סובארו – ו', ז', ח'.

ו.

בערב, בדרך הביתה, אחרי זיון מזורז עם נופר בחורשה שבצד הדרך, כשכבר מיהר הביתה לבל יעורר איחורו חשד – הבחין בצד הדרך במכונית לבנה, כנראה מקולקלת, כי תא המטען שלה היה פתוח, ופתאום יצא מלפניה שוטר תנועה וסימן לו בידו לעצור.

בר־כוכבא נפל בשביל והושם בכלוב; והוא נפל בפח והועלה במכמונת המשטרתית.

השוטר חבש כובע מצחיה לראשו וניגש לסובארו בצעדים מדודים.

ערב טוב אדוני, את הרישיונות בבקשה: רכב, נהיגה וביטוח." אמר, ואחרי שעיין בהם הוסיף: “אדוני, אתה נסעת במהירות תשעים ושניים קמ"ש באזור בו המהירות המותרת היא שמונים קמ"ש בלבד".

הוא גמגם משהו על כך שהוא חשב שזו דרך־המלך בה מותר לנסוע במהירות תשעים קמ"ש. השוטר קימט את מצחו והתבונן בו כמו שמתבוננים בפריט מוזר מהמוזיאון. “אדוני, 'דרך־המלך'? איזה מלך? איפה אתה חי? כאן זה כביש בין־עירוני מספר ארבעים, ומהירות הנסיעה בו מוגבלת לשמונים קמ"ש. תחתום לי כאן על ההזמנה למשפט, ועל דרך־המלך וכל היתר כבר תספר לשופט. הוא מאד יתרשם מהתירוץ הזה".

מדוכא ומבוהל צפה, בו בערב, בתכנית הטלוויזיה 'הקטל בדרכים' שבדיוק שודרה בשידור חוזר וגם שמע איך מתכוון שר־התחבורה להיאבק בקטל הזה: על ידי החמרת הענישה. מעתה לא יורשו השופטים להסתפק בהטלת קנס על עבירות מהירות, אלא גם יחויבו לשלול את רישיון העבריין, לשלושה חודשים לפחות. “העונש המרתיע יפחית את הקטל בדרכים" הסביר השר. הנהג הנבון ישקול בדעתו איזו אימה גדולה יותר: אימת המוות שבמהירות המסוכנת או אימת שלילת הרישיון לשלשה חודשים. והשר בטוח שהתבונה תגבר: כמובן ששלילת רישיון מרתיעה יותר ממוות.

והחכמה המקובלת מאשרת את צדקת השר. ידוע עד כמה חיבבו כייסי לונדון את ההמון שבא לחזות בתליה הפומבית של כייסים בככר העיר, שהנהיג, בשעתו, המלך ג'ורג' השלישי כעונש מרתיע: לא היו להם הזדמנויות עסקיות טובות יותר.

ז.

בבוקר שלמחרת יצא מדירתו מוקדם מהרגיל נחוש בדעתו לא להיסחף לנהיגה מהירה בסובארו העזוזה, ולא להתפתות לה, ולא להתיישב מאחורי ההגה ולהתגלגל מיד בקרפד מגור הדרכים. עדיין נשאר לו מרחב קטנטן לבטא את עוצמת הסובארו הידנית הלבנה , ואת עליונותה על כל הרומש והזוחל סביבה, ואחרי כל עצירה ברמזור פתח בהאצה פרועה במצערת מלאה בהילוך נמוך ובסיבובי מנוע גבוהים, ולרגע שכרון קצר השאיר את כל היתר מאחוריו, עם ריח השריפה הדק וקולות חריקת הצמיגים. את זאת השר עדיין לא אסר.

ואותה חיילת שוב עמדה, ושוב לבדה, ושוב באותם מדים הדוקים, בדיוק באותו מקום. גילי. עיניה נדלקו למראה הסובארו הלבנה, המוכרת.

"הקדמת הבוקר"

"כי השעון הוחלף הלילה, והגוף עוד לא התרגל לכך,” דיבר אמת אך לא את כל האמת "שעון חורף באמצע הקיץ" רטן.
והחצבים פורחים. הסתיו מתקרב" אמרה.

"אז מה את אומרת – לאן נוסעים?”

"אילו היה אפשר – לחוף הים.” אמרה גילי והתמתחה בגעגועים על הכיסא לידו, מבליטה עוד יותר את שדיה הזקופים.

"ואחריו?”

"אמריקה! אני רוצה לאמריקה!”

רוצה טרמפ לאמריקה? לקחת אותך לאמריקה?”

אי אפשר," חייכה גילי וחייכו גומות לחייה “אני נוסעת לבסיס שלי. לעבודה."

מה, בכל בוקר את נוסעת בכיוון שלי?”

כןכל בוקר. אבל חשבתי שהכוון הזה הוא דווקא שלי."

כל בוקר, בטרמפים? למה בטרמפים? אין לכם הסעה?”

זה יותר נוח, יותר מהר, יותר בזול, ויותר כיף…”

ועוצרים לך תמיד בלי בעיות, את לא מתייבשת לפעמים בטרמפיאדה?”

גילי שלחה בו מבט לא חף משמץ זלזול: “מה פתאום."

אז למדי אותי: מה עוצר טרמפ? כי לי ממש לא עוצרים.”

חיילת בודדת. אפילו אם עומד על ידה אפילו עוד חייל אחד – עוצרים הרבה פחות. אבל זה במקום השני. במקום ראשון – אזרחית שעומדת לבד.”

"וההסבר לכך?”

"פשוט מאד: נהג שנוסע לבד יעדיף חברת אשה. מי יודע מה יצא מזה? אפשר להתחיל, לפלרטט. אבל חיילת שנוסעת בטרמפ בטח לחוצה, בטח ממהרת הביתה או לבסיס. לעומת זאת, אזרחית – היא בטח מחפשת הרפתקאות.”

"ואת, איך את מסתדרת עם זה? את לא רואה בכך סיכון?”

"עד עכשיו לא היו בעיות. דווקא היו לי בעיות, אבל לא בטרמפים. וקודם כל כי אני לא פוחדת.”

"ואיזה בעיות היו?”

או, הרבה. למשל, לפני שנתיים בערך, אני חוזרת הביתה ושומעת שמישהו הולך אחרי. לילה, חושך, אני לבד, מנסה להתעלם, מגרשת את הפחד ממחשבתי, עוסקת במשהו אחר. פתאום הגבר שמאחורי פונה אלי, וכאילו שואל אפוא מעונות הסטודנטים או משהו כזה. אני מתכוננת לענות לו, ואז אני רואה שמכנסיו פתוחים והוא עומד מולי ומאונן. הסתלקתי. מיד. היו לי הרבה בעיות. אבל לא בטרמפים.”

"מה עוד למשל?”

"אני עוברת בלילה, בחורף, בגן העירוני שליד ביתנו, מקצרת. מישהו הולך אחרי. אני חושבת שכלום לא יכול לקרות לי. הצעדים מתקרבים, אני לא מתרגשת, פתאום הוא מחבק אותי מאחור, מניח את ידיו על החזה שלי, אני עוד מנסה לשחק ושואלת בצחוק: 'מי זה? מי זה יכול להיות? לא מנחשת…' ואז הוא מפיל אותי לאדמה, לבוץ, ממשש אותי, וקורע לי את החולצה, ורק אז אני פותחת בצריחות אימים ושכנה בבניין מעל שומעת והאנס קם ונמלט ונעלם…"

"והתלוננת במשטרה?”

"לא, מה פתאום. לא ראיתי, לא הייתי יכולה להכיר, בעצם לא קרה לי כלום שהייתי יכולה להוכיח. בשביל מה. היו הרבה בעיות.”

"מה עוד?”

"למשל הייתי בבית החייל באילת. חופש. עם עוד שתי חברות בחדר, שהלכו לבלות, ואמרו שיחזרו בשתיים־שלוש. ואני הלכתי לישון מוקדם והשארתי להן את הדלת פתוחה. וכשאתה כל היום על החוף אתה לובש רק תחתונים לכל היותר. הייתה צפיפות בבניין, והיו חדרי בנים ליד חדרי בנות במעורבב. הלכתי לישון בנעימות ופתאום אני מתעוררת ומטיילת לי יד על החזה, מתחת לסדין. 'מי זה? מה אתה עושה כאן?' אני שואלת בשקט אך ברוגז. 'מה, זה לא בית ספר תל חי?' עושה ההוא את עצמו 'איזה בית ספר על ראשך? באיזו רשות בכלל נכנסת?' והוא מציג את עצמו מנסה לקבוע איתי פגישה ואני אומרת 'אם לא תסתלק מיד אני אצרח' והוא מתחפף על המקום.”

"ואיך את נזהרת מנהגים?”

"מתנהגת בדיסקרטיות. לא נגררת לשיחה אישית. אף פעם.”

"היית מתחילה עם מישהו בנגיעות בלבד?”

"לא. קודם מילים.”

"ניסית פעם לחזר אחרי בחור?”

"לחזר? למשוך תשומת לב. ניסיתי. לא כל כך הצלחתי.”

"מה היה?”

"לפני שנתיים, אצלנו בבסיס, בא מילואימניק אחד, קצין קשר, נורא יפה, משגע. ממש סובב את ראשי. ניסיתי איתו – ולא הלך.”

"מה עשית?”

"מבטים, שיחות. ניסיתי לקרוא לו עתידות, לראות בכף היד, ולא הלך. הוא היה כזה רווק, פרפר, כל הבנות השתגעו אחריו. לא היה לי סיכוי.”

"תארי אותו.”

"עיניים כחולות בכחול עמוק כמו ים. חכם, מושך. אוי, אתם הגברים לא פר!”

"מדוע, מה קרה?”

"אם הייתי שמה אותך על יד בו דרק, נותנת לך הזדמנות – לא היית ישר נמשך אליה מינית ורק אחר כך מתחיל לדבר איתה ורואה אם יש משהו ביניכם או לא? ומדוע שאיתי זה יהיה אחרת?”

ח.

נועם הגיע אחרון לעבודה, בתשע וחצי, ולא בשמונה כמו כולם, ונכנס למעבדה עם רוקסי, כלבת הגולדן־רטריוול הג'ינג'ית שלו, שאזניה הארוכות השמוטות מטאטאות את הריצפה, וזנבה הקצר מתכשכש מצד לצד כמטרונום והיא מתקדמת בעיקבות חוטמה המרחרח וקורא את הנסתר מעין. נועם נשען אל דלת חדרו הקטנטן והתנצל על האיחור ואמר כי האלפה־סוד הדפוקה שלו שוב לא התניעה הבוקר וגם לא היה לו איפה להשאיר את רוקסי המיוחמת והטעונה השגחה. רוקסי מצידה התרכזה בינתיים ברחרוח מעמיק של הנעל הימנית שלו ואחרי שבררה כל מה שהיה לה לברר אודותיה התיישבה עליה והחלה לחכך בה במרץ את המשולש הקטן שבאחוריה. "מה היא עושה?" שאל בשאט נפש מסוים, הוא לא היה משוחרי צחצוח הנעליים, והתיחס באיבה אל פס הריר המבהיק שרוקסי מרחה על הנעל שלו. ונועם אמר "אל תשים לב, היא בסך־הכל מאוננת, בואי רוקסי, בואי" ומשך אותה אליו ברצועה שאחז בידו. “גם לי יש צרות רכב," אמר כי היה מוכרח לפרוק את הדאגה הגדולה שקיננה בלבו "בפעם השנייה תוך שבועיים קיבלתי דו"ח תנועה והזמנה למשפט. אני מפחד שיקחו לי את הרישיון." ונועם אמר שיש לו חבר שגמר לא לפני הרבה זמן את ההתמחות בעריכת־דין, ובדיוק עכשיו פתח משרד, והוא בחור מוכשר וחרוץ וישר ולא יקר, ואולי כדאי לו ללכת לדבר איתו. הוא לא יקח הרבה, אמר נועם, ואם זה בסדר הוא מצלצל אליו מיד, מהטלפון הזה, והם ישר יקבעו פגישה.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים