סובארו – ג, ד, ה.

ג.

“ואתה עצמך לא שוקל לעבור לתעשייה הפרטית?” שאל את ברוס סנטר, מהמעבדה הלאומית שבברקלי, קליפורניה – ד"ר ברוס סנטר.

הם ישבו בקפה קטן לא רחוק ממרכז הכנסים שבאנהיים, קליפורניה, באחת ההפסקות בין המושבים של הכנס השנתי, על כוס קפה ועוגת שמרים.

ברוס שלח בו מבט ספקני, מצמצם שמורות עיניו, וחיוך לגלגני אך מנומס הסתמן על שפתיו.

“למה? למה שאעשה זאת?”

“לא רק בגלל השכר. לא רק בגלל שגורל המחקר שלך אינו תלוי בפוליטיקאים ובוועדות שונות ומשונות שמי יודע מה חבריהן מבינים ומה האינטרסים המדריכים את צעדיהם. אלא גם בגלל ההיקף והתנופה שקיימים כשהרווח האישי, כשהסיכוי להתעשר, הוא המניע את האנשים שסביבך. אז הם ממוקדים בעבודה ועושים אותה על הצד הטוב ביותר, לא? אתה אמריקאי, ובוודאי יודע למה אני מתכוון: היד הנעלמה.”

“לא." אמר ברוס "אצלנו, אותנו, מניע משהו אחר לגמרי: האתגר והקסם שיש במה שאנחנו עושים. אותנו מניעה החתירה אל מעבר לאופק, אותנו מניעה היצירה והגילוי של משהו חדש לגמרי, שעוד איש לא עשה לפנינו. שלוש מאות איש עובדים איתי ברוח צוות, בהתלהבות, בגאוות יחידה, וכל יום כשאנחנו הולכים הביתה אנחנו רואים שמשהו חדש נוסף, שיצרנו עוד משהו שלפנינו עוד אף פעם לא היה. כל יום אנו חוצים את הגבול שבין הידוע ללא־ידוע. ושום דבר לא יכול להחליף את זה".

“אני יודע," אמר וליבו נחנק. והוא ידע שעשה דבר נורא, דבר שאין לו כפרה.

ד.

את הפגישה עם מנחם הרציון קבע ליום שישי באחת בצהריים, והיו טעמים אחדים לדבר.

בשעה זו ביום זה כבר היה הבניין ריק ושקט ורק מנחם לבדו עוד נמצא בו, במשרדו המסוגנן. הזקנקן המטופח שלו השתלב להפליא בריהוט המוקפד ושידר מודעות, איכות ושליטה מוחלטת בכל הפרטים, אבל גם ניסיון לחפות על משהו ולהציגו באור שונה ממה שהוא באמת.

לא מכבר הזמין אותו מנחם לסייר איתו במפעלו החדש ואז שמע מפיו על המוצר החדשני שהגה ועל הפתרונות המבריקים שמצאו הוא וחבריו לבעיות שהתעוררו בעת הפיתוח. עכשיו יש להם מוצר מקורי יחיד במינו הנמכר כלחמניות טריות וברווח עצום והם מתכוננים להמשך דרכם ממנו אל הצמרת, אל צמרת הצמרות.

לפני שבועות אחדים רואיין על ידי אחדים מחברי הנהלת החברה הצעירה, ואפילו קיבל הצעת עבודה בכתב. ועכשיו הגיע הרגע המכריע: עליו להחליט אם לחתום או לא. הוא לא סיפר למנחם כי בחוץ, בוולוו הסגול שלה, מחכה לו נופר קיצרת רוח, ולכן גם לא התעמק בפרטי החוזה ולא התמקח עליהם. איזור המוסכים המצ'וקמק הזה לא מצא חן בעיני נופר, ולחכות לו שם לבדה במכונית ממש לא מצא חן בעיניה, והיא גם אמרה לו, לפני שנכנס למנחם, שכבר אין לה סבלנות לחכות לרגע שיזדיינו, בהמשך הדרך, אחרי שייצא ממנחם, ושיגמור שם מהר ועוד אמרה לו שכן, שיחתום, ושיתחיל לעבוד כאן כי כך יהיה הרבה יותר קרוב אליה. הוא ידע שאחרי שיחתום יגיש מכתב התפטרות ממוסד המחקר בו דרך כוכבו ואז יפסיק להיות מי שהוא. האנשים שהוביל אחריו יישארו כצאן ללא רועה והפרויקט שעמל שנים להקימו יתמוטט. הוא ידע שאסור לו לעשות זאת שהוא מוכר את נפשו והיא תאבד לו ללא שוב.

“אנחנו נקים כאן חברת מופת," אמר מנחם בתבונה עילאית, מוצא את המילים הנכונות בדיוק שאין כמוהו "חברה המבוססת על עקרונות חדשים: על חברות ועל שיתוף פעולה. כולם כאן אנשים טובים, באמת כולם. ותדע – אנחנו החלוצים האמתיים של סוף המאה העשרים. המודל החדש והנכון של חלוצים. איתנו מתחילה הפריצה הגדולה אל האופק הרחוק, משוחררת מכבלי הביורוקרטיה, הטופסולגיה והוועדת".

מנחם לא אמר לו, כמובן, כי לקראת ההנפקה המתקרבת נחוצים לחברה אנשים עם רזומה מרשים, כחברי הנהלה, וכל היתר פחות חשוב, והוא, שלא הבין דבר בהנפקות ובמנפיקים אף לא העלה זאת בדעתו.

“וחוץ מזה ניתן לך 6000 מניות, אחרי שננפיק," אמר מנחם, “כלומר אני אתן לך אישית מהמניות שלי, כי החלוקה העתידית שלהן בין המשקיעים ובין חברי ההנהלה הנוכחיים כבר נסגרה. אני לא יכול להגיד לך היום כמה זה יהיה פעם שווה. אולי זה יהיה שווה חמישים אלף דולר ואולי חצי מיליון ואולי אפס. תלוי כמה קשה וכמה טוב אתה וכולנו נעבוד, ובעוד כמה גורמים.”

על סובארו לא דובר אז דבר.

ה.

בקצה המדרכה ביציאה מבית החולים עמדה חיילת במדי חיל־אוויר צמודים הדוקים, שערה שחור בוהק, מסופר קצר, ושדיה זקורים מאד מתחת לחאקי הבהיר. הוא נזכר בהם למחרת בבוקר כששכב עם אשתו לפני שיצא לעבודה רואה אותם לנגד עיניו והמראה הלהיט אותו והוא הסתער על אשתו מאחור כאילו לא היה בעלה מזה חמש עשרה שנה ממלמל לעצמו בלא קול בשפתיים חשוקות “חיילת שדיים”. הוא פזל אליהם מפעם לפעם תוך כדי נהיגה, כי למראה הסובארו החדשה, הלבנה, הושיטה החיילת יד לטרמפ מיד, וגם הוא עצר לה מיד.

“מכונית יפה," אמרה החיילת כשנכנסה לחלל המכונית הצונן. עוד לא היה אפילו שבע בבוקר אבל בחוץ כבר להט למדי. אוגוסט. במכונית נשב המזגן חרישית.

“חדשה?”

“פחות מאלף קילומטר," אמר "חדשה לגמרי."

“איזה כף לך," אמרה החיילת "בטח תענוג לנהוג באחת כזאת".

“את יודעת לנהוג?” שאל.

“איזה שאלה," אמרה החיילת בגאווה לא מוסתרת "יש לי רישיון ג', על משאית. את הטסט עשיתי על חשבון הצבא, ואני בחרתי דווקא בקורס על משאית ולא על פרטית. בהתחלה הם צחקו עלי ואמרו שלא אגיע לדוושות אפילו, אבל את הטסט עברתי במכה ראשונה, לפני כל הבחורים".

“ועל איזה מכוניות את נוהגת?”

“באזרחות עוד לא יוצא לי כל כך… עוד אין לנו מכונית עדיין…“

“לנו? מי זה לנו?”

“לי ולבעלי. אני נשואה! נשואה טרייה, אבל אני בקבע כך שזה בסדר.”

“יפה. שיהיה במזל טוב. ואל תדאגי, במשך הזמן הכל יגיע. גם המכונית הזו בעצם לא שלי, קיבלתי אותה מהעבודה. היא מה שנקרא רכב צמוד".

“באמת? איזה כף לך! במה אתה עובד, אם אפשר לשאול?”

“אני בהיי־טק, ראיה ממוחשבת, אינטליגנציה מלאכותית…”

“כזה חכם אתה?..”

“חכם? זה לא אומר דבר על חכמה. אולי על השכלה, אולי על נסיון מסוים, וזה הכל".

“שלמה המלך היה חכם." אמרה החיילת.

"מה זה חכם – כל הבחורות מתו עליו. אפילו מלכת שבא.”

"כן, היו לו איזה עשר נשים…”

“עשר? פי מאה! אלף היו לו! 'אלף נשים ופילגשים היו לשלמה'.”

“מה אתה אומר!"

“עכשיו תעשי חשבון. נניח שהוא הקציב לילה לכל אחת. יוצא שתורה הגיע פעם בשלוש שנים בערך. שלוש שנים היא הייתה צריכה לחכות בין פעם לפעם. ומה עשתה בינתיים, כשנשארה לבד? ואת יודעת, בדיוק בלילה הזה, כשסוף־סוף הגיע, דווקא אז היו יכולות להיות כל מיני בעיות.”

“כן," אמרה החיילת "בהחלט. אני חושבת שהיה לו קשה מאד לעמוד בעומס.”

“לו? על סמך מה את אומרת את זה? איך הגעת למסקנה? פר אחד, למשל, יכול לספק עשרת אלפים פרות".

“כן. אבל גברים הם לא פרים. אולי הם היו רוצים להיות, אולי הם חושבים את עצמם לכאלה, אבל הם לא. הנה למשל אצלנו בבסיס, אצלנו במחלקה, היה אחד, תמיר קראו לו, דווקא, אימפוטנט.”

“מהממ… מעניין. איך בדיוק את יודעת?”

“זה לא תמיד עניין גופני," התחמקה החיילת "לפעמים המעצורים הם נפשיים".

“ואיך גילית את כל זה?”

“זה לא בדיוק אני, ולא רק אני לבד ריפאתי אותו, אבל אני עזרתי. מי שלקחה את זה על עצמה הייתה אורטל. ואחרי כמה טיפולים פשוטים היא הצליחה לרפא אותו…”

“מעניין. מה בדיוק היא עשתה?”

“בהזדמנות אחרת," חייכה החיילת "תוכל לעצור לי כאן? כי אני כבר צריכה לרדת.”

"טוב שחרזדה, להתראות".

“מה, מה אמרת? איזה מין שם קראת לי?"

“זה שם פרסי עתיק".

“אני לא פרסית, מה, מה איתך, אתה לא רואה? אני טוניסאית וקוראים לי גילי. אני גילי!”

וירדה.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים