סובארו – ט', י', יא', יב'.

ט.

כי אחרי שהשעון הוחלף נהיו הימים קצרים להתמיה ועד שתגיע שעת הפגישה עם העו"ד ישב על שפת הים, על החול האפל בצל הטיילת, ברוח החמה, מול כרבולות הגלים הלבנות הרצות לעברו תחת המטוסים המנמיכים בזה אחר זה לנחיתה. בלופטהנזה השואג הזה, שיער, חוזר ארצה זלטופולסקי הזקן ורעייתו הצעירה נופר הדר כבר ממתינה לו באולם מקבלי הפנים שבנמל.

עו"ד רם־און גומא אכן היה צעיר נמרץ וחביב, בעל משרד קטן בדירה צדדית בקומת קרקע ברחוב בלוך, לא רחוק מבית־המשפט.

“אתה נראה לי מתוח ומודאג." אמר רם־און בחיוך מרגיע. “אפשר להציע לך משהו לשתות? כוס מים קרים לפחות? אני מבטיח לך מראש שבסוף הכל יהיה בסדר, ושמהדו"חות האלה לא יצמח שום דבר נורא. אז אל תהיה מודאג. בוא ספר לי מה קרה." והוא, מודאג מתמיד, ויודע שהלילה כבר לא ישן, מסר לידיו את שני הדו"חות ללא מילה, כמי שחושף את המרשם לכוס התרעלה.

“שני דוח"ות בהפרש של שבועיים, לשני בתי־משפט שונים?” שאל רם־און בעודו מעיין בהם "זה פחות רע מכפי שזה נשמע. הפעם הבלגן והסחבת יעמדו לצידך, אני מקווה. עליך לדאוג ששני המשפטים יערכו אחד בסמוך לשני ככל הניתן. לא תאמין כמה זמן לוקח לפסקי דין ולגיליונות הרשעה לעבור מבית משפט אחד למשנהו. ופה מדובר בהעברה מאשקלון לירושלים? אוהו! זה טוב. זה ממש מוצלח. כי זה יכול לקחת שנים. לירושלים מה זה לא אכפת מאשקלון. כך שאחרי שתורשע באשקלון (ואין סיכוי שלא תורשע, בתי המשפט הללו מאמינים לשוטר ולשוטר בלבד ולא חשוב מה באמת קרה), וזאת ההרשעה הראשונה שלך, לא? – תקבל קנס בלבד. רק אחרי זה יתקיים המשפט בירושלים. לפי החוק יהיה בית המשפט לתחבורה בירושלים חייב לשלול את הרישיון שלך כי זו עברה חוזרת תוך פחות משנתיים. אבל אם גיליון ההרשעות המעודכן לא יהיה בידי השופט בירושלים, ואם אני אתנצל יפה בשמך – גם הוא יסתפק בהטלת קנס. ומעכשיו אתה תנהג לך יפה מאד, ולאט מאד. איזו מכונית יש לך? סובארו 1600? אוי ואבוי, זו שדה משחת המכונית הזאת. אבל מעכשיו כבר אין לך ברירה – ואתה תרסן את עצמך.

ומה שצריך לעשות, אבל מיד, זה לכתוב מכתב יפה לבית המשפט באשקלון, ולבקש את דחיית הדיון למועד קרוב, אבל קצת לפני מועד המשפט בירושלים. אתה זקוק לאיזה נימוק משכנע עם אסמכתה. יש לך במקרה מילואים? או אתה נוסע לחו"ל אולי? תשתדל לחזור אלי בהקדם עם אסמכתה ואני כבר אדאג לכל היתר.”

י.

ולמחרת בבוקר גילי הדוקת המדים מחיל־האוויר לא הייתה על משמרתה בקצה המדרכה ביציאה מבית החולים והוא לא ידע אם היא כבר נסעה לה עם מישהו אחר או פשוט טרם התייצבה ועשה סיבוב סביב השכונה, וכשחזר, שמח כל־כך שגילי אכן שם ועצר לידה עוד לפני שהרימה יד.

“אהלן!” אמרה לו גילי בשמחה גם היא כשפתחה את הדלת, והוא הביט לתוך עיניה השחורות התמימות השמחות ושאל: “מתחשק לך אולי לנהוג?” והיא נעתקה לרגע נשימתה ואחר התעשתה ואמרה בלי לנסות אפילו להסתיר את התלהבותה: “בטח! אתה שואל ברצינות?” והוא ענה "אמרת שיש לך רישיון…” והיא נעצרה במקומה ולא התיישבה במושב שליד הנהג ואמרה "נכון, איך שאתה זוכר." “אז בואי," אמר ויצא מהמכונית. עכשיו עדיף שינהג פחות ככל האפשר. הם חלפו איש על פני רעהו כמעט נוגעים זה בזה והוא נוכח שהיא קטנה ממנו בראש ושוב תמה איך המדים הללו לא מתפוצצים עליה ואיך המכנסיים לא לוחצות לה בין הרגליים. גילי התיישבה במושב הנהג כשפניה מרצינות, וכיוונה ביסודיות את המראות, הגביהה את מושב הנהג וקירבה אותו אל ההגה, והוא הבחין מיד שהיא מתבוננת במראה כמו שצריך ומאותתת כמו שצריך, ומשתלבת בתנועה באחריות ובתבונה.

פתאום ידע בבירור שנעים וטוב לו בחברת החיילת הזו.

“איזה כף!” אמרה גילי, "איזה סובארו חמודה! אני מוכנה שכך יהיה כל יום!” והוא אמר לה "עשינו עסק. כל יום את מחכה לי וכל יום את נוהגת עד הבסיס שלך." ושושי שעקפה אותו רגע משאית כבדה ואטית אמרה "אתה יודע מה, יש לי אפילו רעיון עוד יותר טוב. אני אראה לך איפה אני גרה וכל בוקר נפגש אצלי על יד הבית".

י”א.

האדמה רעדה, האינפלציה דהרה, חמסין רדף חמסין, הכנסת החדשה התכנסה, ואפילו האולימפיאדה בלוס־אנג'לס התרגשה ובאה – אבל את יורם המזרחי, כתבנו בקנדה המערבית, דבר מכל זה לא עניין. הוא התמקד במחקר חדש שחשף את עשר הפנטזיות הכמוסות בלב נשות הארץ הקרירה והרחוקה שלו, ודיווח עליהן בהתלהבות, אם כי בתמציתיות.

והוא גזר את המסגרת הקטנה הירוקה מעיתון החינם שקיבל בתחנת הדלק והניח אותה בכיס דלת הסובארו הלבנה הצמודה שלו.

ודקה אולי אחרי שגילי ירדה, והוא נפרד ממנה עד למחרת וחזר לאחוז במו ידיו בהגה – הגיע לאי התנועה שבכניסה לשכונה. העירייה הקימה אותו כדי להכריח את כל המכוניות להאט בצומת, אבל להאט בלבד, ואפילו הציבה בצידו תמרור אין־עצירה, מסיבה טובה וחברותית – כי מי שעוצר שם חוסם את הדרך ומרגיז את כל יתר המשתמשים בה עד כדי אלימות. וכבר בקרים אחדים השגיח כי דווקא שם דווקא ליד תמרור האין עצירה הזה עומדת חיילת שחומה אחת, ארוכת רגליים, שערה השחור פזור על כתפיה וחצאיתה הצבאית קצרה מאד, הרבה מעל הברכיים, והיא מניפה כאילו את ידה למכוניות המתקרבות, מבקשת טרמפ אבל עושה זאת באדישות וברישול, ממש לא מתחננת. ופעם אחת כבר לקח אותה כמדומה, ואף הבחין בשרוך ההדרכה הלבן שלכתפה: שוטרת צבאית, סמלת. ובכל זאת עצר לה, והיא עלתה ונכנסה לסובארו הלבנה, החדשה.

הוא חשב שיש בה משהו מקומם. לא רק משום הזלזול בזולת ובחוק, אלא גם בגלל שנטתה גרונה כדי להניח לשערה לגלוש אל כתפיה, ואולי גם בגלל פזילה קלה בעיניה השחורות, הקטנות, העצומות למחצה, אותן הדגישה בצלליות שחורות עזות, ואולי בגלל שפתיה הגדולות הבולטות אותן צבעה באדום לוהט, חצוף.

הוא לא פתח איתה בשיחה, עוין למדי, מניח לה לעשות כן, אם היא מעוניינת.

“לאן אתה מגיע?”

לא לא. זה מחוץ לקוד נימוסי הטרמפיסטית, חקירה שכזאת. על כגון זה אפילו לא עונים.

“לאן את צריכה?”

“לצריפין, שער ראשון".

“משטרה צבאית? שם?” ניסה להיזכר, לאמת.

“איפה אם לא שם?" אמרה השוטרת בזלזול כלשהו.

"סמלת," הציץ אליה שנית. “חיילת ותיקה".

“עוד ארבעה חודשים לשחרור!”

“ומה בדיוק את עושה שם?”

“כלא ארבע!” אמרה בחשיבות "אני סוהרת!” והוא נזכר. נכון. ומכיון שהביסה אותו, כאילו, החליט שגם עליו לערער משהו בביטחון העצמי הנחרץ של אוכפת החוק הפרועה, הושיט לה את גזיר העיתון, ועצר את המכונית.

“כאן אני פונה" אמר, מנער אותה מעליו ומהמכונית שלו "תקראי את זה, ותצטרכי להמשיך עם מישהו אחר".

י"ב

המחלקה עוד הייתה ריקה מאדם ודוממת כשהגיע לעבודה אבל הטלפון שלו כבר צלצל וצלצל. הוא שמע אותו ישר בכניסה, וגם כשהמשיך במסדרון הארוך המוביל לחדרו, מצלצל ומצלצל, ואינו מרפה. הייתה לה סבלנות אינסופית בענייני טלפון, ידע ביאוש, שוכבת שם במיטתה אוחזת את הטלפון ביד אחת ומפשפשת למטה בשנייה.

הוא שנא את הטלפונים האלה אבל לא הצליח להניא אותה מהם. בכל מאודו ידע שקודם כל עליו להניח את חפציו במקומם, להכין לעצמו כוס קפה, להתיישב על כסא המנהלים ולעטות על פניו את ההבעה המתאימה ואז לקבל את פני אנשיו, המופיעים בזה אחר זה לעבודה, ולשוחח איתם על משימות יומם ולוודא שכל אחד מהם עושה את המוטל עליו – ורק אז, אם אפשר, לסגור עליהם את הדלת להתבדל מהם ולהתפנות בשקט, בפרופיל נמוך, במחתרת, לדברים אחרים שאינם מעניינם. כמו שאבא שלו עושה. הרי איך אפשר בלי דוגמה אישית? אפשר בלי? ובכל זאת, ולמורת רוחו, יום יום כשאנשיו הגיעו לעבודה הם מצאו אותו עומד ליד שולחנו, עדיין אוחז את התיק ביד אחת, מתענה, נכלם, מהמהם בלחש "לא, לא עכשיו," לשפופרת הטלפון, ומתעלם מקיומם.

“בוקר טוב מתוק שלי," צהלה השפופרת "הוא חזר אתמול בערב, והביא איתו מאהבת! דיילת גרמניה בלונדינית שהכיר במטוס. היית מאמין? הגולם המיובש הזה? היא תהיה איתו בארץ כל השבוע והוא הבטיח לה שייקח אותה לסיורים מקיפים בכל פינה ויעלה אותה על כל גבעה רמה וירים אותה תחת כל עץ רענן. הלילה היא לנה כאן אצלנו בחדר האורחים והוא היה כל־כך נרגש שישר זיין אותי ממש בתוכי אחרי שכבר חודשים על חודשים מספיק לו שאני עושה לו ביד. ואחרי שהוא גמר לדפוק אותי הלכתי חת־שתיים למקלחת להתרחץ סגרתי את הדלת ואוננתי עם הטוש וגמרתי איזה עשר פעמים. איזה כיף! והבוקר מוקדם הם כבר יצאו מהבית ונסעו לצפון והבית כולו שלי ואני כבר לגמרי רטובה ורוצה אותך דחוף… יהיה לי המון זמן פנוי בשבילך השבוע, אז תמצא גם אתה זמן בשבילי.”

“תראי נופר, נדבר אחר־כך, אני בשום אופן לא יכול עכשיו…” אמר בקול נמוך וידע שכך ברור לכל שאינו מדבר בענייני עבודה.

ונופר גנחה “אוי, אוי. זה מתקרב… אוי. יש עוד משהו חשוב שאני צריכה להגיד לך. בשבוע הבא אני נוסעת לניו־יורק להציג את המכונה החדשה שלנו בתערוכה. אילו רק היית יכול לבוא גם אתה איתי… אוי, אוי, אימלה, אימלה!” היא השתתקה לרגע, מתנשמת.

“אוי, זה היה חזק.” דיווחה.

ועל כך הוסיפה "טוב? תבוא איתי?”

והוא אמר לה שעם עומס העבודה שיש להם עכשיו, ועם כל הצרות, הוא לא יודע, אבל הוא חושב שלא.

ולא אמר שחבל לו להפסיד את נסיעת הבוקר עם גילי.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים