סובארו – י"ז, י"ח.

י"ז

בחשכה, לבדו, נוהג בכביש הצר והמשובש לביתו צף בזכרונו סיפור החופה של נופר, שנערכה ברבנות, בפני קומץ מוזמנים.

יום לפני כן הלכה לקנות את הטבעת, כי זלטופולסקי היה עסוק ולא היה יכול להתפנות לכך בעצמו.

"במקרה נפגשתי ביורם ברחוב בדרך לחנות התכשיטים" סיפרה לו לפי תומה "בקושי הכרתי אותו חוץ מאיזה פגישה פעם לפני כן, בהופעה. הוא חייך אלי חיוך נחמד ושאל מה העניינים ואני סיפרתי לו שאני הולכת לקנות טבעת נישואין והוא שאל אם אפשר להצטרף אלי. בטח, עניתי, למה לא. הוא עזר לי לבחור את הטבעת ואף התמקח עם המוכרת, ואפילו ענד אותה על האצבע שלי. זה לא היה קשה – היא הייתה גדולה קצת עלי ועלתה בקלות. אחרי שקנינו את הטבעת שאל אותי יורם אם אני רעבה והציע שאבוא אליו לאכול. הסכמתי. הוא גר באיזה מושב אחרי רעננה, ונסענו לשם באוטובוס. לא היה לנו הרבה על מה לדבר ולכן שרנו קנונים בשני קולות, כך די בשקט, וצחקנו. התחנה הייתה די רחוקה מהבית שלו והלכנו בשביל קיצור דרך השדות. יורם עצר על ראש אחת הגבעות הביט סביב ואמר: “זה יפה? נכון? תראי כמה העולם רחב ופתוח.” ואז הוא לקח את הראש שלי בשתי ידיו ונישק אותי נשיקה חמה ופשט את החולצה שלו ופרש אותה על האדמה ושכבנו שם בצד השביל. למחרת התחתנתי עם זלטופולסקי, וכמה שבועות אחרי החתונה איבדתי את הטבעת.”

אבל אחרי שהוסרה שכבת הזיכרון הזאת הוא מצא את עצמו בשכבה אחת תחתיה.

בערב הגורלי ההוא, כשהמתין לה בלילה בבית הוריו הריק, אמרה שתבוא בשמונה, והשעה שמונה עברה ותשע ועשר עברו והיא הופיעה רק אחרי חצות, מחייכת ומתנצלת קלות שהייתה בחתונה וזה נמשך הרבה מעבר למצופה, והלכה בחיפזון להתקלח והתאכזבה כשלא הציע לה להכנס איתו למיטת הוריו.

בלילה ההוא גילתה לו את הסוד הגדול ואחריו כבר לא היה סוד ששווה לשמור בסוד וימים אחדים אחר כך סיפרה לו שבעצם אחרה אליו כי לפני כן, לפניו, הייתה עם אריה, שביקר בארץ, היא עזבה את החתונה והלכה אליו למלון, וגם למחרת, אחרי שגילתה לו את הסוד הנורא שבה והלכה אליו.

"חייבת להיות סיבה מיוחדת למה את נמשכת אליו כל־כך," אמר לה כשליבו מובס וריק והיא השיבה בלחש כי איתו, עם אריה, איתו היא גומרת.

בעצם משום כך הלכו באותו יום שישי לסקסולוג בתל־השומר, ובדרך חזרה ממנו עצרו אצל מנחם לחתום, וכשנופר אמרה לסקסולוג שהיא לא גומרת החלו לפתע לזלוג דמעות מעיניה התכולות, דמעות שקטות כאלה, בעוד פיה מחייך.

י"ח

ביום ראשון בערב כשיצא לשדה התעופה ידע שבעוד שעתיים היא נוחתת בניו־יורק ודיבר אליה בלחש עד שבקושי שמע בעצמו. "אל תעשי את זה," לחש לה, "עדיין אולי יש לנו סיכוי להצליח, אבל אחרי זה לא יהיה." המון אנשים התגודד בבית־הנתיבות, היו אלה ימי הנסיעות לחו"ל שבין כסה לעשור, ובדרך לדלפק אל־על אמרה לו אישה אחת מתוך ההמון, אישה שהלכה יד ביד עם בעלה, "שלום", והוא ניסה לשווא להיזכר מי זו הייתה.

את כרטיס העליה למטוס קיבל כמעט ללא תור כי חברי הנהלה נוסעים תמיד במחלקת עסקים והוא חשב לפנות מיד לטרקלין המלך דוד ולהתנחם בו בוויסקי, לפחות זה, אבל בביקורת הגבולות הרימה השוטרת שבתא את עיניה אליו ואמרה "אין לי אישור יציאה מהארץ מצה"ל" והושיטה לו חזרה את הדרכון והכרטיס והוא פשפש בכיסיו ובתיק וחזר בראשו על כל ההכנות הדאוגות לנסיעה שערך לפני שיצא מהבית ועכשיו זכר בבירור שלא לקח איתו את האישור שבבוקר, מזיע כולו, עוד טרח לקבל מקצין הקישור ביפו.

“מה עושים?” שאל את השוטרת "קיבלתי את האישור אבל שכחתי אותו בבית" “סע הביתה והבא אותו" אמרה השוטרת. "אני בשום אופן לא אצליח, זה לפחות שעה נסיעה מכאן עד הבית שלי ועוד שעה חזרה והטיסה בעוד שעה וחצי". זה נראה אבוד לגמרי, הוא הסביר לפרויד אבל השוטרת הראתה לו דלת בקצה אולם היציאה, דלת שמעולם לא השגיח בקיומה לפני כן. “גש לשם. בפנים תמצא את נציגת צה"ל. אולי היא תעזור לך".

נציגת צה"ל הייתה קצינה צעירה ויפה שששה לעזור לו. היא טלפנה למשרד הקישור שלו ביפו שהיה ריק בשעה זו של הלילה ודומם לחלוטין ולא ענה. היא לא התייאשה וצלצלה לקצין העיר תל־אביב אבל שם לא ידעו את מספר הטלפון הפרטי של קצין הקישור שלו. הקצינה עלעלה בספר הטלפון הישן והלא רלוונטי שהיה ברשותה והתייעצה עם חברה שלה בשלישות הראשית ולבסוף משכה בכתפיה ואמרה "מצטערת אני לא יכולה לעזור" והוא אמר לה "אבל אני מוכרח לנסוע זה נורא חשוב" והיא הישירה שוב היטב מבט בעיני הטורקיז שלו ופתאום אמרה: “אני מאמינה לך אתה נראה לי בן אדם ישר" וביקשה ממנו את הפרטים שלו ומילאה טופס וחתמה עליו והחתימה בחותמת והושיטה לו אותו ואמרה לו מסמיקה: “אני מקווה שלא טעיתי בך, דרך צלחה" והוא אמר לה בלבו "טעית".

אבל עכשיו כבר לא היה שום טעם ללכת לטרקלין שבקצה האולם, כי העליה למטוס הייתה אמורה להתחיל בכל רגע, והוא התיישב מותש על אחד הספסלים שממול שער העליה למטוס. ועוד מעט חצות הלילה כאן וחמש אחר־הצהריים שם. עכשיו היא יוצאת מהמכס בJFK, ונופלת על צוואריו. “אל תעשי את זה" לחש לה שוב בלבו, והאישה שישב לצידה בלי שכלל הבחין בה פנתה אליו פתאום ואמרה לו "שלום" בשמץ נזיפה, והוא הפנה לעברה את מבטו ורק אז השגיח בעיניה האפורות ובמשהו הנבצר מהשיגו המסתתר בהן, ונוכח שזו אותה אישה עצמה שהקדימה לו קודם שלום. “אתה לא מכיר אותי. אני מבינה." אמרה לו אפורת העיניים "אבל למדנו יחד בבית־הספר היסודי. אני הייתי קטנה, כיתות אחדות אחריך". ופתאום נזכר. רותי.

“פעם ראשונה לניו־יורק?” שאל, ובדיוק אז קראו הרמקולים לנוסעי אל־על להתקבץ בשער היציאה.

מיד התחוללה מהומה ליד הדיילות שעסקו בבדיקת הכרטיסים. אנשים מטופלים בצרורות ובילדים בוכיים נדחקו אליהן מכל עבר, נזפו זה בזה בכעס ובקול רם בפניית כבוד סרקסטית "אדון!” “גיברת!” והגיעו לסף מהלומות. הדיילות התעלמו מכך בשלוות נפש מורגלת, כי כך זה תמיד, זה הנוהל, והמשיכו לבדוק בקפדנות את הכרטיסים ולהשוותם לרשימות שבידן. אבל רותי ישבה נינוחה במקומה בצד ולא קמה להידחק בהמון הנרגן.

“כן." המשיכה רותי בשיחה בשלווה "ואתה בטח היית שם המון פעמים."

“כן," ענה לה "כבר הייתי שם כמה פעמים." וחשב שנופר הייתה שם הרבה יותר ממנו, זו הטריטוריה שלה, וששם בעצם התחברה לאריה "אבל למה את חושבת שהמון?”

“טוב, זה כאילו סוד אבל כולם יודעים אפוא אתה עובד ומה אתה עושה שם,” אמרה רותי "ואז מוכרח להיות שהיית בלי סוף בניו־יורק, לא?”

“לא." ענה "אני כבר לא שם. עברתי לתעשייה הפרטית." אמר וידע שלא יעז להסביר למה ומדוע, וגם להודות שקיבל סובארו. “ואני בעצם לא לניו־יורק אלא לפניקס אריזונה, אבל בכל זאת אשהה בניו־יורק ימים אחדים".

הם ישבו כך רגעים אחדים יחד, דוממים. לאט־לאט הלכה המהומה בשער ודעכה ולבסוף נשארו בקרבתו רק אנשים מעטים, רגועים למדי.

“אני חושבת שהגיע הזמן שלנו." אמרה רותי וקמה וכיתפה את תיקה. הוא קם גם הוא והלך אחריה. וכשמסרה את כרטיסה לדיילת הבחין שמקומה הוא 48b, מקום מחורבן, הרחק בירכתי הג'מבו, וידע שמיד ייפרדו.

ובינתיים עמדו צמודים זה לזו באוטובוס הנמוך והרחב שהוביל אל המטוס והוא לחש באזנה: “ועכשיו יתחיל שחר ממושך, תתחיל זריחה ארוכה ארוכה, עוד תראי." אם כי מה רואים מ 48b, מי בעצם יודע.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים