס ובקול רם בפניית כבוד סרקסטית "אדון!” “גיברת!” והגיעו לסף מהלומות. הדיילות התעלמו מכך בשלוות נפש מורגלת, כי כך זה תמיד, זה הנוהל, והמשיכו לבדוק בקפדנות את הכרטיסים ולהשוותם לרשימות שבידן. אבל רותי ישבה נינוחה במקומה בצד ולא קמה להידחק בהמון הנרגן.

“כן." המשיכה רותי בשיחה בשלווה "ואתה בטח היית שם המון פעמים."

“כן," ענה לה "כבר הייתי שם כמה פעמים." וחשב שנופר הייתה שם הרבה יותר ממנו, זו הטריטוריה שלה, וששם בעצם התחברה לאריה "אבל למה את חושבת שהמון?”

“טוב, זה כאילו סוד אבל כולם יודעים אפוא אתה עובד ומה אתה עושה שם,” אמרה רותי "ואז מוכרח להיות שהיית בלי סוף בניו־יורק, לא?”

“לא." ענה "אני כבר לא שם. עברתי לתעשייה הפרטית." אמר וידע שלא יעז להסביר למה ומדוע, וגם להודות שקיבל סובארו. “ואני בעצם לא לניו־יורק אלא לפניקס אריזונה, אבל בכל זאת אשהה בניו־יורק ימים אחדים".

הם ישבו כך רגעים אחדים יחד, דוממים. לאט־לאט הלכה המהומה בשער ודעכה ולבסוף נשארו בקרבתו רק אנשים מעטים, רגועים למדי.

“אני חושבת שהגיע הזמן שלנו." אמרה רותי וקמה וכיתפה את תיקה. הוא קם גם הוא והלך אחריה. וכשמסרה את כרטיסה לדיילת הבחין שמקומה הוא 48b, מקום מחורבן, הרחק בירכתי הג'מבו, וידע שמיד ייפרדו.

ובינתיים עמדו צמודים זה לזו באוטובוס הנמוך והרחב שהוביל אל המטוס והוא לחש באזנה: “ועכשיו יתחיל שחר ממושך, תתחיל זריחה ארוכה ארוכה, עוד תראי." אם כי מה רואים מ 48b, מי בעצם יודע.

                                                                י"ט

דיילת עליזה הובילה אותו למקומו במחלקת העסקים התחתונה, ואחרת מיהרה להציע לו גביע יין ניתזים. רוח של סיפוק והכרת ערך עצמי שררה במקום. הוא התיישב בכיסא הנוח והמרווח, עסק מעט בכוונונו והבחין מסביבו בחברי כנסת אחדים שספק אם מקומו ביניהם או מקומם איתו; כמה היה עליהם להתבזות עד שהגיעו לכאן, חשב, ואז נזכר שגם הוא ברח לסיר הבשר והשאיר את אנשיו כצאן ללא רועה.

המטוס המריא והמסך הכחול נפרש מאחריהם להבדילם משאר העם. ארוחת הערב הוגשה לפי כל דקדוקי הטקס ואחריה הוחשך התא והואפל והוא נותר עם עצמו ועם הרהוריו.

בניו־יורק היו לה חמישה, סיפרה לו נופר בעודה יושבת על ברכיו ואצבעה מסלסלת בתלתלי חזהו, ונשמעה מרוצה מאד מהישגיה, חמישה בחודשיים הקצרים שעשתה שם בהשתלמות קיץ. את הרי סטודנט שנה א' פגשה בחדר האוכל, ילדון די מצחיק ותמים כמו כפית שהיה חומק למיטתה רגע אחרי שג'ני שותפתה לחדר במעונות יצאה, בוקר בוקר כבקרו, לעשות עשרים־וחמש ברכות משמונה עד שמונה וחצי כמו שעון. בשמונה עשרים וחמש כבר היה הכל אחריהם והרי היה חומק מהמיטה באותה זריזות בה בא והיא הייתה גומרת עוד פעמים אחדות את מה שלא יכלה איתו במקלחת עם זרם מים חמימים מפרכסים ומכוונים היטב. בצהריים היו אלה פעם ג'ון ופעם טום בתורות. את האחד פגשה בקונצרט ואת השני בתערוכה עם האחד נהגה לצאת לטיולי אופניים בפרק ועם השני לשבת בקפה ולשוחח על ספרים ועל סרטים. הוא היה בחור מבריק, זה היה תענוג. שניהם היו צעירים ממנה בחמש או בעשר שנים, לא בעשרים כמו הרי, וזה תמיד נגמר במיטתו של זה או של ההוא והיה די בסדר אבל בכל זאת העיקר עדיין היה חסר.

את סופי השבוע בילתה לא פעם עם המשורר יהודה קליינבך ששהה אז בשנת שבתון בקולומביה. רק היא והוא, כי אשתו הייתה בשלבי ההריון האחרונים שלה והעדיפה ללדת בבית החולים המפורסם ג'ונס הופקינס שבבולטימור, בדרום, ומשום כך שהתה אצל קרוביה שם. יהודה ונופר היו יוצאים לטייל בחורשות ובפרקים שמחוץ לעיר, היא אהבה לדבר איתו על שירה ועל טבע, והוא ידע כל־כך הרבה, ומפעם לפעם היה נעצר מאחוריה, אוחז במותניה ומורה לה לגחון לפנים ומרים לה את החצאית ומכניס לה מאחור וגומר צ'יק־צ'ק. היא אפילו שאלה אותו למה דווקא ככה, כי זו לא התנוחה שהיא אוהבת, ממש לא, אבל בתגובה הוא רק סובב אותה שוב מפניו, די בגסות, ועוד פעם כופף אותה והכניס לה בכוח ורק גנח ולא אמר דבר. אבל פעם כתב בנוכחותה שיר. וזה פלא לראות איך נכתבות שורות על הנייר החלק, בזו אחר זו, אחת אחת, אחת אחרי השנייה, מגיחות אל העולם ונהיה שיר. וזה עצמו היה שווה הכל. וכשבסוף אשתו ילדה נסע יהודה לבולטימור לחדר הלידה עם מסרטה וצילם את הכל. עשה סרט והראה לה. והיה גם אריה. איתו גילתה משהו ענק, אבל עליו אין לה חשק לספר הפעם, אמרה אז, בעודה מסלסלת תלתלי חזהו, אמרה וגחנה אל פיו בנשיקה חודרנית ממושכת.

                                                                   כ.

הוא הציץ מבעד לחלון. הרחק למטה חלפו אורות אנגליה החרוזים על חוט לא נראה כיהלומים, מנצנצים באפלה, מחרוזות מחרוזות, זוהרים להם בחיים אחרים, רחוקים, אילמים. עוד אין סימן לשחר, הודה, בוש מעט בפני עצמו, עוד אין זריחה ממושכת ממושכת, אין, ואז שאל את עצמו ביושר אם יש לו אומץ להתחיל עם רותי. האם רק נופר יכולה להתחיל עם כל החי הרומש על הארץ, היא כן והוא לא, בכלל?

טוב, זה לא באמת להתחיל טהור, להתחיל מאפס, זה לא כמו להתחיל עם מין הרי כזה שמעולם לא שמעת על קיומו עד שהתיישבת על־ידו במקרה בארוחת הבוקר, כי רותי כבר הקדימה אותו ופנתה אליו פעמיים במהלך הערב, והם גם הכירו לפני שנים כשהיו קטנים, אבל בכל זאת היא בסך הכל אמרה לו שלום, לא התחילה איתו.

ומדוע לנופר זה כל־כך קל ולו זה כל־כך קשה? “את משיגה את כל מי שאת רוצה," אמר לה פעם והיא רק חייכה חיוך של מנצחים והכחישה ואף מנתה אחדים שסירבו לה. ואולי לה זה כל־כך קל פשוט כי היא נקבה והזכרים אליהם היא פונה מתוכנתים על ידי הטבע להפיץ את זרעם לכל עבר, ככל יכולתם, ככל שיזדמן להם, ולעולם לא ירצו להחמיץ הזדמנות? הנקבות מתוכנתות אחרת, הן מתוכנתות לברור היטב־היטב מי יפרה אותן, מישהו שלא רק יעניק להן גנים משובחים אלא גם יפרוש את חסותו על היולדת החלושה ועל פרי בטנה חסר הישע, ויגן עליהם ויפרנס אותם עד עולם. והיא, נופר, האם היא בעצם טעות של הטבע, האם היא רק מין באג כזה שעושה הכל להפך?

אבל בכל זאת מה עם דון־ג'ובאני? איך הוא מתיישב עם תיאורית הגן האנוכי, מהצד של הנשים? מה יש באחד כזה שמביא כלה לעזוב את חופתה ולהתכחש להתגשמות כל מאווייה, לכאורה, לעזוב את חופתה וללכת אתו כדי “לשלב ידיים”? לה צ'י דארם לה מנו? אמא שלו אמרה לו פעם כי אילו מישהו היה שר גם לה ככה, בקול מתוק כזה, הייתה גם היא עוזבת הכל והולכת אחריו. אנדיים.

ולמה "מה אין היספניה סון ז'ה – מילה טרה!" – כלומר "אבל בספרד: אלף ושלוש!” אלף ושלוש לא יכולות להיות באג, סתם חריג, משהו מתוך הטעות הסטטיסטית – אלף ושלוש כבר נכללות בחוק המספרים הגדולים. אפילו אשתו לחשה פעם על אוזנו, כשצפו יחד ב"קצין וג'נטלמן" כי אילו ריצ'ארד גיר היה רק רומז לה הייתה ישר קופצת למיטה שלו, "וגם של דן מרגלית" הוסיפה אחרי הרהור כלשהו.

מהו קול החליל המסתורי שהן שומעות? מה הוא מבטיח להן? ואיך מפיקים קול כזה? האם זה מה שיכול היה אודיסאוס לשמוע בשירת הסירנות עד שהיה צריך לקשור אותו בחבלים לתורן ולאטום את אזניו בשעווה כדי שלא יעזוב הכל לשמעו וילך אליהן? ואם כבר מגיעים לשאלות קשות כאלו – מה לוחש לו לבו של גמל־השלמה, אם יש לו לב בכלל, כשהוא מוכן לתת את חייו ולהניח לנקבה ללעוס את ראשו בשעה שהוא מזדווג איתה – ובלבד שיזדווג איתה?

כן, עכשיו ללא ספק הם כבר הגיעו למלון שלה, נופר ואריה, והוא יודע מה יקרה עכשיו.

וכבר אין ברירה, הוא מוכרח להוכיח לעצמו שגם הוא יכול, והוא קם ממקומו ופונה לירכתי המטוס, ל 48b.

                                                         כ”א.

במחלקת החיסכון היה צפוף ודחוס וחשוך, וקול צווחת התינוקות גבר בה על שאגת המנועים. רותי ישבה מכווצת, דחוסה בין שתי דתיות שמנות שישנו שינה עמוקה.

“היי," חייך אליה ממרומיו, והיא הרימה אליו ראשה ושביב עמום ניצת בעיניה.

“מה דעתך," הציע "לעבור למקום קצת יותר מרווח? יש על ידי מקום פנוי". הוא לא נתן את דעתו על כך שמדובר במעבר ממחלקת תיירים למחלקת עסקים.

“לא אכפת לי לקום ולהתאוורר קצת." סייגה רותי את טווח הסכמתה והנמיכה צפיות, אבל קמה והצטרפה אליו.

הוא הפשיל את המסך שבין המחלקות ורמז לה להתקדם.

“לא אכפת לך שהיא תשב בינינו?” פנה לאיש התכנה הצעיר שישב במושב־המעבר. מקומו שלו היה ליד החלון.

“שאני אתנגד לדבר כזה יפה? ברצון." אמר האיש שעד כה לא החליף איתו מילה, וקם ממקומו, ופינה להם את הדרך.

ומיד הגיעה הדיילת החייכנית, עתה עטוית סינר, והציעה להם פיצוחים מעודנים ומשקה, משלימה בשתיקה עם הפרת הסדר הטוב.

“אז ספרי קצת עליך," אמר לרותי אחרי הלגימה הראשונה "מה קורה?” הנה הייתה לו עכשיו עוד טרמפיסטית בסובארו דה־לוקס.

רותי לגמה קצת מהכוסית שבידה ונגסה אגוז קשיו או שניים ואמרה: “לא מזמן הגעתי לגיל ארבעים והחלטתי שהגיעה השעה, אולי הרגע האחרון, לערוך שינוי בחיי, וללמוד אמנות, ולהיות אמנית."

נשימתו נעצרה לרגע. זה מה שעליו לעשות וזה מה שאינו עושה. “אני מתפעל," אמר לה "אני מתרגש. אני מקנא. ספרי עוד."

ורותי סיפרה בנחת בקול ענייני וללא דרמות כיצד תמיד רצתה להיות אמנית וכיצד תמיד היה משהו יותר דחוף ויותר חשוב ועוד לפני שחשבה מחשבה צלולה ועצמאית אחת בחייה כבר הייתה בהריון וכבר הייתה אמא וכבר הייתה עקרת בית ואשה עובדת לפרנסת המשפחה וכך יום קטנות רדף יום קטנות ועשרים שנה של גולם בפקעת חלפו עברו להן ביעף. והנה הילדים גדלו והם כבר לא צריכים אותה כל־כך וגם המצב הכלכלי השתפר מאד בעלה מרוויח יפה והיא ידעה שזה עכשיו או אף פעם, ונרשמה לבית־ספר לאמנות והתחילה ללמוד עם כל הפספוסים המתבגרים בלי שום הנחות. ועכשיו, לקראת שנת הלימודים הבאה, היא נוסעת לניו־יורק לבירת האמנות המודרנית ותבלע בה את כל המוזיאונים ואת כל הגלריות ואת כל מה שתוכל – בנשימה אחת. יש לה רשימה מפורטת ומדוקדקת של כולם.

“האוסף של פריק נכלל ברשימה שלך?” שאל כדי להפגין בקיאות כלשהי גם מצידו "הוא אהוב עלי במיוחד."

הדיילת פרשה מפיות צחורות על השולחנות המתקפלים והגישה להם ארוחת בוקר חגיגית בכלים נאים. רותי התרשמה, הציצה בו רגע ושאלה: “אתה זוכר שהייתי בחתונה שלך?” אבל הוא לא זכר דבר מהחתונה שלו, פרט לכך שתמר לא באה למרות שהזמין אותה, כולה בוז ותוכחה, ולכן רק אמר "מהממ" ורותי אמרה "ידעתי שאתה לא זוכר. אני זוכרת אותך תמיד כמישהו ששרוי בעולמות הרחוקים שלו, ולא שם לב למה שמתרחש סביבו." והוא רק חייך כי שמע את ההערכה ואת הרצון לקרבה שמסתתרים אחרי הביקורת, ואפילו התפעל מהיכולת לבקר בלי לפגוע ובלי להעליב. “גם אני אנסה לחולל מהפך בחיי ולא להיות כזה יותר” אמר לה "לפחות לא להיות כזה אתך, רותי, טוב?”

                                                                   כ”ב.

אחר כך עמדו יחדיו ליד מסוע המזוודות ממתינים למטענם. המזוודה של רותי הגיעה מהר, בין הראשונות, ורק זו שלו בוששה לבוא. רותי המשיכה לחכות אתו בסבלנות, ורק כשכל המזוודות האחרות כבר נלקחו להן והם לבדם נותרו ליד המסוע המסתובב ריקם הבחין כי התיק המעוך הזה שכבר עשר פעמים עבר בסך לפניהם הוא בעצם התיק שלו. “לאן את נוסעת?” שאל את רותי כשהלכו יחד לעבר היציאה "כי אולי אנו יכולים לנסוע יחד." אבל היא אמרה שקרוביה כאן ובאו לאסוף אותה, מיד תמצא אותם, הם כבר מחכים לה ביציאה. “אבל אם יש לך מחר זמן פנוי, מה דעתך ללכת יחד לאוסף של פריק?” שאלה "הנה אני אתן לך את מספר הטלפון של הקרובים שלי, ואם אפשר תן צלצול ונקבע איפה להיפגש."

הוא טמן את הפתק שרשמה בכיסו לחץ את ידה לשלום והחליט לנסוע העירה בתחתית. השעה כבר שש ושלושים בבוקר ועד שיגיע למלון של נופר היא כבר לא תהיה בו גם אם ייקח מונית, חישב. כעובדת חרוצה בחברה של בעלה בטוח שהשכימה קום ומיהרה למרכז הקונגרסים להכין את התצוגה שלהם ולוודא שכל דבר דבור על מכונו.

כרטיס הנסיעה היה זול מאד אבל בשני קצות הקרון עמדו שוטרים חמושים בתתי מקלע, עד כדי כך רבו מקרי השוד של נוסעים בקו הזה, המשופע בתיירים שחבילת מזומנים עבה בכיסם או בחגורתם. מה נורא המקום הזה.

בשבע ושלושים כבר היה ברחוב 42, זה לא כל כך רחוק מהמלון של נופר, חשב, אפשר ללכת ברגל, הרי אין מה למהר. ממילא היא לא תהיה שם כשיגיע.

בחוץ היה אפור, קר, דלוח. עננים נמוכים רבצו על הבניינים הגבוהים וגשם טפטף, ומפעם לפעם אפילו הצליף. הוא שם את התיק המעוך על ראשו ופסע בצעדים כבדים והרגיש כמה הוא עייף, וכמה הוא לא רוצה.

                                                                           כ"ג.

בדלפק הקבלה חיכתה לו פתקה על נייר מגונדר בתווים.

"בוקר טוב.

אני מקווה שהסתדרת בחדר שנתנו לי. (הלילה הייתי בחדר מפואר מאד אבל הם אמרו שיזיזו אותי משם ואיני יודעת לאן.) התערוכה מתחילה ב־10.00 בקולוסאום שנמצא בColumbus Center ברחוב 59.

הכניסה לשם עולה כסף $20. אשתדל להשאיר בכניסה הודעה שיקראו לי כשתבוא. אנחנו בקומה הרביעית. התערוכה עד שעה 5.00 ואחרי זה…

להתראות.

שלך באהבה

נופר.”

החדר היה עלוב למדי, ישן ומתפרק. הוא ניסה להתרענן, התקלח והתגלח והחליף בגדים והלך לקולוסיאום.

ההולכים למות מברכים אותך, קיסר.

השוער קרא לנופר במערכת הכריזה והוא המתין לה ליד המעלית, והמתין, והמתין.

והיא הגיחה פתאום במרוצה מהמסדרון דווקא, סמוקה ונלהבת, לבושה בחליפה הסגולה שלה שתאמה את שערה הצבוע זהוב ואת עיניה הכחולות והסתערה עליו. היא חיבקה אותו חזק והושיטה את שפתיה לנשיקה, מערסלת אגנה על חלציו.

“נהדר!” אמרה "נפלא! כמה טוב שאתה כבר כאן!” ובטרם הספיק להגיד משהו הוסיפה: “אנחנו נורא־נורא עסוקים עכשיו. התערוכה עוד מעט נפתחת. אז בוא נחליט שאנחנו נפגשים ממש כאן בחמש… טוב?” והרפתה מהחיבוק ונשקה שוב בחיפזון על שפתיו וצעדה צעד אחד לאחור ונפנפה בידה לשלום ופנתה ונמלטה חזרה למסדרון ממנו באה.

הוא שמע את רעם שתיקתה ושוטט לו עייף ונואש בין חנויות הספרים והתקליטים אשר אהב עד שרגליו כאבו מרוב הליכה ועמידה ורק קצת לפני חמש הרגיש שהוא בשל לכך וצלצל לרותי. “מה דעתך להיפגש מחר בעשר בבוקר בפתח הקולוסאום, וללכת יחד לאחד המוזיאונים שבסביבה?”

“מצויין" אמרה רותי בקולה הנמוך "קבענו".

                                                                כ"ד

ובחמש, קצת אחרי חמש, ירדה אליו נופר חוגגת, כולה חיוך ושמחה, ואמרה: “אתה כאן! נהדר! סוף־סוף אנחנו ביחד." ולחשה על אזנו "אתה יודע מה נעשה עוד מעט?”  והושיטה לו יד והוליכה אותו החוצה, והוסיפה “ואתה יודע מה מתחשק לי? בוא נלך למלון ברגל. כל היום ישבתי בדוכן ועכשיו אני זקוקה לקצת תנועה. זה מרענן ללכת, לא?”

“איך הייתה הטיסה?” שאל מנסה להתקדם לשאלה הבאה, שאלת השאלות, גם לא היה לו נעים להודות בכך שרגליו שלו כבר כושלות מרוב הליכה "מצוינת" השיבה נופר בעליזות "בוא נעזוב את זה עכשיו. אני אספר לך הכל־הכל אחר־כך, אבל עכשיו בוא נזרום עם העיר.” והרימה את ידו כאילו היו עכשיו באמצע ריקוד, רקוד נרקוד בגשם, וחגה על רגלה סיבוב או שניים וצחקה.

“אוי מה קורה פה," אמרה נופר כשעברו על יד הכניסה למלון מפואר שעם רב מקושט ולבוש לתפארת צבא בנימוס על פיתחו “בוא ניכנס לראות”. “זו בטח חתונה או חגיגה פרטית אחרת, ואנחנו לא מוזמנים," אמר בבעתה. “בוא" אמרה נופר וגררה אותו אחריה, וחלפה בחיוך מתוק ומשפחתי על פני שוערי המלון שניצבו בפתח, פוסחת על תור המתנות המנומס.

נברשות בדולח זוהרות השתלשלו מתקרת האולם הבוהק, רחב הידיים. מלצרים נושאי מגשי כריכים קטנים ונתחי בשר על שיפודים הסתובבו סביב והפצירו בכל מי שפגשו שייקח ויאכל. נופר נטלה לה מן הבר גביע גדול של יין לבן צונן החזיקה בו ביד אחת ובכריך שהתחלף בשיפוד שהתחלף בכריך ביד השנייה. היא אכלה ושתתה וצחקה ואכלה ולגמה ואף עטפה בזריזות רבה כריכים קטנים אחדים במפית נייר והטמינה אותם בארנקה.

“די, כבר תפשנו את הפרינציפ," אמרה ותחבה גם בידו כריך קטן "בוא נלך מכאן".

“מהיכן יש לך את החוצפה להיכנס כך, אורחת לא קרואה שכמותך?” שאל אותה כשהיו בחוץ. “אף אחד שם ממילא לא מכיר את השני," ענתה נופר "וגם לא ממש אכפת לו, והכסף ממילא נשפך שם כמים, ואולי בכוונה, למען הגדל רושם והאדיר – אז לא קרה להם כלום אם גם אנחנו טעמנו משהו והשתתפנו קצת בשמחתם. וחוץ מזה עכשיו אנחנו כבר לא צריכים לבזבז זמן וכסף על ארוחת ערב."

“נו מספיק," שיסע אותה כשסבלנותו פקעה, "עכשיו ספרי כבר מה היה אתמול. הוא חיכה לך בשדה התעופה?”

“כן," אמרה נופר "הוא חיכה לי והיה מאד נחמד. הוא עזר לי לסחוב את המזוודה, ואת כל הדברים הכבדים שהבאתי מהארץ, למכונית שלו, והסיע אותי עד המלון ואפילו עזר לי לקחת אותם אלי לחדר".

“ו…?”

“בסדר. אני אספר. אחרי זה עשיתי מקלחת ונכנסתי למיטה. והוא בא ופתח לי את הרגליים וליקק לי, ואני גמרתי. ואחרי זה הוא בא אלי, בשלב הזה כבר אי אפשר היה להימנע מזה.”

“למה עשית את זה?” שאל אותה, נחנק.

“תשמע, הגיע לו. אתה לא חושב? הוא בזבז עלי כל־כך הרבה זמן, ונסיעה, ועזר לי לסחוב את הדברים הכבדים שלי. הגיע לו".

                                                                 כ"ה.

ועוד לפני שהדלת נסגרה אחריהם לגמרי שלחה נופר ידיה למכנסיו והחלה להתיר את החגורה מעליו והוא שאל אותה אם עלה פעם בדעתה להיות זונה, שאלה שרק העלתה חיוך על פניה, חיוך של הנאה ואפילו של געגועים, אבל לא החלישה את הקדחתנות והנחישות שבה פרמה את מכנסיו. היא כרעה מיד על ברכיה והחלה למצוץ לו – הוא ידע שהיא לא אוהבת לעשות את זה וגם נזכר שהסבירה לו פעם מה הטקטיקה שהיא נוקטת בה באותן פעמים ספורות שבהן זלטופולסקי, בעלה הזקן, למרות כל מאמציו, נאלץ להיווכח בכך שהיא הייתה עם מישהו אחר. באחת מהן למשל, כשהיא חזרה מאוחר מאד בערב מג'יהד, המאהב הערבי שלה מהעיר העתיקה, והאליבי הרגיל שלה שהייתה אצל אחותה לא עבד, כי אחותה הופיעה קצת לפני כן אצלם בלי אזהרה מוקדמת, מוטרדת למדי, מחפשת את נופר ואת בעלה, והדברים לא השתמעו לשני פנים, וגם ניפצו לרסיסים את האליבי, וזלטופולסקי זעם כל־כך, סיפרה, עד שנעל את הדלת והשאיר את המפתח בפנים ולא נתן לה להיכנס הביתה למרות כל בקשותיה ותחנוניה ודפיקותיה העזות. “ומה עשית?” שאל אותה אז "ידעתי שהתריס בחדר העבודה שלו לא נעול וטיפסתי על הקיר ונכנסתי דרך החלון והלכתי ישר למטבח ובישלתי לו ארוחת ערב. הוא אוהב שאני מבשלת לו ארוחת ערב. אני לא אוהבת לבשל ובדרך כלל מתחמקת מזה, אבל בהזדמנות הזאת בישלתי. והוא אכל ונרגע ויותר לא דיברנו על זה."

הוא הרגיש שגופו נענה לה אוטומטית וחשב שאולי דווקא עכשיו יפרע ממנה ויזיין אותה מאחור ויקרע לה את הצורה אבל במקום זה רק שאל רפות "אז יש לך בעל שנתן לך בית יפה, וילדים, ובטחון כלכלי, ויש לך מלא מאהבים, ואריה שאתו את גומרת, אז מה את צריכה אותי בכלל?”

ונופר הזדקפה וקמה אליו והביטה בו בעיניים מאירות ואמרה "כי אותך אני אוהבת."

“אוהבת. באמת. אוהבת מה?”

“את הקול שלך ואת הידיים הגדולות והחזקות שלך.” אמרה, וחשבה קצת ואמרה "ואני אוהבת להזדיין אתך."

“למרות שאיתי את אף פעם לא גומרת."

“אבל יום אחד זה עוד יקרה," אמרה נופר "תראה שיום נפלא אחד או ערב נפלא אחד כשלא נהיה עייפים מנסיעה ארוכה או ממהרים בין ישיבה לפגישה או לחוצים ממישהו שמחכה לנו בבית, ערב אחד מול שקיעה רושפת או בוקר אחד עם זריחה חלמונית זה עוד יקרה ושנינו נתאחד ונתפוצץ יחד במיליון זיקוקים."

"כמו ברזני ופיינשטיין" פלט ונופר שלא ידעה מי הם בכלל וגם לא התעניינה לדעת משכה אותו בידו “בוא למיטה", והוא רק חשב בזעם "ואני את הקוס המסריח שלך לא מתכונן ללקק אף פעם.”

                                                         כ"ו.

בעשר בדיוק הורידה אותם המונית הצהובה בפתח הקולוסאום ברחוב 59 והוא ראה מיד שרותי כבר מחכה לו שם על יד הכניסה.

“תכירו," הציג אותן זו בפני זו "רותי, נופר." הן לחצו ידיים ואמרו נעים מאד ונופר התנצלה מיד ואמרה שהיא מאד ממהרת ונפרדה מהם בלי נשיקות וחיבוקים, מנפנפת די רשמית בידה לשלום, כיאות לאישה הנשואה למישהו אחר לאיש הנשוי למישהי אחרת. היא לא טרחה לשאול מי זאת רותי ומה היא עושה שם.

רותי חייכה אליו חיוך נחמד ושאלה לאן הוא מציע שילכו. גם היא לא גילתה עניין כלשהו בנופר, אפילו לא שאלה מי זאת. והוא חזר ואמר לה שאוסף פריק הוא התחלה מצוינת, לא גדול מדי אבל מכיל מובחר מן המובחר.

“יש רמברנדט?” שאלה רותי, “כי אותו אני מוכנה לראות עוד ועוד."

“יש רמברנדט".

הוא הוביל ורותי פסעה לצידו, שלובת ידיים. נעם לו ללכת בחברת אישה יפה, צעירה ממנו וקטנה ממנו בקומתה. הם עברו את הכיכר חצו את הרחוב ונכנסו לשביל רחב בסנטרל פרק. הדשאים היו לחים והאוויר רענן אחרי הגשם. סומק קל של ראשית הסתיו כבר החל לאחוז בעצי האדר הגדולים, כתם וזהב שחוט, ועלי שלכת ראשונים כבר נשרו וצפו בשלוליות פה ושם, או טואטאו לצדדים. השמיים התבהרו והיו אורים ותכולים ורק עננים קלים בודדים, לבנים־וורדרדים, שטו בהם בין חודי המגדלים הגבוהים.

הם הלכו כברת דרך בשתיקה, לא ממהרים, כל אחד וחיוכו שמור לו עמו. “את יודעת במה נזכרתי?” שאל לבסוף "כשדיברנו אתמול במטוס? בשיר של יהודה עמיחי 'נערה ששמה ששרה' בו הוא אומר 'אני רוצה לשוחח עמה על תיקונים במפת חיי'.“

“זה מה שאתה רוצה לעשות?” צחקה רותי, “קדימה".

“זה מה שאת עשית, זה מה שאת עושה, ואני מאד מעריך את זה. התפעלתי כששמעתי. ואני ממשיך להתפעל מהאומץ. איך בעלך קיבל את זה?”

“בעלי ילחם איתי בשצף־קצף על שטויות, כגון האם להחנות את האוטו בצד ימין או בצד שמאל של הרחוב. על יותר מזה לא ילחם, אפילו יעדיף שלא לדעת." אמרה רותי, מבליעה חיוך. “אבל איזה שינוי היית אתה רוצה להכניס בחייך? אמרת שעזבת את העבודה הישנה ועברת למגזר הפרטי? זה לא 'תיקונים במפת חייך'?”

“כן… אבל בתוך־תוכי אני יודע שאת מה שיש לי לתת כמהנדס כבר נתתי. ואפילו זה קרה די בטעות, התחלק לי, כי בעצם אני לא באמת מהנדס. בן־דודי הפיזיקאי אפילו הזהיר אותי פעם שלא אעז לתכנן גשרים למשל – 'לא אתה שעושה טעויות בחשבון, אפילו בחיבור וחיסור' אמר”.

“אז מה כן?” שאלה רותי.

הוא היסס. לגלות את הקלפים? כל כך מוקדם? לאן יוכל לסגת לאחר מכן? אבל בעצם היא יודעת. אם למדה אתו יחד בבית־ספר יסודי היא יודעת שתמיד הצטיין בקריאה ובכתיבה ובסיפור סיפורים.

“הייתי יכול למשל להגיש תכניות מוסיקה ברדיו… יש לי כמה רעיונות…” ניסה להרחיק עדותו.

“זהו?” שאלה רותי ספקנית, “מה אומרת על כך אשתך, למשל?”

“היא לא רוצה אפילו לשמוע על זה…” אמר והתכוון למה שלא אמר, “לדעתה אני משולל כל כשרון ויכולת, וגם המשכורת דלה.” ואז נזכר כי רותי אמרה שהייתה בחתונתם, שנערכה בצנעה רבה.

“ואיך הייתה החתונה שלך?” שאל.

“אין מה לזכור ממנה שום־דבר" אמרה רותי "הייתי נח"לאית מבולבלת בת עשרים בהריון… קשה לי אפילו להיזכר בזה… איזשהו טקס חפוז ברבנות.”

“רוב הגירושין מתרחשים בנשים שחתונתן נערכה בידי שופטי־שלום לועסי־טבק בבתי משפט כפריים, או בידי כמרים שהעירו אותם משנתם אחרי חצות…” ציטט, הוא שהציטוט היה אחת מתכונותיו המובהקות "והאם לא מתקבל לפיכך על הדעת שלא בשל איזו תחושה קלה כביכול של אי־שלמות מתחילות הנשים הללו להשתוקק לגירושין – אלא בגלל תסכול עמוק והרגשה עמוקה של בגידה? …כשנישאו לא היו בכנסיה, מן המאה שהוזמנו, אלא כעשרה בני אדם, כולל בני המשפחה.”

“על מה אתה מדבר?” קימטה רותי מצחה, והוא חייך: "על השנה בה פרחה הוויסטריה פעמיים, ועל נישואי אלן קולדפילד לתומס סתפן, בג'פרסון מיסיסיפי, 1838…”

“אה…“ אמרה רותי "אני רואה שאתה תולעת ספרים לא פחות ממני. כי אני בראש ובראשונה תולעת ספרים. אבל אני לא חושבת שזה נכון. אני לא הולכת להתגרש, למרות החתונה הצנועה".

                                                         כ"ז.

רותי הלכה לאט לאט בצעדים קטנים באולמות המהודרים של אוסף פריק, על רצפות העץ הבוהקות והשטיחים היקרים, נעצרת אצל כל תמונה, מתייחדת איתה במבט מרוכז, מתמכרת, שמורותיה צרות על עיניה האפורות, הסיניות, כטועמת יין יקר מובחר בלא להפסיד שום צבע טעם וריח שלו, ובלא להגיד מילה. הוא הלך בעקבותיה מציץ מעל כתפה ומשתדל לא להסתיר לה ולא להטריד אותה בהערות סרק. מה כבר יש לו להגיד.

אדוות המים נצנצו בנמל הצהבהב של דייפ, ושתי שמשות טרנר להטו כחרב מתהפכת, כסנה בוער ולא אוכל, מצועפות בעננים: האחת בשמיים והשנייה במים. כבר עברה שנה מאז שעט עם נופר באולמות טרנר שבגלריה הגדולה שעל שפת הנהר בלונדון, אולמות השמש הנפקדת־נוכחת, אולמות השמש המתפוצצת מבעד שמיכות וסדינים, והנה שוב טרנר. “אני סורקת אותן" אמרה אז נופר "אני צורבת אותן בזיכרוני, אני יכולה לעשות 200 כאלו בשעה בלי להחמיץ אף פרט.” “השמש היא ריאקציה מימנית" גמגם, מנסה להבין "קריסה רבתי הממירה מסה לאנרגיה" אבל נופר לחשה אז באזנו: “עזוב, זו אורגזמה! זו אורגזמה משורשרת!” ועיני התכלת שלה זהרו.

וכשיצאו משם אמרה נופר "יש מילים שאני לא יכולה להוציא מהפה. אני פשוט מתביישת. למשל שדיים". לא פעם טענה באוזניו ש"שלה" גדולים מדי, ולכן היא משתמשת בחזיות לוחצות ומקטינות. "אבל אולי יום אחד אצליח אולי להשתחרר" אמרה וביקשה שיצלם אותה שם, על הטיילת שעל שפת התמזה, אמנם עומדת מספיק רחוק ממנו, כך שקולה לא יכול להגיע לאוזניו, ואומרת בפרץ תעוזה חסר תקדים, ובקול רם, "שדיים".

“מה דעתך עליה?” שאל את רותי, כשהגיעו לפורטרט של ליידי המילטון וכלבלבה בין שדיה.

“על התמונה? לא משהו".

“לא על התמונה, על הליידי."

“אין לי אף מילה רעה אחת להגיד עליה; אישה יפה חזקה חכמה ואמיצה. אביה מת כשהייתה בת חודשיים והיא גדלה בלי גבר שיגן עליה ושיפלס לה דרך; היא הייתה חייבת למצוא לה אחד כזה בכוחות עצמה, וליתר בטחון מצאה יותר מאחד. היא הייתה חייבת למצוא לה גבר כמה שיותר חזק ומאיים – ולא חשוב אם חסרה לו עין או יד או רגל, או כולם, ואולי כך אפילו יותר טוב. מפלצת אמיתית, דרקון פרטי יורק להבות משלה. וגם את בעלה הזקן, הלורד המילטון, שהרים אותה מאשפתות ועודד אותה ללכת אחרי ליבה, יש לשבח. אני בעדם".

                                                         כ"ח.

"היה כף" אמרה רותי וחייכה, והוא חייך אליה. הם נפרדו בלחיצת יד בפתח תחנת התחתית ברחוב 59, ובעוד דקה, באולם הכניסה של הקולוסאום כבר דהרה לעברו נופר ונתלתה על צווארו, מחבקת ומנשקת, ונלהבת כולה: “אהלן! נהדר! איזה כף שאתה כאן!”

וכשיצאו מהבניין שאלה מה מתחשק לו שיעשו הלילה. “הנה אנחנו כאן במרכז העניינים" אמרה "מטר מהלינקולן סנטר ומקרנגי הול, ומברודווי וממיטב בתי הקולנוע וממה לא…” אבל הם לא הצליחו למצוא מופע שיעניין את שניהם גם יחד. באופרה הציגו איזה פוצ'יני מחורבן ובאולמות הקונצרטים צ'יקובסקי וסקריאבין מאוסים, מלכי פתוס נפוח ושמאלץ. “אולי ל־cats?” הציעה נופר "הוא מציג כבר שנתיים בהצלחה עצומה" “מיוזיקל?” התחלחל "השתגעת?” ובעודם דנים בעניין, זה מעלה הצעה וזה פוסלה בעודה במעופה נשאו אותם רגליהם מאליהם אל המלון, וכבר היו במיטה מזיעים להוטים מחפשים ומחפשים את השמש האמתית, את השמש המסתתרת להם תמיד ענן אחרי ענן אחרי ענן.

"אני נוסע לפניקס מחר." אמר ונופר שאלה "ומתי אתה חוזר לניו־יורק?" "בעוד שבוע," ענה "עוד תהיי כאן?” “אני עוד אהיה באמריקה, אבל לא בניו־יורק." הכריזה נופר "אני נוסעת למונטריאול לבקר את חברתי ריבה שמזמן לא ראיתי." “אם תישארי בניו־יורק יוכל להיות לנו עוד ערב נדיר ביחד, כל הלילה." אמר לה "כמה כבר יוצא לנו להיות כל הלילה ביחד."

אבל נופר אמרה שלריבה היה בעל נורא נחמד, מוישה קראו לו, בחור שנון משעשע ומקורי והוא מת, וכמה כבר יוצא לה לראות את ריבה.

“מתי דיברת איתה בפעם האחרונה?”

“לפני שלוש שנים, בקיץ שעשיתי בניו־יורק.”

“אה, אז בקיץ חמשת המאהבים… וגם מוישה נוסף אז עליהם?”

“זה לא היה בדיוק כך, וחוץ מזה כבר אמרתי לך – בינתיים מוישה מת."

“את יודעת," אמר במרירות "אני עזבתי את העבודה שעשתה אותי, אכזבתי המון אנשים, גרמתי לנזק בלתי־הפיך, ומכרתי את נשמתי למנחם – כי רצית שאהיה יותר קרוב אליך ועכשיו את זורקת לעזאזל הזדמנות כזו נדירה."

“אבל אני רוצה לראות את ריבה." אמרה נופר, מתעלמת מכל היתר "אולי תקצר קצת את השהות שלך בפניקס, תחזור משם יום־יומיים יותר מוקדם?”

“את שומעת מה את מדברת? הרי אני כאן רק בגלל שאני בדרך לפניקס. שלחו אותי לשם כדי לעשות משהו ורק עצרתי לרגע בדרך. איך אני יכול לעשות למנחם את מה שאת מציעה?”

“מה יש, תמצא כבר משהו להגיד לו."

“אם את אוהבת אותי," הוא אמר "תישארי כאן עד שאני חוזר מפניקס."

“אני נורא אוהבת אותך," אמרה נופר "ואני נוסעת למונטריאול לריבה."

                                                             כ"ט.

משרדי "ג'פרסון אינטרפרומטר" בעיר התחתית של פניקס נראו סטנדרטיים לחלוטין, משרדים אמריקאים שאתה מזמין מקטלוג כולל הכל, תפאורה רופסת של מחיצות גבס דמויי קירות וריהוט משרדי דמוי עץ על שטיחי לבד סינטטי כתומים או אפורים המודבקים בחיפזון בדבק מגע אל הבטון הצחיח שמתחתם.

כשהוא הגיע למקום כבר היה יואב ב"ץ בפגישה עם המנכ"ל. שניהם נראו מחויכים ושמחים זה בחברת זה. “הטיסה הייתה בסדר?” שאל יואב "מצאת את הדרך בלי בעיות?”

ביקורת התכנון התחילה בעשר בבוקר ונמשכה עד עשר בלילה, כשמפעם לפעם נכנסים לחדר הישיבות שליחי הפיצה או המעדנייה ומגישים את מאכליהם ומשקאותיהם עתירי השומן וסרי־הטעם.

מצד ג'פרסון השתתפו בה מנהל הפיתוח והמתכנן הראשי, ד"ר ג'ים ווטסון, אנגלי בוגר קמברידג' ועוזרו דיק דונהיו אמריקאי מרוצ'סטר, ניו־יורק, העיר של קודק ופולרואיד, בירת האופטיקה.

הדובר העיקרי והבלעדי כמעט, במשך כל תריסר השעות, היה יואב ב"ץ שהעלה שאלות קשות חודרות ומעמיקות, שהעמידו, חזור והעמד, במבוכה ובהפתעה את צוות המתכננים המקומי. לאט לאט וביסודיות, תוך שהם רושמים בשקדנות הערות בפנקסיהם, נודע להם ולו איתם עד כמה הם לא יודעים.

"אנחנו נתחיל כבר מחר בסבב מזורז של תכנון מחדש" הבטיח המנהל נועץ מבט נוקב בעוזרו "ותוך יומיים לכל היותר ניפגש כאן שנית ונציג בפניכם את הפתרונות החדשים שלנו".

“יש לך מכונית?” שאל אותו יואב כשיצאו סוף־סוף אל הלילה הפיניקסי "אני באתי לכאן ישר מן הארץ, במונית משדה התעופה, ואני חושב שהג'ט לג מתחיל להשפיע עלי. אני מקווה שתמצא את הדרך למלון בלי בעיות."

ובמלון, באולם הקבלה, בטרם פנו איש לחדרו, עוד הורה לו יואב שיכתוב כבר עכשיו תזכיר קצר ויסכם בו את הנקודות העיקריות שהועלו בדיון, ותוך כדי כך נזכר בעוד כמה נקודות שלא הועלו בו וביקש שיוסיף גם אותן לתזכיר. “נצטרך את זה על הבוקר," אמר יואב "אני מתכוון לשלוח אותו למנחם כדי שיהיה מעורה במה שקורה כאן ויוכל גם הוא להעיר את הערותיו".

וכשסוף־סוף הגיע לחדרו ועוד לפני שפתח את הדלת עם הכרטיס המגנטי המעצבן שמע כי הטלפון מצלצל בו.

“איפה אתה, אני צריכה אותך," גנחה נופר "למה אתה לא פה, אני כבר שעתיים מצלצלת ומצלצלת."

“תוכלי לקבל אותי בלעדית, ליום ולילה תמימים, בעוד ששה ימים." אמר אבל נופר רק המשיכה וגנחה "אני צריכה אותך עכשיו, עכשיו, בעוד ששה ימים זה לא עוזר לי." והוא תהה אם אין בדבריה איזה איום סמוי והמחליף, הפקק לצרכיה המידיים כבר בדרך אליה, ברגע זה ממש. ואז הבין סוף־סוף שהוא לא יכול ולא יוכל אף־פעם לספק את תשוקתה האינסופית, לא הוא, לעולם לא, בכלל לא, גם אם יחדל מכל עיסוק אחר ויתמסר כל כולו אך ורק לכך, מה שבעצם כבר עשה. ואז שאל את עצמו ביושר אם אפילו את תשוקתה סתם הוא יכול לספק, בלי להתחבא אחרי האינסופית?

בראיון לדיילי טלגרף ניסה פעם רופרט פול להסביר מדוע דבקה אנאיס נין לאהבה דווקא בו והייתה נאמנה לו במשך שלושים שנות הקשר ביניהם (גם אם כל אותה עת לא התגרשה מבעלה). אותה אנאיס שעד אז היו לה 1003 מאהבים בספרד לבדה. “הייתה לה אורגזמה כבר בפעם הראשונה ששכבנו" הסביר לעיתון "מה שעד אז לא קרה לה מעולם. והיא ידעה שסוף־סוף מצאה את אשר ביקשה. יותר לא היה לה צורך לחפש עוד ועוד גברים".

“ואיך זה שלא נפגשת עם אריה הערב? מה קרה?” שאל, יורה באפלה "הייתה לו תקלה במכונית," השיבה נופר "וגם אשתו המכשפה הזקנה לא הרגישה טוב והיו לו עוד אלף תירוצים שכאלה. אני חושבת שאני מאבדת כל הערכה אליו." הוסיפה ואחר סיפרה בפרטי־פרטים מה עשתה היום ומה עשתה אתמול, מה קרה בדוכן שלה ומה קרה בדוכנים סביבה, על מה דיברה עם המוכרות האחרות בארוחת הצהריים ומה אמרה לזלטופולסקי בטלפון ומה אמר הוא לה, ומה סיכמה בטלפון עם ריבה לקראת הנסיעה למונטריאול בשבוע הבא. היא אף פעם לא משקרת, היא פשוט לא מספרת הכל לכל אחד. רק לו היא מספרת הכל הכל.

תחילה עבר לשגרת "כן מותק" וממנה להמהומים ולבסוף הרהיב עוז ואמר לה שהוא עוד לא ישב אפילו ועוד לא חלץ את נעליו ובוודאי שעוד לא השתין מאז חזר משתיים עשרה שעות ישיבה רצופות בכיכובו של יואב ב"ץ ועוד לא כתב את זיכרון הדברים שעליו לכתוב עד הבוקר ולמסור בדחיפות לעיניהם הבוחנות של יואב ומנחם. “לילה טוב מתוקה שלי.” אמר והשיב את השפופרת לעריסתה בלי לחכות לתשובה ואף ניתק את חוט הטלפון ליתר ביטחון. כובד נורא ירד עליו. מה הוא עושה כאן בכלל. הוא היה צריך להיות עכשיו בין אנשיו שלו עושה את הדבר שלו. והוא ידע שאין על כך כפרה.

                                                               ל.

“שמעת מה שקרה בלילה?” שאל יואב למחרת כשנפגשו במסעדת "הברון האדום" לארוחת בוקר. מבטו תעה בין תמונות מטוסי הקרב העתיקים שהיו תלויות על הקירות, ובין מדחפי העץ המחוטבים שהשתלשלו מהתקרה וניסי הלופטוואפה הקטנים שניצבו על השולחנות, צמודים לממלחות ולפלפליות. “רציתי לצלצל אליך אבל אצלך היה כל הזמן תפוס".

“לא, לא שמעתי כלום. מה קרה?”

“קרב יריות." אמר יואב בפשטות. “פתאום שמעתי יריות, צרורות של תתי־מקלע, ומיד יצאתי החוצה לראות מה קורה, ומצאתי את עצמי בין שתי כנופיות, סוחרי סמים כנראה, זה התברר לי יותר מאוחר, שנלחמו זו בזו ואני באמצע ביניהן. צעקתי להם שיפסיקו לירות והם ברחו, אלה מהם שעוד היו על הרגליים, כי חלק כבר שכבו על הארץ מדממים. דפקתי על הדלתות מסביב מבקש מהשכנים שיבואו לעזור אבל הם הסתגרו כולם בחדריהם מסרבים לצאת ולהיות מעורבים. וכך הייתי דווקא אני הזר זה שהזעיק אמבולנס ומשטרה והגיש עזרה ראשונה לפצועים. ואחר כך נחקרתי באריכות על ידי המשטרה, שעות הם חקרו אותי, ומסרתי עדות – יכול להיות שהם עוד יחזרו אלי להשלמת פרטים. מה, לא שמעת כלום?”

“לא… היה איזה טלפון… אולי בגלל זה".

“יוצא שעוד לא ישנתי כמעט".

מלצרית חמודה בסינר אדום ומכנסונים אדומים הגישה להם נקניקיות וקותלי חזיר וחתיכות קטנות של תפוחי אדמה מבושלים ומטוגנים בבצל, וביציות, ומזגה עוד ועוד קפה שרוף, חמצמץ, חסר ניחוח.

“מה נעשה היום?” שאל יואב "ייקח כמה ימים עד שהחברה האלה בג'פרסון יגמרו לתקן את התכנון שלהם. מה דעתך לצאת לטיול? הרי יש לך מכונית. אגב, אתה יודע שהיום יום כיפור? אני מקווה שלא אכפת לך. לאן כדאי לנסוע?” והוא פרש ביניהם את מפת אריזונה שהוציא מתיקו. “אה יופי! הנה כאן, במזרח, ישנם הנהר הכחול והנהר הלבן והנהר השחור… צבעוני מאד. נוסעים לשם?”

הוא משך בכתפיו והם ניגשו למגרש החניה, בו המתינה הפורד החדישה של הרץ. יואב הושיט את ידו וביקש את המפתחות "אני אנהג, בסדר?” “אתה לא עייף?” “נתחלף כשאתחיל להירדם."

יואב נהג מהר בדרכי המדבר השוממות, המכונית טסה. הוא ניווט, ובחר בכבישים צדדיים, צרים, מהמבחר הדל שהציעה הארץ הצחיחה.

“מוזר שיש כאן נהרות," אמר יואב, "אצלנו בערבה אין". הוא קפץ על ההזדמנות לתרום משהו לידע של יואב: “אצלנו בערבה יש, אבל הם נהרות אכזב. גם כאן וגם שם הם מגיעים מהפסגות שמסביב. כאן אלו הן הפסגות המושלגות של ניו־מקסיקו. הנהרות לא נובעים מאדמת אריזונה."

ואז סיפר לו יואב בהנאה על משפחתו המוצלחת, על אשתו המוכשרת והטובה ועל שתי בנותיו החמודות.

“מאד חשוב לי החינוך שלהן," אמר יואב "תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן לאכול ואשתי מגישה להם משהו אני אומר להם: תגידו תודה!”

“הדבר היחיד שתשיג כך הוא שכשיהיו להן עצמן ילדים והן יגישו להם משהו לאכול הן תגדנה לילדים שלהן תגידו תודה".

יואב צחק ואמר שיש בזה משהו.

הדרך הייתה ארוכה הרבה יותר מששיערו כשיצאו אליה, מפה קטנה של ארץ ענקית, והם גמאו שממה אחר שממה בדרכים אינסופיות ולעתים מפותלות ומתפתלות בסרפנטינות תלולות, ולעתים בין קירות קניון זקופים. ולבסוף זרם הנהר השחור בקילוח דק בתחתית הערוץ שלרגליהם.

“שלהי הקיץ וכבר לא נותר שלג בפסגות ההרים" טרח להסביר "וחוץ מזה יש סכרים, ושאיבת מים לחקלאות ולשתייה…”

יואב אמר שעכשיו הוא כבר לא יכול יותר ושאת הדרך חזרה ינהג הוא. הם החליפו מושבים ויואב נרדם מיד.

הוא נהג בדממה בכבישים הריקים, השוממים, ונהג מהר, מהר מאד. הוא שאל את עצמו אם יהיה לו אומץ לצלצל לרותי ולהציע לה להיפגש איתו, כשיחזור לניו־יורק.

הוא שאל את עצמו למה הוא חלש כזה, חלש מנופר, חלש מיואב רב הידע וחריף השכל, חלש מרותי שהחליטה לפרוש מעבודה מיבשת נפש ויצאה לבקש לה גאולה. ולמה נופר יכולה כל־כך בקלות להשיג כל מה שהוא כלל אינו יכול להשיג.

“כי הפרצוף שלי מבהיל" שיער "אילו אנשים שפוגשים אותי ברחוב היו יכולים, הם היו עוברים לצד השני." זה גם מה שהוא בעצמו מרגיש בוקר בוקר שהוא פוגש את עצמו בעת הגילוח, אבל לו זה לא עוזר, לעבור לצד השני.

בבית הספר העממי היה ניגש אליו לפעמים אחד התלמידים בחיוך מאיר פנים ומניח בחיבה יד על שכמו, ובאותה הזדמנות מדביק עליו בזריזות דף נייר ובו כתוב: "חמור". אחרי זה ידעו כולם סביבו שהוא חמור, כולם מלבדו. אבל לפעמים, כשאוהבים, לא רואים את ראש החמור. טיטניה הרי לא ראתה שלבוטום ראש חמור. וזה לא ניחם אותו, אפילו לא כצרת רבים.

הוא נהג מאד מהר דורס את דוושת הגז וכשהבחין ברגע האחרון במכמונת הרדאר שהסתתרה ברווח שבין מסלולי הדרך המהירה היה מאוחר מדי. בעוד רגע כבר רדפה אחריו מכונית משטרה מהבהבת באורות כחולים ואדומים וקוראת לו ברמקול לעצור מיד בצד הדרך, וכך עשה, חושב ביאוש שעכשיו הרישיון שלו בסכנה אפילו כאן.

יואב התעורר רק כשהשוטר במגפי העור, ידו על האקדח הגדול שלמותניו, התקרב אליהם בצעדים כבדים.

“אתה שב בשקט ואל תגיד מילה – תן לי לדבר אתו!” אמר יואב אף כי לא היה לו מושג מה התרחש, ויצא בזריזות מהמכונית אל השוטר, לבוש בחיוך רחב.

הוא לא שמע מה בדיוק אמר יואב לשוטר מאריזונה אבל יכול היה לראות איך הבעת פניו של זה מפשירה לאט־לאט וחיוך מתפשט על שפתיו ובזויות עיניו. לבסוף צחקו שניהם ותקעו כף והשוטר ניגש אליו ורמז לו לפתוח את החלון, וביקש את רישיון הנהיגה שלו. הרישיון היה בתוקף, אבל ממדינת וושינגטון. “אתה עדיין גר בכתובת הזאת?” שאל השוטר והוא מלמל שלא, שבינתיים החליף כתובת. “עליך להשיג רישיון נהיגה חדש בהקדם כך שהכתובת שבו תהיה כתובתך העכשווית" אמר השוטר, והחזיר לו את הרישיון “ושעוד פעם לא אתפוס אותך טס. סע בזהירות".

יואב חזר בקורת רוח למקומו ואמר לו: “סע, אבל דיר־בלק, אל תטוס". והוא ראה לפתע את מקור חולשתו: הוא אינו מסוגל לנהל משא־ומתן. האפשרות היחידה הפתוחה בפניו היא להיכנע.

                                                                     ל”א.

כל יום המחרת הוא חיפש את הטלפון המתאים לצרכיו ולא מצא. הוא לא רצה עדים ומצותתים וגם לא היה בטוח שהוא בכלל רוצה לטלפן ובייחוד חשש שרותי תגיד לא. מחדרו במלון לא טלפן בגלל הפרשי הזמנים שבין אריזונה וניו־יורק. בבוקר  סבר שזה כבר מאוחר מדי, היא בטח כבר יצאה העירה ובערב ידע שזה כבר מאוחר מדי, הוא יפריע לבני הבית, וחוץ מזה המספר שיצלצל יופיע בחשבון המלון וגם בזאת לא רצה. ופרט לכך גם בבוקר וגם בערב צלצלה נופר אליו וסיפרה בפרוטרוט ובאריכות על מעשיה וכמה היא מתגעגעת אליו, והוא לא היה יכול לסגור עליה את הטלפון ולצלצל לרותי. דרושה הפרדה.

“אם את כל־כך מתגעגעת חכי לי בניו־יורק ויהיו לנו יום ולילה ביחד," אמר לה אבל נופר רק צחקה ואמרה שאי־אפשר, שהיא כבר סיכמה עם ריבה, ושכבר יש לה כרטיסים למונטריאול, ושאי־אפשר.

“כל מה שאת יכולה לעשות גם אני יכול." אמר וידע שזה איום ריק.

“זה בסדר," אמרה נופר "בגלל זה אני אוהבת אותך." והוא זכר שפעם אמרה לו שהרגש כלפיו התעורר בה דווקא בגלל שבפעם הראשונה איתה לא עמד לו, והיא חשה אליו אחוות לא יכולים. “לשנינו אותה מחלה והנכות המשותפת מחברת בינינו” אמרה.

אבל באחת ההפסקות בסקירת התכנון האינסופית בה רק שתק ושתק הבחין פתאום בטלפון לבן במסדרון שומם אחד, ובלי לחשוב פעמיים נטל את השפופרת וצלצל לרותי. קול זר של אמריקאית זקנה ענה "רותי יצאה עם החבר הישראלי שלה". "תודה" ענה. "אז גם זו לא טומנת ידה בצלחת" הרהר.

ולמחרת היה היום האחרון בפניקס. יואב השתכנע שסוף־סוף אנשי ג'פרסון הצליחו להבין את המוטל עליהם וגם להבין שאם לא יעמדו בהבטחותיהם, ובזמן, לא יקבלו תשלום – ועכשיו כבר היו כולם משפחה אחת מאושרת וליצנית.

במזכירות המפעל טיפלו בסידורי הטיסה שלהם חזרה הביתה. “אני רואה שאתה מתעכב לילה בניו־יורק," אמרה לו המזכירה, מעיינת בכרטיסי הטיסה שלו "אתה צריך שם מלון? אני יכולה לסדר לך משהו טוב." “מצוין." השיב "זה מלון של קרובי משפחה שלי," אמרה המזכירה, תוך שהיא מחייגת, מצייתת לכללי הגילוי הנאות. "נסדר לך הנחה," הוסיפה ורשמה על פתקה את כתובת המלון ואת מספר הטלפון שלו “ההזמנה שלך כבר שם.”

ואז החליט לנסות עוד פעם אחת ואחרונה בהחלט לצלצל לקרובים של רותי, מהטלפון של המזכירה הזאת. והפעם רותי עצמה ענתה לטלפון, בלי מתווכים.

היא אמרה “נחמד כל־כך שאתה מצלצל. הצטערתי שלא מצאת אותי אתמול. מה העניינים?”

והוא סיפר לה שמחר יהיה בניו־יורק ושאל מה דעתה לעשות משהו ביחד.

“יופי," אמרה רותי "מה דעתך שנפגש במומה? שאחכה לך בכניסה?”

“אני לא יכול להגיד במאה אחוז באיזה שעה אגיע," אמר "אני אמור להגיע לפני הצהריים אבל את יודעת, זו טיסה ארוכה למדי ולפעמים יש שיבושים וקורים דברים לא צפויים".

“בסדר," אמרה רותי "אני אגיע למומה ב 12 בצהריים, ואם אתה לא שם אכנס לבדי, ומאז כל רבע שעה אחזור לכניסה להציץ אם כבר הגעת."

והוא ידע שאם כך יש למה לחכות, והחליט לא להודיע לנופר היכן יהיה בניו־יורק, לא מתי לא מספר טלפון ולא שום פרט מזהה. ושנכון לעכשיו אבדו לה עקבותיו.

                                                           ל”ב.

בעשר בלילה היה הטרמינל בפניקס אפלולי למדי ודליל נוסעים. ברים אחדים היו פתוחים בו פה ושם ומעט נוסעים לגמו בהם את משקאותיהם הזהובים לאורן המצומצם של מנורות השולחן. ב C־22, שער העליה למטוס לניו־יורק, שררה אפלה. איש לא היה בו. הוא חיכה בסבלנות ורק בקושי, במזל, קלט הודעה שהושמעה ברמקולים: בגלל ערפל כבד בנמל־התעופה של דנוור מתבטלת הטיסה לניו־יורק שאמורה לצאת משער C־22. הנוסעים מתבקשים לגשת לדלפקי יונייטד לסידור טיסה אלטרנטיבית. הוא נטל את צרורו והלך במסדרונות הארוכים לדלפק יונייטד. הדיילת אמרה לו שהוא יכול לבחור בין טיסה ישירה למחרת בבוקר, שתגיע לניו־יורק רק בערב, או בטיסת לילה קרובה עם החלפת מטוס בדאלאס ובאטלנטה שתגיע, אם הכל ילך כשורה, לניו־יורק כבר מחר לפני הצהריים. לידיעתו: יש סופה כבדה במפרץ מקסיקו שעלולה לשבש את התכנית הזאת לחלוטין. לעומת זאת, אם יבחר באפשרות הראשונה יקבל מיד חדר במלון השדה, על חשבון יונייטד.

ללא היסוס בחר באפשרות השנייה. בשער החדש כבר התקבצו אנשים אחדים. הוא ישב בפנים קפואות מול אישה צעירה זהובת שיער לבושה בבגדים אופנתיים וקפואת פנים גם היא. הוא תהה על יד מי מכל אלה שמסביב יצא לו לשבת במטוס. בוודאי לא על יד היפיפייה הזאת, חשב. המקומות במטוס לא היו מסומנים.

אבל כשעלה למטוס ראה אותה יושבת נשענת לחלון והמקום שלידה פנוי. “אפשר?” שאל והיא משכה כתפיה באדישות, וכשישב כבר היו עיניה עצומות והיא נראתה כישנה.

“ככה זה," חשב לעצמו "איש לא מושך כמוני". נופר כבר במונטריאול, ידע, הטיסה שלה קצרה בהרבה מהטיסה שלו וגם לדרך יצאה יותר מוקדם ממנו. מי יודע מה תעולל שם, היא שכל האפשרויות פתוחות בפניה.

הדיילות חילקו חפיסות בוטנים קטנות והציעו משקאות מעגלתן העמוסה. אחר כך עומעמו האורות במטוס. הנוסעת שלידו ישנה שינה עמוקה והוא קיווה שמרירות נופר תסור ממנו וגם עליו תיפול שינה והוא יתרענן לקראת רותי ולקראת הצפוי להם יחד מחר.

אבל אי שם מעל ההרים בחצי הדרך פקחה שכנתו את עיניה והתמתחה לה כאילו ישנה שינה ממושכת וחייכה אליו ואמרה: “סוף־סוף עבר לי ההנג־אובר, כמעט.”

“התהוללת כהוגן, אני מבין."

“בדיוק" חייכה בעונג, "אחרי העבודה נכנסתי עם השותפה שלי לדירה לג'אקוזי שלנו, עם דלי קרח בצד ובו בקבוק שמפניה, והשתכשכנו ושתינו וצחקנו ופטפטנו ושרנו, ורק ברגע האחרון קפצתי לבגדים ודהרתי לשדה התעופה – מזל שהטיסה התאחרה…”

“ועל מה הייתה החגיגה, מה קרה?” הוא רצה לדעת אם גם היא מכורה למין וניסה לשמוע מה היא אומרת לו בין השורות.

“חופש! קיבלנו חופש, וגם בונוס, לא פחות חשוב!”

“כי?”

“מכרנו דירה בסטוקסוויל, איזו חורבה נידחת ובלתי־מכירה – ואנחנו מכרנו אותה, ועוד במחיר טוב!”

“מה את סחה. זה נורא כף להצליח, נכון?”

חיוך מאוזן לאוזן התעגל בפניה הצעירות והתפיח את לחיה הוורודות, גבוהות העצם. “מהממ… כן.”

“ואיפה למדת למכור דירות?”

“באוניברסיטה של שיקגו," ענתה בחשיבות, "יש לי תואר ראשון בדלא־ניידי בתוספת MBA!”

“יפה מאד!” אמר לה "ואיך הגעת מלימודים בשיקגו למכירת דירות בפיניקס?”

“מר גולדסטון נשיא גולדסטון אינטרנשיונל ראה את שמי ברשימת הבוגרים המצטיינים בשיקגו, וצלצל אלי והזמין אותי לראיון, ואז הציע לי ג'וב.”

“ואיך זה לעבוד בשביל גולדסטון?”

“נפלא! אני כמובן לא עובדת אישית בשבילו, הוא נשיא החברה וממציא השיטה, שיטת גולדסטון לאיתור בית חלומותיך. שיטה מדעית מאד בת תשעה צעדים העוזרת לכל אדם למצוא את הבית המתאים בדיוק לצרכיו ולאפשרויותיו. הוא גם כתב ספר לימוד לשיטה. רוצה לראות?”

“למה לא?” ענה, מבכר שלא לפגוע ברגשותיה.

"מיד," אמרה והתרוממה ממושבה נדחקת אליו בעוז לוחצת שדיה ובטנה לראשו ולכתפיו בניסיון להוציא את תיקה מתא המטען שמעליהם. “אני לא רואה אותו עכשיו" אמרה בצער אחרי שחיטטה בתיק בקדחתנות "מה שהיין עושה, בטח השארתי את הספר בדירה. אבל אם תתן לי את הכתובת שלך, אני מבטיחה לשלוח אותו אליך." “הוא יאלץ לעשות דרך ארוכה," חייך אליה, שולף את ארנקו ושולה מתוכו את כרטיס הביקור שלו "כי אני מרחוק." שכנתו עיינה בכרטיס ונדה ראשה בהתפעלות "ד"ר, פיסיקאי בכיר, ראש אגף מחקר! נעים מאד, אני הת'ר סי. בייקר, גולדסטון נדל"ן." והושיטה לו את ידה, שהייתה רכה וחמימה.

“והיכן אתה גר, שם בישראל?” שאלה הת'ר, חוזרת לעניינה.

“בביתו של הדייג, של הדייג שדג את דג הזהב."

“מה אתה סח. לא שמעתי עליו. תוכל לספר לי משהו עליו?”

והוא סיפר לה, די בקיצור, פוסח על קטעים לא מהותיים, את הסיפור שסיפרה לו סבתו על הדייג ודג הזהב, ועל האישה שרצתה עוד ועוד, ששום דבר לא סיפק אותה, עד שנשארה בלי כלום.

הת'ר צחקה ובפניה ניכרה התפעלות ועיניה זרחו "סיפור מקסים, סיפור יוצא מהכלל." אמרה. “הסיפור השנוא ביותר על אשתי." אמר לה והת'ר צחקה שוב ואמרה "איזה פרה. אשתך לא מבינה אותך." קבעה.

“ומה אתך," שאל "החבר שלך מבין אותך?” והת'ר נאנחה אנחה קלה ואמרה שהחבר שלה נשאר בשיקגו כשהיא עברה לעבוד בפניקס, אבל שביתה בכלל בדאלאס, ולשם היא נוסעת עכשיו לבלות את החופש שקיבלה.

“בלעדיו? למה לא נסעת אליו?”

“הוא עסוק נורא, אתה יודע," אמרה הת'ר בלא שום נימת צער או תלונה בקולה "עסוק עד כדי כך שעדיף לנו לקחת פסק זמן, אני חושבת. מה דעתך?”

“שאלה קשה," ענה "אבל טוב שידע שיש לך חיים גם בלעדיו. זה יאלץ אותו אולי להחליט מה סדר העדיפויות האמיתי שלו".

ואז הודיעה הדיילת שעל הנוסעים להדק את חגורותיהם, ולהתכונן לנחיתה. מרפקיהם התחככו בעודם מהדקים את החגורות וזרועותיהם נשארו צמודות זו לזו עד שהמטוס הגיע לשער.

כל הנוסעים קמו לצאת. הוא עזר להת'ר להסיר את תיקה מתא המטען והם יצאו יחד לאולם הנוסעים. היא הגיעה ליעדה, ואילו עליו היה לחפש את המסוף לטיסת ההמשך.

הת'ר פנתה אליו פורשת ידיה, מעילה הארוך פתוח ומתבדר לצדדים, מזמין, וחיבקה אותו חיבוק אמיץ. היא הניחה את ראשה על כתפו ולחשה על אזנו: “אני נוסעת עכשיו ישר הביתה. מה דעתך להצטרף אלי?”

“בכף," אמר לה. אבל הוא לא שכח אפילו לרגע שבצהריים, אם לא יהיו עיכובים או תקלות, קבע להיפגש עם רותי, ומתעלם מכל הכללים שלימדו אותו בצבא כגון "נותנים קח מרביצים ברח" או "טוב ציפור ביד משתיים באוויר" אמר "אבל היום אני לא יכול. אני חייב עכשיו לתפוס טיסה שיוצאת עוד מעט, כי בצהריים יש לי פגישה בניו־יורק ואני חייב להגיע אליה. גוד־בי הת'ר מתוקה."

                                                                   ל"ג.

בעוד השחר מאפיר על שדה התעופה של אטלנטה, התחוללה בו מהומה גדולה והתרוצצות רבתי שגרמה הסערה המתקרבת. הרכבת החשמלית האוטומטית התת־קרקעית המחברת בין המסופים השונים הייתה דחוסה עד אפס מקום באנשים דאוגים ועצבניים. תורים ארוכים השתרכו לפני דלפקי דיילות הקרקע של חברות התעופה השונות, הרמקולים לא פסקו מלהתריע על ביטולים איחורים ושינויים, ולוחות הזמנים האלקטרו־מכניים עפעפו להם בקדחתנות קולנית, מחליפים שורות כאילו היו אפקט הדומינו.

בשער היציאה לניו־יורק אמר השלט To Be Announced דהיינו שעת היציאה טרם נקבעה. הדיילות השחורות עמדו באפס מעשה בעמדתן, ולעתים האריכו להתלחש עם מישהו רחוק בטלפון.

אם הכל כשורה נמשכת הטיסה הטיסה מאטלנטה לניו־יורק שעתיים, שעתיים וחצי – תלוי במטוס. עוד שעה לוקח להגיע משדה התעופה למלון, ועוד חצי שעה לפחות מהמלון למומה. סך הכל: ארבע שעות מינימום. כלומר שכדי לפגוש את רותי במומה בשתיים עשרה עליו להמריא מאטלנטה בשמונה לכל המאוחר. והסערה מתקרבת ועוד מעט יסגרו את השדה וכל ההמראות והנחיתות יבוטלו.

השעה שש עברה והשעה שבע חלפה גם היא וגם בשמונה עוד לא היה סימן שמשהו קורה אבל בשמונה וחצי אחזו תנועה והתעוררות בדיילות, ובצוות המנקות המקסיקניות שכבר חיכו ליד דלת השרוול עם שקיות אשפה מברשות ויעים. זנב מטוס הלך ונצמד אל השרוול שרחש לקראתו.

“המטוס לניו־יורק ישתדל להתעכב כאן זמן קצר ככל האפשר" הכריזה הדיילת בניבה הדרומי "כי שדה התעופה ייסגר בקרוב; אנא הזדרזו לתפוס את מקומותיכם בקרבו". הרהור חטוף עבר בו כי אולי כולם כאן חשים אל מותם בהתרסקות הקרבה ובאה, הרבה פעמים חש כך כשעזב באמצע הכל ונסע דחוף לזיין את נופר בחורשה או פרדס, אך מיד נסחף בגוש האדם שנדחק אל השער וזרם אתו לבטן המטוס.

וכשחגורות הבטיחות היו מהודקות והכל נמנעו מעישון היטלטל המטוס קשות נופל פה ושם לכיס אוויר עמוק, מבהיל כמוות, ונאחז בשארית כוחותיו במעט אוויר, ונדחק בעד חשרת העננים הכבדה רוטט ורועם נופל וקם נופל וקם, אבל סוף־סוף הצליח להיחלץ, ומעל העננים כבר היו שמש זהובה ותכלת, והוא חשב שבסופו של דבר לא יאחר יותר מחצי שעה וזה עוד ניסבל בהתחשב בתנאים ובהתחשב בכך שהזהיר את רותי מראש, אבל בשתיים עשרה כשכבר היו קרובים לניו־יורק אמר הקברניט שהתור לנחיתה ארוך ביותר ויהיה עליהם לחוג בשמי נעו־יורק סביב סביב עוד זמן שטרם נקצב עד שיורשו לנחות.

ולבסוף גם זה קרה ובאחת וקצת היה סוף־סוף במלון של קרוביה של הטלפונאית מג'פרסון ואז נוכח שהוקצה לו שם הקטן שבחדרים, בפינה נידחת, כל כך קטן עד שהיה בו מקום רק למיטת יחיד, וכל זאת במחיר מופקע, אבל הוא סבר שאין לו עכשיו לא זמן ולא יכולת להתמרמר ולהתמקח וכמו תמיד חשב שמה שיהיה יהיה, השלים עם גורלו ורק התרחץ קצת והתגלח והתרוקן והחליף בגדים וטס למוזיאון לאמנות מודרנית, למומה – אולי עוד לא חלפה השעה ועוד לא נסגר שער ההזדמנות ואולי אולי הוא עוד לא החמיץ את רותי.

                                                           ל"ד.

וכבר כשירד מהמונית הצהובה הבחין בה, ילדה גדולה אבל ילדה, מחכה לו ליד דלת הכניסה והוא שמח בה והיא שמחה בו.

הוא התנצל שבע פעמים על האיחור והיא אמרה ששום דבר לא קרה הוא הרי הזהיר אותה מראש שכך עלול להיות.

הם אכלו משהו במזנון האנין והוא השתדל לפנק אותה ורותי אמרה שהערב יש הופעה של מרתה מונק ב BAM ומה דעתו ללכת? והוא שלא שמע מימיו לא על מרתה מונק ולא על ה BAM אמר שישמח מאד ומיד ושלא כמנהגו אץ לטלפון הציבורי הקרוב ביותר והזמין כרטיסים משובחים ויקרים ככל שמצא.

ושוב פסע אחרי רותי שהתמצאה להפליא בכל המוצגים מדושאן ועד רותקו. "אז לרגע חולף אוכל לאמור: השתהה נא מעט, כה יפה וכה נעים!” חשב והלך אחריה משתדל לראות הכל, במבט חדש, מהתחלה.

                                                     ל"ה.

ואחר ישבו קרובים קרובים בקרון התחתית הדחוס הצפוף בדרך לברוקלין, בקרון החורק נואשות במחילתו, ומפעם לפעם התיזו להם גלגליו ברקים כחולים וצהובים. לפתע נעצר הכל והאורות כבו והוא שאל באפלה: "היית פעם מאוהבת?"

"כן, מאד."

"לפני החתונה או אחריה?"

והיא אמרה בצחוק נבוך "אחריה. אחריה. לפניה זה רק היה נדמה לי."

"ודיברת על כך?"

"כן, הרבה, ודבר לא עזר".

"ועם מי דיברת? יש חבר או חברה טובים שאיתם יכולת לדבר?"

"כן. בעיקר עם אשתו. זה מצחיק הם היו חברינו הטובים ביותר. וגם עם בעלי דיברתי על זה. אתו הייתי פתוחה לגמרי כל הזמן…"

האור שב ונדלק והרכבת המשיכה חורקת בדרכה והם עברו לדבר בדברים אחרים אבל בחשכת המונית ל־BAM שב ושאל אותה על אהבתה והיא אמרה "איני יכולה לדבר על כך. זה עדיין כואב מדי."

בקופה חיכו להם הכרטיסים והוא הוביל אותה למקומם, מעל הבמה, באולם המבקש להראות כחורבה מסוגננת היטב ומתוחזקת כדבעי.

“ואתה," שאלה אותו רותי בטרם החשיך האולם והוארה הבמה "היית מאוהב?” “כן," אמר וחשב קצת ואמר "כנראה," ושב ובדק ואמר "אולי," וסיכם ואמר "אבל בטוח שלא באשתי, לא לפני החתונה ולא אחריה".

“אז מה קרה שהתחתנת?”

“לא תאמיני," אמר לה במבוכה, היה לו מאד לא נוח להודות בכך "היא כתבה לי מכתב, שהגיע אלי כך סתם פתאום יום אחד, מי יודע מהיכן בכלל הייתה לה הכתובת, בעצם לא הכרתי אותה לפני כן, ובו כתבה כמה קשים ומרים חייה וסיימה במילים "התיקחני אליך?” ואני לא הצלחתי למצוא את הדרך הנכונה, הלא פוגעת, להגיד לה לא.”

ואז חשך האולם והושלך הס בקהל ומרתה מונק הזקנה בתכריכים לבנים שכבה דוממת על מיטת הטהרה בחדר המתים ופיזמה חרש חרש מלמלה לה שיר שאמאנים נשכח ומילותיו אה־אה־או שיר שיצק כוח כלשהו בשריריה הרפים המדולדלים והיא התיישבה על מיטת מותה וזמרה משהו מזמרת חרטומי פרעה שמזמן עברה מהעולם וזה מכבר בטלה מארץ, והתחזקה ועמדה על רגליה ורקדה, עדיין בצעדים קטנים וחלשים, את ריקוד הבוקר של בני המאיה שנכחדו כולם, ריקוד שהחיש את מחזור הדם בעורקיה, ותנועותיה נמלאו בטחון כלשהו, ואז הסירה את פיאת השיבה מראשה ונגלה שערה השחור צנוף לערפה, כמשפט הרקדניות, והיא ניתרה וקפצה מהמכון הפתולוגי לבמה, ושרה בקול גדול מזמור גריגוריאני עתיק וחברי להקתה בגלימות אדומות כאש החלו עולים מכל צד אט אט על הבמה מחרים מחזיקים אחריה.

אז התירה את פקעת שערה השחור, הבוהק, הארוך ופיזרה אותו על כתפיה מחוללת בדילוגים רחבים בספירלה נחשית ושירת רועי למה מיוקטן על שפתיה. היא הסירה את משקפיה והחזירה אותם בזהירות לנרתיקם, וגם את הגלימה הלבנה שכסתה אותה הסירה וקיפלה יפה והניחה במקומה, ונשארה רק בגופיה קצרה שהבליטה את שדיה המוצקים, הצעירים, והתכריכים שלרגליה דמו כבר יותר לגרבי חימום של רקדניות. גברי הלהקה, כנורותיהם בידיהם, שכבו על גבם לרגליה ותינו שירי געגועים לציון על נהרות בבל, ומונק פצחה בריקוד אירי סוער בו משתתפות הרגליים בלבד. האורות על הבמה הלכו והתעמעמו, הלכו ודעכו, הקהל הזדקף על רגליו בתשואות סוערות ומרתה התמזגה בלהקתה המתכסה בחשכה.

“במערכה השנייה היא או תלד על הבמה או תיוולד עליה בעצמה מחדש." שיער בזוועה מסוימת אבל ביכר לא להגיד זאת בקול.

הוא התקרב לרותי, הקיף את כתפיה בידו, ולאט לאט הצמיד אותה אליו. רותי הניחה את ראשה על כתפו. אצבעותיו היו עכשיו קרובות קרובות לשדה, נוגעות ולא נוגעות.

                                                             ל"ו.

וכשנסתיימה ההופעה בתום התשואות וההשתחוויות והם כבר נהרו עם כל העם לעבר היציאה אמרה לו רותי שהיא רוצה לטלפן והוא שמע אותה אומרת לאפרכסת בקול רם מעשי והחלטי מאד שלא יחכו לה, כי הלילה היא נשארת בעיר.

לובי המלון היה מפואר והוא ראה את עיניה מתרחבות בצפייה ובמעלית חיבק אותה לכד אותה בזרועותיו ונישק אותה על פיה בחמדה והיא נענתה לו.

אבל כשפתח לה את דלת החדר נפלו פניה. “זה מה שלקחת? כזה חדר קטן עם מיטת יחיד?”

הוא פכר ידיו ורק גמגם משהו שזה מה שסדרו לו שם בפניקס ושבכלל לא היה לו זמן לעשות משהו בעניין בחמש הדקות ששהה כאן, הוא רק מיהר אליה. הוא לא הוסיף שכל־כך קיווה להביא אותה לחדרו עד שחשש שאם יעשה רעש יעיר את האלים מתנומתם והם כמנהגם יקלקלו הכל. ואולי פשוט, כמו תמיד, חשש ממשא ומתן?

“אל תדאגי, נהיה ביחד אבל לא יהיה לנו צפוף, את עוד תראי."

“עוד אף פעם לא יצא לי להיות במלון של ממש." אמרה רותי מאוכזבת מאד ואז שאלה עניינית היכן השרותים והאם יש בהם מגבת נוספת, ובעוד רגע כבר נשמעו מימי המקלחת זורמים עליה.

הוא נכנס בזריזות למיטה ועמעם את האור.

רותי יצאה מהמקלחת רעננה וערומה ועמדה שם רגע אחד ידה על מותנה כדוגמנית בתצוגה, מניחה לו לסקור אותה מכף רגל ועד ראש.

הוא הופתע מיפי גופה הרענן הצעיר והשזוף, כי הבגדים שלבשה כלל לא הסגירו את עצמתו.

“יש לך גוף יפה נורא!” אמר לה ספונטנית, בהתפעלות. “בוטיצ'לי!”

“אני יודעת." אמרה רותי בשלווה, וסקרה גם היא אותו במבט בוחן: "ואתה לבן, איש מחילות. לך לים לספוג שמש ומלח."

ואז פסעה את שניים שלשה הצעדים הדרושים לדבר ונכנסה גם היא למיטה הצרה.

הוא ליטף בעדנה את שערה את תנוכי אוזניה את שפתיה צווארה את שדיה שוקד להנביט פטמה, ולא פסק מללחוש באזנה כמה מתוקה היא ואיזו הפתעה נהדרת היא עושה לו.

רותי שכבה על גבה בשלווה. "אני לא דבש אני מלח." הגיבה לדבריו והוסיפה "אתה מציף אותי במחמאות, זה יספיק לאגו שלי לחודשיים." והוא לא היה בטוח שאין בזה שמץ של ביקורת או הסתייגות ובכל זאת עלה עליה והיא קיבלה אותו לתוכה ללא התרגשות, מתונה ויומיומית.

וכשירד המשיכה מנקודה שהוסיפה להעסיק אותה: "התיקחני אליך? באילו המילים? ברצינות? ואתה טוען שאין לך סקס אפיל… יש לך עיניים כחולות עמוקות שזוהרן לא עמם עם השנים. אבל תמיד היית סגור יהיר ומתנשא ולא הואלת לזרוק מבט אל איזה פספוסה שהסתובבה לה בשטח."

דווקא עכשיו היא נראתה לו רחוקה ובלתי מושגת ושוב התאווה לנסות לחזור ולהיבלע בה, לשכוח ולהישכח, ובה בעת גם ניסה להסיט ממנו את האש, וגם להבין משהו שנפלא מבינתו.

“ואת, איך את התחלת עם בעלך?”

“לא התחלתי. הוא התחיל איתי. ובפעם הראשונה זה פשוט היה אונס. בכלל לא רציתי, לא היה לי שום עניין במין, פשוט לא ידעתי איך להגיד "לא" מספיק ברור והחלטי. וזה נורא כאב, בקושי יכולתי למחרת ללכת. וכמובן שתוך חודש מצאתי שאני בהריון. הייתי חיילת, עוד לא בת עשרים.
ורק אחרי זה, רק אחרי שכבר הייתי נשואה ואימא לכמה ילדים, התחלתי לבדוק עם כל מיני גברים אם זה בכלל יכול להיות טוב, כי כולם אמרו שכך צריך להיות. וזה לא היה. רק לפני שתיים עשרה שנה זה התחיל איכשהו להיות טוב וזה משתפר, אפשר להגיד, משנה לשנה. זה טוב בעיקר עם בעלי. בשנים הראשונות איתו זה היה איום. לא יכולתי. הייתי בשבילו נקב בלבד."

"ומה קרה, מה השתנה?"

"התחלנו לדבר. הוא התעניין. התברר שלנקב יש קישוטים. יש בינינו תקשורת מצוינת בעניין. בכלל הוא החבר הכי טוב שלי. אבל זה לא משהו ממש חשוב בחיי. ועכשיו הגיע הזמן לישון קצת." הוסיפה בקול מתפנק "אם בכלל נצליח במיטה הצרה הזאת. ספר לי סיפור ערש" לחשה.

ובבוקר לפני פרידה כשיצאו לאכול משהו והיא שבה וארזה את כל התפארת בבגדיה המסווים והמטשטשים חיבק את מתנה ואמר "לא מנחשים עד כמה שזה רך."

"יש כמה שיודעים," אמרה רותי בשוויון נפש "מי שצריך לדעת יודע".

                                                                ל"ז.

“אז ספר ספר ספר" אמרה לו נופר בטלפון כשכבר היו שניהם בחזרה בארץ, וסיפרה בפרטי פרטים את המוצאות אותה במונטריאול אצל ריבה חברתה משכבר, אלמנתו של אותו מוישה הזכור לטוב.

“ומה עם אריה, הוא לא לקח אותך במקרה לשדה התעופה?” שאל אותה.

“המכונית שלו עדיין לא חזרה מהמוסך,” אמרה נופר בבוז "אז הסתדרתי בלעדיו.”

והוא חש איך חמתו שבה וניצתת בקרבו, ואפילו לא שאל איך. “עזרת לעצמך.” אמר, שעורר מיד נימים סמויות בנופר והיא אמרה "אני רוצה את הזין שלך בתוכי.”

“כן," אמר לה "שמענו עליך.”

“אתה יודע שאני מספרת לך הכל" אמרה נופר "הכל הכל. רק לך.”

“נהדר" אמר "אז גם אני אספר לך. כשחזרתי לניו־יורק נפגשתי עם רותי במומה. אחר כך הלכנו יחד להופעה של מרתה מונק בבאם. ואחרי זה היא באה אלי למלון ושכבנו".

“באמת?” שאלה נופר.

“את יודעת שאני מספר לך הכל" השיב "הכל הכל. רק לך.”

“אתה רוצה שאני אקנא?” שאלה נופר "אבל אני לא בנויה לקנאה, רק לאהבה. היה טוב?”

“יש לה גוף מאד יפה." אמר לה "מרגש להביט בה, מרגש לגעת בה.”

“עברתי עוד פעם על הרשימה שלי," אמרה נופר "ונזכרתי בעוד משהו שבכלל שכחתי להוסיף. בנשף פורים של בצלאל. רקדנו ורקדנו, ורקדתי עם זה ועם זה ועם ההוא, ועם בחור אחד גבוה רקדתי צמוד צמוד והרגשתי מיד שעומד לו וזה היה מחרמן ויצאנו למסדרון מצאנו פינה חשוכה בצד והזדיינו.”

“איך קראו לו?”

“לא יודעת," אמרה נופר "לא שאלתי.”

כסף זה כוח, הוא חשב, אל תבזבז אותו. מידע זה כוח, אל תבזבז אותו. שמור סוד.

                                                               ל"ח.

יום חמישי, סוף שבוע העבודה. רק כשהתעורר מאוחר בלילה מול הטלוויזיה שכבר הציגה רק פסים ונקודות הרגיש רגוע, שליו, משלים, אולי אופטימי, עד ששב ונזכר.

"איזה יד מחוספסת," אמרה לו רותי ונרתעה ממנו רתיעה לא מוסוות, אינסטינקטיבית. ומיד הוסיפה, כדי לרכך "גם הידיים שלי היו כך לפני כמה זמן." היא באה אליו לעבודה והוא הראה לה את המפעל ואחר כך, כבר היה חושך, יצאו לרחוב וישבו בסובארו.

נשיקתו הדלה התייבשה על לחיה, על שפתיו.

"אני נבוכה."

ואחר הוסיפה: "אני לא במצב רוח לזה היום. לפעמים זה כך לפעמים אחרת."

כשהתבוסה זוחלת לחזהו לזרועותיו ניסה להתבדח, וסיפר לה על ניסיונותיו השלומיאלים להתקשר איתה, מאז חזר לארץ, מאז, לפי חשבונו, חזרה גם היא לארץ. ואיך כל העולם היה נגדו והכל הלך להפך עד שלבסוף הצליח.

"ונעניתי ובאתי לפגישה איתך," סיכמה את דבריו "מתי התקשרת? לפני שלשה ימים, נדמה לי." "אתמול." "באמת? רציתי להתקשר אתך כמעט כל יום בשבוע שעבר," אמרה "ופעם אפילו הייתה לי שעה פנויה לכך אך תמיד היה משהו יותר חשוב. אגב, זה אתה היית זה שהתקשר וניתק ביום שישי שעבר?" "לא." כיזב, ורותי שקלה בקול אם היה זה ידיד א', מהנדס הטיס באל־על, או ידיד ב', הצייר מהקיבוץ שקולו כל־כך דומה לקולו עד שהתבלבלה ביניהם. "הוא מתקשה לעכל שבעלי מעביר אלי שיחה, הצייר הזה, ושאני מעבירה לבעלי כשזה אליו."

"את מוצאת חן בעיני." אמר לה לבסוף, אחרי שצלל במחשבות עמוקות "אני יודעת, כבר אמרת את זה." "אז לא לחזור על כך יותר?" "בנוסחים אחרים, בווריאציות. אותן אהיה מוכנה לשמוע."

ואחר סיפרה בפרטי פרטים, באריכות, על הלימודים, העבודה, האמנות, קולה קשה נמוך ושערה רך דק וצפוף, פרוכת משי.

ועוד נשיקה מרפרפת וליטוף חטוף בטרם תרד מהסובארו "יותר חזק!" הוא מוחה והיא מורחת נשיקה על לחיו "יותר חזק זה כבר ממש אלימות!".

ל"ט

אבל ביום ראשון בשש בבוקר הוא עוצר בפתח ביתה של גילי בשכונה בוהיא מתיישבת בשמחה במושב הנהג אוחזת בהגה בידיים בוטחות ויוצאים לדרך.

"יש לי בעיה.”

“?”

"בגלל הקיצוצים בתקציב לא מאשרים לי מחליפהגם אחרי יוני אאלץ לנסוע יום־יום לבסיס”.

"אז אולי תכנסי להריון?”

"מי ירצה לקחת לטרמפ חיילת בהריון?”

"זה דווקא יותר נחמדוכולם יוותרו לךתקבלי מקסימום התחשבותרוצה להצטלם?” הציע לה פתאום.

"אבל אני לא פוטוגניתאמרה גיליועצרה בצד הדרך ליד שדה חמניות “פה זה יכול להיות נחמד.” “הייתי צריכה להתאפרהעירה כשהתקדמו יותר ויותר לעומק השדהוכשמיקד עליה את המצלמה הורתה לו "ביים אותי!”.

היא הסיטה את משקפי השמש מעבר למצחה שיהיו נזר לשערה השחור וחייכה אליושפתיה חייכווגומות לחייה חייכוועיניה השחורות חייכוועגיל הזהב שבתנוך אזנהושרשרת האלמוגים אחת ושרשרת הזהב שתיים שבהקו בצווארהואצעדת הזהב שלשמאלהשמעל טבעת הזהב הגדולהטבעת הנישואיןהוא הוביל אותה עמוק בין החמניות זהובות הראשחג סביבהשולח בה מבט חודר מבעד לעדשהכורע לרגליהוחיוכה הלך והתרחב עם כל קליקגם בלחייה שסמקווגם בזוויות עיניה.

"מה תגיד אשתך?” שאלה.

וכשחזרו למכונית היו פניה נלהבות.

"אז ספרי על החבר הראשון שלך."

"כמעט התחתנוזה היה כשהייתי תלמידת תיכוןמִבת 16 עד בת 18. אחר כך נהייתי חיילתבאילתוהקשרים הלכו והתרופפוחופשה רק פעם בשבועיים… ויום אחד הוא ירד מהארץבלי לשתף אותי בתכניותיווהקשרים נותקו.”

"וממתי התחלתם להתנשק?”

"ישר מההתחלה… אבל אתה בטח רוצה לדעת ממתי הלכנו עד הסוף בפעם הראשונה?”

"ברורספרי.”

"ערב יום הולדתי ה־18. וזה נעשה בערמומיות.”

“?”

"היה לי אחור במחזורסיפרתי לו על כךאמרתי לו שאני צריכה להיבדק על ידי רופא. 'מה תגידי לרופא – שאת בתולה בהריוןזה אומר שצריך לבדוק אם את באמת בתולההייתה התגובה שלו… ובסוף הבדיקה כבר לא הייתי בתולה… זה לא כמו שכתוב בספריםאבל כך זה היהאז עוד לא ידעתי שבשביל בדיקת הריון מספיק קצת שתן ולא צריך רופא.

ואיך הייתה אצלך הפעם הראשונהשמעתי שאצל הרבה בחוריםנעריםאשה יותר מבוגרת לימדה אותםשכנה שבעלה במילואים או משהו…”

"לאאצלי אלו היו בנות גיליוהייתה בעיההן היו סגורותואני רגיש לבת זוגי וכשלה קשה אני לא יכול וגם לא ידעתי כיצד לעזוראת לא היית כך בהתחלה?”

"כןבטחבחודש הראשון זה רק כאבאבל ספר לי על אותן בנות גילך.”

והוא סיפר לה בלי לכחד עד שהגיעו לפתח הבסיס.

"איזה סיפור!” אמרה גילי מתנשמתכשעצרה את המכונית והתכוננה לרדת. "טוב אז שלום”.

עכשיו הם היו מאד קרובים.

"נשיקה!" חיבק את כתפה ותבע כשנפגשו לפני המכוניתבסבוב החלפת הנהגים.

"מזה פחדתילאאתה כבר נשוי הרבה זמןאוליאבל נישואיי צעירים חדשים ואני אשמור עליהם.”

הוא שתק.

"מה עשיתאני נחנקת.”

                                                             מ.

"ואל תכעס אם יש לי רק מעט זמןזה יתכן רק עד עשר ורבע.” אמרה לו רותי בטלפוןשעתיים אחרי שנפרד כך מגילי בבזיון, ובאמצע שהדריך את רחמים בשימוש במיקרוסקופ החדש שקנה למחלקהוהזמינה אותו לביתה.

"בסדר גמור” ענה.

היא פתחה לו את הדלת ונסוגה אחורלא נוגעתג'ינס וחולצה סרוגהששורות פסים אלכסוניים מצטלבים מודפסים עליהמכתף ימין למותן שמאל ומכתף שמאל למותן ימיןגב כפוף קמעאשער צנוף מעל עצמות הלחיים הגבוהות מאחורי האוזניים הקטנות התואמות מאחורי העיניים הסיניות המתברקות להן לעיתים נדירות במשובההפנים הנקיות חפות מאיפורועל הכל משהו עצורמכונס.

"בימים שלפני המחזור אני נוטה לדיכאוןאך זה לא דיכאון אמת.” אמרה לו.

קפהתמריםהרפסודיה לאלט של ברהמס ברדיושיחה של כלוםופתאום היא מספרת כיצר קבלה צירי לידה מול תמונה שציירה קרובת משפחההוא מנסה להרשימה בשיר קצר של לורקה אבל קורא אותו גרועואחר בשמחה נכונה גם היא לצילומיםלעשות פוזות כבקשתוורק בדקות המעטות שנותרוכשלקח אותה בסובארו לבית־הספר בו היה לה ראיון עבודה שאל: "למה נבוכת כשנגעתי בך?”

"כי באתי במבוכה.”

"הסבירי."

"איני רוצה בשתי מיליםאני מעדיפה להיות זהירהאני מאד לא רוצה לפגוע בךאני עצמי מתאוששת עכשיו ממשהו… רק מתחילה להתאושש… עוד אין לי מקוםאין לי זמןאין לי כוח למשהו נוסף… וזה נכון מה שאמרתמקרבת ודוחה.”

"אסור לחזר אחריך?”

רותי צחקה "לחזר מותר… אתה מוזמן.”

"ותספרי לי מה שרצית לספר ביום שישי?”

"זה בא וחולףביום שישי חיפשתי אוזן ולו באתהייתי מספרתאבל אחר כך זה חלףאני יודעת כמה אתה רגישואינני רוצה להכאיב.” וביום שישי הוא כבר היה בעצם בדרך לרותיוהבטיח לה שיבוא אליהאבל רגע לפני שיצא לדרך צלצלה נופר להוטה חסרת סבלנות ואמרה לו כמה היא מתגעגעת אליו וצריכה אותו דחוף והם נפגשו באחת החורשות ואחר כך כבר היה מאוחר מדי גם לנסוע לרותי והוא רק אמר לה בטלפון שהיא נורא מוצאת חן בעיניו וזהו.

וכשהגיעו למחוז חפצהאמרה לו בנגיעת יד מרפרפתכמעט לא נוגעת: "שלוםולהתראות.”

והוא עקב אחר דמותה המתרחקת עד שנעלמה במעלה המדרגות.

מ"א.

"את אוהבת לשוחח על מיןגיליאבל יש לך בעיה.”

“?”

"יש מילים שאת חוששת להגידמסתייגת.”

"למשל?”

"את לא תגידי "לזיין". רק "לשגל". למה?”

"אני נגד מילים גסותכך חונכתיבבית שלנו זה היה ווטו.”

"מה המילים הללו עושות לך?”

"דוחותמגעילות." "לא מחממות?” "מענייןגם בעלי שאל אותה שאלהאותו זה דווקא כןלמשל, …טובלא חשוב.”

"בסדרבואי נחליף בינינו סיפוריםהיום את מספרת.”

"על מה למשל?”

"סיפרת על החבר הראשוןהיום תספרי על השני.”

"נפגשנו על יד הכספומטקצין גבוה ונאה אבל עם המקשים של הכספומט הוא הסתבךעזרתי לוהסתבר שחובו לבנק גדול מדי והכספומט לא ייתן לו כסףהוא ליווה אותי הביתהנתתי לו את מספר הטלפון שליאחרי כחודש – אתה שומעחודש! – הוא נזכר לצלצלהזמין למסיבהומאז כל שישי שבתמזל עקרבשתלטןורוצה להיות חפשי ללא התחייבויותבאהולךואניכמו טיפשהמחכהונעתרתהייתי יכולה לעשות בו כטוב בעיני ואף לתפוש אותו אילו שיחקתי את המסרבת את הקשה להשגהולא יכולתימאד אהבתי אותוזאב פדידהופעםביום שישי אחד – לא באחיכיתי חיכיתי בסוף הלכתי אליוישב בבית וקרא עיתוןלמה לא באתלמה לא הודעת שאתה לא בא? – אין לי התחייבות כלפייךהכי גרוע היה בחברהשותקלא אומר לי מילהמתעלם ממניהוא לא ידע לדברבסך הכל היו לי שלשה חבריםנסיםהראשוןזאב השניוהשלישי שלוםהיום בעלי. "חבריםזה גדולממושךלזמן קצר היו הרבהבאים ונעלמיםהספר שלי חבר טוב אנחנו מדברים ומספרים והכלוהוא רצה מאד להתחיל איתי ואמרתי לו – אל תנסה כי לעולם לא אסכיםוהוא הזהיר אותי מזאב ואזני לא שמעו.”

"הכאיב לך מאד שהלך?”

"אני יודעת שאין אהבה שהולכת ואחריה לא תבוא אחרתזו הולכת וזו באהזה לא רומנטי לאמור כך אבל זה כךיומיים לפני החתונה באתי להזמין אותו אליה – והוא שלח ידיים ניסה להתעסק איתיולי כבר לא היה אליו דבר.”

"דרושה בגרות רבה כדי להודות בכך.” החמיא לה "אבל מה עם הקטנים.”

"היו כל מינילמשל דרור אחדנשוי רמאי ושקרן עם שני ילדים.”

"ומה היה?”

"זה התחיל בטרמפחתיךעליזנחמדכיף להיות איתוגם הוא היה קצין בשדה תימןנעצרנו באיזה מקום ונשיקות וחיבוקיםאחר כך מסיבותפגישותהעניין נמשך שבוע שבועיים.”

"שכבת איתו?”

"התעלסנואבל לא שכבתי איתו.”

"מדוע?”

"לא היו תנאיםואחר כך ניתק הקשר ואחרי כשנה גיליתי בערמה שהיה רמאי.”

"ולמה לא הסכמת עם הספרמה חסר לו?”

"חסר לו איזה רועאיזו אכזריות… זה נשמע אבסורדי אבל המושך בגבר הוא המסוכן שבו… השרירים שיכולים להגן עליך – יכולים גם להכניע אותך ולהכאיב לך…”

"היו לי כמה חברות שהיה חשוב להן קשר הדיבורים איתיאך לא רצו ללכת מעבר לכך…”

"אני מבינה אותןזה ברוראאתה טוב בדיבורים נעים לשוחח איתך ויש לך מה להגידברואים שאתה טובלא תכאיב לא תעשה רע – אינך מסוכןאני יודעת שאוכל לשכב איתך באותו חדר לבדנו ואם לא ארצה לא יקרה כלוםהרוע ההכרחי – חסר.”

"את חושבת שאת בחורה מושכת?”

חיוך נשפך על פניה של גילי וניצת בשחור עיניה:

"אענה לך כךאמרו לי שאני קוראת לאונססיפרתי לך ששלשה ניסו לאנסני ועוד אחרים עשו לידי מעשה מגונה?”

לא על כולם."

"כןעל ההוא מאשקלון עוד לא.”

"אז מחר.”

                                                                       מ”ב.

“ואתה יודע מה הוא שאל אותי פעם," שמע את קול נופר באפרכסת, בעמידה, כשרק הגיע לעבודה, " 'איפה היית הכי רוצה להזדיין', הוא שאל. לא ידעתי מה לענות, איזה תשובה להמציא שתמצא חן בעיניו. 'בקמברידג'?' ניסיתי, והוא ממש עיקם את חוטמו 'בקמברידג'?' אמר, די בתיעוב. 'במלון המלך דוד? בטהיטי?' ניסיתי את מזלי, והיססתי אם להציע את פסגת הר סיני כי הזיון שלי שם עם ג'יהד, בזריחה, לא היה משהו ולכן שאלתי אותו: 'ואיפה אתה?'

'בפרדס' הוא אמר, 'גן העדן, המקום הכי הטוב בעולם'.

מ”ג.

"וסוף סוף רק שנינו כאן ואפשר לחזור לסיפור שלנו.” אמרה גילי אחרי שירדו כמה טרמפיסטים שהצטרפו אליהם בימים האחרונים בעל כורחו והוא שמח על דבריה ואף אמר לה: "את אמרת!”

הם התחלפו במקומות והיא תפסה את מקומה ליד ההגה ושאלה "אז אפוא יהיו המילואים? אתה רוצה קרוב או רחוק מהבית?”

"קרוב זה טוב ורע, רחוק – רע וטוב…”

"כל הגברים אותו דבר," צחקה "גם בעלי הולך למילואים. 40 יום… והסיפור?”

"עלינו על ראש התבור, מנזר עתיק, הארץ כולה לפנינו – "

"ואתה בטח יודע מתי בנו אותו ומה הגאולוגיה והבוטניקה – אנציקלופדיה…”

"והלכנו בין הזיתים והפשטתי אותה ונשקתי את שדיה היפים –”

"ממש סיפור פורנוגרפי."

"וגם אני התפשטתי."

"איך אפשר כך לאור היום בחוץ בלי מקלחת?”

"חם לוהט מתמזגים עם הטבע."

"אני אף פעם אבל אף פעם לא שכבתי עם מישהו בחוץ פחדתי שמישהו יראה.” אמרה גילי.

"אבל בפרדס כמו כאן,” הצביע על פרדס בצד הדרך "אף אחד לא רואה. תנסי. תציעי פעם לבעלך, תראו איך זה…”

"הוא יחשוב שהשתגעתי… אז מה היה?”

"התרגשתי או מה… אבל לא כל כך עמד לי.”

"אכזבה… התוצאות לא הצדיקו את הציפיות…”

"אולי לא אכזבה. הרי עוד היה מקום וזמן לתקן… אבל על שיא התבור לא היה שיא…”

"דווקא מישהו רצה לשכב איתי פעם במכונית, ולא הסכמתי.”

"אה, דרור."

"כן, ההוא.”

"ואחר כך במלון בטבריה בין הסדינים היה טוב. ומוצלח. בעצם איני יודע, לא שאלתי אותה אם גמרה.”

"דברים כאלה מוטב לא לשאול. זה משהו שצריך להרגיש לבד. שבן הזוג צריך לדעת מעצמו.”

"לא מסכים. את תמיד ידעת? בן זוגך תמיד ידע עליך?”

"החבר ההוא, הקצין, זאב? אותו מאד אהבתי ואתו אף פעם לא גמרתי. אפילו לא פעם אחת.”

"ואמרת לו?”

"לא. הוא היה כזה שחצן ובטח היה נפגע מאד. המורל שלו היה יורד פלאים. אז העמדתי פנים. אבל עם בעלי הולך לי בלי בעיות.”

"תמיד?”

"לא תמיד. לפעמים כן ולפעמים לא. בדרך כלל אני עייפה ורוצה לישון מוקדם, ולו דווקא מתחשק. אז אני נותנת לו שיעשה מה שהוא רוצה צ'יק־צ'ק ושנלך כבר לישון. אבל לדבר לא צריך. זה רק מקלקל.”

"אל תאמיני למיתוס שיש דברים שמבינים בלי לברר. שרומנטי לנחש. יהיה טוב רק אחרי שתתחילי לדבר במפורש.” אמר בדבקות אבל גילי שלחה אליו מבט מלגלג.

"להגיד לו שהנהג שלוקח אותי טרמפ אמר לי לדבר?”

"את יכולה להגיד לו שקראת את זה בעיתון 'לאישה'.”

מ"ד.

גילי נהגה מהר ובביטחון גם למחרת אבל סיפרה על בושות. איך בכיתה א' עשתה במכנסיים כשנקראה ללוח, לעיני כל הכתה, המורה והמנהל, איך היא מפחדת כל־כך מזריקות, מרופא שינים, מלידה. הם נפרדו בנגיעה ארוכה.

וכבר בוקר חרפי, מטפטף, ודקותיים משם, בעמדתה הקבועה שבאין עצירה, באותה חצאית שמעל לברכיים, ובשער הפזור לכתפים, עמדה לה חיילת השוקולד.

"עדיין עוצרת נהגים באין עצירה.” נזף בה כאילו היה מחנך הדור.

"ואתה עדיין עוצר.” השיבה זו מנה אפיים.

"ויום השחרור מתקרב ומתקרב.”

"לצערי הרב.”

זה היה מוזר. השחרור מתקרב לצערה הרב?

"את מי כל כך חבל לך לאבד שם?”

"תשמע באמת אתה הראשון ששואל אותי כך. אתה הראשון שמבין.”

"אז ספרי. מי זה?”

"טוב אתה לא חייל אז אני אספר. זה אסיר שלי.”

ובכך שבתה את ליבו על המקום. לא היה לו ספק אפילו לרגע אחד: הוא לצד החיילת הזרה שאינה לוקה ביראת החוק.

גם היא הרגישה בכך.

"אסיר? וכיצד נוצר ביניכם הקשר?”

"הוא הפקיד שלי כביכול. אנחנו כל היום ביחד באותו משרד.”

"וכמה זמן הוא כבר בכלא?”

"חמש שנים.”

"חמש שנים בכלא צבאי? זה המון! מה הוא עשה? על מה נידון?”

"על בגידה וריגול!”

"אוי ואבוי. מרגל? בוגד? מי עושה דבר כזה?”

"דרוזי. ועוד שלוש עשרה שנה לפניו. הוא ירצה שמונה עשרה שנות מאסר אלא אם כן יזכה בערעור.”

"מסכנונת. ומה אומרים על כך החיילים האחרים, שאר השוטרים הצבאיים?”

"הם אינם יודעים, או לפחות עושים את עצמם שאינם יודעים. תשמע, אם תוכל לקחת אותי היום עד הבסיס – אני רוצה לספר לך עוד. זה נורא מרגש. אסיר, מרגל, דרוזי – ואני…”

היא הוציאה את המסטיק מפיה, השליכה אותו לכביש מבעד לחלון והציתה לעצמה סיגריה.

"כאן מתקשר הקטע ההוא על ההזיות שנתתי לך פעם לקרוא…”

"נכון…”

"ראית את הסרט 'אקספרס של חצות'?” שאל ולנגד עיניו, מעל חרטום המכונית, הבהבה לרגע סוזן היא איירין מירקל חושפת את שדיה המדהימים החרוטיים נותבי הפטמה בפני בילי שמאחורי הסורגים הכורע לפניה על ברכיו מעברם, בוכה ומאונן, שח עד עפר.

"כן. אני יודעת למה אתה מתכוון. נורא מרגש.”

לרגע הייתה שתיקה, והוא תהה איך התרחשה חציית הקווים, הוא חשב על הרגע בו נצעד הצעד הבלתי־הפיך.

"טוב. אז איך נוצר ביניכם הקשר. איך ידעת שזה זה”.

"זה התחיל מדיבורים. משיחות. ממחשבות עליו אחרי העבודה. אחרי זה אמרנו. ומאז – זהו.”

"זה בטח נורא לשבת כך במשרד כל היום ביחד, ואי אפשר להתקרב אי אפשר לגעת.”

"כן. אלו ייסורים בלתי נסבלים.”

"אז מה עושים?”

"קצת מתלטפים, קצת מתנשקים כשאיש לא רואה.”

"וזה הכל? כאן נכנסות לפעולה ההזיות, נכון?”

"כן.” צחקה השוקולדה והניעה ראשה בהערכה "לפני שבועיים למשל ישנתי בבסיס. והבאתי איתי כתונת קצרה ביבי דול מדדתי אותה, ככה בחוץ, על חברה שלי. ולמחרת הוא אמר לי שכל הלילה הוא פינטז על הכתונת הזו הפשיט אותה ממני והלביש אותה עלי והפיח בה רוח חיים והיה איתי כל הלילה. בכלל איזה בן אדם זה, יש בו נשמה, הוא חי, הוא לומד. הזמן לא מספיק לו מרוב דברים שהוא עושה. הוא בן אדם וזה מה שאני אוהבת.” והיא הוציאה מתיקה תמונה צבעונית של קצין צה"ל נאה תכול עיניים ורחב כתפיים. "בן 29!" אמרה בגאווה כשהראתה לו. איזה הישג.

"ואת חושבת על המשך, אחרי שתשתחררי? תמירי את דתך, למשל?”

"בשום אופן לא. להפך. דווקא הוא מדבר על גיור וכל מיני. אבל בטח לא יצא מזה דבר. אני גם לא אחכה לו שלוש עשרה שנים. זה כואב כי אני נורא אוהבת אותו. אבל אי אפשר. הזמן קצר מדי החיים קצרים מדי והדם שלי חם מדי. והוא כבר נהפך לנורא קנאי לי כל טלפון שמגיע אלי משגע אותו.”

ועכשיו כשנדמה היה שהסכרים נפרצו ביקש לדעת פרטי פרטים.

"יש לו שותפים לתא?”

"לא יודעת.”

ולכן שאל באופן יותר ישיר:

“טוב, אז תגידי לי איך גבר מסתדר חמש שנים לבד ללא אישה?”

"יש לו חוברות של כל מיני בחורות ערומות. אתה יודע. והוא מפיח בהן נשמה אבל בזמן האחרון אין לו צורך בהן, מספיק לו לחשוב עלי לפנטז עלי.”

"ואיך אתם יושבים במשרד? – זה מול זו? ויש הזדמנויות לגעת, להראות?”

"לפעמים הוא כאילו מחפש משהו מתחת לשולחן ואני מפשקת את הרגליים מרימה את החצאית ומראה לו.”

"ומה זה עושה לך? מה את עושה עם זה?”

"אני מפנטזת עליו."

הוא נדרך "איך?” שאל "פרטי. את מאוננת?”

"כן."

"ספרי איך.” תבע.

"לא. לא נעים לי… אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך.”

"!” אמר והיא חייכה ואמרה "אני ריקי, נעים מאד" והוא הוסיף בבהלה כמעט "ואל תספרי לי מה שלא נעים לך לספר לי. רק מה שנעים. את מאוננת עד לאורגזמה?”

"כן, ומה חשבת? ואני משיגה אותה הרבה יותר מהר כשאני מאוננת מאשר כשאני מקימת יחסים. לא קראת על זה ב'לאישה'?”

הוא הניח את ידו על ירכה השחומה, החשופה. "אני לא קורא את 'לאישה' חוץ מאשר אצל רופא השיניים. אבל אל תדאגי, כל הנשים כך.”

"אני ממש לא דואגת. מה קרה לך. אני פשוט יכולה לכוון כך יותר טוב את הגירוי ולהגיע יותר מהר…”

הוא חשב שעכשיו הם כבר לא ממש זרים בעצם "מותר לגעת בך?”

"לא! אסור!” אמרה, כמעט נבחה, והוא משך את ידו בחזרה.

"טוב. וממתי את מאוננת?”

"בהפסקות, מאז שאני בת שש עשרה.”

והנה שער ראשון, ולפניו תור ארוך של מכוניות החיילים הקצינים והאזרחים עובדי צה"ל הבאים לעשות את יומם במחנה צריפין.

"אז הגענו.” אמר לה, מחפש דרך להתחמק מהתור הזה, לסוב אחור ולהיחפז לעבודתו שלו.

היא יצאה מהמכונית והתרחקה ממנה צעדים אחדים אבל אז הסתובבה כאילו שכחה דבר חשוב חזרה וגחנה אליו לחלון הפתוח, פניה כמעט נוגעים בפניו:

"אני רק רוצה להגיד לך. אני לא מקיימת יחסים עם כל אחד. שלא תחשוב. רק עם מי שיש לי קרבה נפשית אליו, רק עם נשמה, רק עם חברים.”

"ואנחנו לא קצת חברים?” ענה כאילו הם מנהלים מו"מ.

"כן. קצת.” הסכימה.

"אז שלום." כבר קצרה רוחו אבל לפתע בלי לחשוב בלי להבין מה הוא עושה שלף מארנקו את כרטיס הביקור האלגנטי שתכנן לו מנחם ותקע אותו לידה: “ד"ר ל. , מנהל אגף מחקר".“ואתה יודע מה הוא שאל אותי פעם," שמע את קול נופר באפרכסת, בעמידה, כשרק הגיע לעבודה, " 'איפה היית הכי רוצה להזדיין', הוא שאל. לא ידעתי מה לענות, איזה תשובה להמציא שתמצא חן בעיניו. 'בקמברידג'?' ניסיתי, והוא ממש עיקם את חוטמו 'בקמברידג'?' אמר, די בתיעוב. 'במלון המלך דוד? בטהיטי?' ניסיתי את מזלי, והיססתי אם להציע את פסגת הר סיני כי הזיון שלי שם עם ג'יהד, בזריחה, לא היה משהו ולכן שאלתי אותו: 'ואיפה אתה?'
'בפרדס' הוא אמר, 'גן העדן, המקום הכי הטוב בעולם'.

מ”ג.

"וסוף סוף רק שנינו כאן ואפשר לחזור לסיפור שלנו.” אמרה גילי אחרי שירדו כמה טרמפיסטים שהצטרפו אליהם בימים האחרונים בעל כורחו והוא שמח על דבריה ואף אמר לה: "את אמרת!”

הם התחלפו במקומות והיא תפסה את מקומה ליד ההגה ושאלה "אז אפוא יהיו המילואים? אתה רוצה קרוב או רחוק מהבית?”

"קרוב זה טוב ורע, רחוק – רע וטוב…”

"כל הגברים אותו דבר," צחקה "גם בעלי הולך למילואים. 40 יום… והסיפור?”

"עלינו על ראש התבור, מנזר עתיק, הארץ כולה לפנינו – "

"ואתה בטח יודע מתי בנו אותו ומה הגאולוגיה והבוטניקה – אנציקלופדיה…”

"והלכנו בין הזיתים והפשטתי אותה ונשקתי את שדיה היפים –”

"ממש סיפור פורנוגרפי."

"וגם אני התפשטתי."

"איך אפשר כך לאור היום בחוץ בלי מקלחת?”

"חם לוהט מתמזגים עם הטבע."

"אני אף פעם אבל אף פעם לא שכבתי עם מישהו בחוץ פחדתי שמישהו יראה.” אמרה גילי.

"אבל בפרדס כמו כאן,” הצביע על פרדס בצד הדרך "אף אחד לא רואה. תנסי. תציעי פעם לבעלך, תראו איך זה…”

"הוא יחשוב שהשתגעתי… אז מה היה?”

"התרגשתי או מה… אבל לא כל כך עמד לי.”

"אכזבה… התוצאות לא הצדיקו את הציפיות…”

"אולי לא אכזבה. הרי עוד היה מקום וזמן לתקן… אבל על שיא התבור לא היה שיא…”

"דווקא מישהו רצה לשכב איתי פעם במכונית, ולא הסכמתי.”

"אה, דרור."

"כן, ההוא.”

"ואחר כך במלון בטבריה בין הסדינים היה טוב. ומוצלח. בעצם איני יודע, לא שאלתי אותה אם גמרה.”

"דברים כאלה מוטב לא לשאול. זה משהו שצריך להרגיש לבד. שבן הזוג צריך לדעת מעצמו.”

"לא מסכים. את תמיד ידעת? בן זוגך תמיד ידע עליך?”

"החבר ההוא, הקצין, זאב? אותו מאד אהבתי ואתו אף פעם לא גמרתי. אפילו לא פעם אחת.”

"ואמרת לו?”

"לא. הוא היה כזה שחצן ובטח היה נפגע מאד. המורל שלו היה יורד פלאים. אז העמדתי פנים. אבל עם בעלי הולך לי בלי בעיות.”

"תמיד?”

"לא תמיד. לפעמים כן ולפעמים לא. בדרך כלל אני עייפה ורוצה לישון מוקדם, ולו דווקא מתחשק. אז אני נותנת לו שיעשה מה שהוא רוצה צ'יק־צ'ק ושנלך כבר לישון. אבל לדבר לא צריך. זה רק מקלקל.”

"אל תאמיני למיתוס שיש דברים שמבינים בלי לברר. שרומנטי לנחש. יהיה טוב רק אחרי שתתחילי לדבר במפורש.” אמר בדבקות אבל גילי שלחה אליו מבט מלגלג.

"להגיד לו שהנהג שלוקח אותי טרמפ אמר לי לדבר?”

"את יכולה להגיד לו שקראת את זה בעיתון 'לאישה'.”

מ"ד.

גילי נהגה מהר ובביטחון גם למחרת אבל סיפרה על בושות. איך בכיתה א' עשתה במכנסיים כשנקראה ללוח, לעיני כל הכתה, המורה והמנהל, איך היא מפחדת כל־כך מזריקות, מרופא שינים, מלידה. הם נפרדו בנגיעה ארוכה.

וכבר בוקר חרפי, מטפטף, ודקותיים משם, בעמדתה הקבועה שבאין עצירה, באותה חצאית שמעל לברכיים, ובשער הפזור לכתפים, עמדה לה חיילת השוקולד.

"עדיין עוצרת נהגים באין עצירה.” נזף בה כאילו היה מחנך הדור.

"ואתה עדיין עוצר.” השיבה זו מנה אפיים.

"ויום השחרור מתקרב ומתקרב.”

"לצערי הרב.”

זה היה מוזר. השחרור מתקרב לצערה הרב?

"את מי כל כך חבל לך לאבד שם?”

"תשמע באמת אתה הראשון ששואל אותי כך. אתה הראשון שמבין.”

"אז ספרי. מי זה?”

"טוב אתה לא חייל אז אני אספר. זה אסיר שלי.”

ובכך שבתה את ליבו על המקום. לא היה לו ספק אפילו לרגע אחד: הוא לצד החיילת הזרה שאינה לוקה ביראת החוק.

גם היא הרגישה בכך.

"אסיר? וכיצד נוצר ביניכם הקשר?”

"הוא הפקיד שלי כביכול. אנחנו כל היום ביחד באותו משרד.”

"וכמה זמן הוא כבר בכלא?”

"חמש שנים.”

"חמש שנים בכלא צבאי? זה המון! מה הוא עשה? על מה נידון?”

"על בגידה וריגול!”

"אוי ואבוי. מרגל? בוגד? מי עושה דבר כזה?”

"דרוזי. ועוד שלוש עשרה שנה לפניו. הוא ירצה שמונה עשרה שנות מאסר אלא אם כן יזכה בערעור.”

"מסכנונת. ומה אומרים על כך החיילים האחרים, שאר השוטרים הצבאיים?”

"הם אינם יודעים, או לפחות עושים את עצמם שאינם יודעים. תשמע, אם תוכל לקחת אותי היום עד הבסיס – אני רוצה לספר לך עוד. זה נורא מרגש. אסיר, מרגל, דרוזי – ואני…”

היא הוציאה את המסטיק מפיה, השליכה אותו לכביש מבעד לחלון והציתה לעצמה סיגריה.

"כאן מתקשר הקטע ההוא על ההזיות שנתתי לך פעם לקרוא…”

"נכון…”

"ראית את הסרט 'אקספרס של חצות'?” שאל ולנגד עיניו, מעל חרטום המכונית, הבהבה לרגע סוזן היא איירין מירקל חושפת את שדיה המדהימים החרוטיים נותבי הפטמה בפני בילי שמאחורי הסורגים הכורע לפניה על ברכיו מעברם, בוכה ומאונן, שח עד עפר.

"כן. אני יודעת למה אתה מתכוון. נורא מרגש.”

לרגע הייתה שתיקה, והוא תהה איך התרחשה חציית הקווים, הוא חשב על הרגע בו נצעד הצעד הבלתי־הפיך.

"טוב. אז איך נוצר ביניכם הקשר. איך ידעת שזה זה”.

"זה התחיל מדיבורים. משיחות. ממחשבות עליו אחרי העבודה. אחרי זה אמרנו. ומאז – זהו.”

"זה בטח נורא לשבת כך במשרד כל היום ביחד, ואי אפשר להתקרב אי אפשר לגעת.”

"כן. אלו ייסורים בלתי נסבלים.”

"אז מה עושים?”

"קצת מתלטפים, קצת מתנשקים כשאיש לא רואה.”

"וזה הכל? כאן נכנסות לפעולה ההזיות, נכון?”

"כן.” צחקה השוקולדה והניעה ראשה בהערכה "לפני שבועיים למשל ישנתי בבסיס. והבאתי איתי כתונת קצרה ביבי דול מדדתי אותה, ככה בחוץ, על חברה שלי. ולמחרת הוא אמר לי שכל הלילה הוא פינטז על הכתונת הזו הפשיט אותה ממני והלביש אותה עלי והפיח בה רוח חיים והיה איתי כל הלילה. בכלל איזה בן אדם זה, יש בו נשמה, הוא חי, הוא לומד. הזמן לא מספיק לו מרוב דברים שהוא עושה. הוא בן אדם וזה מה שאני אוהבת.” והיא הוציאה מתיקה תמונה צבעונית של קצין צה"ל נאה תכול עיניים ורחב כתפיים. "בן 29!" אמרה בגאווה כשהראתה לו. איזה הישג.

"ואת חושבת על המשך, אחרי שתשתחררי? תמירי את דתך, למשל?”

"בשום אופן לא. להפך. דווקא הוא מדבר על גיור וכל מיני. אבל בטח לא יצא מזה דבר. אני גם לא אחכה לו שלוש עשרה שנים. זה כואב כי אני נורא אוהבת אותו. אבל אי אפשר. הזמן קצר מדי החיים קצרים מדי והדם שלי חם מדי. והוא כבר נהפך לנורא קנאי לי כל טלפון שמגיע אלי משגע אותו.”

ועכשיו כשנדמה היה שהסכרים נפרצו ביקש לדעת פרטי פרטים.

"יש לו שותפים לתא?”

"לא יודעת.”

ולכן שאל באופן יותר ישיר:

“טוב, אז תגידי לי איך גבר מסתדר חמש שנים לבד ללא אישה?”

"יש לו חוברות של כל מיני בחורות ערומות. אתה יודע. והוא מפיח בהן נשמה אבל בזמן האחרון אין לו צורך בהן, מספיק לו לחשוב עלי לפנטז עלי.”

"ואיך אתם יושבים במשרד? – זה מול זו? ויש הזדמנויות לגעת, להראות?”

"לפעמים הוא כאילו מחפש משהו מתחת לשולחן ואני מפשקת את הרגליים מרימה את החצאית ומראה לו.”

"ומה זה עושה לך? מה את עושה עם זה?”

"אני מפנטזת עליו."

הוא נדרך "איך?” שאל "פרטי. את מאוננת?”

"כן."

"ספרי איך.” תבע.

"לא. לא נעים לי… אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך.”

"!” אמר והיא חייכה ואמרה "אני ריקי, נעים מאד" והוא הוסיף בבהלה כמעט "ואל תספרי לי מה שלא נעים לך לספר לי. רק מה שנעים. את מאוננת עד לאורגזמה?”

"כן, ומה חשבת? ואני משיגה אותה הרבה יותר מהר כשאני מאוננת מאשר כשאני מקימת יחסים. לא קראת על זה ב'לאישה'?”

הוא הניח את ידו על ירכה השחומה, החשופה. "אני לא קורא את 'לאישה' חוץ מאשר אצל רופא השיניים. אבל אל תדאגי, כל הנשים כך.”

"אני ממש לא דואגת. מה קרה לך. אני פשוט יכולה לכוון כך יותר טוב את הגירוי ולהגיע יותר מהר…”

הוא חשב שעכשיו הם כבר לא ממש זרים בעצם "מותר לגעת בך?”

"לא! אסור!” אמרה, כמעט נבחה, והוא משך את ידו בחזרה.

"טוב. וממתי את מאוננת?”

"בהפסקות, מאז שאני בת שש עשרה.”

והנה שער ראשון, ולפניו תור ארוך של מכוניות החיילים הקצינים והאזרחים עובדי צה"ל הבאים לעשות את יומם במחנה צריפין.

"אז הגענו.” אמר לה, מחפש דרך להתחמק מהתור הזה, לסוב אחור ולהיחפז לעבודתו שלו.

היא יצאה מהמכונית והתרחקה ממנה צעדים אחדים אבל אז הסתובבה כאילו שכחה דבר חשוב חזרה וגחנה אליו לחלון הפתוח, פניה כמעט נוגעים בפניו:

"אני רק רוצה להגיד לך. אני לא מקיימת יחסים עם כל אחד. שלא תחשוב. רק עם מי שיש לי קרבה נפשית אליו, רק עם נשמה, רק עם חברים.”

"ואנחנו לא קצת חברים?” ענה כאילו הם מנהלים מו"מ.

מ"ה.

וכשהגיע תור הסביונים לפרוחקצת לפני החרציות שעדיין חיכו לתורןהגיע גם תור המשפט בבית המשפט לתעבורה באשקלוןהוא היה משוכנע שהרישיון ישלל ממנו וילקח מידיו מידושאפילו לביתו לא יוכל לחזור בסובארוושלא יוכל יותר להגיע לעבודה ובעיקר לא יוכל לנסוע בבקרים לא עם גילי ולא עם ריקי וגם לא יוכל להתפרפר מהעבודה ולחזר אחרי רותי ולהראות לעצמו ולנופר שגם הוא יכולואפילו לעקוף משאית ליילנד דפוקהגונחתמעשנתהמזדחלת לה בכביש הצרלא יוכלאפילו זה לא.

ואי לכך עלה לו ברוח נמוכה על האוטובוס לאשקלון התיישב באחוריו נצמד לחלון וכל הדרך הרהר בעצב במר גורלוהוא ידע שעשה שגיאה גדולהושעולל זאת לעצמו במו ידיו ולכן אפילו ליהנות מנחמת המרירות על עוול שנגרם לו אינו יכול.

תור גדול השתרך לפני אולמו של השופט לוישהיה בעצם חדר קטן וצפוף בפינה. 231 נאשמים הוזמנו ליום המשפטים הנערך בין השעות 8:00 ל 12:30. ד"ר להמהנדס לא היה יכול להימנע מלחשב כי ב־270 הדקות הללו יוקצו בממוצע דקה ושלוש עשרה שניות לכל נאשםשבהן ורק בהן יוכל לתנות את נהי חייולגולל את מסכת ייסוריו ולבקש על נפש רישיונוהשופט לוי היה קצר רוחובצדקוהעניש בכל חומרת הדין את הנאשמים שלא הודו באשמתםבנימוק שהם מבזבזים את זמנו היקר של בית־המשפטהכל ראו את הצדק נעשה מול עיניהם והפנימו את התהליךונאשם אחד אפילו הודה באשמהבענווה ומתוך הוקרת זמנו של בית־הדיןורק בטיעונים לעונש הסביר איך לא הייתה לו שום שליטה על הנעשההוא עצר בצומת באור אדום ורכב שלישי התנגש בזה שהיה מאחוריו והדפו על רכבו… אבל השופט לוי התקצף גם עליועל כי הודה באשמת שואוגער בו ואמר לו שמכיוון שהודה באשמה אין לוללוישום אפשרות אחרת אלא להרשיעו ולקנסו בקנס גבוה למען יראו ויראו.

זה היה הרגע בו נכנסה נופר לאולם המשפטהיא לבשה את שמלת השיפון הסגולה שלה וכרכה לצווארה את מטפחת המשי הסגולה עם פסי הפז והארגמןאת המטפחת של דיילת אווירועיניה התכולות זהרו תחת מצחה הצח ותחת רעמת הזהב שלראשהמבטי כל הנמצאים באולםוהשופט בכללםהופנו אליהוהיא פזרה חיוכים לכל עברלכולםונגשה אליו שישב דחוק בין שני נאשמים אחרים וחיוכה בלבד הספיק כדי שאחד מהם יקום ויפנה לה מקום ואז התיישבה בצידו ונצמדה אליונישקה אותומפנה אליהם את כל המבטיםולחשה על אזנו "אתה יודע מה נעשה אחר־כך…”. השופט לוי בדיוק העניש נאשם נוסף ומיד אחריו נקרא הוא אל ספסל הנאשמים.

הוא הודה באשמה וכלל לא ניסה להמעיט בהוגם הוסיף כי הוא מצטער בכל ליבו ומתחרטממשעל שגיאתו הקשה והבטיח שיעשה ככל יכולתו להימנע ממנה בעתידוהוסיף כי המכוניתהשייכת למפעל בו הוא עובדחיונית לעבודתו. “איזו מכונית?” התעניין השופט לוי "סובארוכבודוענה "סובארו לבנה".

השופט הביט בו והביט בנופרוהביט בה שובוהיא חייכה אליו את המתוק שבחיוכיה ומשכה קצת את כתפיה לאחורוהשופט הטיל עליו קנס פעוט ויעץ לו לנהוג במתינות ובזהירותושילחו מעל פניו אל קופת בית־המשפטכובש חיוך מתחת לשפמו ומישיר מבט לנופר שהחזירה לו נוגה כחול מסנוור ישר לעיניים.

בוולוו הסגול הגדול הממוזג שלה כבר ניגנה מוסיקה משובחתחרישיתונופר נהגה אותו ביד בוטחת לכוון היציאה מהעיר. “תראה עד כמה אני אוהבת אותךעד איפה אני מוכנה לבוא כדי לעזור לך," אמרה והוסיפה בשמחה "וראית שזה לא היה כל־כך נוראושאתה לא צריך תמיד לדאוג כל־כך מכל דברשמתי לב שכשאתה מדוכא ומודאג מיד לא עומד לךותפקידי לדאוג לכך שיעמוד לך תמיד". “כןמה אני אעשה בלעדייך." ובדיוק אז צץ לו שוטר תנועה אחד שהגיח משום מקום כמשפט שוטרי התנועה ואותת לה לעצור בצד הדרך.

הוא חשב שהוא מזהה בו את השוטר שעצר גם אותואת השוטר מדרך המלך – הרי אין יותר מדי שוטרי תנועה בנפת אשקלוןהשוטר חבש את כובע המצחייה לראשו ונגש לוולוו בצעדים מדודיםנופר פתחה את החלון וקבלה את פניו בחיוך סגול ועליז.

את הרישיונותגבירתיאמר השוטר ברשמיות ונופר הושיטה לו אותם בחיוך כובש לבבותהשוטר עיין בהםהחזיר אותם לידיההוציא את פנקס הדוחו"ת מאשפתו ואמר "גברתיאת נסעת 66 קמ"ש בשטח בנויועוד עם רישיון שפג תוקפו ובלי ביטוח!” ונופר אמרה לו "אני מצטערתלא התכוונתיבאמת סליחהנכון שהפעם תסלח לי?” וחייכה אליו חיוך תם וחםהשוטר הביט בה רגע ארוךוהביט בוולוו המשובחוהביט באיש העלוב שלצידה. “אני מוותר לך הפעםגברתאמר השוטר ברחמים "אני גם רואה שבעלך נכהושלא אצטרך לעצור אותך פעם שנייהאני לא שוכח פנים בקלותאם את מבינה למה אני מתכוון".

מ"ו.

נופר סטתה מהכביש הראשי לעבר חוף ניצנים והתקדמה בדרך לים בין עצי שקמה עתיקיםבין בוסתנים נטושים ודיונות עגולותחלקן חלקות חלקות וחלקן מכוסות בזיפי חילף.

היא עצרה לרגלי דיונה חלקה ואמדה אותה בעין של בעלת מקצוע. “לזאת יש שיפוע מצוין וגם רואים ממנה את היםקבעה "בוא".

אחר הוציאה מתא המטען את השמיכה הצבאית הנצחית ואת שקית הפלסטיק עם בקבוקון שמן־התינוקות והתמרים הממולאים בשקדים והושיטה לו את שניהם: “קח!” וחלצה מעל רגליה את נעליה הסגולות ובוססה בזריזות בחול במעלה הדיונהנעל בכל ידוהוא בעקבותיהבגובה קרסוליה הנאים.

אחרי שבחרה בקפדנות מקום ופרשה את השמיכה בזווית האופטימלית פשטה מעליה את השמלה הסגולה וקפלה אותה בדייקנות והכניסה לשקית הפלסטיק לבל תתלכלך ותתמלא בחולהוא אהב לראות אותה מתירה את קישורי החזייה בתנועה חיננית בידיים משוכלות מאחורי גבה אבל הפעם היא לא הסירה אותה ורק התיישבה מולו להאכילו ממטעמיה במו ידיהכהאכל עולל.

רגליה היו חלקות וצעירות ללא וריד או שערה אף כי מלאו לה ארבעים כבר לפני שנים אחדות. "כשהייתי בת שלושים־וששקראה את מבטו "ניגשתי לרופאוביקשתי ממנו טיפול נגד ורידיםאמרתי לו שאני לא רוצה שיופיע לי אפילו וריד אחד ברגליים היפות שליוהוא אמר לי שזה יכאב ואני אמרתי לו שלא אכפת לי שיכאב בלבד שלא יהיו ורידים.” הוא מאן לחשוב מה עוד עשתה כשהייתה בת שלושים־ושש. “ומה קרה?” “הוא נתן לי זריקהכואבת נוראאבל אתה רואה את התוצאות!” והניחה את רגליה החטובות בחיקוכדי שיבדוק. “זה תמיד מרגיז אותי מחדש שאתה צעיר ממניהוסיפה משום מה.

כןידוע שאת חובבת זקניםהשיב "בן כמה זלטופולסקימאה מלאו לו כברהוא והחבר שלו אריה…” וכאן כבר לא התאפק ושאללא בפעם הראשונה: “שקלת פעם להיות זונה?”

עיניה של נופר אורו וחיוך של אושר רחוק פרח על שפתיה. “הצד הכספי לא מעניין אותיהפטירה. “ממש קצינה פולניתהגיב במרירות "אבל עכשיו אני יודע למה נועדתקדשהלהזדיין על קידוש השם עם כל המעריצים והמאמינים,” ומבטה נהיה חולמני ממש.

היא הסירה ממנו במתינות את החולצההתירה את הכפתורים זה אחר זה כסדרםוחילצה את הגופייה מעל ראשוומיששה את טבורו ואמרה לו מה שאהבה לחזור ולהזכירשפעם היה האדם כדור שלם מאוחד משולב ומהודק ורק אלים אכזרים וקנאים וגם די פחדנים ביתרו אותו לשניים לזכר ולנקבה שכל חפצם מאז לחזור ולהתאחד ולהתחבר שוב יחד לשלם עגול ואחד.

וגם כששכבורגועים כברזה בצד זו במדרון על השמיכה והרוח מעליהם נשאה בכנפיה זרעי משיין גלילני עדיין הוסיפה נופר להרהר באפשרות הקסומה.

ואתה יודע במה נזכרתי?” אמרה "באסי הקבלןהקבלן שבנה לנו את הביתאת בית האבן שלנולזלטופולסקיכרגיללא היה זמןוהוא גם מכיר בכך שאין לו טעםובכל מקרה הוא יודע שהטעם שלי הוא מה שקובע ולכן שלח אותי עם אסי לעשות סבוב בבית־לחם והסביבה כדי למצוא לנו את האבן הנכונה לציפוי הביתאני חיפשתי אבן חומה־אדמדמה רומצת – לא את הוורודות או הלבנבנות הנפוצות.

ואסי אמר לי שהוא מכיר איזו דרך עיקוף דרך קיצור שתביא אותנו ישר למפעל האבן האולטימטיביהוא לא השתמש במילה אולטימטיבי אלא אמר 'הכי־הכי משהו'.

הוא ירד מהכביש הראשי ונסע באיזו דרך צדדית מתפתלת עולה ויורדת בין טרסות ושדות של ערביםובמקום אחד עצרהדמים את המנוע והביט בי במבט ממושךחיכיתי לראות מה יקרהבסוף הוא יצא מהאוטוניגש לדלת שלי ופתח אותה ואמר לי בואיאני רוצה להראות לך משהו.

הוא נתן לי יד ולקח אותי לתוך השדהזה היה שדה של בצלבצל שכבר הבשיל ופרח ועשה פרישדה של בצל יבשאסי התכופףתלש בצל אחד גדול ואדום מהאדמהביתר אותו באולר ששלף מכיסו ונעמד מאחורי. "עצמי עינייםפקדועצמתיהוא נצמד אלי מאחורחיבק אותי ביד אחתואמר לי "פתחי את הפה", ופתחתיוהוא הכניס את הבצל הזה לפה שלי ואני אכלתי אותוזה היה חריף עד כאב עם צל של מתיקות ואני הרגשתי שעומד לו חזק וזה היה מגרה.

"רוצה עוד?” לחש לי באוזן והכניס לי עוד בצל לפהוליטף לי את החזה וזה היה נעים ואז הוא פשט את הבטלדרס שלו ופרש אותו על האדמה בין הבצלים והשכיב אותי עליו על הבטן ונשכב עלי.

שתקתיחיכיתי בשקט.

אסי התחיל להרים לי את החצאית.

ואם אני לא רוצה?” שאלתי אותו.

אבל את רוצה".

רציתי אבל לא רציתי שהוא יגיד לי מה אני רוצה ומה לא.

איך אתה יודע?” אמרתי "שאלת אותי?”

את רוצה?”

לא!” עניתי והוא לא התווכח וקם מעלי ואני קמתי אחריו וסדרתי לעצמי את הבגדים.

חזרנו למכונית ונסענו לבחור אבן ובחרתי וחזרנו אל זלטופולסקי בבנייןלא סיפרתי לו שום דבר ממה שקרה עם אסי.

אבל כשנגמרה הבניה פרץ סכסוך כספי בין זלטופולסקי ואסיאסי טען שהיו לו הוצאות נוספות מעבר להסכם ביניהם ומעבר לחוזה עליו חתמו 'בעיקר בגלל האבנים המחורבנות ההן שאשתך התעקשה לבחוראמר וזלטופולסקי סירב לשלם את ההוצאות הנוספות הללו ואסי סירב לתת לנו את המפתח ואז זלטופולסקי פרץ את הדלת ופלשנו לבית החדש שלנווהיו המון צרות עם חברת החשמל ועם מקורות ואסי איים במשפט.

ואיך זה נגמר?”

כלוםאמרה נופר "אנחנו לא שילמנו ומשפט לא היהאבל עם הטאבו עדיין יש בעיות".

                                                                   מ"ז.

גילי נכנסה למכונית כולה נלהבת ואמרה: “אתה יודע למה לא ראית אותי כאן ולא נסעתי איתך כל השבוע שעבר? הייתי בחינה! בחינה של בת־דודה של גיסתו של בעלי בצפון, במגדל העמק.”

"מה זה חינה" שאל וגילי, לא מאמינה למשמע אוזניה, הביטה בו בבוז ומיד פצחה בהכללות: “אתם האשכנזים בכלל לא יודעים לשמוח ולא יודעים איך לעשות שמח! איך אפשר להתחתן בלי חינה, ואיך אפשר בכלל לא לדעת מה זה חינה!”

הוא העדיף לא להיגרר להשוואות מה כל אחד מהם יודע ומה אי אפשר שלא לדעת. “אז הנה את תסבירי לי," אמר בלי חשק מיוחד ולא שיער כמה פרטי־פרטים הוא עומד לשמוע, ומי בא ומי לא בא ומדוע, ועל היריבויות והחשבונות שבין המשפחות השונות, ובעיקר על ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור שבין עדתה, הטוניסאית, ועדת בעלה, המרוקאית, ואיך אף אחד במשפחתה לא יכול להבין איך היא הייתה יכולה לעשות את הדבר הנורא הזה ולהתחתן עם מרוקאי ואיך אף אחד במשפחתו לא יכול להבין איך הוא עשה את הדבר הנורא הזה והתחתן עם טוניסאית. על שניהם איימו בחרם ונידוי אבל הם לא נכנעו, כמו רומיאו ויוליה בשעתם. “בעצם קוראים לי ג'ולייט" אמרה גילי "אני קוראת לעצמי גילי רק כי זה שם יותר מוצלח כאן בארץ". היא דיברה ודיברה, נושא החתונה היה נושא בלתי נדלה, עד שקצרה רוחו והוא חזר באוזניה על משהו ששמע מפי נופר:

"נשים מתרבות, ממשיכות את החיים, ורק אחר־כך, כשהשיגו את מטרתן החשובה ביותר, מתפנות ליהנות ממין, להתעניין במין.”

כך זה היה אצל נופר, לטענתה.

"אתה כנראה יודע יותר טוב…” הגיבה גילי בלגלוג.

"ואצלך זה לא היה כך? הרי בהתחלה לא נהנית. אפילו כאב, סיפרת.”

"נכון. אצל הראשון וגם אצל זאב לא נהניתי. שיתפתי פעולה התחזיתי נעניתי לרצונם אך לא נהניתי ואפילו חיכיתי בקוצר רוח שיגמרו כבר ושלא יציקו.”

"אז איך קרה השנוי? הרי היה שנוי?”

"היה…”

"עם בעלך? הוא הראשון שעורר את ההנאה משנתה?”

"לאו דווקא, זה קרה קודם. שתי אפיזודות קצרות שדווקא לא מתאימות לי.”

"ספרי.”

"הייתי בת עשרים בערך. הולכת יום אחד ברחוב עם חברה וגבר פוסע מולי. זר אבל נראה מוכר. משהו בו נראה מושך ומוכר ואחרי שעבר על פני הסתובבתי לאחור להביט בו וגם הוא הסתובב. שאלנו אחד את השני מאין אנחנו מכירים. והוא הזמין את שתינו אליו לשתות קפה.”

"ומי הוא היה?”

"אלמן. בן 38. עם שני ילדים. מרגע שראינו זה את זה ידענו שנעשה את זה. הייתה בינינו מין משיכה, כימיה. החברה אמרה לי: זה או אני או הוא.”

"ולמה היא התכוונה?”

"היא מאד התנגדה שייווצר קשר בינינו.”

"ומה קרה?”

"בערב הוא בא לקחת אותי. נסענו אליו והלכנו ישר למיטה. וזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי טוב עם גבר שנהניתי ממין.”

"מה היה? מה נשתנה?”

"היה לו הרבה ניסיון. הוא היה נינוח. עדין. סבלן. לא חזק ותוקפני. לא להוט ונחפז.”

"מה כן?”

"קשה לי להסביר.”

"מתביישת לספר?”

"לא. לא מתביישת אך קשה לי להסביר. זאת הייתה מין כימיה כזאת. משיכה חזקה. רציתי אותו.”

"ואיך זה קרה? ידעת מה הולך לקרות? הוא עשה משהו מיוחד?”

"בטח שידעתי מה הולך לקרות. הוא לא עשה משהו מיוחד אך מה שעשה היה טוב. יודע, הרבה פעמים אנשים רואים בסרטים ובטלוויזיה כל מיני עלילות ואקרובטיקה ונדמה להם שגם הם חייבים לעשות זאת אפילו שאף אחד משני בני הזוג לא נהנה ויש שעושים כך כל החיים.”

"כן.”

"טוב שאנו מסכימים. וזה נמשך שלשה ימים. יותר לא התקשרתי איתו והוא לא התקשר איתי ולא ראינו יותר אחד את השני.”

"ולמה?”

"כי לא היה בינינו שום דבר. אולי אם לא היה הפרש כל כך גדול בשנים… בכלל לא דיברנו ולא היה מה שיקשור אותי אליו.”

"וזה אפילו שהיה לך כל כך טוב איתו?” סיכם, כי הם כבר התקרבו לשער הבסיס שלה "לורנס לא היה מסכים למין סיום כזה."

“שלא יסכים," צחקה גילי "מי זה בכלל לורנס? אצלי הוא לא קובע כלום. ותזכור, מחר תורך!”

מ"ח.

הנסיעה חלפה במהירות כזאת שהוא הגיע למפעל בין הראשונים רבע לשמונה עוד כמעט אף אחד לא היה בעבודה וכבר בקצה המסדרון הארוך צלצול מתמשך הטלפון מצלצל ומצלצל כמו בסיוט עוד פעם ועוד פעם – מהחדר שלו.

“שלושים ושמונה!” הכריזה נופר כשסוף סוף נכנס והרים את השפופרת.

“מה?”

“שלושים ושמונה שניות. השגתי סטופר ואני מודדת באיזה מהירות אני יכולה לגמור. אני חושבת שאני יכולה להגיע לחמש־עשרה".

“כן" ענה והשגיח עכשיו עד כמה שולחן העבודה שלו מבולגן וזקוק לסדר עד יאוש "צעד קטן לאדם.” ושתק רגע והוסיף "מה דעתך להציע מקצוע נוסף לוועד האולימפי הבין־לאומי? אוננות מכשירים או אוננות על מזרן בסגנון חופשי?”

“חכה רגע" התנשפה נופר "אימלה! אוי! עשרים ותשע. אני מתקדמת."

“צעד גדול…” ניסה הוא להגיד עוד משהו אבל נופר שיסעה אותו:

“מכשירים, אמרת? אני עכשיו בשלב הירקות. התחלתי עם גזר ודי מהר עברתי למלפפונים. יש לי כמה מלפפוני ענק ואני מודדת איזה גודל יכול להיכנס לתוכי ומוכרחה להגיד לך שאני די מופתעת מהתוצאות.”

“אולי תנסי לעבור לדלעת, מה דעתך?”

אבל נופר שכבר הייתה מרוכזת במדידה הבאה רק גנחה: “הכי קשה זו הפעם השנייה. אבל אחריה השלישית חזקה כל־כך. ומהחמישית ואילך הקצב רק הולך וגדל… אבל אני חושבת שהפיצוץ הגדול האמיתי יגיע בתשיעית. אימלה!”

“דלעת?” תהתה כשנרגעה קצת "בהתחלה המלפפון קר כזה, ממש לא נעים. צריך לחכות עד שהוא מתחמם קצת, אבל גם אז הוא לא ממש מזיז לי. המדידות שלי מראות שעלי אין לו שום השפעה, אין שום הבדל בתוצאות אם הוא בפנים או בחוץ, גדול או קטן. אני מחכה לך היום בחורשה שביציאה מהעיר ברבע לשש.”

                                                    מ”ט.

“בוקר טוב שחרזדה" אמר לגילי אחרי שכבר התיישבה ליד ההגה חגרה את חגורת הביטחון ויצאה לדרך.

“בלי מילים של בית־מרקחת, ובלי קללות" אמרה, "ובכלל היום תורך לספר".

"זה הפרק האחרון בסיפור שלנו. אנחנו בחדר שלה במגורי סטודנטיות וכבר הפשטתי אותה…”

"אני לא מבינה כאן משהו. בשביל מה לערבב? מדוע לא קודם לגמור את השיעורים ואחר כך ללכת למיטה. מדוע הצביעות?”

"ואיך את? קובעת סדר יום: עד 11:30 טלוויזיה, 11:45 רחיצת כלים, 12:05 מזדיינת?”

גילי צחקה. "תיאור טוב.”

"אז אל תהיי לי כל כך מעשית. צריך רומנטיקה. הכנות. כמה זמן לוקח לך עד שאת גומרת?”

"מהממ. זה תלוי בנסיבות.”

"וכבר היינו שנינו ערומים והיא חיבקה את צווארי והרמתי אותה – “

“– הרמת אותה? אתה מתכוון…”

"ממש הרמתי אותה פשוט קמתי נושא אותה בזרועותי ופתחתי לה את הרגליים ונכנסתי לתוכה והתנועעתי אבל זה מאד גירה אותי ומיד גמרתי.”

"ככה בעמידה? משונה…”

"אף פעם לא ניסית?”

"מה רע בצורה הרגילה?”

"לא רע. אבל כדאי לגוון, לא?”

"מה זה מוסיף?”

"ולמה ללכת למסעדה? ומדוע לערוך שולחן?”

"דוגמה טובה יש בזה משהו.”

"ועכשיו היה מצב מביך. אני כבר גמרתי. ולא רציתי יותר. כל מה שרציתי עכשיו זה להסתלק משם. והיא בעצם רק בקושי התחילה. הרגשתי רגשות סותרים: חובה, צריך, ולא רוצה. ניגשתי למפסק וכיביתי את האור.”

"למה צריך לכבות את האור?”

"את תמיד עושה את זה באור?”

"זה אולי רעיון לנסות בחושך. לפעמים ניסיתי לכבות אבל בעלי אומר לי מה פתאום גם את נעשית לי ביישנית?”

"על מה את אוהבת להסתכל?”

"על שום דבר באופן מיוחד… עליו… הוא גבר די נאה.”

"החושך עוזר לדמיין?”

"אם אדמיין מישהו שכבר הכרתי, זה כמו בגידה. זה לא. אני יכולה לדמיין מישהו שמושך אותי מינית אבל אין לי שום רגש כלפיו, איזה כוכב קולנוע, נניח.”

"אז שכבנו שם בחושך במיטה הצרה והיה חם ולא נוח והייתי צריך לעשות משהו…”

"מה הבעיה?”

"לא בדיוק יכולתי…”

"יש עוד דרכים. חדירה זה רק הדבר הכי קטן שביניהם. שמונים אחוז מן הנשים בכלל לא מתגרות מחדירה אלא רק מהדגדגן, ואתו יש עוד דרכים… אל תגיד לי שלא ידעת?”

"לא ידעתי. עוד לא ידעתי,” ניסה לתקן את הרושם "לא ידעתי שאפשר ללטף וללקק ועד כמה נשים אוהבות את זה. חשבתי שיש רק דרך אחת נכונה, טבעית. ניסיתי עוד פעם וגם זה לא היה מספיק מוצלח…”

"מסכנה. אז היא נשארה כך. רגע. ומה עם אשתך? איך היה איתה אם לא ידעת?”

"דווקא איתה לא היו בעיות. היא גומרת מאד בקלות, וכמעט בכל צורה, ומוכנה לכל דבר. היא גמרה כל כך הרבה פעמים בפשטות בפנים שלא חשבתי ולא ידעתי שיש צורך במשהו נוסף…”

"אשה מעניינת אשתך… אשה טובה. אתה מספר עליה רק דברים טובים.”

"אני רואה מלחייך הסמוקות, המחייכות, שאת מאד נהנית מהשיחה.”

שתיקה.

"תודי!”

"כן. נכון. אני כבר יודעת עליך המון דברים. עליך ועל אשתך. וגם אתה עלי… איזה דברים אינטימיים… בעצם לא סיפרתי כאלה כמעט לאף אחד.”

"ואת מצטערת שספרת?”

"לא אבל אילו זה היה נודע לבעלי הוא היה הורג אותי.”

                                                            נ.

"והיום תורך.”

"די. כבר סיפרתי הכל. אתה כבר יודע עלי הכל.”

"לא. יש סיפורים שלא סיפרת.”

"איזה ממזר אתה. אבל את זה אני לא יכולה לספר. זה כואב.”

"אפוא זה כואב?”

"זה מכאיב לספר. טוב. אני אספר בקיצור אדלג על פרטים ודי.”

"בסדר.”

"זה היה גבר נשוי. אל תהיה לי בשוק… כן, אני. חבר לעבודה מהמחלקה. היינו 'חברים טובים' – הרבה זמן כולם ריננו עלינו ואני הכחשתי… זה נמשך שנים אחדות אבל רוב הזמן לא היינו לבדנו… רק לפעמים. זה מאד קשה להיות חברה של מישהו נשוי. זה יותר סבל מהנאה… זה כמעט אך ורק סבל. אני חושבת שאהבתי אותו נורא. אהבת נפש.”

"הכי מעניין זה הפעם הראשונה. איך נחצה הגבול.”

"היה תרגיל. נשארים בבסיס. אבל התרגיל מתחיל מאוחר, אז עד שיתחיל הלכנו שנינו לסרט – היה לנו זמן – "טנגו אחרון בפריס". ואז הוא הניח את ידו על כתפי והחל לעסות אותה בעדינות… וזה היה נעים… העביר לי צמרמורות בגוף. לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות. אחרי חצי שעה יצאנו, הסרט לא עניין, ואז זה קרה. מה שהיה נהדר איתו הוא שהוא כל כך הבין אותי, חש אותי, הרגיש כל מה שאני רוצה ועשה לי רק טוב…”

"איך הסתדרתם איך מצאתם לכם מקום?”

"זאת לא בעיה. זה היה שלב שעוד הייתי נשארת מפעם לפעם בבסיס, והייתה לי בו פינה משלי. ומאז, כל פעם שהוא היה נשאר לתורנות הייתי נשארת גם אני.”

"זה בניגוד לעקרונות שלך ללכת לסרט ולהניח שילטפו אותך…” לא התאפק, מלגלג.

"לא. בפעם הראשונה זה אחרת. זה הרי לא היה מתוכנן ולא ידעתי – לא ידענו – שיותר מאוחר אנחנו הולכים לשכב. כשיודעים את זה, כשזה ממילא על סדר היום, זה אחרת. אז זה צביעות לערבב.”

"ואיך היה?”

"נפלא נהדר פנטסטי. הוא היה מנוסה ועדין. אצלו התחלתי ללמוד מה זה טוב. הוא היה אז כבר נשוי תשע או עשר שנים. אשתו נחמדה ויפה, דיברתי איתה הרבה פעמים תמיד במבוכה נוראה, ולא היה לי דבר נגדה רק רגשות אשמה. הוא אמר לפעמים שיתגרש ממנה אבל אני לא רציתי בזה. הסיפור הזה הרי היה יכול לחזור איתי אחרי כמה שנים באותה מידה. והכי נורא עם גבר נשוי הוא שאי אפשר לריב איתו.”

"אני לא מבין למה צריך לריב.”

"זה חלק הכרחי מחיי זוג… פורק מתחים.”

"ומה הוא חידש לך שלא ידעת?”

"בכלל לא ידעתי שאפשר ליהנות מזה. עם החבר הראשון אף פעם לא נהניתי וחשבתי שככה זה. ועכשיו עם אחד שאני לא נהנית איתו על הפעם הראשונה אני לא רוצה להביט עליו יותר. דוחה אותי. בכלל מרגיזים אותי גברים שמתפארים ביכולתם והצלחותיהם ואחר כך מתברר שהם לא יודעים מה לעשות ולא גורמים שום הנאה.”

"את מצפה מכל גבר שאת שוכבת איתו לאורגזמה – אפילו בפעם הראשונה.”

"כן. בעצם כן.”

"ואת לא חושבת שזה תלוי גם בך? את פוטרת את עצמך מכל אחריות לעניין. שוכבת שם כמו שופטת ומעניקה נקודות על הביצועים…”

"אתה אולי צודק. אמרת את זה יפה. כנראה שנחוצה הדברות. אבל תשמע. לא סיפרתי את זה לאף אחד בעולם אפילו לחברתי הטובה אירית לה אני מספרת את הכל – את זה לא. שלא תגלה לבעלי.”

"אין חשש. אבל מה גילה לך אותו חבר על עצמך שלא ידעת?”

"את זה לא אגלה לך. את זה אתה צריך ללמוד לבד.”

"מתביישת לספר?”

"לא. אבל נעצרת.”

"את אוהבת שמלקקים לך?”

"לא אפרט.” הסמיקה שושי והוא חשב שאפילו אם זו היא בדיוק התגלית הגדולה שלה הוא בכל זאת לא ילקק לנופר “רק אגיד לך כך: חייבים להיות עדינים איתי. אטיים. רכים. אני בשום אופן לא אוהבת גסות פראות כוח…”

"נדמה לי שכל הנשים כך…”

"לא! דיברתי עם חברות. דווקא יש כאלה שאוהבות את הכוח ואת הגסות של הגברים. לא כולן אותו הדבר.”

"וזה התרחש לפני שתיים ושלוש שנים – למעשה עד שהכרת את בעלך?”

"כן."

"ואם כך, הרי באותו זמן גם היית חברה של זאב?”

"הזיכרון שלך מדהים אותי זכרת חישבת והסקת לבד. אפילו שלא אמרתי. נכון. הייתי חברה של שניים באותו זמן. ואחד לא ידע על השני. בבסיס הייתי שוכבת עם האחד ובבית עם השני.”

"ואמרת על כל אחד מהם שאהבת אותו מאד.”

"נכון. את שניהם אהבתי מאד ושניהם היו בלתי מושגים.”

"וכשהיית עם האחד חשבת על השני?”

"לא! אף פעם לא. כשהייתי עם אחד הייתי רק אתו אם כי דווקא כשהייתי עם זאב הייתי מרגישה לפעמים שאני בוגדת בחבר בבסיס.”

"את שניהם אהבת ועם אחד היה לך טוב במיטה ועם השני לא.”

"כן. ובכל זאת גם אותו אהבתי מאד.”

"והעמדת פנים.”

"כן. וקשה להאמין עד כמה אפשר לא להרגיש. כמה פעמים כבר אמרתי לעצמי "קרש אחד טמבל אחד מה אתה חושב לעצמך" ו"זה סתם לא טוב" והוא – שום דבר. גומר ושואל: "היה טוב?" ואני כמו אידיוטית מעמידה פנים ואומרת כן.”

"אז למה לא לימדת אותו?”

"זה לא תפקידי!”

"ועם בעלך את מסתדרת. אתו טוב.”

"בניגוד למה שאני חושבת כרגיל, שאם גבר מושך אותך לכי אתו מיד למיטה – לו לא נתתי. חודשיים בחנתי אותו.”

"ובסוף הוא הוכיח את עצמו.”

"זה לא כל כך פשוט אך על זה נדבר פעם אחרת, עוד יהיו שיחות רבות. אילו הנסיבות היו אחרות היה יכול להיות בינינו משהו.”

נפרדים בלטיפת יד.

                                                          נ"א.

“שחרזד, זאת המילה? כך קראת לי? אז תדע שהיום התור שלך: הפעם הראשונה שלך."

"…ואז היא הושיטה ידה ונגעה בי, וזה היה נעים ומגרה וכך היא עזרה לי… בכל אופן התפלאתי והערכתי כמה היא נועזת…”

"רגע. וכי יתכן אחרת? בלי זה, איך אתה בכלל מתגרה?”

"הכרתי לפניה כמה בנות שלא עשו כך, שלא העזו, שלא ידעו… אנט שכבה כשק וציפתה שיעשו בה מעשים… לשלוח יד – לא עלה על דעתה. בספרים שהיא קראה לא היה כתוב דבר כזה. את ביישנית?”

"אני תאומים. ביישנית ונועזת. תלוי עם מי.”

"גם אני.”

"בעצם לאף אחד לא סיפרתי מה שסיפרתי לך. יש בך משהו שגורם לאנשים שיספרו לך… תיקח עוד חיילות ונראה מה הן תספרנה.”

"ככה את מוותרת? באמת?”

"הייתי מוכנה לשבת מאחור בצד ולהקשיב. אבל אז הן בטח לא היו מדברות.”

“סיפרתי לך פעם על נילי? חברה של אשתי?”

“ממש לא. מה איתה?”

“הכרתי אותה לפני חמש־עשרה שנה בערך, היא הייתה אז פחות או יותר בת גילך כיום – אישה צעירה, כבר נשואה לבעל חתיך ואימא לשני ילדים קטנים. אישה מאד יפה, אי אפשר היה לגרוע ממנה עין. ערב אחד באנו לאיזו מסיבה והיא הייתה מסמר הערב. מחשמלת. כל הגברים עמדו סביבה וניסו להצחיק אותה והיא עצמה גמישה כחתולה רקדה ופיזזה ונוכחה בכל מקום. ומיד ידעתי שאין לי איתה שום סיכוי.”

“מהממ…" אמרה גילי.

"אבל לא זה הסיפור בינתיים." המשיך "כי היא התיידדה מאד עם אשתי ושיתפה אותה בסודותיה וכך הפכתי גם אני לשותף סוד שקט וסמוי מהעין.”

“אתה דיר באלאק שתשמור סודות," אמרה גילי.

“והיא סיפרה לאשתי שבעלה לא מספק אותה, ושהחתיך הזה שלה לא יודע לנגוע ולא יודע להקשיב ולא יודע לעשות טוב, ושבכלל אינו חכם גדול, וגם בעבודה הוא לא ממש מצליח, ושהיא מצאה לה מישהו שהוא דווקא כן כל אלה ביחד. מישהו מבוגר ממנה בהרבה, ושגם לא יודע עברית כל־כך טוב, אבל מגע הקסם שלו מפצה על הכל.”

“עד עכשיו אין שום חדש בסיפור הזה. זה כבר קרה מיליון פעם לפני כן ויקרה מיליון פעם אחרי כן. אז למה שלא תעזוב לה את בעלה הבול־עץ ותלך לה אל המאהב המושלם שלה?”

“ראשית כי הוא עצמו נשוי ושנית ויותר חשוב, וכל זה קרה כבר לפני די הרבה זמן, כי היא החליטה ששמירה על שלמות המשפחה וטובת הילדים יותר חשובה מסיפוק מיני.”

“אישה הגונה וראויה לצל"ש," אמרה גילי "אבל למה אתה מספר לי את כל זה?”

“כי אתמול בערב היינו אצלם במקרה, והיא סיפרה שבעלה הלך למילואים והביא איתו משם, לאפטר, אליהם הביתה את כל החברה שלו, כולם נשואים, וכל הערב הם דיברו על החברות שלהם ועל ההזדמנות הגדולה שהמילואים נותנים להם לבלות איתן באין מפריע”.

“חדשות בעתיקות," אמרה גילי “כבר שמענו על כל אלה בלי סוף.”

“ופה מתחיל הסיפור," אמר "כי שאלתי אותה: 'וזה לא מעורר בך הרהורי עבירה?' והיא נבהלה בהלה טוטלית. ורק אחרי שהתאוששה אמרה: 'זה נושא קשה מדי לדבר'.”

והוסיף: “הבטתי בה קצת. עורה הזדקן וכמש. קמטים הופיעו בזוויות עיניה וסביב פיה. החיוך שלה לא רק התעייף, אלא נהיה עצוב. לא נשאר בה חשמל. היא התחילה להדליק נרות ביום שישי וללכת לבית הכנסת בשבת".

                                                                        נ”ב.

ואז התקרב החורף לקיצו, והאביב עמד בפתח, האיריס השחור כבר פרח בגבעות הכורכר שבשולי הפרדסים, והחרציות פרחו ואפילו לשון הפר הסמורה הכחילה בין גבעולי אשתקד.

הוא אירח במשרדו אנשי עסקים מכובדים מחו"ל, שבאו לדון בפרטי פרויקט גדול משותף. ובעודו משתדל להיות נחמד מקצוען ואמין צלצל הטלפון. הוא התנצל והרים את השפופרת.

"מה שלומך איך הולך?” זיהה את קול השוטרת הצבאית ועדיין לא קלט כמה הופתע “השתחררתי כבר."

"אני נוסע לארה"ב.” פלט משום מה.

"אז תקנה לי בושם פקו־רבן מר.” אמרה במין מובן מאליו.

"ואתם נותקתם זה מזה. את מתגעגעת אליו?”

"נשרפת בוערת משתגעת. תשמע. הלכתי והצטלמתי צילומי עירום ושלחתי לו.”

"אפוא הצטלמת?”

"אצלי בבית.”

"מי צילם?” לא הצליח להסתיר אבק קנאה.

"חברה.” הרגיעה "ואני רוצה להראות לך את התמונות.”

"מתי?”

"עכשיו!”

“ואיפה אני מוצא אותך?”

“במקום הרגיל, באי־תנועה שלפני העליה."

“שם ב'אין עצירה'. הבנתי. עוד רבע שעה.”

הוא התנצל בחפזה בפני האורחים – מצב חירום – הטיל את המשך הטיפול בהם על סגנו בלי לפקפק אפילו לרגע אחד בכך שהנ”ל יכשיל הכל באיוולתו, ועזב בחפזה את המפעל.

                                                             נ"ג.

ואכן היא עמדה כרגיל אצל תמרור האין־עצירה אבל הפעם בלבוש אזרחי: מעילון שק צחור ענק שרוולים לא מכופתר מהודק למותניה הדקיקים בחגורה לבנה רחבה משתרבבת, מתנפנף סביבה, חושף תחתיו חולצת סריג בצבע טורקיז אפרפר המתעגלת סביב צווארה ונחה לא מהודקת על חזה. אבל מכנסי הג'ינס הכחולים כפרחי לשון־הפר היו דווקא כן הדוקים מאד לרגליה הארוכות, הנתונות במגפי זמש שחור. את שפתיה הגדולות צבעה באדום לוהט מבריק ואת שפעת שערה הצפוף הרך הארוך פזרה ערום על כתפיה. בושה להראות בחברת אחת כזאת.

“תיסע, אל תישאר כאן, מכירים אותי כאן," אמרה עוד בטרם סגרה את דלת הסובארו.

“לאן?”

“כאן זה טוב." אמרה כשעברו בסך הכל לצדה השני של הגבעה, בהמשך אותו הרחוב עצמו, והצביעה על מקום חניה תחת תות ענף ומצל אחד, והוציאה מתיקה מעטפה גדולה צהובה של קודק והושיטה לו.

"יש לך גוף יפה מאד התמונות מגרות אבל הן נגטיב. השדיים נראים כאילו הם חזייה. הראי שוב את התמונה הראשונה – אני רוצה לראות שוב את הקוס שלך.”

"מה??”

"כן. זאת. קשה לראות.”

"כי לבשתי תחתונים! זה נראה כך בגלל שזה נגטיב.”

הוא התבונן בריכוז ובשתיקה בנגטיבים והיא התבוננה בו, בתגובותיו.

ואז החזיר את הנגטיבים למעטפה והשיב אותם לידיה.

"אז איך התגלגל הרעיון?”

“הוא ביקש או אני הצעתי, זה כבר לא משנה. שיוכל לפנטז עלי ולא על הבחורות הערומות מפלייבוי. ודיברתי על זה עם מיכל החברה הטובה שלי יש לה מצלמה היא יודעת לצלם והיא גם ביימה אותי, אבל החלק הכי קשה היה הקטע של הפיתוח. נתתי את הפילם ל 'CSI פיתוח תוך שעה'. המכונה שלהם עומדת במרכז העיר בחלון הראווה ממש בחוץ ושם גם נפלטות ממנה התמונות המפותחות וכולם יכולים לראות, כל מי שעובר ברחוב. עמדתי בחוץ דבוקה לחלון לא זזתי ממנו מחפה עליו בגופי עד שהפיתוח נגמר וראיתי אותי יוצאת שם ערומה ברחוב הראשי תמונה אחרי תמונה פוזה אחרי פוזה וכשזה נגמר רצתי פנימה התנפלתי על הצילומים הכנסתי אותם למעטפה שילמתי וברחתי מהחנות. אני עדיין רועדת.”

“חשבתי שאת יותר גיבורה".

היא הביטה לו ישר בעיניים ופתאום הוא ראה בהן קטיפה חומה עוממת.

“בוא ניסע לאיזה מקום," אמרה.

                                                נ"ד.

לא עלה בדעתו מקום טוב מחוף הים בפלמחים, אצל התות ההוא או לא.

ריקי הציתה לעצמה סיגריה וינקה אותה בריכוז, בהידוק שפתיים, מוצצת את לשדה והוא שלח בה מבט ושאל אם היא משתמשת בסמים.

"רק חשיש, וגם את זה עשיתי רק שלוש פעמים בסך הכל.” פעם ראשונה כשהייתה תלמידת תיכון מאוהבת בת 17. היא רצתה להשתחרר מהמעצורים שלה חשבה שאולי זו הדרך אבל לא ידעה איך זה משפיע ועישנה הרבה ואחר הייתה מעושנת חזק, הסבירה, וקרה לה כל מה שאמרו לה שצריך לקרות: צחקה התנדנדה דיברה שטויות הקיאה פחדה להישאר לבד והחברה שלה מיכל נאלצה לשבת לידה כל הלילה. רק למחרת הרגישה את התרוממות הרוח.

ופעם שנייה כשהייתה בצבא כשכבר הייתה שוטרת צבאית כשכבר הייתה סוהרת כשכבר הייתה חברה של האסיר שלה חמיד הבוגד והיו שם עוד שניים גם הם מם־צדיקים מהבסיס גם הם סוהרים מכלא 4 אחד אמריקאי מייק והשני ישראלי שולי והם הזמינו אותה לדירה שלהם ערב אחד והיא נענתה שיערה שתישאר לישון שם אבל לא התכוונה לשכב איתם והם החליטו לעשן. אז היא הצטרפה אליהם גם וכשהסם השפיע הם שלחו ידיים והיא שלחה ידיים ישבה ביניהם נגעה להם למטה עד שהתעצם בה החשד שהם זוממים משהו נגדה רוצים לשכב איתה בכוח או בזדון והיא ברחה מהדירה שלהם לשכנה ואמרה לה שהיא מעושנת – ונשארה אצלה עד הבוקר. מייק, אמריקאי אדיב, התנצל במכתב ששלח לה אך שולי ישראלי שחצן התרברב בין החברה ששכב איתה ושיש לה פטמות גדולות, מה שבכלל לא נכון.

ופעם שלישית לא מזמן עם מישהו שעליו לא תספר לו עכשיו ושמעשן כל הזמן. והיא לא יודעת מה היה לה היא נתקפה דברת לא חדלה מלדבר ובעיקר תיארה את האורגזמה שהייתה לה לפני שעישנה.

"אבל את יודעת מה הכי מעניין – הכי מעניין תמיד זו הפעם הראשונה. הפעם שבה חוצים את הגבול.”

"הייתי בקושי בת־שבע־עשרה – אני התחלתי עם הדברים האלה מאד מאוחר – היינו שנה חברים וערב אחד ישבנו יחד על ספסל בשדרה ואני הייתי עם חולצה כזאת שנסגרת בשרוך והשרוך לא היה מהודק כל כך. משהו אולי הציץ לי למרות ששלי הם כאלה פיצי. ועד אז היו רק נשיקות ואני לא הרגשתי כלום. ידעתי שאני צריכה להרגיש משהו אבל לא הרגשתי. ובאותו ערב הוא העז, שלח יד לחזה, לחולצה, שנפתחה, והוא מצא… ואז זה תקף אותי בפעם הראשונה. ומאז רציתי את הגוף שלו קרוב לגוף שלי. הרגשתי משהו חדש ולא ידעתי מה קורה איתי. זה היה חדש ונהדר. אחר כך עשינו את זה הרבה פעמים. אבל ההרגשה הזו לא חזרה ולא ידעתי כיצד למצוא אותה שוב.”

"ומה שאני רוצה זו דירה משלי, אולי עם עוד שותפה, אני אוכל להרשות זאת לעצמי עם 400,000 לחודש, ולהיות עצמאית. אני לא רוצה להתחתן אני לא רוצה ילדים אבל אני גם לא רוצה להסתכסך עם הורי אני זקוקה להם גם חומרית וגם נפשית והם לא מוכנים לשמוע על כך שאעזוב את הבית בלי להתחתן ואני יודעת – זה מה שאני מתכוונת לעשות – שכשאני אתחתן אני לא אהיה נאמנה לבעלי אני אבגוד בו. אני לא רוצה רק בחור אחד ולא להכיר אחרים. אני צריכה למצוא מישהו שיהיה סבלני מאד אלי, לא קנאי, שפשוט ייתן לי את החסות ואת הכסות לה אני זקוקה. ולזה ההורים לא מסכימים.”

"ועל מין את יכולה לדבר עם הוריך?”

"דווקא כן בלי בעיות תמיד הם חופשיים בזה גם אבא (שלפעמים לא יודע כמה אני מבינה) גם אימא, הורי די צעירים, אתה יודע? אבי בן 45.”

"אז כשהחלה ההתעוררות, התחלת להתעניין, לקרוא, ללמוד, או שהכל התפתח באופן ספונטני?”

"באופן ספונטני. פעם אחת, הייתי בערך בת 16, התחלתי לאונן. זה היה טוב ורציתי עוד אבל גם הייתה בעיה. התחרטתי והתביישתי אחרי כל פעם שעשיתי את זה. זה היה טוב מכדי להפסיק אבל גם עם טעם רע אחרי. גם, מצחיק, הייתי בתולה ופחדתי לפגוע בעצמי, להרוס לעצמי את הבתולים. לא הבנתי. זה עבר רק עם חמיד כשהתחלתי לספר לו איך ומתי אני מאוננת כל פעם אחרי שעשיתי את זה. הוא סיפר לי ואני לו.

לא לכל אחד אני מספרת. אני עדיין מתביישת לדבר על זה. רק לחמיד ולך (קצת בגלל שאני יכולה לדבר איתך על דברים שאני לא יכולה עם אחרים וקצת בגלל השאלות הלוחצות שלך).”

המכונית נעצרת מול הים חוף פלמחים אל פני הגלים.

ועוד לפני שמשתררת דממה וללא מחשבה, כאילו רק זה המעשה לעשותו, הוא שולח ימינו נוטל את כפה מניחה על ירכו ואין בה קורטוב של התנגדות או רצון, כאילו עוד לא קלטה או כאילו זה בדיוק מה שהתכוונה שיקרה, והוא מעביר את כפה לשמאלו ומקיף בימינו את כתפה ומצמיד אותה אליו בקלות והיא נעתרת שערה על כתפו ונשימתה קלה.

"כך טוב." הוא אומר.

"ספר לי על הים,” היא מבקשת.

והוא אומר כי לים יש זמן, ואף על פי שהוא כבד ואטי וזקן – הוא עוד יגיע, יגיע אליה.

"ועוד קצת להתקרב אי אפשר, כי המהלכים ומעצור היד מפריעים.” היא אומרת.

הוא מרפה ממנה לרגע, והיא נחלצת מידיו ונצמדת לחלון המכונית. מביטה בו במבט מודד, נוזף ומתרצה.

"נעבור למושב האחורי?”

"לא.”

"שם נוח יותר.”

"גם כאן טוב.”

"אבל הידיות…” והיא מושיטה את ידה דקת האצבעות ומכוונת אותן בזריזות כך שלא יפריעו. נראית בקיאה בעניין ומבינת דבר.

וחוזרת אליו נלחצת ומתרפקת.

ואחר הוא שלף את המצלמה מתא המטען והם יורדים חבוקים אל החוף יד על מותן וראש אל כתף. והיא נלהבת להצטלם, מתעופפת בקצף הגלים בתועפות הרוח.

"תסירי מעיל.” הוא אומר והיא מסירה, ומתגלים מכנסיה הלא רכוסים, ומתניה הצרות להדהים מעל עכוזים מלאים מפוארים.

קליק. "ועכשיו תסירי את החולצה.”

"לא" היא מחייכת.

ובאה לבין זרועותיו לחיבוק. חיבוק מחמם. והיא נמסה. וזרועותיה מאמצות אותו אליה. ולחיה מתרפקת על לחיו. "עורך אפרסק ומשי". במשהו כה עדין כה לוהט כה ממיס כה מדויק לא נגע מימיו. אפילו טעם הטבק בפיה נכון פתאום מעורב ברוק ובניחוח הלימון בו חפפה את שערה. והוא בטוח שזו רק התחלה שזו רק הבטחה ושלא צריך לדחוק את הקץ והם עולים לחזור.

                                                       נ"ה.

"גילי, חשבתי על השדיים שלך כמה פעמים.”

"מה חשבת?”

"שאני רוצה לראות אותם.”

"אולי בקיץ תזכה לראות אותם.”

"באיזו הזדמנות?”

"בים או בבריכה.”

"מה, תזמיני אותי?”

"כן, אבל בנסיבות מהוגנות לחלוטין. אולי נקבל במכרז את מזנון הבריכה העירונית.”

"מתחבאים להם שם אחרי חולצת הטריקו שמתחת לחולצת החאקי.”

"אני מסתובבת בחולצה הזו במשרד.”

השיחה מתגלגלת לחיות, ומוזכר בה גם הים הצהוב, הלוהב, של חרדל הבר המקיף עכשיו את הכביש. וגילי אומרת: "תשמע בדיחה: החמור והאריה מזדיינים בתורות. החמור נהנה מאד האריה לא. כשהחמור גומר הוא שואל את האריה למה הוא לא זז ולא ענה לשאלות שלו. והאריה אמר: 'כי זה מילא לי את הגרון'.”

"את מביטה על זין של חמורים? מה דעתך?”

"מגעיל. לא מביטה. ואתה?”

"כשהייתי קטן זה היה עוצר את נשימתי. בעיקר שכולם רואים מה הוא זומם.”

"כן. תגובה של גבר. אותי זה מגעיל.”

"תגידי את המילה.”

"לא.”

"תגידי.”

"בעלי מנסה לשכנע אותי כל הזמן שאגיד ואני לא מסכימה אז אתה חושב שאתה תשכנע אותי בשתי דקות? אגב, אתה יודע, עכשיו אני כבר מרגישה מספיק בטוחה כדי לגלות לך – את הסיפור בו התחילו השיחות שלנו, שמישהי "ריפאה" את תמיר מאינאונות ועכשיו סוף־סוף עומד לו – פשוט המצאתי כדי שהשיחה תהיה יותר מעניינת".

וכבר פרידה. הוא שולח יד מהססת ללטף פניה והיא מתחמקת במהירות אך משהה את ידה רגע ארוך בידו.

ושתי דקות אחרי כן כבר צוהלת נופר בטלפון, עוד בטרם התיישב, ואומרת דרך אגב שמחר תהיה לה הופעה בעיר ושהיא זקוקה למקום להחליף בגדים ולהסתדר לפניה. “אין שם חדר הלבשה?” תמה, ועדיין לא תפס מה היא מבשלת.

                                                            נ"ו.

בתשע בבוקר ישיבת הנהלה. עמוס בן־גבריאל מנהל אגף שיווק מספר על המתרחש בתערוכה השנתית של הענף בקליפורניה. חברה חדשה, מישראל, מהישוב השכן, מציגה בו את המכונה החדשה שפיתחה וטוענת כי ההספק שלה גדול פי שבעה מהספק המכונה שלנו. הלקוחות צובאים על דוכנם. סביב השולחן דממה, הלם. הדממה נשברת על ידי המנכ”ל שערך חישוב מהיר על פיסת נייר ומודיע לנוכחים: “הטענה הזו היא בניגוד לחוקי הטבע. זה פשוט בלתי אפשרי. הם רמאים.” ומנחם, הנשיא, אומר שהוא בטוח כי הם גנבו את הידע מאיתנו. אחדים מחברי ההנהלה הציעו להתקשר למשרד חקירות כדי לאתר את המדליף ולמשרד עורכי דין כדי לתבוע את הגנבים. הישיבה ננעלת בשתי החלטות: האחת להקיף מידית את המפעל בגדר גבוהה ולשים שומר בשער שיפקח על הנכנסים ועל היוצאים; והשנייה שמעכשיו יש לעבוד יומם ולילה על פיתוח המכונה החדשה כדי שתושלם בקרוב ותהיה לנו תשובה הולמת לתחרות. הנסיעה הקרובה שלו לחו”ל מבוטלת כדי שלא יאבד זמן.

כשחזר מודאג לחדרו – מצא על השולחן פתק שכתב דוד, המהנדס החדש: “רותי התקשרה ואמרה שהיא בבית" וכבר הוא בסובארו הזריזה בדרך אליה.

היא מכינה להם בשלווה קפה של בוקר.

במכנסונים, בחולצה כחולה, מרושלת.

בת ארבעים ואחת ורגליה צחות וחטובות ועורן ענוג ולחיה חלקות וכמעט שאין סהרונים מתחת לעיניה ואיזה שביב סגול מזדכך ונעכר בהן חליפות, משהו מעין הסנאי חומד השזיפים, שלא יתפתה לך, שלא תשיגהו.

קנקן הקפה וטס העוגיות ביניהם. וריחוק לא מובן. הוא תוהה אם כושרו להבין דבר מתוך דבר פגום. כי המסר כל כך מבלבל מטעה דו משמעי. הוא לא מבין במקרה הטוב. הוא נדחה – לאט אבל בטוח – במקרה הרע.

והשלישייה ברה מינור של מנדלסון ברדיו, האנדנטה, בפסנתר עורג, מתרפס, בנשמה פורחת.

"אני רוצה להשעין את ראשך על כתפי לחבק את כתפך לשמוע את נשימתך הסודית סמוך לאוזני אני מת מגעגועים אליך. בואי תשבי על ידי," הוא אומר לה בלי קול פעם אחר פעם, רומז בידו בלי להניע אותה משותק לחלוטין.

"החולצה שלבשת היום מתאימה לך," היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, "לא כמו זו שלבשת ביום רביעי. אני נורא רגישה לזה".

"ורציתי לשאול על הדבר ההוא שנתתי לך לקרוא. מה דעתך".

אבל היא כבר שכחה מה זה היה. ("שתי נערות חדשות שהגיעו? זה היה כבר מזמן לפני פורים ואינני זוכרת מה חשבתי. בכלל, את כל הדברים הללו כבר סיפרת לי ואין הבדל בין מה שסיפרת ומה שכתבת. זה לא ממד שונה. וגם אין לי זמן.")

"אז בינתיים שלום אני חוזר לעבודה," הוא אומר לה ולא מספר לה מה חלם עליה בלילה.

אבל לפנות ערב, הוא עושה הפסקה וקופץ לרגע לביתה, לתת לה ספר שבקשה, ומוצא אותה בגינה, מנכשת עשבים.

"אחרי שהלכת עשיתי כיף לבשתי בגד ים שכבתי על הדשא והשתזפתי. עכשיו אני מנכשת עשבים אני אוהבת את זה. והנה בא בני החייל." "טוב אז אני אמוג לי." " אל תימוג" היא אומרת והוא הולך לדרכו.

נ"ז.

וגם נשאר טעם של עוד, זו הייתה רק ההתחלה, אבל איפה היא בכלל, איפה מוצאים אותה. עכשיו מתברר לו שאין לו שום דרך ליצור קשר עם ריקי.

אז ביום ראשון הוא מפסיק, לעת ערב, את העבודה ההיסטרית במעבדה ומחנה את הסובארו ליד המדרכה שממול שער הכניסה לתיכון "רון" ללימודים אקסטרניים, מדמים אותה ומאפיל אותה, ואורב. השלמת בחינות בגרות לחיילים משוחררים, זה קצה החוט בו הוא נאחז. זה כל מה שאמרה כבדרך אגב, שנרשמה ללימודי ערב בתיכון רון.

והוא מחכה מול בית־הספר עד 7.30 בערב, עמוק לתוך החושך. וגם ביום שני, בגשם הנורא שיורד. וביום שלישי הוא משוטט בנסיעה איטית בסמטאות שבין האין־עצירה, משער שהיא גרה בקרבתו, ובית הספר. אולי יפגוש אותה הולכת משם לכאן או מכאן לשם.

וביום רביעי יש שינוי, כי ביום רביעי מורה לו נופר לחכות לה בתחנת הדלק שבכניסה לעיר. היא בדרכה להופעה.

והוא מגיע לשם עם חשכה ומבחין בוולוו הסגולה שכבר ממתינה לו בפינה אפלה ומתגנב אליה למושב האחורי ונופר כולה שוקקת עטופה בצמר אנגורה משובח ומשי נצמדת אליו מנשקת את אוזנו ולוחשת לתוכה שמצאה מקום. אתה יודע היכן, היא אומרת. שם היא תחליף את בגדיה. ועכשיו היא באמת ממהרת, אין לה זמן, נמשיך בפעם אחרת, טוב?

הוא יוצא מהוולוו, היא נוסעת לה, והוא חוזר לסובארו ונוסע לתיכון רון, רק דקת נסיעה אחת מתחנת הדלק, והפעם משאיר את הסובארו ברחוב ונכנס לבית־הספר עצמו וכשעוד חום פי נופר באזנו, מגע ידה על פניו, טעם נשיקותיה בפיו, הוא מוצא את ריקי בין כל מיני פספוסים, יורדת במדרגות לקראתו ופניה המופתעות מתלקחות אליו כלפיד:

"אתה! מה אתה עושה כאן!”

"אין לי דרך להתקשר אתך.”

"הייתי נורא עצובה וירד גשם.”

במעיל רוח כחול בצעיף מפוספס בעור אפרסקי במבט משתומם ונשענת על המעקה היא מתקרבת אליו זרועה שלוחה אליו מביטה בעיניו משכרת ממגנטת.

"חשבתי שאתה נורא רחוק.”

"לא הנסיעה לחו"ל התבטלה וחיפשתי דרך להתקשר איתך להגיד לך ולא הייתה לי. אי אפשר."

"אני אתקשר. אני אתקשר.”

"אל תלכי לי לאבוד.”

"ואיך ידעת שאני כאן? אה, אמרתי. אבל איך זכרת בכלל?”

"זכרתי. וגם ביום ראשון חיכיתי בכניסה, אבל לא ראיתי אותך.”

"כי באתי עם חברה במכונית.”

"איזה פספוס. זה נורא. אל תלכי לי לאיבוד.”

"אני אתקשר.” היא חוזרת ואומרת ועיניה אורות.

הם יורדים יחד במדרגות. יוצאים יחד לרחוב. מבטה מתלבט אם ללכת למשימתה או להמשיך וללכת איתו.

"ומה עם התמונות שצילמת?”

"עוד לא פותחו. הסרט עוד לא גמור.”

"נכון. אני מבינה. באמת חבל עליו. אבל אני מוכרחה לברוח עכשיו. להתראות.”

גם אני יכול.

                                                               נ"ח.

"הייתי רק בחזיית בגד הים ולבשתי ג'ינס חדשים וזה הכל” אמרה גילי בבוקר "והוא התפרץ לחדר לא אמר מילה רק חיבק והידק אותי אליו ואני נאבקתי איתו בכל כוחי. לא צעקתי, נאבקתי, אחר כך היו סימנים של צבע הג'ינס על המיטה ועל הקיר… בסוף נשכתי אותו ביד עד שירד לו דם ורק אז הוא עזב אותי. ואחר כך הוא עוד ליווה אותי לאוטובוס ואפילו אמר לי בצחוק שהוא מעריך נשים שלא נותנות בפעם הראשונה… אני הייתי המומה ולא יכולתי לדבר לא סיפרתי על זה לאף אחד אפילו לא כתבתי על זה ביומן שלי. היומנים שלי היו מגוחכים כי לא הייתי כנה וגלויה בהם…

התחלתי לאונן בגיל שש עשרה בערך זה קרה מעצמו לא ידעתי כלום ולא הבנתי איך זה קורה. בכלל לא ידעתי אז כלום. חשבתי שנכנסים להריון מנשיקה. וכך חייתי ממחזור למחזור… פעם אפילו אחר לי… אבל על זה כבר סיפרתי לך. אחר כך קראתי באיזה ירחון, שאינון זה רע, שזה מביא מחלות, מסוכן… כך חשבו פעם. רק אחר כך מצאתי את דו"ח הייט ב'לאישה' ולמדתי מה האמת.”

וברגע שהוא מגיע לעבודה כבר נשמע צלצול הטלפון, על כל המסדרונות:

"ובאתי אליכם הביתה וצלצלתי בדלת והכלבה נבחה. רק הוא היה בבית ואמרתי לו שאני רק רוצה להחליף חולצה. ואז הוזמנתי לחדר השינה – פעם ראשונה שהוזמנתי לשם – ובינתיים הוא עשה תה ואני הלכתי לשירותים והיה לי מאד נוח (כמו כלבה שטובעת סימני טריטוריה, חשב) ואחר כך הוא הראה לי את הצלקת וסיפר איך זה קרה ואיחל לי הצלחה – אבל – "

"אבל?”

"אבל לפני שיצאתי היה עוד דבר אחד קטן כשכבר עמדתי לצאת כשלבשתי את המעיל. נורא רציתי, לא יכולתי להתאפק. חיבוק. חיבוק אחד. ויצאתי. אתה לא כועס?"

"כבר התרגלתי," אמר, נמנע כדרכו מעימות "שיהיה לך יום פורה ושקט ולהתראות.”

ובאותה עת עצמה, כשעוד טעם אזני בפיה, ונשיקותיה, ומגע ידה, על פני, חישב, שיחרתי אני אחרי ריקי התייחמתי עליה והיא קרבה אלי כמטחווי חשמל. ובשיעור תורה בכיתה ג' נאמר עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה תתבייש לך כתה ג' כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן עוד תראי עוד תראי

גם אני יכול.

                                                            נ”ט.

ולמחרת ריקי דווקא כן צלצלה אליו לעבודה והם קבעו שעה מדויקת באין־עצירה והוא עזב את ישיבת ההנהלה הנרגשת והכל ויצא.

עוצר ליד התמרור עצמו ולא מדומם מנוע מתחת לאף של שוטר התנועה עם הרדאר האורב במעלה הרחוב. כבר חמש דקות שהשוטר לא לכד אף־אחד ומרוב תסכול תכף ייגש לטפל בו, הוא יודע, הוא שעוד תלוי ועומד משפט תנועה נגדו בירושלים. וברגע שהוא בטוח שכבר אי אפשר יותר ומשלב הילוך לזוז משם היא מגיעה. לבושה באיזה מכנסיים רחבים בוורוד מזעזע ועיניה קרועות בכחול מוגזם, צעקני, והיא קצת נבוכה ורוצה להתגנב מהר למכונית.

"לא רציתי שתדע מהיכן אני באה."

בית הוריו אינו רחוק משם והוא פנוי וריק הבוקר והמפתח בכיסו אבל גם הוא לא רוצה להשאיר עקבות, גם הוא לא רוצה להותיר נתיב ממתקים אחריו. אילו היו לו כסף וזמן היה מזמין אותה עכשיו לקפה מפואר על הטיילת ואחריו לחדר במלון יפה אבל אין לו לא כסף (רק חובות) ולא זמן (בטח כבר מישהו מחפש אותו). רק סובארו יש לו, וגם הוא של העבודה. יש חדר ריק על יד הספרייה של המחלקה לאלקטרוניקה, הוא נזכר.

"ניסע לקמפוס?”

"אבל לאחת כמוני לא יתנו להיכנס."

"כשאת איתי תוכלי להיכנס לכל מקום. ומה החדשות?”

"בלילה הרגשתי טוב אחרי הפגישה שלנו רציתי לשתות משהו איזה ויסקי אבל היה רק וודקה לימון אז שתיתי נהניתי אחר כך ישנתי ואז צלצלתי לחמיד בכלא וסיפרתי לו. אני רוצה לספר לו כל מה שקורה לי והוא כעס. והוא גם לא מרשה לי לשתות. הוא כעס אני בכיתי אני לא רוצה שיכעס עלי ואני גם לא רוצה שיגיד לי מה לעשות. למה אסור לי לשמוח? למה איני יכולה להגיע לאהובי?”

"מאז התמונות לא בא לו רעיון חדש?”

"כן. עכשיו הוא רוצה שאני אכתוב לו מכתבים ארוטיים. שאני אכתוב לו במפורט במדויק מה אני רוצה שהוא יעשה לי ושאני אשתמש בכל המילים…”

"וכתבת?”

"לא. לא יכולה.”

"ובטלפון את יכולה? בטלפון את פתוחה?”

"בטלפון? כן, אוהו… אבל לכתוב? זה כבר דבר אחר… לכתוב אני לא יכולה.”

“אז יש לך טלפון?” הוא קופץ על המציאה.

“לא, אין לנו טלפון בבית. זה הכל מהטלפון הציבורי ברחוב, הטלפון שמתחת עץ השסק שמול האין־עצירה."

השומר מזהה אותו והשער לקמפוס נפתח.

"כאן הספרייה כאן התכוננתי לבחינות ומרוב לחץ אוננתי.” הוא מספר לה.

אך לה לא נוח במקום החשוב הזה. היא מסרבת להיכנס לחדר הקטן הריק ולהגיף את הדלת אחריהם.

"שאחזיר אותך הביתה?"

"לא אל תעשה את זה אני כבר רוצה עוד. ומה עושה אשתך? אנחנו לא מתאימים אנחנו כל כך שונים וזה מה שמושך. תשמע: סיפרתי לך שביום שישי הלכתי למועדון יפה עם חבר לשעבר, עם הראשון ששכבתי אתו, ההוא שלימד אותי לאונן בפניו? הלכתי איתו, רציתי לבלות, פעם אהבתי אותו ואי אפשר סתם לגרש אנשים, אז רקדתי איתו במועדון מול אחת המראות ופתאום ראיתי אותו מהגב והוא היה כל כך לא מושך. לא רציתי אותו. לא ידעתי מה אני עושה איתו בכלל. ואחר כך החברה שהייתי איתה רצתה לישון עם מישהו שפגשה במועדון, אז יצא שגם לא יכולתי לחזור אליה וגם לא יכולתי לחזור אלי הביתה (כי הורי חשבו שאני אצלה – סידרתי אותם כי למועדון הם לא מרשים לי ללכת). ולא נשארה לי ברירה, לא היה לי איפה להיות, הייתי מוכרחה ללכת איתו לדירה שלו. היה לי נורא קר. אני בטוחה שהיה לי כל כך קר כי לא רציתי אותו. ביקשתי שיעשה תה ובינתיים נכנסתי למיטה. ועד שהוא בא הסתובבתי לו עם הגב ונרדמתי. והוא בא ושכב לצידי וחיכה וחיכה ואני ישנה, מתנכרת, זה מאד מעליב – אבל לא רציתי אותו. ואחרי אני לא יודעת כמה זמן הוא העיר אותי ואמר לי התפשטי. ואתה צריך לדעת שהוא כזה סוטה ותמיד היה אומר לי, משהתחלנו, 'צאי מהמיטה, עמדי באמצע החדר והתפשטי כמו בסטריפטיז. שאני אראה לך מכל הצדדים.' ואני, כשאני אוהבת, אני מוכנה לעשות כל דבר, כשאהבתי אותו הייתי מנשקת כל פינה בגוף שלו. ואחר כך אמר לי שבי מולי ואונני, ואוננתי.”

"וגמרת?”

"לא. לא גמרתי כי לא יכולתי להתרכז. ואחר כך שכבתי איתו ונתתי לו לגמור, כי אני כבר לא אוהבת אותו.”

הוא לא מרגיש שהיא אחוזת חרטה, שהיא מתנצלת, שהיא מתלוננת, אולי להפך, הוא חושד בה שהיא מתפארת, והוא גם לא מנסה להבין מה היא מספרת לו בין השורות. דעתו נתונה למשהו אחר:

"הבטת על הקוס שלך בראי? בדקת אותו?” זה מעניין אותו כי נופר סיפרה לו בפרטי פרטים איך חקרה את שלה עם ראי.

"לא, הוא לא יפה.”

"הפרטי שלך לא יפה או שהם כולם בכלל לא יפים?”

"חמיד אומר ששלי יפה כמו פרח, כמו שושנה. אבל הם כולם כולם לא יפים.”

"וכשנתת לו להביט, במשרד בכלא 4, זה היה עם התחתונים, כמו בתמונה שהראית לי?”

"לא, הייתי מורידה אותם לפני זה.”

"ואיך הייתה הפעם הראשונה?”

"עם חמיד?”

"לא, עם הראשון הראשון.”

"הוא היה הבוס שלי. הייתי בת 19. כן, מה שאתה שומע. אני דווקא התחלתי מאוחר בשכיבות, בגיל כזה מבוגר. גמרתי בית ספר, קבלתי עבודה במשרד לביטוח, והבוס שם עלי עין. שמעתי אותו אומר בטלפון "איזה מזכירה סקסית יש לי". ואח"כ אמר לי לבוא איתו לבית של איזה זקן לקביעת שווי התכולה, כאילו צריכים בכלל ללכת לבית הלקוח לשם כך. ומשם ניגשנו ליפו, לחוף הים, והוא חיבק אותי ונישק אותי והתרגש כל כך עד שגמר במכנסיים.”

"אפשר להבין אותו… הדברים העגולים האלה… את משגעת. עגולים, חלקים, רכים, 150% אישה. אש. חשבת שדם יכול לבעור?”

"ביום רביעי כשבאתי לבית־ספר הבטתי סביב סביב, קיוויתי לראות אותך מול הכניסה, חשבתי שאם לא תהיה שם אתאכזב…”

"הייתי…”

"ואמרת שאתה רוצה לחבק אותי… מצחיק אחד. הייתי כזאת עם דובון וג'ינס.”

"הרגשת כמה רציתי? כמעט קפצתי מעורי אליך. כמעט התפוצצתי… הרגשת כמה חשמל היה בינינו?”

"הרגשתי…”

"ומה היה אחר כך?”

"אחר כך עשינו את זה כמה שרק יכולנו. היה שם חדר ריק אחרי המשרד עם שק שינה שם הוא היה נח בצהרים ואני הייתי מצטרפת אליו. אבל אף פעם לא עירבנו יחסים ועבודה, אפילו העלאת שכר לא באתי לבקש ממנו לא רציתי לערב יחסים וכסף. ויום אחד התאהבתי במישהו אחר, והפסקתי איתו, והוא לא יכול היה להבין מדוע… מה יש… למה אני לא גם איתו…”

"את אוהבת להתפשט? להיות ערומה?”

"אה… כן. כשאני לבד בבית אני הולכת הרבה עם תחתונים זעירים כאלה, ביקיני, וזה הכל.”

"אני רוצה לראות את השדיים שלך. אני מת עליהם. מה צבע הפטמות?”

(מותחת בבוהן את מפתח החולצה, מציצה פנימה) – “חום.”

"והם גדולים או קטנים?”

"קטנים.”

"ואת אוהבת שמלטפים אותם.”

"כן, מאד.”

והוא הושיט את ידו תוך כדי נהיגה וליטף את חולצתה, מצא קימור פיטמה מתחת לבד, והסתלסל סביבו.

"אני נורא טוב בלנשק אותם בללטף אותם…”

"אוי, אל תדבר כך…”

"הנה הים. ניגש לכאן?”

"כן.”

"מול החוף חונות כמה מכוניות, נמצא לנו מקום בצד…”

והוא החנה את המכונית, לא רחוק מאותו התות, דומם את המנוע, ובו בזמן מלטף את רגלה, מעביר ידו בין ירכיה, מלטף את תפר המכנסיים שבין רגליה.

"בואי נעבור למושב האחורי אנחנו מוכרחים להיות יותר קרובים…”

"לא.”

אבל הפעם הוא לא מוותר, הפעם הוא יוצא מן המכונית, הולך סביבה, פותח את הדלת, והיא קמה ממקומה ויוצאת אליו והם מתחבקים חזק. גופה רך דק גמיש טרי עסיסי חם, כולו שוקק, כולו שדיים ירכיים חיק זרועות עדינות שער מסתבך. היא כובשת פניה בחזהו עוצמת עיניה ורוח ים אביבית מלטפת אותם. הוא לופת ביד אחת עכוז מעכוזיה, גמיש כבלון מנופח היטב – איזה תחת נהדר יש לך – לא גדול מדי? – לא – הוא לופת את כדורה השני ביד השניה – הוא נהדר ואני רותח! – והכניס את ידו מתחת לחולצתה בגב ומצא עור קטיפה רך וחלק חסר קפלים עור תינוקת – הנה הדבר האמתי!

הוא פותח את הדלת האחורית היא נכנסת ראשונה והוא אחריה. סוף סוף.

היא משעינה את ראשה על כתפו והוא מחבק כתפיה מלטף בטנה והיא נאנקת מתענוג – "אני רוצה לנשק את השדיים שלך" – "לא" – הוא מחפש דרך להסיר את חולצתה, היא לובשת מין אוברול וחולצת כותנה ונדמה לו שלפשטם מאד מסובך, הוא מתיר מין חגורה שקשורה לה מאחור – "אל תעשה זאת" היא אומרת – והוא מציץ לה דרך הצווארון – "אל תציץ לי" היא אומרת – והקול מזמין, מבקש. ואז היא פשוט בעצמה מושכת את הבד הזה הלבן, את המטלית, למעלה, ואין מתחתיו חזייה ואין כלום ושדיה מתגלים והם קטנים מאד מוצקים מאד זכים ופטמות זעירות חומות ככפתורים עליהם זוהרות בשמש מעוטרות בשתיים שלוש שערות פלומה והוא משקיע בהם ראשו חלום מתוק מציף אותו והוא סוגר את כל שדה בפיו גומע אותו לתוכו לשונו משתלחת בלקיקה בשפעת רוק בחלק ולח ומתפרע והיא באנחות רמות במלמול זה טוב זה טוב זה נהדר אני רוצה אני רוצה עד שהוא פשוט אומר לה נשקי אותי ונמשך לפיה. ומגשש בשפתיה והן פוזזות אליו טעם רוק מתוק מעורב בטבק במושק וזה נעים לו פתאום אף כי הוא שונא סיגריות ועישון ובהתחלה פיה אינו נפשק לגמרי לשונה מסיירת, דוחה ומקרבת, מקרבת ומרחיקה ופתאום זה דבר שכמוהו טרם הרגיש פיה שואב אותו לתוכה מסתער לתוכו לשונה מגיעה לגרונו ידיה מרתכות אותו לשדיה לבטנה הוא גומר במכנסים והיא אינה מרפה ממנו עת ארוכה.

                                                            ס.

צריך כבר לחזור. יש עוד מליון דברים לעשות.

הם נוסעים בשתיקה בין פרדסים ומשוכות צבר. הטייפ מנגן את הפרק השני של סונטת האביב של בטהובן. הוקלטה בכיתת אמן שנתנו ג'ינה בכאואר ואייזק שטרן במרכז למוסיקה ירושלים. שני אמנים מבוגרים, כבר אחרי שיאם, כבר די שמנים ולא ממש זוהרים, כבר לא ילדים רומנטיים, ופתאום נחה עליהם הרוח זוכים לשעת חסד ומגלים את תמצית הליטוף.

בהצטלבות עם הכביש הראשי עומדות זונות אחדות מחכות למכוניות של ערבים מעזה.

וריקי אומרת: איך הן יכולות למכור את הדבר הכי יפה שיש, זה לא נורא?

וגם: יש לך עיניים יפות.

וגם: לי אין התחיבות כלפיך ולך אין כלפי.

הוא סיפר לה על הפעם הראשונה המחורבנת שלו והיא שאלה: אז למה לא ניסית פעם שנייה?

וגם: אני מבינה למה היא התכוונה וכשאני רוצה להיות קרובה למישהו גם אני רוצה שהוא יהיה בתוכי.

וגם: ועשית לי טוב נורא כיף.

ואז ממש לפני שהוריד אותה קרוב לביתה על יד האין עצירה:

"סדר לי עבודה אצלכם.”

ס"א.

ושלשה ימים עברו ואין קול. אין מילה אין אות נעלמה.

וגילי אמרה: “ביקורת על הסיפור שסיפרת לי? אני מבינה אותך, במצב שנוצר הייתי נוהגת כמוך. אני רק לא מבינה למה לא הלכת עד הסוף? בטח נשאר טעם של עוד. והיא – שקרנית. סיפרה לך את כל המעשיות האלה כדי לעשות עליך רושם. היא ידעה כנראה שיהיה לה טוב איתך.”

"ומה צבע הפטמות שלך?”

"איזה מין שאלות יש לך אני לא זוכרת הן בהירות אבל אני לא זוכרת אם וורודות או חומות.”

"שאלות חצופות…”

"בדיוק. שאלות חצופות אבל לי כבר אין מה לעשות נגדן. ומחר נצא יותר מוקדם לדרך כדי שלא תאחר.”

"תסכימי להקדים?”

"מה אתה מדבר? הייתי מקדימה גם בחצי שעה כדי לנסוע איתך.”

ובקול תקיף: "נוח לי וטוב לי כשמלטפים אותי בבטן בירכיים או בשדיים אבל אני לא מתגרה מזה במיוחד לא מקבלת מזה אורגזמה!”

                                                         ס”ב.

הוא צריך דחוף דחוף לבקר חברה בפורטלנד אורגון. אולי אצלם תמצא התרופה נגד המתחרים האוכלים בהם בכל פה. ומפורטלנד להמשיך לאנהיים שבקליפורניה, לכנס מקצועי. לילי מסוכנות הנסיעות הכינה את כל פרטי הנסיעה ואת לוח הזמנים שלה, ונופר תבעה, בחיוך ובנשיקה, כדרכה, העתק עבורה. אני חייבת לדבר איתך לפחות, אמרה, לפחות פעם ביום, לשמוע את הקול שלך.

הוא לא התעניין בלוח־הזמנים של הנסיעה כשקיבל אותו מלילי, ראשו היה במקומות אחרים ואי לכך מצא עכשיו את עצמו נוחת בפורטלנד בשעה שתיים אחר חצות. הפקידה של National Car Rentals נמה על דוכנה במשרד הריק אך המואר באור יקרות. הוא העיר אותה בעדינות והיא התמתחה ופיהקה והתנצלה וחזרה והתנצלה ולקחה מידו את הקופון שהכינה לו לילי ובדקה ברשימותיה פעם ופעמיים ושוחחה חרש עם מישהו בטלפון ולבסוף אמרה כי כל המכוניות החסכוניות כבר הושכרו, אף כי הובטחה לו אחת כזאת, ושתקנון החברה אומר כי במקרה מצער שכזה הרשות בידיו לבחור באיזו מכונית שיחפץ – מבין אלו שנמצאות באותו רגע במלאי, כמובן – וללא שינוי במחיר. הוא בחר בקדילק אלדורדו קונברטיבל אדומה – זאת ספינת המערכה הכבדה, שוברת הקרחונים וממיסת לב הבנות, פי מאה מסובארו 1600. אפילו משוררת כסילביה פלאט כתבה ביומנה: “בחוץ, בקורי הערפל הרטובים התלויים נמוך, עמדה מכונית קטנה ונמוכה. MG אדומה, מבריקה וחלקה, והמתינה. 'אוי, לא' אמרה הנערה. מעולם עד כה לא נסעה ב MG. ואדום היה הצבע האהוב עליה. ברצון הייתה מוכנה להיות מרשה או איילין או דוריס, ובלבד שתישאר היא עצמה ותמשיך לנסוע עם הנער הזה בתוך ה MG.” והוא שאל את עצמו אם קדילק אלדורדו 85 יכולה להעיז לחלום שהיא בליגה של MG, אף כי היה עיף מאד, ויצא לדרך, לגמרי לבדו.

ולבדו שכב במיטת המים שבחדר המלון המרווח, בקומת העסקים, עם הג'אקוזי והוילונות האדומים מסביב סביב, כמהָ לריקי ומתחרט שאינו יכול לשמח את רותי שעדיין לא טעמה חדר מלון כהלכתו – איזה פספוס היה המלון ההוא במנהטן.

וכבר שלוש וחצי לפנות בוקר ובשמונה עליו להתייצב בחברה.

אבל בחברה לא היה מה לראות – די מהר התברר לו שהמוצר שלהם אינו מה שיציל אותם מידי המתחרים והוא דחה בנימוס את ההזמנה לאכול צהריים וחזר לאלדורדו הלוהטת באדום, ונהג אותה אל גדת הנהר הגדול קולומביה.

על שפת הנהר היה יום שמש חם ואפילו לח. ריח משחת שיזוף נישא באוויר בניחוחות ייחום וקטורת. על החוף החולי השתעשעו נערות ונערים בבגדי ים, משחקים בכדור, משתזפים, עוגבים זה על זה. הם נראו לו כמעבר קיר זכוכית, בלתי נגישים, לראותם בלבד.

“מי שלימד אותי להשתמש בשמן תינוקות זה הוא" ספרה לו נופר "כי הוא לא היה סתם עוד מאהב אלא המורה הגדול לאהבה. המורה בהא הידיעה. והוא הראה לי איך לקער את כף היד נכון ואיך ליצוק בה 'כדי לוגמיים', אני מצטטת, ואיך למשחו בשמן – 'גם זורו וגם חובשו ובעיקר רוככה בשמן, את שלו וגם את הכפתור הקטן הזה שלך ואת כל סביבתו הנרגשת' ".

מעליו גאה הר הוּד הענק צחור הכיפה, הר השולט על כל סביבותיו ושהגיעה העת להעפיל בו ככל שרק יוכל. הוא הגיף את הגג ואת החלונות, ננעל לעולם החיצוני, הפעיל את המזגן ויצא לדרך. המכונית הייתה מצוידת בשני מדי טמפרטורה ספרתיים: האחד מורה מה הטמפרטורה בחוץ והשני קובע את הטמפרטורה בפנים – ועליה ניתן היה להקפיד עד כדי עשירית המעלה.

עד מהרה היה בתוך יער גשם צפוף, בין ירוקי עד חסונים גבוהים אפלים לפופי שרכים. “קפטן ונקובר נשלח בספינה 'קולומביה' לגלות את המעבר הצפון־מערבי האגדי" סיפר בדרך לבנות כולן, יודע שהסיפור הזה ימצא חן בעיניהן "ואחרי שהקיף מדרום את כל היבשת עד תחתיתה הסוערת חזר והצפין והצפין ולבסוף הגיע ללשון ים החודרת עמוק עמוק לתוך היבשה, מתפתלת בין הרי געש שגיאים וצחורי כיפה, חלקם אפילו מעשנים. לראשון שביניהם קרא על שם הלן אהובתו: הר הלן הקדושה. ולאחרים קרא על שם קרוביה ושארי בשרה: הר בייקר, הר אדמס, הר רייניר, הר הוּד. ככה זה כשאוהבים נורא".

לאט לאט ירדה הטמפרטורה בחוץ והזמן הלך לאחור. הקיץ נסוג לאביב, ושוב פרחו האזלאות והרודדנדרום באדום כהה באדום לוהט ובלבן זך ואחר נמוג האביב והעצים עמדו עירומים, עדיין בשלכת, ולבסוף כבר היה הכל רק שלג וקרח ומדבר. בחוץ שרר קור קיפאון, ונשבה רוח מכאיבה, צורבת.

הדרך נחסמה במפולת שלג וקרח והוא ידע שזה הסוף, והפנה את הקדילק קל התנועה לחזרה, לירידה. וכשהיה שוב בסף האביב, מצא שמול השקיעה, ומעל עמק נהר הקולומביה, ונוכח האוקינוס השקט עומד לו מלון טימברליין ומצפה לאורחים. והוא חשב שאין שום טעם למהר עכשיו לשדה התעופה ולתפוס מטוס ולנחות בחצות הלילה באיזה מלון תעשייתי משמים בדרום קליפורניה הערפיחית, ולחזור ולהילכד בצפרני נופר. הוא רוצה להישאר כאן בגבהים היפים. יותר הוא לא רוצה לשמוע את קולה, ולא להיות תחת מגף הטלפון שלה הרודף אחריו.

אבל מדלפק הקבלה של המלון בקליפורניה אמרו לו בזעף ובקשיחות בלתי מתפשרת שכבר אחרי שש בערב ושהם אינם מוכנים לבטל את ההזמנה והם יחייבו את כרטיס האשראי שלו בין אם יבוא ובין אם לא. איך יסביר זאת להנהלת חשבונות, חשב בראש קטן וברוח נמוכה, וּויתר, והמשיך בדרכו במדרון שהאפיל לשדה התעופה – ושם חיכה וחיכה לטיסה בטרמינל הצפוף והחשוך למחצה.

רק בחצות הניח סוף סוף את ילקוטו בחדר החדש. ומיד צלצל הטלפון.

“אני נורא עייף" אמר.

“ואני נורא אוהבת אותך ויש לי כל הרבה מה לספר לך" אמרה נופר.

                                                       ס"ג.

אצלה עכשיו צהריים ונופר לבדה בבית והיא מפרטת מה עשתה היום. מה עשתה היא ומה עשו אחיותיה ומה עשו בעליהן ומה עשו ילדיה ואז אמרה תשמע משהו על היפנוזה. זה אמנם סיפור ארוך ולא לטלפון אבל הטלפון הוא על חשבון החברה של זלטופולסקי אז לא אכפת לי. כששוקי גרין, שחקן הבימה, בא (כמה ימים אחרי שנכנסתי לחדר ההלבשה שלו אחרי הצגת היחיד שלו כדי להגיד לו כמה הוא נגע ללבי, כי גם אבא שלו מת כשהיה בן עשר, והשארתי בידיו פתק עם מספר הטלפון שלי) – הוא ביקש שנלך ישר לחדר השינה. אבל בכל זאת לפני זה עוד שרתי לו קצת שוברט 'שיר על פני המים', 'גרטשן על יד הכישור' ו'העלמה והמוות' והחלפנו משפטים אחדים. ואז – למיטה. ושם בכל הכוונים והזוויות ולפתע הבטיח לי: אל תפחדי, נופר, את תבואי חמש פעמים לפני שאני אגמור. ואני חייכתי ביני לביני – אתה לא מכיר אותי, אבל לא אמרתי כלום. והוא כיסה את כל הגוף שלי בנשיקות, וליקק לי את הדגדגן ואני התפלאתי נורא. ואז הוא אמר: עכשיו תקשיבי, אני מהפנט אותך. תקשיבי לי היטב תהיי רגועה ותלכי איתי ועוד מעט תבואי. רק תקשיבי לי ורק תרצי לבוא – וזה יקרה. כשתרצי מספיק חזק. והוא אמר עוד כמה דברים שאינני זוכרת. אבל אני לא באתי למרות שהתרגשתי נורא, ולמרות שגנחתי ויבבתי והשמעתי קולות שונים ומשונים. ופתאום הוא התנפל עלי ואמר: נופר, אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך נורא. ולא הבנתי בכלל איך נבראו המילים האלה ומדוע. ולא ידעתי מה לומר. בקושי הכרתי אותו. ואז הוא החל לדהור לתוכי בעצמה אדירה והיה לו זין גדול וארוך נורא והוא אמר אני אזיין אותך עד הלב. ובאמת הרגשתי שהוא לוחץ גבוה בתוך הבטן שלי כמעט עד הלב וזה כמעט כאב. ואחרי שתיים שלוש דקות הוא התחיל לצעוק כמו משוגע, פחדתי שישמעו אותו עד הרחוב הראשי עד המשטרה ויחשבו שקרה משהו נורא בדירה שלי. ואז הוא נרגע ושכב דקה או שתיים בשקט ופתאום התרומם ואמר: איפה הקפה לעזאזל. וקמנו והתלבשנו והלכתי להכין קפה. ובמטבח ישבנו ושתינו את הקפה עם תמרים ממולאים בשקדים שהכנתי לו והוא סיפר לי על רומן שהיה לו מחוץ לנישואין, שהוציא אותו לגמרי ממסלולו ושווי משקלו, ומאז הוא נזהר לא לשגות ככה שוב. ואני לא הבנתי למה הוא מספר לי על קשרים שלו עם אחרות חשבתי שנכון יותר יהיה לדבר על הקשר שלנו, על טיבו, כיצד נוצר והעיקר לאן הוא מוביל. אבל הוא הסתגר בעולמו, שקע בו יותר ויותר, והתרחק ממני והשאיר אותי תוהה ומתפלאה: מה זה מה שהיה בינינו רק לפני דקות ספורות. ובסוף הוא קם, הטיל את ז'קט העור שלו על כתפו ואמר אני אתקשר אליך. להתראות. ומולו עולה במדרגות תלמידה שלי והוא חולף על פניה בחיוך קל ונעלם בחשכת המדרגות."

“מה היה פה לא להבין," אמר, כי לא רצה לשמוע דבר מכל זה "הוא אמר לך וגם נימק מדוע אינו רוצה קשר קבוע ומחייב."

“ולמחרת הוא צלצל אלי ואחד המשפטים הראשונים שאמר היה: 'והתלמידה שלך בטח לא הבינה מה עושה שחקן מפורסם כמוני אצל נופר'. אגב, אותה תלמידה פגשה גם אבא שלך יוצא מהדלת שלי כשהוא אומר: אני עוד אתקשר אליך. זמן קצר לפני או אחרי שוקי, אני כבר לא זוכרת."

                                                           ס”ד.

 

עד שקם ועד שהגיע למרכז הכנסים ועד שנרשם וקיבל את תג המשתתף שלו כבר איחר את תחילת ההרצאה החגיגית המרכזית של מושב הפתיחה, וחרש חרש פתח את דלת הכניסה לאולם ונכנס לתוכו.

“ואני חייבת לנצל את ההזדמנות ולהודות לאדם שפעולתו ותגליותיו פורצות הדרך אפשרו את כל זה," אמרה הדוברת שעל הבמה, ד"ר לואיזה פיורינלי, הנואמת הראשית, "ד"ר ל!” ונשאה עיניה לקהל והתבוננה בו סביב סביב ואז הבחינה בו מתקדם במעבר המרכזי וירדה מבמת הנואמים והלכה ישר אליו וחיבקה אותו ונישקה. כל הנוכחים פרצו במחיאות כפיים.

הוא ידע שהיא כבדת שמיעה ולכן אף לא ניסה לומר לה דבר. והוא גם ידע שכל זה כבר עבר ואיננו, וגם לא יחזור. עכשיו הוא של מנחם ונופר, יש לו סובארו צמודה, ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל שם קדשי.

                                                           ס"ה.

ובשש בערב, בדרכו דרומה, על הגבעה, הוא רואה אותה הולכת לבד בצד הכביש.

הוא עוצר לצידה והיא, במובן מאליו, נכנסת למכונית.

"מה שלומך מה נשמע?” היא שואלת אותו.

"אתמול בעשר בלילה חזרתי מאמריקה."

"איזה כף לך. למה לא יכולתי להצטרף."

"ומה שלומך את, מה חדש אצלך, יש לך חצי שעה?”

"לא. אני הולכת לטלפן ואחר כך יש לי שעור. אין לי זמן בכלל.”

"נעשה סיבוב קטן, קצר. הבאתי לך משהו. רק קצת.”

"טוב."

"אז ספרי."

"זיפת לי נורא. רע לי. אני לא יודעת מה יש לי. הלכתי לפסיכולוגית, ישבתי אצלה שעה שלמה. היא שאלה אותי כל מיני שאלות, אך לא יכולתי להיפתח כך פתאום לאדם זר לפני שנוצרה איזושהי אינטימיות.”

"מי שלח אותך אליה?”

"חברה שיודעת על המצב שלי. היא מכירה את הפסיכולוגית, שעוברת בעירייה, בסעד. והפסיכולוגית של העירייה הזהירה אותי מהקשרים העקומים שאני מפתחת ואמרה לי להפסיק אותם מיד.”

"סיפרת לה? מה סיפרת? עלינו? עליו? ומה קורה איתו?”

"אני חושבת שאני כבר לא כל כך אוהבת אותו… זה הולך ונגמר לי.”

"ובכל זאת את רצה לטלפן…”

"כן. זה כבר מתוך הרגל. זה כבר מין חובה כזאת שאינני יודעת איך להפסיק.”

"ומה עוד?”

"מישהו גנב לי צ'ק 1500 שקל בתחנת דלק".

"ומה עוד קרה איתך?”

"יצאתי עם מישהו. פשוט רציתי ערב אחד לצאת, לא יותר. אך הוא רצה הרבה הרבה יותר ואני לא הסכמתי.”

"היה רע?”

"היה רע נורא.”

"ומה עם לימודים? לומדת? משתדלת?”

"זיפת. לא לומדת, לא משתדלת, לא יכולה להתרכז.”

"עזבת את בית הספר?”

"לא. אבל אני לא מכינה שיעורים. יוצאת מהבית… מסתובבת ברחובות… הולכת לחברות… לא לומדת.”

"ומדוע נעלמת לי? חיכיתי לך.”

"כי היה קשה כל כך. את האמת? פחדתי.”

"פחדת? ממה פחדת? את לא מפחדת ממני.”

"לא ממך. אבל מהקשר אני מפחדת.”

"חוששת להתקשר? חוששת להסתבך? חוששת להתאהב?”

"כן. מצחיק? הרי, כמה בחורים מתעניינים, כאילו… יכולתי בלי בעיות… אבל הם כולם נראים לי ילדותיים כאלה לא מעניינים…”

"את חוששת שאכאיב לך? אני לא מכאיב…”

"אני יודעת, אני יודעת עליך.”

"אני רוצה להיפגש איתך. בואי נקבע פגישה.”

"לא. לא עכשיו. עכשיו לא יכולה לקבוע כלום.”

"אבל השבוע הבא הוא שבוע טוב בשבילי וכדאי לקבוע… תטלפני?”

"כן. אני מבטיחה. אני אטלפן.”

“אולי תתני לי את מספר הטלפון שלך…”

“אין לנו טלפון בבית. אני מטלפנת מטלפון ציבורי".

"ואת יודעת שבאמריקה הרחוקה במלונות הגדולים במיטות הרחבות באמבטיות המפנקות שלהם לא שכחתי אותך קראתי אליך וכמה שהמיטה הייתה יותר רחבה ונוחה הייתי בה יותר לבד בלעדייך…”

"אז מה הבעיות להשיג…”

“אין בעיה להשיג אבל רציתי אותך. ולא שכחתי והבאתי לך כמה דברים…”

"זה מקסים וזה עושה לי טוב ואני אלך בזה כל הקיץ" (נשיקת תודה ושער רטוב מתנפנף על לחיו).

"תמצאי לנו איזה זמן.”

"אני מפחדת… אני מפחדת שמה שיקרה לנו עכשיו זה שנעשה אהבה…”

"למה זה מפחיד…”

"כי אם מה שהיה – מה היה, רק חיבוק – היה יותר מרגש מללכת עד הסוף עם אחרים, אז זה יכול להיות יותר מדי…”

"אבל את האישה המרגשת ביותר שפגשתי, אין עוד כמוך, אל תיעלמי לי! הנה המספרים. תתקשרי.”

והיא מעתיקה, רושמת בשקידה, ומבטיחה: אתקשר מחר.

ובדרך חזרה הוא אומר לה "שימי את ראשך על כתפי.” והיא שמה. והוא לוחש לה "שמעי: אפרסק מתוק, עגול, של משי וקטיפה, נוטף דבש, נכון, קשה ורך, אפרסקסית…”

"אני אפרסק טוב. נכון?”

"אל תפחדי ממני את יודעת שלא אעשה לך דבר שלא תרצי…”

"אני יודעת.”

"ואל תשכחי להתקשר מחר.”

"בטח שלא!”

ושלשה ימים עברו ואין קול. אין מילה, אין אות, נעלמה.

                                                                ס”ו.

וברבע לעשר הוא לא מושל עוד ברוחו. מסתלק מהעבודה, עולה למכונית ודרומה. שימותו כולם. שאני אמות. והפעם הטלפתיה עובדת. הנה היא, הולכת נוגה, דוממת, במדרכה, בצד הדרך. פניית פרסה והיא בפנים: היא בדרך לבטוח לאומי לגבות דמי אבטלה. לא, היא לא צלצלה. היא לא רוצה לשמור קשר. רק לנתק. ושלא יחכה לה יותר.

"מדוע?”

"לא היה אדם בעולם שנפתחתי אליו כמו אליך לאף אחד לא סיפרתי כל כך הרבה. אני לא יכולה יותר, אני מפחדת יותר, אסור לי יותר. אני כבר רוצה להיות רגילה, לא מסובכת.”

"ולמה באת אז?”

"כי רציתי אותך, כי אני רוצה אותך ואסור והחלטתי. סופית.”

"יש מישהו אחר? אל תפחדי לספר.”

"יש ואין. הורי לא היו אתמול בבית ואף אחד לא היה בבית. בפעמים אחרות תמיד היה איתי מישהו, התהוללתי.”

“אוי, אז למה לא צלצלת. מילה אחת ממך והייתי עוזב הכל ובא".

“לא."

"ולבשת מה שהבאתי לך?”

"לבשתי. וזה נהדר – בדיוק מתאים לי, ממש ממש. ותריח" היא אומרת ומקרבת את ערפה אליו בניחוח פקו־רבן־מר. שערה הסמיך בפיו ודמו חומר.

"ואל תחכה לי יותר. אל תבוא. אני נמשכת למבוגרים כמוך, בני שלושים, כי רק הם מבינים אותי, כי רק איתם טוב לי. ואני מפחדת.”

“כמה את נותנת לי?” "שלושים ושתיים." היא אומרת בזוועה "לא." “וחמש?” “לא." “ושמונה??” “לא." “אני לא יודעת." היא אומרת, לא מסוגלת לחשוב על משהו זקן מזה.

“ארבעים ושתיים." הוא אומר והיא אומרת "הגענו." ויורדת ומציצה בחלון ומוסיפה "ואל תחכה לי. די!”

היא (בלחישה כמעט): "אתה היית יכול להיות אבא שלי בעצם…”

הוא (ביובש): "כן. בתיאוריה יש כל מיני אפשרויות.”

(ועל זה היא מלטפת את ידו ברכות).

                                                        ס”ז.

אבל הוא מתקשה להשלים והוא מחליף את הסובארו החדשה של העבודה בסיטרואן הישנה הפרטית שלו, המובטלת, כאילו אוטו אחר יעשה אותו גבר אחר, גבר צעיר בן הדור הצעיר ופנוי, והוא נוסע שוב באותו מסלול שנסע בו קודם ומצידו שהמפעל יתמוטט, שיפטרו אותו, והוא בודק בכל פינה אבל היא איננה. הוא נוסע אוטומטית אינסטינקטיבית ללא מטרה, סתם, ומוצא אותה כמעט ליד הרמזור האחרון ביציאה מן העיר, לאן היא בכלל הולכת. הוא עוצר לידה והיא מזהה אותו ועולה בפליאה, במאון, והם נוסעים לפרדס, לאותו פרדס, היא לא רוצה אך בכל זאת באה.

"ועכשיו תספרי לי מה באמת קרה.” הוא אומר לה והיא נתלית על זרועו, מתניה חבוקים בידו והיא דקה, קלה כנוצה, כולה מחמדים.

"סיפרתי לחמיד והוא זעם והוא רתח והוא השתגע."

"סיפרת לו עלינו? מה סיפרת?”

"לא סיפרתי על הים, אבל סיפרתי שבאת לבית הספר…”

"והוא ידע למי את מתכוונת?”

"כן. עוד לפני שהשתחררתי מהצבא סיפרתי לו שהצעת ללכת לקולנוע והוא אמר "זה כבר רציני, זה כבר לא קפה, ומה הוא רוצה ממך, ואל תיקחי מתנות. הוא חושב שכל אחד רוצה לגזול אותי ממנו…”

מתחת עץ אשכולית פורח בפרדס עמדו חבוקים היא רוטטת בזרועותיו, נמשכת, נרתעת, אגנה מתנועע מתלטף על חלציו ידיה מפרפרות על כתפיו כולה מתנשמת משתוקקת, ידיו מתחת חולצתה מלטפות את גבה המשיי, הקריר, החלק להלל, ששות לפטמותיה הקטנות, ונהדפות. היא מנשקת אותו נשיקה חטופה בלחי.

"התלכלכת מליפסטיק.”

ועוד סבוב אחד באוויר כמו שמניפים תינוקת והיא צוחקת בהנאה, במבוכה.

"ואוננת?”

"כן, היום בבוקר.”

"כמה פעמים?”

"פעם אחת.”

"אני מכיר אחת שעשתה את זה שבע עשרה פעמים ברציפות.”

היא מביטה בו נדהמת.

"אז הגיעה עת להיפרד.”

"היה נורא כיף!”

והיא יורדת ברמזור ונעלמת.

                                                                 ס"ח.

רותי השאירה הודעה אצל המרכזנית שהיא בתל־אביב היום, ומדוע שלא יפגשו בדיזנגוף סנטר ויראו איזה סרט טוב? רותי היא מומחית גדולה לסרטים ויודעת לבור את המשובחים שבהם. “ומה יהיה עם העבודה?” הוא שואל כי בחברת הי־טק, ועל אחת כמה וכמה בחברת הי־טק בצרות, מי שיוצא מהעבודה לפני שבע בערב נחשב לעוכר ישראל ויהיה בראש רשימת המפוטרים בסבב הפיטורים הבא שללא ספק מתקרב: "יש האטה גדולה במכירות,” מדווח מנחם. "אפילו אם כל מה שיש לו לעשות באותו זמן זה סתם לשבת ולבהות במסך?” שואלת רותי והוא מסביר לה שאין שום קשר בין לעבוד, ליצור, ובין להראות שאתה בעבודה. “זה כמו טקס האשורה אצל השיעים," הוא אומר לה "כדי להיות שייך עליך להראות שאתה מכאיב לעצמך." “אז צפצף עליהם," קובעת רותי "לי אין ספק שהם לא יכולים להסתדר בלעדיך." “מהממ…" הוא אומר כי בלבו יש בכך ספק רציני והם קובעים בחמש ליד הקופות לסרט מוקדם, והוא חומק ויוצא דרך דלת אחורית קטנה רחוקה ככל האפשר מעינו הפקוחה של מנחם.

הפתעה. אין פקקי תנועה בדרך. בניגוד לתכנון. בארץ הזאת אי אפשר לדעת אם זה סימן טוב או שקרה פיגוע או אסון, והוא מגיע לתל־אביב חצי שעה לפני המועד שקבעו ומחליט להיעצר על חוף הים, קרוב למלון דן, ולהביט רגע בים ובשמש שכבר מתכננת את השקיעה. יש מקום חניה פנוי וממש לפניו ספסל.

אולי ברגע אחד שקט של שלווה יוכל לפקוח את עיניו ולראות להיכן הוא הולך?

על קו האופק שטה ספינת השלום והשמש מותחת קו זהב ממנה אליו, על הים הכחול, שקלסתרו המזוקן של מנחם מרצד בו, מתמקד ומיטשטש חליפות, עם הגלים. “זה החוזה," אומר לו שוב מנחם בפעם המי יודע כמה "חתום עליו. כדאי לך. פה כולם אנשים יוצאים מהכלל. אנחנו נקים חברה חדשה וצודקת יותר, מבוססת על עזרה הדדית, ונעשה כסף, הרבה כסף, ויהיו לך מניות. חתום". והוא, עדיין המום מדמעותיה של נופר אצל הסקסולוג, חתם. ועכשיו מראה השעון שכבר רבע לחמש וצריך לנסוע לדיזנגוף סנטר לפגוש את רותי.

הוא קם מהספסל ופנה לאחור ונוכח שאין סובארו. ככה, מאחורי הגב, מתחת לאף, לקחו לו את הסובארו.

והדבר היחיד שהרגיש היה שהוא לא רוצה להחמיץ את רותי. הוא חשב שאם ירוץ מהר ככל שינשאוהו רגליו – עוד יספיק להגיע אליה.

ואמנם כשהגיע מתנשף וחסר נשימה לדיזנגוף סנטר מצא אותה. היא עדיין הייתה בתור, ליד הקופה, וכמנהגה קידמה את פניו בנשיקה קלילה על הלחי ושאלה מה העניינים וכשסיפר לה שהסובארו התאדתה ונמוגה צחקה ואמרה "גררו לך את האוטו. בוא נתפוס שוטר בחוץ והוא כבר יגיד גררו לאן." הם מצאו ניידת ובה שוטרת ששאלה מה מספר הרכב. הוא לא זכר אותו אבל רותי דווקא כן זכרה והשוטרת ביררה בקשר את אשר ביררה ואמרה שממש עכשיו האוטו הגיע לחניון הנמל.

במונית ישבה רותי קרוב אליו, קרובה אבל לא נוגעת, לא כמו אז בניו־יורק, ועלה ממנה ריח טוב של ניקיון ושל תום, והוא לא התאפק ואמר לה שוב שהיא מוצאת חן בעיניו, והיא צחקה ואמרה שהוא כבר צריך להמציא משהו חדש, ואחר סיפרה בפירוט רב את כל מעשיה ומחשבותיה בימים האחרונים.

לא היה טעם לחזור לקולנוע והם גם לא התכוונו להישאר להצגה מאוחרת יותר. “בוא ניסע לאיזה מקום." אמרה רותי ובראשו לא עלה שום רעיון אחר אלא חוף פלמחים.

ערב ירד על הארץ. הם ישבו קרובים קרובים אבל לא נוגעים. ומתחת לירח הנהדר, הזיווני, מעל הים המקציף, הכסוף, המבעבע, שאל אותה פתאום:

"חשקת פעם באישה?”

"כן.” אמרה "הלכתי ברחוב יעקב וזוג התעלס במכונית. עברתי על יד הבטתי פנימה וראיתי את האישה היא הייתה נורא מושכת חזרתי הביתה וחשבתי עליה רציתי אותה.”

"מה עושה לך לראות גוף של אישה?”

"זה הדבר היחיד שמגרה אותי, שמעורר אותי.”

"כלומר?”

"אם אני רואה גוף יפה של אישה ערומה זה יכול לגרות אותי, לגרום לי לחשוק, אני ארצה לשכב עם מישהו. לפעמים גם כשאני שוכבת עם גבר אני מדמיינת לי, חושבת על גוף של אישה, וזה עוזר לי לגמור.”

וכשעצרו בפתח ביתה התנשקו ממושכות פה אל פה.

“אני לא מזמינה אותך פנימה כי בעלי בבית. להתראות".

ולמחרת בבוקר אמרה לו בטלפון:

"ובאתי הביתה והוא היה ריק, לא היה אף אחד.”

"את נעשית יותר ויותר נחמדה. מיום ליום יותר."

"אני מקווה שלא אכזבתי אותך"

"לא לא מה פתאום.”

מה פתאום?

                                                                 ס”ט.

“יש לי קצת זמן אחרי הצהריים" אומרת לו נופר, בטלפון "בוא אלי".

“אבל אני חייב לסיים מפרט נורא מסובך עד מחר בבוקר ואני בקושי מתקדם איתו, זה ייקח לי יותר מדי זמן לנסוע עד אליך ובחזרה. אולי תבואי את לכאן ונלך לפרדס על יד."

“גם לי אין הרבה זמן. גם כאן יש כל מיני התפתחויות. אני אספר לך כשניפגש. אז מה עושים?”

“ניפגש באמצע הדרך באיזה מקום?”

“אז יותר קרוב אלי מאשר אליך," קובעת נופר. וכשהחנו את המכוניות זו ליד זו בדרך העפר הצדדית בין החורשה לשדה התירס הגבוה חשה לעברו בחיבוקים ונשיקות ונחפזה להוציא את השמיכה הצבאית ואת יתר האביזרים ההכרחיים מתא המטען ונתנה אותם בידיו לשאתם, ומיד כשבחרה מקום מתאים בחורשה וניקתה אותו חיש־קל מאבנים ופרשה את השמיכה החלה להתיר את חגורתו ואת רוכסן מכנסיו בידיה הזריזות והשילה את תחתוניה ונשכבה על גבה מרימה את החצאית מפשקת רגליה ומקפלת אותן לעבר כתפיה אמרה לו בוא מהר, אני כבר רטובה לגמרי התכוננתי לך כל הדרך.

ואחר, בעודה מלעיטה אותו במשמשים מיובשים ובקוניאק יקר סיפרה בהתלהבות ובקוצר נשימה על התכניות האחרונות של זלטופולסקי. הוא השלים את פיתוח המוצר החדש שלו, יותר נכון כמעט השלים, ועכשיו הוא צריך להתחיל לשווק אותו בכל העולם, ולכן מינה אותה כאשת השיווק הראשית שלו במשרה מלאה. הרי בדיוק לשם כך נבראו משוררות תסריטאיות ומורות לזמרה זהובות שיער וכחולות עין. מעכשיו, פסק זלטופולסקי, היא תיסע ותיסע ברחבי תבל מהודו ועד כוש מריו־דה־ז'נרו עד אלסקה בלי לפסוח על אוסטרליה ועל תאילנד ועל כל השאר, כל המון השאר, ותמכור להם זלטופולסקי.

“מה דעתך?” היא שואלת.

“מה את חושבת?" הוא עונה כאילו היה פסיכולוג.

"זה נורא מעניין להכיר את העולם, להכיר ארצות חדשות, להכיר אנשים חדשים”, אמרה נופר וליקקה את שפתיה.

“אני אלמד את הקנגורו \ קרוא וכתוב, תנ"ך וחשבון." ציטט לה כאשר אהב.

“אז מה אתה חושב?”

“אשה קטנה עשתה לערש \ את כדור הארץ \ הכדור הגדול. \ ולא נעלם מכדור הארץ \ כי אישה קטנה \ נחה על גבו." המשיך.

"אבל אני רוצה לדעת מה דעתך על התכנית הזאת." התעקשה נופר.

“את זוכרת, במקרה, למה עזבתי הכל ומכרתי את עצמי למנחם? את זוכרת? כי את אמרת שאת רוצה שאני אהיה יותר קרוב אליך." אמר.

“אבל מתי עוד פעם תהיה לי הזדמנות כזאת להסתובב בכל העולם?” השיבה נופר "ועוד במחלקת העסקים של לופטהאנזה. אתה יודע, הם מגישים שם סלט פירות עם קיווי! ואני אפגוש המון אנשים מעניינים ואנחנו נתעשר. ואתה בכל זאת תהיה יותר קרוב אלי – כשאהיה בארץ. בעצם, הדבר היחיד שמפריע לי בכל התכנית הזאת הוא שאצטרך להיות הרבה עם זלטופולסקי, לפחות בהתחלה. כי הוא אומר שהוא צריך ללמד אותי את רזי המקצוע – כאילו שלו יש בהם מושג – ושלכן בהתחלה ניסע בעולם ביחד."

ואחרי שחשבה עוד קצת הוסיפה בתוגה כמעט: “ואתה יודע, אני לא חושבת שזה באמת יימשך כך הרבה זמן. אני לא מאמינה שזלטופולסקי יצליח. זה לא הקטע שלו."

שוב עולים בו דברי התורה הקדושה עין תחת עין שן תחת שן; זאת הייתה וזאת תהיה ססמת המחתרת הסודית, החשאית, התת־קרקעית שלו.

                                                                ע.

עבר חודש מאז ראה את ריקי, אבל הנה חזרו התמונות מפיתוח ויש לו תואנה לפגישה.

יום ראשון קצת לפני 7:30 בערב, היא מתקרבת לבית הספר ומחייכת לקראתו. נראית די עלובה. מצ'וקמקת, מחוצ'קנת.

"התגעגעתי אליך, לאיפה נעלמת?" היא אומרת לו.

"דווחי טלגרפית מה קרה."

"היו מעלות ומורדות. קצת טוב וקצת רע. אבל בסך הכל בסדר. אבל איפה אתה? רק היום חשבתי עליך נזכרתי בך."

"אמרת לי לא לבוא אז לא באתי. אני ילד טוב. אבל נחשי מה הגיע?"

"התמונות. יש לך אותן כאן?"

"לא. אבל אם תרצי, נקבע איפה ומתי, ותראי אותן כמו שהבטחתי לך."

"אז מחר בשש אחרי העבודה שלך באין־עצירה במקום הרגיל."

"להתראות."

                                                      ע"א.

שוב בוקר ורק אחרי שכבר נהג את חצי הדרך בעצמו, ראה את גילי עומדת באחד הצמתים ומנופפת את ידה לטרמפ. איך הוא נותן שדבר כזה יקרה? ואחרי שהתחלפו במקומות והיא התיישבה ליד ההגה אמר לה: “איחרתי הבוקר מסיבה שלא יכלה להתרחש לך.”

“ ?”

"אשתי חשקה והייתי צריך לספק לה את מבוקשה וזה עיכב.”

"מה אתה שח.”

"וגם לפני שיצאתי – כי מיהרתי אליך – היא ביקשה עוד נשיקה וזה עיכב עוד יותר.”

"וזה מה שאמרת לה? אמרת לה שאתה ממהר אלי?”

"לא. לא אמרתי אבל מיהרתי – ואיחרתי.”

"אז יש לי חדשות בשבילך. גם בעלי התעורר השבוע באחד הבקרים כולו חשקני. נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה אבל לא הלך לו.”

"הוא לא הצליח לחדור?”

"הצליח אבל לא הצליח לגמור.”

"אז למה לא עזרת לו?”

"זה לא תפקידי. בסוף הוא התייאש והפסיק. אמרתי לו שחבל להתאמץ כל כך.”

(ידו מחפשת את ידה אבל היא מתחמקת).

"ומה קורה עם מ.?”

"הוא חזר אלינו לפני שבוע ואנחנו חברים טובים אבל זה אפלטוני. לפני כמה ימים הוא ראה את שנינו יושבים במכונית ומדברים, בשער הבסיס, אז הוא שאל אותי על מה נתארכה השיחה.”

(ידו מחפשת את ידה אך היא מתחמקת).

"חיי המין שלי משעממים בזמן האחרון; לי לא מתחשק ובעלי עייף. בשבת זה בכלל לא בא בחשבון כי אז יש הכי הרבה עבודה."

"והנה שלשום דווקא התחשק לו, והוא דיבר נורא יפה ונורא ביקש, ואני לא הסכמתי כי הייתי בסוף המחזור…"

"אז מה?"

"זה לא היגייני ולא הייתי מוכנה בשום אופן…" "אז מה הוא עשה?"

"התחכך בגוף שלי. את זה נתתי לו…"

"ולא ליטף אותך בשדיים, ולא נישק, ולא דיבר יפה?"

"דווקא כן…"

"וזה לא עזר?"

"לא. כי כשאני מחליטה משהו שום דבר לא ישנה את דעתי"

"מכירים אותך. שום הרהורי עבירה לא עולים בדעתך? מה עלי?"

"יש שתי סיבות שלא. א. אני מפחדת (כי הוא קנאי) ב. אני לא מעוניינת. שמעת?"

"כן. שמעתי היטב. אז זאת דעתך עלי."

"תראה, אתה בן אדם מיוחד ומעניין מאד לדבר איתך, אבל איך אתה במיטה אני לא יודעת וגם לא מתכוונת לבדוק: את הסקרנות השבעתי לפני הנישואין ומה שאני צריכה – כשאני צריכה – נותן לי בעלי בשפע." והוסיפה "בעניין הזה אני תמיד משקרת: כשזה טוב אומר שזה טוב וכשזה לא טוב אומר שזה בסדר. וכשאני רוצה אני מתרפקת עליו פותחת לו את החולצה מלטפת לו את החזה יש משהו בחזה גברי רחב שעיר שמושך מאד…"

                                                               ע"ב.

ולמחרת בשש, מול השמש השוקעת, הוא עומד עת מרובה על הגבעה הצופה אל הכוון המשוער של ביתה – שני גברים מרתכים שער בחזית אחד הבתים, גוזמים, עודרים, ילדים משחקים שם בחול ואף נערה, שום ריקי, לא יוצאת החוצה משום מקום. מה תגיד להם אם תצא עולה מחשבה בראשו, איך תתרץ להם הוא משער, אבל רק בשבע הוא מתייאש סופית והולך משם, והרדיו מודיע כי עכשיו ברגע זה ממש משחררים 1150 מחבלים ואסירים בטחוניים כנגד שלשה נחלאים שנרדמו בשמירה.

הגם חמיד ביניהם? האם היא כבר בזרועותיו?

ע"ג.

גילי נוהגת.

"התפייסנו. וזה היה ביזמתי. פשוט הצטרפתי אליו למיטה בליל שישי, והתפייסנו." והוסיפה: "ביום שישי בבוקר הלכתי לרופא גינקולוגי והוא בדק אותי, נתן כדורים, אמר למדוד את החום והתחיל בטיפול."

"ומה אמרת לו?"

"הוא שאל אם הייתה לי הפלה ואמרתי לו שלא, ושזה מה שמדאיג אותי – שאף פעם לא השתמשתי באמצעי מניעה, ואף פעם לא הריתי."

"אף פעם לא השתמשת?"

"בהתחלה, עם בעלי, השתמשנו בקונדול. אבל אחר כך הפסקנו."

"ואיך זה?"

"די דוחה. גם אותו וגם אותי."

"מה מרגישים?" "אף פעם לא השתמשת?" "לא." "זה כמו הכפפה של הרופא הגניקולוגי, מרגישים אותו דבר."

"אז איך התפייסתם?"

"ראיתי שאם אני לא אעשה משהו אז כלום לא יקרה. ביום שישי הוא נרדם בכורסה מול הטלוויזיה. אמרתי לו שיבוא למיטה לישון. הוא לא רצה. אז הצטרפתי אליו לכורסה." "ומה קרה?" "כלום. נרדמתי על ידו. בשתיים בלילה הוא התעורר." "ואז?" "אז עברנו למיטה והמשכנו לישון." "ככה, אחרי שבועיים של התנזרות, ושום דבר?" "כן." "זה לא הפליא אותך? מה הוא עשה בשבועיים האלה?" "עשה ביד." "ברצינות." "שאלתי אותו וזה מה שהוא ענה. כבר מזמן הוא אמר לי שאני לא מספקת אותו כל צורכו ולכן הוא גם עושה ביד." "אפוא הוא עושה את זה? כמה פעמים?" "חסרים מקומות? עכשיו במזנון זה קצת יותר קשה, אבל לפני זה במסעדה היה לו זמן ומקום." "ואת לא מקנאה?" "במה, בזה שהוא מאונן?" "כן, זה לא נותן לך הרגשה שמשהו נגרע ממך או שמשהו לא בסדר איתך?" "לא. מצידי זה בסדר גמור" "כל הכבוד. והסתכלת איך הוא מאונן?" "לפעמים." "מה היה? ספרי." "אם אתה מתכוון שאני מביטה מהתחלה עד הסוף, משהוא מתחיל לגרות את עצמו עד שהוא גומר, אז לא. זה נראה לי גס מדי. אבל בחלק מהדבר, כחלק מתהליך, כן. זה נראה לי בסדר." "את מוצצת?" "לו כן." "רק לו?" "גם לשני, ל'גבר הנשוי'." "זה סימן של אהבה אצלך." "נכון זה סוג של נשיקה. לא לכל אחד מצצתי ולא את כל אחד נישקתי. את זאב, למשל, אף פעם לא נישקתי." "אני מבין. נשיקה זה יותר ממין. ואיך הייתה הפעם הראשונה?" "הוא ביקש ממני." "מה הוא אמר? תמצצי לי?" "לא מה פתאום הרבה יותר בעדינות. רמז. אמר משהו כמו 'תתני לי נשיקה' וכוון אותי." "ומה הרגשת?" "בסדר. זה הוא. זה חלק מהגוף שלו. חלק חשוב ואני אוהבת ואני מנשקת."

ועל כך הוסיפה: "יש לו עקרונות: בבוקר – אף פעם לא. רק בלילה." "אבל בבוקר מתעוררים מגורים ועומד חזק." "הוא רוצה רק בערב, ומחכה שאני אגרה אותו. בעצמו הוא כמעט לא עושה כלום." "ומה את עושה?" "מתחילה בנשיקות, מכסה את כל הגוף שלו בנשיקות, והכל באור. אנחנו ערומים והוא מביט. יש ראי מסתובב, יש הכל. אני לא כל כך מתחילה אם אני לא רואה שהוא מוכן…"

“והרופא אמר לקיים יחסי מין ביום חמישי, מיד אחרי העבודה, ותכף אחרי זה לרוץ אליו. כך הוא יראה עד כמה עמוק חודר הזרע, אם הוא באמת מגיע לביצית, וגם ינצל את ההזדמנות ויבדוק את הפוריות…”

ובשער הבסיס כשהיא עוצרת ומתכוננת לצאת, כשהוא חושב שהריחוק הזה, שחוסר המגע הזה כבר נעשים בלתי נסבלים, היא אומרת: "ושם באוטו האדום מחכה לי מ. – 'הגבר הנשוי'!"

                                                             ע”ד.

אבל כרגע זה מה שהכי חשוב: האם מחבל פראי צמא לדמו מסתובב עתה חפשי בחוץ? הוא חייב לדעת, הוא מוכרח לברר מה קורה, הוא חייב לדעת מה כל התעתועים הללו ואילו סכנות אורבות לו. ואף כי אמרה שזה סופי ושלא יוסיף לבקש את קרבתה, הרי שלמרות זאת, ובכל זאת, קבעה להיפגש איתו כדי לקבל את התמונות. ולכן בכל זאת ייפגש איתה ויחקור מה המצב לאשורו.

ובערב אחרי העבודה הוא שוב משוטט בדרכים העקלקלות, בסמטאות השכונה, ובשש ועשרים בערך היא יוצאת מסמטת החול שלה ופונה לכוון דרום, לטלפון הציבורי, בידה אסימון קשור בחוט שאפשר לשלותו חזרה בתום השיחה, וללא מילה, ובלא שישתנה דבר בהבעת פניה, היא נכנסת לסובארו ומתיישבת לצידו.

"ניסע" היא אומרת "מסביב, ובדרך נדבר."

"קודם כל סליחה שאתמול לא באתי. לא ידעתי מה להגיד לאבא שלי שעבד בחוץ, לא ידעתי איך להסביר לו לאן אני הולכת. אני מצטערת. ועכשיו, מה השעה עכשיו? אני הולכת לטלפן אליו."

"ומה שלומו? לא שחררו אותו?"

"לא, מה פתאום? עם המחבלים?" היא צוחקת "לא חשבתי על כך. הוא בוגד, לא מחבל."

"הייתי בטוח שהוא כבר בחוץ ומחר את מתחתנת."

"מתחתנת? לא. לא מתחתנת."

"אז מה כן? מה שלומך? מה קורה?"

"לא קורה כלום. אני קצת לומדת, קצת התיישבה עלי דעתי, אבל בעצם ריקנות. לא קורה לי כלום. ומה שאני רוצה פשוט זה גבר."

"זאת בעיה? אין גברים? הרי כולם חושקים בך."

"כן, נכון, שמתי לב לכך שבני גילך, בני הארבעים, רוצים אותי. אני מרגישה איך מתבוננים בי ומי מזמין אותי לרקוד, זה כך אפילו כשאני בין החברות שלי, ולא שאני הכי יפה אבל יש בי משהו. הם נמשכים אלי אבל אני אליהם לא. היה אחד – פגשתי בו במועדון לילה – שרצה אותי מאד, שממש התחנן, והבטיח כל מיני דברים, אבל הוא בטוח נשוי עם עשרים ילדים אז לא רציתי."

"את מחפשת חתן?"

"אוך איך אתה מדבר."

"לא? אז מה?"

"ביליתי פה ושם ואיזה תייר הזמין אותי לחדר שלו במלון. והייתי הולכת איתו אילו הייתי חיה לבד, אילו הייתי עצמאית, אבל לא הלכתי איתו כי מאז שחזרתי הביתה נהייתי מחדש ילדה של אבא ואימא, ואני משתדלת להתנהג לפי המוסכמות שלהם והמנהגים שלהם. אבל בתוכי אני כל כך שונה, אני אחרת, אני שייכת לחיים אחרים ואני לא יודעת מה לעשות."

"את קוראת ספרים? הספר של חבצלת מצא חן בעיניך?"

"כן, מצא, אבל אין לי כסף לקנות ספרים. אני מקשיבה למוסיקה – לא מהסוג שלך – אני לא יכולה לישון בלילות, אני רק חושבת. אני אגיד לך משהו. הבעיה שלי היא שאני נמשכת אליך, שאני רוצה אותך, זה לא רק שכיף לדבר איתך (אתה גם מבין וגם יודע לבטא יפה את מה שאתה חושב ומרגיש) – גם גופנית, כן גם גופנית. היה בינינו כל כך מעט, כמעט כלום, ומה שהיה היה הרבה יותר טוב וחשוב לי ונוגע מאשר עם כאלה שהלכתי איתם הרבה, אבל הרבה הרבה יותר רחוק. הנה למשל חברה הפגישה לי בחור אחד ויצאתי איתו ובסוף הגעתי איתו לחדר שלו, והוא היה מוכן לעשות לי הכל, אבל הכל."

"בן כמה הוא?"

"בן עשרים ושלוש, ילדון שהיה מוכן לכל דבר, אבל אני לא רציתי. הוא לא הזיז לי."

ושוב נעצרו בפתחו של אותו הפרדס עצמו.

"אז מה – עם כולם כן ורק איתי לא? ככה את?"

היא צוחקת והוא מדגדג אותה, וידה הולכת מאליה ומלטפת את ידו, והוא ממלמל משהו על הר הגעש סנטס־הלן ב־18 למאי 1980 לעיניים לחות משתוממות. בידה אסימון קשור בחוט תפירה ירוק והיא כורכת ומתירה אותו חליפות.

"אני לא יודעת מתי ואם נפגש. אולי אבוא אליך לעבודה."

“אז הנה התמונות. זה מה יש – בשקופיות זה נראה יותר טוב." והוא מתפרק מנכסיו ומפקיד אותן בידיה.

                                                                       ע"ה.

חדלו הטלפונים מנופר. היא במרחקים. גם אין עבודה כמעט, המכונה החדשה בבדיקות והוא צריך פשוט לחכות בסבלנות לתוצאות. הוא מושך את הזמן, הוא יוצא מוקדם מהעבודה. יש לו זמן פנוי, ויש אפשרויות, ואולי, מי יודע. "הכי טוב" היא אמרה "אני אתקשר אליך בשעות העבודה." אבל הטלפון לא מצלצל. אולי ימצא אותה שם בראש הגבעה מעל אין־עצירה – אבל כשהוא רק עוזב את גדר המפעל, כבר אחרי הרמזור בסיבוב הראשון, כשהוא רק מגיע לכביש הראשי, הוא רואה שתי בנות הולכות בשוליו בנחת, בעצלות, במכנסי הרמון וורודות, מצפצפות על כולם, ומשהו מוכר באחת מהן. לעזאזל, זאת מוכרחה להיות ריקי.

זה כמו חלום רע הוא חושב. הוא בוחר לסטות מיד מהכביש ימינה, לתעלה שאצל גדר הפרדס, ולחכות להן. כשיתקרבו יזהה אותן וידע בוודאות אם זו ריקי או לא.

והן מתקרבות וזו היא, אין ספק. גם היא מזהה אותו ללא התרגשות וממשיכה ללכת אדישה עם רעותה (אחותה?). היא מתנכרת, בעצם. משהו בפניה מאותת: זיהיתי אותך, התנכר לי גם אתה. והוא חוזר למכונית הקרירה, הממוזגת, חום תופת בחוץ ואלו חולפות על פניו כאילו לא היה קיים. הוא צופר קלות, הו אתן! וריקי לא מפנה אליו את פניה אבל מאחורי גב חברתה היא מורה באצבע "שמה" לצומת, מאה מטר משם. והוא מציית, ממתין, וכשהן מגיעות לצומת הוא נוסע לעברן, ועוצר להן. והן מתקרבות שוות נפש למכונית כאילו הייתה זו מונית הממתינה להן, וריקי פותחת לחברתה את הדלת האחורית, ובעצמה מתיישבת לידו ושואלת בעוקצנות "גם אני צריכה לחגור את זה?" והם מפליגים דרומה. בירור מצב ברמזים. הן חוזרות מן הים, שהיה שקט כראי ונטול גלים.

“ומה יהיה בשבת?” “שבת היא קודש לים.” היא אומרת והוא אומר שדווקא אפשר בשבת לראות שקופיות. בעקימת חצי פה היא רומזת לו להחליף נושא "מלפפון, מהו יותר – ירוק או ארוך?" הוא חד להן חידה וריקי פותרת "ירוק, כי לא כל המלפפונים ארוכים" היא פוסקת "אל שכונת הקוטג'ים" צץ לו שלט קבלנים גדול בשולי הדרך "ואני גרה רק ב 9%" היא מתלוננת, וכבר מגיעים. "תעצור לנו כאן בבקשה." אומרת ריקי, כאילו הוא לא יודע "ולא תבואי איתי לעזור לי לקחת משהו? אני צריך עזרה." "לא".

שתיהן אומרות "תודה רבה" ויוצאות, ולא מביטות לאחור, ופונות יחד לסמטת החול ונעלמות אחרי הסיבוב.

הוא מחנה את המכונית ורץ במעלה הגבעה, בין החרציות היבשות, לפסגה. הן עומדות שם למטה מקשקשות ופניה אליו. והוא מנופף בידיו מאותת לה "בואי בואי בואי" והיא נדה בראשה "לא ולא" והוא חוזר למכונית לא מאמין למראה עיניו. "היא תבוא" הוא מנסה לקוות ומקציב לה חמש דקות.

והיא לא באה.

והוא חוזר פעם שנייה לתצפית – וריק.

נעלמו.

ע"ו.

"ומה יהיה היום בחמש אחרי הצהרים, גילי? מתרגשת?”

"א. זה לא יהיה בחמש אחרי הצהרים כי הבדיקה תהיה בערב, בתשע. אז נספיק לחזור הביתה אחרי העבודה, להתרחץ, וכו'. ב. זה לא הפעם הראשונה שלי לשכב עם גבר, ואני כבר לא מתרגשת.”

"הכנת אותו למה שצפוי? הוא יודע מה בדיוק הולכים לבדוק?”

"מעניין כמה הרופא הזה ייקח.” מקדימה גילי ומשיבה: “אז כך. הרופא אמר לא לקיים יחסי מין כל השבוע, עד לחצי שעה לפני הבדיקה. אבל זה לא הלך. כבר סיפרתי לך שלפני יומיים הוא לא היה יכול להתאפק. אמרתי לו מה הרופא הורה אבל הוא לא קיבל. הוא אמר 'מה, הרופא הזקן הזה מספיק לו פעם בחודש? אני צריך יותר'. אז שיהיה יומיים. נתאפק יומיים, אמרתי לו שליומיים הקרובים אני לא מסכימה.”

"שלא יעשה ביד במזנון.”

"אמרתי לו: 'לא איתי ולא בשום צורה אחרת'.”

“כן. אפילו דן בן־אמוץ כתב על זה. מגוחך שהדברים האלו, היצריים, נעשים בצורה מתוכננת ולא ספונטנית.”

"נכון. אבל בכלל מאז שמתחתנים זה חדל להיעשות בצורה ספונטנית. נכנסים למיטה, מפהקים, מתעלסים…”

"אז מה מגרה אותך? מה גורם לך להיות מגורה?”

"קודם כל הזמן, היום במחזור. בערך שבוע לפני אני מאבדת את החשק… אני מתחילה להרגיש כאבים בחזה. אבל אחרי המחזור בשבוע הראשון השני אני חשקנית, מגורה.”

"וראיה – מה מגרה אותך יותר? גבר ערום או אישה ערומה?”

"לא מגרה. לא מזיז לי סרטים פורנוגרפיים – כן, לא מזיז לי איך המשתתפים נראים או איך הגוף הערום שלהם נראה. מזיז לי מה הם עושים. ומה שהם עושים – מגרה אותי. (אם הסרט טוב, אם זה לא משהו זוועה עם ילדים, חיות ועוד סטיות כאלה). שמת לב – לשחקנים בסרט עומד המון זמן.”

"כי הם משתמשים בחומרים.”

"האם החומר משנה ביצועים – או רק טעם וריח? פעם מצאתי על המדף שמעל הכיור אצלנו באמבטיה איזה בקבוק קטן עם איזה שמן ריחני בתוכו. מיד הבנתי שבעלי הביא אותו עם איזה כוונות מגונות, וישר התעצבנתי והשלכתי אותו לזבל וגם הורדתי את הפח. אבל אם זה רק טעם וריח טוב – חבל שזרקתי. הוא היה נהנה יותר…”

"את אוהבת שמלקקים לך?”

"זה יכול להיות נעים מאד. זה שוב תלוי בחלק של החודש. יש פעמים שאני רוצה לקבל ויש פעמים – להעניק…”

"יש נשים שיכולות לגמור רק כשמלקקים להן.” אמר וחשב על אחת.

"זה בהחלט מובן ואגיד לך מדוע. הלשון היא רכה ורטובה ונוגעת רק בדגדגן וזו הנגיעה הכי עדינה ומגרה שיש. אבל אפשר לעשות את זה גם באצבע זה טוב כמעט באותה מידה…”

"ומי ליקק לך ראשון?”

"נסים החבר הראשון שלי אבל זה לא היה טוב ולכן זה לא נחשב… אבל גם ההוא, אבן… וגם מ., ואיתו זה היה נהדר… וגם בעלי כמובן.”

"עכשיו אני מבין למה התכוונת כשסיפרת לי עליו. ולמה לא רצית להגיד את זה בגלוי אז?”

"עוד לא הכרתי אותך. אבל עכשיו אתה יודע עלי הכל, כמו רופא, עד תחתית הנשמה ואני מכירה אותך… ואי אפשר לעשות את זה עם כל גבר… וכמה אני כבר הכרתי, עם כמה אני כבר שכבתי… ולכן אני לא מבינה כשאתה מוצא לך אחת פה ואחת שם ועושה את זה איתן כמו חיה בשדה… איך אתם יכולים, בלי להתרחץ… ומאחד לשני. הרי הריח כל כך משנה.”

                                                                ע"ז.

ובשבע בערב, אחרי שעתיים עם רותי בעולם האמנות, הוא שוב משוטט בנתיבי השכונה מציץ בנערות שחומות רעננות. הפונציאנות אדומות לוהטות בוערות למול השמש השוקעת והערב המתקרר, ומראש הגבעה הוא רואה אותה עוזבת את ביתה יוצאת לכביש בדרך החולית והוא מחליק מטה בנסיעה איטית איטית הם נפגשים בצומת מגיעים אליו ביחד. הפעם היא לבדה ובטבעיות שגורה, בלא להניד עפעף היא פותחת את הדלת ומתיישבת בפנים.

"אז מה שלום הלב, את נראית לי עצובה."

"לא הולך לי בלימודים."

"האנגלית או המתמטיקה?"

"על האנגלית בכלל אין מה לדבר, אבוד. אבל גם המתמטיקה לא נכנסת לראש שלי."

"אני דווקא מכיר מישהו שהיה יכול לעזור לך."

"כן, בטח…"

"מיואשת?" – "כן." – "ושום דבר לא מנחם אותך? לא פגשת מישהו שניחם?"

"לא. להפך. פגשתי מישהו שנדלקתי עליו. בשבת הלכתי איתו לים. והוא יפה, ויש לו ראש על הכתפיים, ודיברנו, והיה יופי. והתחיל להיות מאוחר, והשמש שוקעת, וזוג אחד שעל ידינו מתפשטים ערומים ונכנסים למים, לא אכפת להם כלום, והוא – נדלקות לו העיניים, יוצאות מחוריהן, וזאת יוצאת מהמים, מתנערת, מנדנדת, והוא מביט עליה לא עלי – די. תוריד אותי כאן."

"רגע. את צריכה לקבל את המתנה שהבאתי לך מחו"ל."

"מה, שוב חזרת מחו"ל? שוב? וחשבת עלי? אבל אני גם צריכה סיגריות."

"גם סיגריות תקבלי, משובחות, מחו"ל. המשיכי לספר מה קרה. אל תדאגי, לשיעור תגיעי בזמן."

"אז התנפחתי. כעסתי. והוא כעס. וכל כך רציתי אותו. וכל כך הייתי צריכה. והוא החזיר אותי הביתה והלך. ומאז לא ראיתי אותו. וכך זה נגמר."

"אז התפקשש. לא ידעת לוותר, קנאת, או לא היית יותר נועזת, והפסדת… ומה שלום חמיד?"

"הוא כל כך רחוק. אי אפשר להגיע אליו."

"אז חלפה לה האהבה?"

"לא חלפה. לא התקלקלה. היא פשוט במקרר ואין מה לעשות בה."

"והספר שנתתי לך, קראת בו?"

"אוי, איך ידעת מה אני רוצה. ספר נהדר. קראתי, נהניתי, בלעתי, התרגשתי. כיף. וזה כל כך בדיוק. ככה זה אישה."

ומגיעים לאותו פרדס.

"אני לא מבין מה היה אז עם החברה שלך."

"לא יכולתי."

"אבל ככה להחמיץ הזדמנות."

"אין מה לעשות."

"הן יותר חשובות לך מכל דבר."

"אסור לי לחשוף… אסור לי שידעו אפילו מליונית… שיש משהו בינינו."

"השכל שולט על הלב? כזאת את? מחושבת?"

"אז כן. כן."

"אני אכנס לכאן," הוא מראה על הכניסה לפרדס בכוון בית האריזה "ואז תראי מה הבאתי לך".

ובין העצים הוא עוצר, מוציא שמלה לבנה מנוקדת כחול כספל חרסינה עדין, חשופה במותנים בידיות "ואיזה יופי וכמה נחמד ולא שכחת אותי שם והיא חשופה – מה יגידו הורי."

"את תסתדרי איתם. וכן, לא שכחתי. והזיכרונות שלי רוצים עוד."

וככה מרוחקים לא קרבים לא נוגעים "הייתי רוצה לראות אותך בזה." (רותי קיבלה ממנו חולצת משי רכה ומיד הסירה חולצתה מעל שדיה הערומים ולבשה, זכר בשתיקה).

"עוד תראה."

וחוזרים, וביציאה מהפרדס "אוי הבחור ההוא רואה אותנו, ומה יחשבו עלי?"

"מה?"

"שאני מוחזקת."

"ואת עדיין מאוננת?"

"כן, בטח."

"הרבה?"

"תלוי במצב רוח. למשל במוצאי שבת כשחזרתי מהים והוא היה כל כך חסר לי, אוננתי. תשמע, תביא לי עוד ספר כמו זה שהבאת. הוא כל כך מבטא אותי, הוא כל־כך קולע אל מה שאני מרגישה. ואפילו זיון מרוכסן זה בדיוק מה שאני רוצה. פעם נסעתי באוטובוס ומישהו ישב על ידי והתחיל להתחכך בי וזה היה נפלא. לא אמרנו אף מילה…"

ע"ח.

רותי צלצלהדוד.” כתוב בפתקה שמצא על השולחן במשרדשוב דודאז הוא החזיר לה צלצול אבל היא לא הייתה בבית ולכן השאיר לה הודעה במשיבון וביקש שתחזור אליו כשתוכל.

יום חמישי הוא יום האוכל המזרחיעל הרחבה שלפני חדר־האוכל מציב קבלן הקייטרינג כמה מנגלים וסוכך גדול ועובדותיו צולות עליהם סטייקים וקבבים ונקניקיות ובקרטון בצד יש ערמה גדולה של פיתות ויש גם קונטיינר חומוס ויש חמוצים ואפילו אבטיח ואורנג'דה כמובןעובדי המפעל עומדים בתור ארוך צלחות נייר בידיהם וטענות בפיהםהתור ארוך וההגשה איטית ועד שמקבלים משהו הכל מתקררוהסטייק שרוף והפיתה קשה והחומוס מלא חומר משמרולאבטיח בכלל אין טעםעוד מוצר של מכון וולקני.

וכשחזר מארוחת הצהריים מצא פתק חדש על שולחנו ובו שוב כתוב שרותי מחפשת אותושוב החזיר לה צלצול ושוב לא הייתה תשובה.

ולכן חמק בחמש מהמפעל דרך הפשפש האחורי החד־כווני שבגדר החדשהבלי לאמור שלוםשאם מישהו יחפש אותו יחשבו אולי שהוא בשרותיםכי אולי פשוט ימצא את רותי בביתונערה חומת שיער מבית המלאכה לנעליים שאלה אותו אם הוא נוסע במקרה העירה ואם היא יכולה להצטרף אליו? “כמובן." ענה בתנועה מזמינההוא ראה אותה לעתים בהפסקת הצהריים יושבת עם חבריה לעבודה על צמיג טרקטור גדול ושחוק שנזנח פעם לפתחםלועסים שם את הסנדביצ'ים שלהם.

איזה ריחות שעלו מאצלכם היום," אמרה הנערה כשהתיישבו יחד בסובארו "אנחנו השתגענוהזלנו ריר ולא יכולנו יותר לעבוד מרוב קנאה".

אחרי שהוריד אותה במרכז המשיך אל רותי ומצא אותה בבית.

"חלמתי עליך” אמרה לו רותי "החלום היה נורא חזקאבל הוא כבר הולך ומטשטש ועכשיו נותרו ממנו רק שאריותאתה מרצהיש הרבה קהל ואני בתוכואתה מתלהבהקהל מאזין ואני כנראה מתנמנמתוכשאני מתעוררת משתנה משהו בסיטואציהאשתך ואתה רוקדים על הבמהיש הפסקהואיזה זקן עולה ומסביר לקהל שזה הכל בזכותהזה הכל תודות לההקהל מריע לאשתך ואני בצד.”

ע”ט.

"את לובשת חזייהשושי?”

"עם מדיםכןקודם כל מוכרחיםלפי החוק הצבאי חיילת חייבת ללבוש חזייהזה חלק מהמדים.”

"לא ידעתיומישהו בודק?”

"כןשוטרת צבאית מוסמכת לבדוקהיא שמה יד על השכם ובודקת עם יש רצועה מתחת לחולצה.”

אני דווקא מכיר שוטרת צבאית אחתחלף הרהור במוחועכשיו היא שוטרת צבאית לשעבר.

"ומה את עושה?”

"אז עם מדים זו לא רק שאלה של חוקזה עבודהזה מקום ציבוריאי אפשר לבוא למקום כזה בלי חזייהועוד עם החולצה המתכפתרת הזאתאבל כשאני באה הביתה אני מורידה את זה תכף ומיד ושמה עלי איזה סמרטוט טריקו ומרגישה משוחררת.”

ובאחת־עשרה הוא כבר לא יכול יותרמסתלק מהעבודהוצופה מראש הגבעה אל ביתה של ריקיאולי אולי אוליואז נעצרת מכונית בפתח ביתה והיא יורדת ממנה עם בחור גבוה רחב כתפיים לבוש צחוריםהם עומדים ליד השער ומדבריםואחר פותחים את הפשפש והולכים בשביל אל דלת חדרהכןיש לה עכשיו חדר עם כניסה נפרדתהם נכנסים פנימההדלת נסגרת אחריהם והוא בחוץ.

פ.

אז תפסו אותו!” אמרה גילי בהתרגשות כשנגמרו חדשות הבוקר והוא כיבה את הרדיו "את הערבי המנוול הזה שרצח אותםוהם עוד אמרו לו שהם מ'שלום עכשיווזה כמובן לא עזר להם!”

כך הם אמרו לואיך יודעים?”

זה מה שהוא סיפר בחקירההוא גנב נשק מחיילואחר כך תפס את הזוג הזה ביערכפת אותםהשכיב אותם על האדמהכיסה את ראשם בשק וירה בהםלמרות שהתחננו על חייהםואתה יודע שזה יכול לקרות גם לך ולחברות שלךסיפרת שאתם הולכים להתייחד ביער בהרים על יד המנזר ההוא כאילו… איך קוראים לו, 'כרמיזן השתקנים'?”

מנזר השתקנים ומנזר כרמיזן הם שני מנזרים נפרדיםהרצה לה "האחד בלטרון והשני בבית־ג'אלהמעל ירושלים."

כן," אמרה גילי "רואים שאתה מומחהאבל זאת ארצנו שאנחנו אוהבים כל גרגיר ממנהולא הארץ של הערביםותדע לך שלעולם לא יהיה שלום בינינו לבינםאני מכירה אותם ויודעת איך הראש שלהם עובדהם לעולם לא ישלימו עם כך שניצחנו אותם ושאנחנו יותר חזקים מהם".

ואיך את מכירה אותם כל כך טובמאיפה?”

אני טוניסאיתאל תשכחאני מכירה אותם מהבית".

נולדת בטוניס?”

לאמה פתאוםנולדתי כאן בארץאני צברית."

אז את טוניסאית כמו שתינוק שנולד בעזה הוא מפלוג'ה או מזרנוגה."

אתה לא יכול להשוות!" התלהטה גילי "אתם האשכנזים השמאלנים שוכחים את ההבדל העצום שבינינו ובין הערבים…”

רגע," אמר לה "זה לא אני שאמרתי שאת לא ישראליתאת בעצמך הגדרת את עצמך כטוניסאית."

אני גם טוניסאית (שנשואה למרוקאי!) וגם ישראלית," אמרה גילי "גם וגם וגםוההבדל ביני לבין התינוק מעזה הוא שאלוהים הבטיח לסבא של הסבא של הסבא שלי את הארץלו ולכל מי שייוולד לו בעתיד, 'לך ולזרעךאלוהים אמרולא לאחרים – ולכן היא כן שלי ולא שלו ומותר לי לזרוק אותו ממנה אפילו אם ההורים שלו ישבו בה חמש־מאות שנהוההורים של ההורים שלו גם."

בטח," ענה "אבל 'זרעךכולל גם את ישמעאל ואפילו את עשיווהרי אף אחד לא מכחיש שהתינוק מעזה הוא מזרע ישמעאללא?”

גילי נשארה המומה לרגע.

אתה בטח סתם מבלבל את המוח בקשקושים שמאלניים אשכנזייםלא תשכנע אותיבטוח שיש איזה רב שהסבירשהוכיח מדוע על החלק ההוא של זרע אברהם ההבטחה הזאת לא חלהאו למה בעצם הם לא זרע אברהם אלא רק מתיימרים להיות זרע אברהםחוץ מזה באזרחות בבית ספר למדנו שהאו”ם החליט להקים כאן את מדינת ישראלהמדינה היהודיתוחוץ מהערבים כל העולם הכיר בכך."

האו"ם החליט לחלק את ארץ ישראל לשניים ולתת לכל עם חלק משלואנחנו קיבלנו את ההחלטה הזאתהסכמנו להועל הבסיס הזה, חצי, חלק, הקמנו את המדינה."

זהו בדיוק!” אמרה גילי "הערבים הם שלא קיבלו אותההם רצו את הכל לעצמם ולכן נשארו בלי כלום.”

כןכך קורה למי שרוצה את הכל רק לעצמוכמו אשת הדייגואחר־כךבששת הימיםהשתלטנו על החלק שלהם בכוח."

מגיע להם!” אמרה גילי "אלף הם התחילווביתזה עונש משמיים על כך שהם לא רצו לחלוק את אדמתם עם השכנים שלהם שסבלו ונרדפו כל־כךהרי אפילו את יהודי טוניסיה הנאצים תכננו להשמידאתה שומעלא רק את האשכנזים בלבדלגבי הנאצים לא היה הבדל – יהודי זה יהודיוהערבים גם הם יכלו להתחשב בכךהרי להם יש כל־כך הרבה אדמות ולנו לא היה כלוםוחוץ מזה אין שום עם כזה פרייר בעולם שיוותר על מה שכבר יש לו בידכבשנו – אז זה שלנו!”

את יודעת איך צדים קופים בג'ונגל?” שאל כשקץ בשיחה הזאת וידע היטב שאין סיכוי שמישהו מהם ישנה את דעתו בסופה "תשמעישמים בננה בצנצנת שקופה עם צוואר צרוקושרים את הצנצנת חזק לעץהקוף באמכניס את היד ותופס את הבננהחזקמעכשיו היא שלואבל הוא לא יכול להוציא את היד מהצנצנת כי האגרוף שלו רחב מהצוואר שלההצייד מתקרב והקוף לא יכול לברוח ממנו כי הצנצנת קשורה לעץאבל הוא לא יוותר על מה שכבר יש לו בידלדעתו יש לו זכות אבות על הבננה הזאתוהוא לא ירפה ממנהוכך הוא מאבד הכל כי אינו יכול לוותר אפילו על בננה."

גילי השתתקה לרגע והתרכזה בעקיפת משאית גדולהוהוא חשב שזו ההזדמנות להחזיר את השיחה למה שמעניין אותו באמת.

"אז באיזה צורה את מקבלת אורגזמהגילי?”

"מה?!”

"באיזה צורה את מקבלת אורגזמה?”

"אני לא יודעתתשאל את בעליאתה צריך לשכב איתי כדי לדעת את התשובה.”

"בכל זאת.”

"אני לא יכולה לדבר על זהלא יודעתלא חושבת.”

"ולא מתחשק לך 101 פעמים ברציפות אחת אחרי השנייה?”

"זה לא יכול להיותפעםפעמיים לכל היותראין לי כוח אפילו לחשוב על יותר מזה.”

"את יכולה לנסותיתכן שלאישה דרוש יותר.”

"לאישההגוף שלי פשוט לא צריך יותרוחוץ מזהאתה רוצה שבעלי ילך על ארבע לעבודה?”

"הוא לא מוכרח ללכת על ארבעבאיזה צורה את מקבלתדווקא כשהוא בתוכך?”

"לאלא זה הדבר הקובעבכל הגוףבכל… זה מה שמשנה.”

"את רואהניתן לעשות את זה בלי שהוא יצטרך ללכת על ארבע אחר כך…”

"אני מבינה למה אתה מתכוון…”

"אז עכשיו מתחשק לך יותר לנסותדווקא משונהאת אומרת שאת מסופקת לגמרי אבל הוא לאהוא צריך עודאז למה מדאיג אותך כמה הוא יכול?”

"העניין הוא הזמןהוא עושה פעם אחת ומספיק לועוברות כמה שעות עד שהוא רוצה עודושיעיר אותי אזולפעמים הוא רוצה ביום ודווקא אז אני לא בסביבה.”

                                                              פ"א.

"מה מצאת בי למה אתה ממשיך לנסות?” מציצה ריקי לתוך הסובארו שעצר על ידה באין עצירה.

"לא בגלל שאין בחורות אחרות!” הוא מחמיץ הזדמנות למחמאה.

"אז חידשתי את הקשר עם החבר הישן שלי." היא מודיעה לו דרך החלון בלי להיכנס למכונית אפילו "וזה טוב! אבל זה רק לקיץ.”

והוא חש שליבו נשבר. היא בדרך לים, היא אומרת, ומסכימה שייקח אותה לשם עם אחיה הקטנים אם הוא דווקא רוצה, חכה רגע, היא אומרת ונחפזת חזרה לביתה, לובשת לכבודו את השמלה הלבנה עם הנקודות הכחולות, דמוית ספל החרסינה, ומתניה הכהים חשופים בשיזוף מסמא פשוט יפה להלל כך כשהיא לבושה נכון. והם מפטפטים בעליזות, הוא מספר לה על הגן העריץ, השולט, הדואג להמשכיות קיומו ולשם תכלית זו שולט בכל מה שאנחנו עושים. והיא משתאה ואומרת לאחים שלה: 'איך הוא זוכר דברים כאלה מסובכים?' והוא מביא אותם עד לחוף, ומרוב אושר על השיחה המוצלחת והמחמאות שקיבל שוכח לצלם אותה בשמלת הנקודות הכחולות (במצלמה החדשה המוכנה תמיד בתא המטען), שוכח להגיד לה שהיא אחת ויחידה ושאין כמוה, וגם לא מבטיח לה שהוא יעשה ממנה מלכה – פשוט מכיוון שהוא באמת לא מתכוון לעשות ממנה מלכה, ולא מסוגל לשקר בדברים כאלה – ועוד שבועיים חולפים ואין ממנה קול ואין קשב.

                                                             פ"ב.

רותי צלצלה לעבודה ואמרה לו שיש לה כמה עניינים בתל־אביב ומה דעתו להקפיץ אותה לשם?

“תשמע מה חלמתי: ירדנו ממכונית לבנה והלכנו לטייל בתוך שדה פרחים אביבי עם עצים נמוכים מלבלבים, והגענו למין מזלג שבילים כזה. בחרנו בצד השמאלי. בראשית השביל עמד שומר כושי והזהיר אותנו לא ללכת בשביל הזה כי הוא מסוכן. אבל שום דבר לא נראה מסוכן הכל היה יפה ופורח, אתה נטית להסס אך אני בביטחון רב לעגתי לשומר ואמרתי מה פתאום מה פה מסוכן ומשכתי אותך איתי וכעבור מטרים ספורים הכל הפך לביצה טובענית. החלטנו לחזור אולם השביל השני האלטרנטיבי התגלה כטובעני עוד יותר. מימיננו היה גוש גדול של עצים חסרי עלים ורחוק יותר מכונית גדולה שקועה בבוץ נאחזנו בהם וניסינו להתקדם. ואתה לא רק שוקע יותר ויותר בבוץ הטובעני אלא גם מפריע לי להיאחז בענפי העצים או במכונית. בסופו של דבר הצלחתי להיחלץ לא לפני שאתה שקעת כולך בביצה הטובענית. הרגשתי אשמה שגרמתי לך לכך ושלא שעיתי לאזהרתו של השומר. חיפשתי לך נואשות מקום להתרחץ והנה בתוך בור חפור באדמה הופיע איש עם אמבטיה והבטיח אמבטיה חמה ואף מגבת נתן בידי. אתה נכנסת לאמבט ואני נשארתי בחוץ למעלה עם המגבת הרטובה בידי כשאני סוחטת אותה ממים ומחכה שתצא. אולם האמבט הפך למעין משפך ענק ששאב אותך לתוכו ונעלמת כליל. הייתי מבוהלת מאד ואז נפתחה דלת בבטן ההר ובתוכה חבושים בתחבושות שכבו האנשים שהתרחצו וביניהם אתה. התעקשתי להיכנס למרות שלא הרשו לי ומצאתי אותך חבוש כולך ועל פניך, שהיו גלויים, המון אבעבועות. התחלתי ללטף ולנשק אותך מלאה ברגשות אשם ובחרטה, ומבוהלת מאד. מאוחר יותר אני רק זוכרת שמפניך נעלמו האבעבועות והם היו יפים וחלקים כמו פנים של תינוק,”

                                                         פ"ג.

"מסרבים להאמין כי אנו זוג כזה תמים ושום דבר לא קורה. אף אחד לא מאמין.” אומרת גילי ובכלל לא נראית מודאגת.

"זה לא כל כך תמים.”

"אבל השיחות האינטימיות, אילו היינו מדברים כל אחד על מה הוא רוצה לעשות עם השני, אבל אנחנו מדברים רק על מה אנחנו עושים עם אחרים… נכון, לך בהתחלה היו כוונות אבל אחרי איזה חודש כשהבהרתי שמצדי אין, ואם אתה רוצה שנמשיך לנסוע יחד אז זה בלי לשכב… וקיבלת. לא נחוץ לי עוד מספר… לא נחוץ לי עוד מספר, כי יש לי בעל משוגע שבייחוד בהתחלה, כשרק היינו חברים, ניסה הכל, מכל הסוגים. אני לא חושבת שיכול כבר להיות משהו שיפתיע אותי. הגעתי לנישואין עם ניסיון ולכן אני כבר לא כל כך סקרנית… אבל חוץ מזה אין תנאים. אפוא נעשה את זה, בימי שישי? ואז לרוץ לחפש מלון? וגם בגלל שאנחנו לא מנהלים יחסי מין זה נמשך הרבה יותר זמן… וזה טוב… ואתה שומע, הרופא אמר תעשו את זה הלילה, ולא יותר מפעם אחת, ולא עמד לו. אמרתי לו 'בטח עשית את זה עם מישהי אחרת וכבר אין לך כוח איתי'.”

"חבל, זה פוגע. ומה הוא אמר?”

" 'זו התגובה שלך? אני כל כך מזדהה איתך ואת בסוף צוחקת עלי?' “

"אז מה עשית בשביל לעורר אותו?”

"ליטפתי אותו בכל הגוף… “

"וזה לא עזר? החזקת לו… “

"כן, וזה לא עזר… “

"אילו היית במצב רוח יותר טוב, היית מוצצת לו וזה היה עוזר.”

"זה לא עזר… בזמן האחרון הוא שוכב על הגב ומחכה שאני אגרה אותו. כל הגברים הנשואים הם כך?”

"מה הכי הרבה זמן והכי מעט זמן שעמד למישהו ששכבת איתו?”

"שאלה מעניינת. לא חשבתי על כך. בדרך כלל עם בעלי הוא די שולט במצב, מתחשב, אני גומרת ראשונה והוא אחרי. רק במקרים כמו אתמול כשאני מרגישה, כשאני יודעת שלא ילך לי, אני אומרת לו תגמור ואל תחכה לי, כי אני לא אוהבת שזה יותר מדי ארוך. ואתה יודע – בקרוב אני משתחררת ולא נראה יותר אחד את השני, אלא אם כן תרצה לבוא אלי הביתה ולעשות היכרות עם בעלי. אולי תביא איתך גם את אשתך? כי צריך כבר לספור את הימים על האצבעות…”

                                                           פ”ד.

ואחרי הפסקה ממושכת שוב מצלצל הטלפון ארוכות במסדרונות הבוקר הריקים. עכשיו היא מצלצלת מלונדון.

"אהוב שלי! שלום. אוי סוף סוף לשמוע את קולך. ואל תשאל כמה קשה כמה רע לי ולא היה כלום, אני כל הזמן עם זלטופולסקי, הוא לא נותן לי להתרחק מטר ממנו, ולא מפסיק להגיד לי איזה זונה מחורבנת אני, ושהוא ישבור לי את העצמות, ויפוצץ לי את הצורה, וירצח אותי. ואין לי רגע לעצמי. אתמול הוא סוף סוף חזר לארץ לכמה ימים, ורצה לגרור גם אותי איתו. בקושי הצלחתי להיחלץ מכך. ופעם ראשונה סוף־סוף עזרתי לעצמי…"

"אבל את לא בדיוק מופתעת מכל זה. הן בחרת זאת לעצמך. הרי את רצית בזאת."

"לא זה מה שחשבתי שיהיה."

"לא יתכן. עם עשרים וחמש שנות ניסיון היית חייבת לדעת מה יקרה."

"אני ממש שונאת את עצמי על מה שאני עושה."

"לא יתכן, את? לא."

"קרה המון. אני רוצה לספר לך אבל לא עכשיו, כי אני לא יכולה להאריך בטלפון. אני נמצאת אצל דוּדי. אתמול היה ערב מגעיל. הוא ישב עם חברים שלו, הביטו בטלוויזיה על משחק הגמר באליפות העולם ושתו. וזה בכלל לא מעניין אותי. אחר כך הוא סיפר לי שהוא אימפוטנט, ויש לו חברה נשואה כבר שלוש עשרה שנה. היא לא יכולה להיפרד מבעלה החולה. הייתה לנו שיחה ארוכה, השווינו. גם אנחנו כבר שבע שנים יחד, אתה יודע? אני אספר לך כשאחזור, עכשיו אין זמן, ומחר אני נוסעת לטירה מימי הביניים, ואהיה שם עם החברים שלו שטופי הזימה, ומי יודע מה יקרה שם. אל תשאל מה הם מספרים לי שהם עושים. לא היית מעלה בדעתך דברים כאלה. אני דווקא מסוקרנת, אבל אתה נורא חסר לי."

על מה היא מדברת, חשב, הרי הרגע אמרה שהיא שם מבחירה. "יש לך בעיה. את מזייפת כל כך הרבה עד שכבר בעצמך אינך יודעת מה אמיתי אצלך ומה לא."

"הייתי טורפת לך."

"מה??"

"אילו היו לי כנפיים הייתי טסה אליך כרגע."

ורק אחרי שסגר את הטלפון בפה מלא איחולים וברכות הוא מסכם לעצמו באיבה צוננת שאילו באמת רצתה הייתה יכולה להיות כאן ממש עכשיו. מרצונה, ביוזמתה, בכל כוחה ניצחה במאבק כדי להיות עכשיו דווקא שם.

                                                               פ”ה.

“איכפת לך לבוא איתי הבוקר לשוק?” שואלת גילי כשהיא מתיישבת ליד ההגה. הוא יודע כי בשמונה תתקיים ישיבת הצוות הטכני הבכיר בעניין תקני מפרט ועליו להראות שם את פרצופו אבל שילך השממון הזה לעזאזל, הוא מחליט, הקץ לביורוקרטיה הטרחנית שעליה העולם עומד, ואדרבה, שתצלצל לה נופר בלי סוף, באצבעה הבוחשת, אם כי היא בדרך עכשיו ולא סביר שתצלצל, והוא אומר לגילי: “בטח, למה לא?” וגם “מה עושים בשוק? למה שוק?”

“אני אחראית אצלנו על פינת הקפה,” אומרת גילי “והגיע הזמן לחדש את מלאי הכוסות והכפיות, ולהשיג עוד קצת וופלות ועוגיות יבשות. השקם גזלנים, ובשוק – אל תגיד לי שאתה לא יודע – בשוק זה הכי בזול.”

השוק מתקיים במגרש עפר גדול בפאתי העיר. כולם חונים שם על הקוצים ועל האבנים וביחוד על המדרכות שבצידי הכביש וגם גילי מחנה כך את הסובארו של העבודה שלו, בהתלהבות. זרם גדול של הולכי רגל נוהר מכל הכוונים, סלי פלסטיק וארנק דל בידם, ותקוות גדולות. גילי מסבירה לו כי ביום השוק סוגרים רוב הסוחרים בעיר את חנויותיהם, מקימים דוכן בשוק ומשתדלים להפטר בו בזול ממה שלא מכרו בחנות ביוקר. היא דרוכה כחתול האורב לטרפו ובה בשעה היא מהירה כדג במים, מנווטת בשלשה ממדים, המרץ מפעפע בה ואיש לא יעמוד בדרכה. בטביעת עין זריזה והחלטית היא פוסלת דוכנים אחדים ומתבייתת על סוכה מסמורטטת, שבה, על שטיח משער עיזים, נוצצת ערמה גדולה של סכו”ם זול ליד כמה קרטונים של כוסות זכוכית צרות. היא בוחרת כעשרים כפיות ונוטלת קרטון כוסות, מפקידה את הכל בידיו והוא יודע שלעולם לא היה נוגע בזה מרצונו החפשי, ופוצחת במיקוח קשוח וחסר פשרות עם הרוכל. זה ריטואל המוכר היטב לשניהם והם לא יוותרו בו אפילו על שורה אחת מהטקסט, הכולל כנהוג איומים תחנונים ושבועות חמורות. ולבסוף הם מסכימים על שליש מהמחיר אותו דרש הרוכל בתחילת המו”מ, ועכשיו כולם מחייכים בשביעות רצון, איש וטעמיו עימו.

הם חוזרים לסובארו נושאים בשניים את השלל והוא אומר לה, כשהם כבר בפנים “אם כבר ממילא איחרנו אולי את רוצה לראות את שכונת הוילות החדשה שבונים מחוץ לעיר?” “כן זה דווקא מעניין.” אומרת גילי והוא מורה לה את הדרך והם נכנסים לאחד הבתים שבבניה, על ראש הגבעה, והוא מושיט לה יד עוזר לה לפסוח על כמה מהמורות קרשים ומסמרים, והם בפנים. הקירות עדיין בלוקים לא מטוייחים ובחלונות עוד אין אפילו מסגרות לשמשות ולתריסים.

הם נשענים, כתף אל כתף, אל אדן החלון הגס, הצופה אל הנוף הנפרש לפניהם בצהוב ובכתום ובאובך כחול עד רחוק, עד הים, שותקים.

הוא מניח את ידו על שכמה של גילי והיא משעינה את ראשה על כתפו.

שתיקה.

“די.” אומרת גילי “צריך כבר לחזור לעבודה”.

                                                        פ"ו.

היום חוזרת נופר ממסעה הממושך הוא חושב בעודו נוהג, וכבר ביקשה שיחכה לה בשדה התעופה ויקח אותה לביתה ואז בדרך יסטו לאחת החורשות, אפילו לרבע שעה, היא כבר כל־כך מתגעגעת, זה כבר כל כך חסר לה…

פעם כשחזרו בלילה מאיזה מקום היא בקשה אותו שילווה אותה עד הדלת. בתוך ביתה פנימה כבר כולם ישנו, ישן זלטופולסקי וישנו הילדים והיא שמה אצבע על שפתיה לאותת לו שיהיה בשקט וכשהגיעו לדלת פנתה אליו חיבקה אותו ולחשה "עוד, אני רוצה עוד פעם אחת" והרימה את שמלתה ונחלצה בזריזות מתחתוניה ופשפשה במומחיות במכנסיו – היא הייתה נמוכה ממנו בראש ועוד יותר נמוכה כשפשקה את רגליה ולכן עלתה על מפתן הבית והוא כופף את ברכיו והכניס לה היא הייתה כולה רטובה פתוחה ונוטפת וכל העניין נמשך פחות מחצי דקה, ואחרי זה הסתדרה בזריזות נשקה לו חפוזות ונבלעה בביתה.

הנקמה שלה בזלטופולסקי תהיה עמוקה עד העצם.

ובצומת במיני צחורה חצי־תחת־בחוץ ככלה לחופתה עומדת אחת שמנמונת ושחומה, מנפנפת בידה שיעצור.

"עד לצומת בית־עובד?"

"תעלי" ובקול נמוך "מה קורה בצומת בית־עובד?"

"שם אני עובדת."

"במה עובדים שם?"

"יצאנית."

"כמה שנים את כבר במקצוע?"

"שנתיים."

"אפוא את גרה?"

"באשדוד."

"כל יום נוסעת לשם לעבוד?"

"כבר כמה זמן לא הייתי. אבל היום אני חוזרת."

"מה קרה?"

"צריך לעבוד. צריך כסף."

"איך התחלת?"

"התחלתי?"

"זה לא משונה?"

"לא. כמו כל עבודה."

"לא חם לך ביום כזה?" (חמסין כבד בארץ).

"מספיק לי לעבוד עד עשר."

"כמה את מספיקה עד אז?"

"שמונה עד עשרה."

"נהנית?"

"זה תלוי – אם מישהו יודע לדפוק אז כן." "למה הכוונה?" "אם הוא גומר מהר אז לא, אבל הוא אם מחזיק מעמד אז אני נהנית. מה יש, למה לא."

"לא מפריע לך לפעמים ריח, צורה, משהו?"

"ריח? מה פתאום? מה זה חשוב? אני מתכופפת קדימה ולא מריחה כלום."

"ונוח לך ככה בפרדס."

"כן למה לא."

“ומי הקליינטים?”

“בעיקר פועלים מעזה בדרך לעבודה בתל־אביב."

"יש לך ילדים?"

"כן, יש לי בן." "ואפוא הוא?" "אצל ההורים." "והוא יודע מה את עושה?" "לא, הוא קטן עוד לא יכול להבין אבל אני אסביר לו לאט לאט, מה יש." "והוריך יודעים?" "לא הם לא מודעים."

"את לא מפחדת ממחלות מין?" "אני כל פעם נבדקת."

"וחוץ מהעבודה יש לך יחסי מין?"

"כן." "ואיך הם?" "מה?? הכל אתה רוצה לדעת?"

"מה שאינך רוצה לענות אל תעני." הוא נחפז להגן על עצמו.

משתררת שתיקה. ברדיו שרים שירי מולדת והיא שרה עם הרדיו, ומתעניינת בחדשות. "יוסי שריד שיישרף בקבר השחור של היטלר," היא אומרת "הבן זונה הבוגד עוכר ישראל אוהב ערבים. איך שאני לא סובלת את השמאלנים השרמוטות."

וכבר הגיעו. היא יורדת, מנסה בצניעות להסתיר את תחתוניה.

"אז עבודה נעימה שתהיה לך!"

                                                      פ"ז.

“היום זו הפעם האחרונה,” אומרת גילי “מחר אני יוצאת לחופשת שיחרור.”

“אז יותר אני לא אראה אותך?” הוא שואל, ובינו לבינו הוא מצטט “אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים בטרם שחר, כבו שפוני מאוויי…”

“זה לא חייב להיות כך,” עונה לו גילי “אתה מוזמן לבוא אלינו עם אשתך, תכירו את בעלי, נהיה שני זוגות חברים.”

והוא חושב “רק הצרה הזאת עוד חסרה לי,” ומחייך, ואומר “אז אנחנו צריכים לעשות איזו מסיבת פרידה, איזה משהו לסיום.” וגילי אומרת “יאללה.”

“היום אחרי העבודה? בעצם לא תהיה הזדמנות אחרת.”

וגילי אומרת: “בסדר.”

“נלך לאיזה מקום?”

וגילי אומרת “טוב, אבל תדע לך שזה חייב להיות מוגבל בזמן. בשבע לכל המאוחר אני כבר צריכה להיות בבית.” ולפני שהיא עוזבת את ההגה ויוצאת מהמכונית היא אומרת “תתקשר לפני שאתה יוצא לדרך, ואני אחכה לך בשער.”

את מספר הטלפון שלה בבסיס נתנה לו מזמן ופעם אחת אפילו צלצל אליה לשם, כדי להזהיר אותה שלמחרת לא יוכל לבוא לאסוף אותה, ושלא תחכה לו. שעות התלבט אז עד שהעז לצלצל אליה, חושש מחקירה פולשנית של 'מי־זה' ו'מה אתה רוצה ממנה' עליה לא יוכל להשיב ביושר. אבל מי שהרימה לבסוף את השפופרת הייתה גילי עצמה שדווקא אמרה: “איזה יופי שצלצלת! זה מאלוהים! בדיוק עכשיו חשבתי איך אפשר להודיע לך שמחר אני לא יכולה להגיע לעבודה ושלא תחכה לי!”

ובחמש ורבע אחרי שהתחמק כצלופח מכל הפקקים הוא מוצא אותה עומדת הרחק מהטרמפיאדה, נבדלת מההמון המצטופף בה, והיא עלתה למכונית בזריזות בטרם יספיקו להגיע אליה כל החיילים שהחלו לשעוט לעברה, ולהדחק בה גם הם.

“לאן נוסעים?”

“לתל־אביב.”

“לתל־אביב?” נבהלת גילי, לחלוטין, נראה לו שעכשיו היא מתחרטת על כל העניין ואומרת “לא לא לא, לזה לא התכוונתי.”

“רציתי לקחת אותך לבית־קפה נחמד על הטיילת ולהזמין לך גלידה.” הוא מתמם.

“לא.” אומרת גילי בפסקנות “לא נספיק לחזור בזמן, ובכלל.”

“וסתם לים, זה בסדר?”

“בסדר,” היא מתרצה “אבל בשבע אני חייבת להיות בבית.”

והוא נוסע לאותו החוף, והם יוצאים מהמכונית והולכים להם זה בצד זו, מסירים נעליים ושולי הגלים מלחכים כפות רגליהם, הולכים והולכים, והוא שב ומשתאה כמה היא קטנה, וכמה מלאת כוח ושולטת במצב, ולבסוף הם מתיישבים על סלע שמי מלח מלקקים אותו.

ריקוד אינסופי של אצות וצדפים, מערבולות קטנות, קצף ושתיקה. השמש מתקרבת ומתקרבת לקו המיים. אלה הרגעים האחרונים.

הוא מושיט את ידו ומניח אותה על שכמה של גילי, אבל היא מנערת אותה מעליה וקמה.

“לא. די. כבר צריך לחזור.”

“לא תתני לי את ידך?” הוא מושיט לה יד, והיא נוטלת אותה בחשש, בקצה האצבעות. הם חוזרים למכונית ונוסעים בשתיקה לביתה.

“שלום גילי.” הוא נפרד ממנה “למדתי ממך הרבה. היה לי טוב איתך. ושיהיה לך רק טוב.”

הם לוחצים ידים ופונים איש לדרכו.

 

SHARE THIS: