סובארו – יט', כ', כא', כב'.

י"ט

דיילת עליזה הובילה אותו למקומו במחלקת העסקים התחתונה, ואחרת מיהרה להציע לו גביע יין ניתזים. רוח של סיפוק והכרת ערך עצמי שררה במקום. הוא התיישב בכיסא הנוח והמרווח, עסק מעט בכוונונו והבחין מסביבו בחברי כנסת אחדים שספק אם מקומו ביניהם או מקומם איתו; כמה היה עליהם להתבזות עד שהגיעו לכאן, חשב, ואז נזכר שגם הוא ברח לסיר הבשר והשאיר את אנשיו כצאן ללא רועה.

המטוס המריא והמסך הכחול נפרש מאחריהם להבדילם משאר העם. ארוחת הערב הוגשה לפי כל דקדוקי הטקס ואחריה הוחשך התא והואפל והוא נותר עם עצמו ועם הרהוריו.

בניו־יורק היו לה חמישה, סיפרה לו נופר בעודה יושבת על ברכיו ואצבעה מסלסלת בתלתלי חזהו, ונשמעה מרוצה מאד מהישגיה, חמישה בחודשיים הקצרים שעשתה שם בהשתלמות קיץ. את הרי סטודנט שנה א' פגשה בחדר האוכל, ילדון די מצחיק ותמים כמו כפית שהיה חומק למיטתה רגע אחרי שג'ני שותפתה לחדר במעונות יצאה, בוקר בוקר כבקרו, לעשות עשרים־וחמש ברכות משמונה עד שמונה וחצי כמו שעון. בשמונה עשרים וחמש כבר היה הכל אחריהם והרי היה חומק מהמיטה באותה זריזות בה בא והיא הייתה גומרת עוד פעמים אחדות את מה שלא יכלה איתו במקלחת עם זרם מים חמימים מפרכסים ומכוונים היטב. בצהריים היו אלה פעם ג'ון ופעם טום בתורות. את האחד פגשה בקונצרט ואת השני בתערוכה עם האחד נהגה לצאת לטיולי אופניים בפרק ועם השני לשבת בקפה ולשוחח על ספרים ועל סרטים. הוא היה בחור מבריק, זה היה תענוג. שניהם היו צעירים ממנה בחמש או בעשר שנים, לא בעשרים כמו הרי, וזה תמיד נגמר במיטתו של זה או של ההוא והיה די בסדר אבל בכל זאת העיקר עדיין היה חסר.

את סופי השבוע בילתה לא פעם עם המשורר יהודה קליינבך ששהה אז בשנת שבתון בקולומביה. רק היא והוא, כי אשתו הייתה בשלבי ההריון האחרונים שלה והעדיפה ללדת בבית החולים המפורסם ג'ונס הופקינס שבבולטימור, בדרום, ומשום כך שהתה אצל קרוביה שם. יהודה ונופר היו יוצאים לטייל בחורשות ובפרקים שמחוץ לעיר, היא אהבה לדבר איתו על שירה ועל טבע, והוא ידע כל־כך הרבה, ומפעם לפעם היה נעצר מאחוריה, אוחז במותניה ומורה לה לגחון לפנים ומרים לה את החצאית ומכניס לה מאחור וגומר צ'יק־צ'ק. היא אפילו שאלה אותו למה דווקא ככה, כי זו לא התנוחה שהיא אוהבת, ממש לא, אבל בתגובה הוא רק סובב אותה שוב מפניו, די בגסות, ועוד פעם כופף אותה והכניס לה בכוח ורק גנח ולא אמר דבר. אבל פעם כתב בנוכחותה שיר. וזה פלא לראות איך נכתבות שורות על הנייר החלק, בזו אחר זו, אחת אחת, אחת אחרי השנייה, מגיחות אל העולם ונהיה שיר. וזה עצמו היה שווה הכל. וכשבסוף אשתו ילדה נסע יהודה לבולטימור לחדר הלידה עם מסרטה וצילם את הכל. עשה סרט והראה לה. והיה גם אריה. איתו גילתה משהו ענק, אבל עליו אין לה חשק לספר הפעם, אמרה אז, בעודה מסלסלת תלתלי חזהו, אמרה וגחנה אל פיו בנשיקה חודרנית ממושכת.

כ.

הוא הציץ מבעד לחלון. הרחק למטה חלפו אורות אנגליה החרוזים על חוט לא נראה כיהלומים, מנצנצים באפלה, מחרוזות מחרוזות, זוהרים להם בחיים אחרים, רחוקים, אילמים. עוד אין סימן לשחר, הודה, בוש מעט בפני עצמו, עוד אין זריחה ממושכת ממושכת, אין, ואז שאל את עצמו ביושר אם יש לו אומץ להתחיל עם רותי. האם רק נופר יכולה להתחיל עם כל החי הרומש על הארץ, היא כן והוא לא, בכלל?

טוב, זה לא באמת להתחיל טהור, להתחיל מאפס, זה לא כמו להתחיל עם מין הרי כזה שמעולם לא שמעת על קיומו עד שהתיישבת על־ידו במקרה בארוחת הבוקר, כי רותי כבר הקדימה אותו ופנתה אליו פעמיים במהלך הערב, והם גם הכירו לפני שנים כשהיו קטנים, אבל בכל זאת היא בסך הכל אמרה לו שלום, לא התחילה איתו.

ומדוע לנופר זה כל־כך קל ולו זה כל־כך קשה? “את משיגה את כל מי שאת רוצה," אמר לה פעם והיא רק חייכה חיוך של מנצחים והכחישה ואף מנתה אחדים שסירבו לה. ואולי לה זה כל־כך קל פשוט כי היא נקבה והזכרים אליהם היא פונה מתוכנתים על ידי הטבע להפיץ את זרעם לכל עבר, ככל יכולתם, ככל שיזדמן להם, ולעולם לא ירצו להחמיץ הזדמנות? הנקבות מתוכנתות אחרת, הן מתוכנתות לברור היטב־היטב מי יפרה אותן, מישהו שלא רק יעניק להן גנים משובחים אלא גם יפרוש את חסותו על היולדת החלושה ועל פרי בטנה חסר הישע, ויגן עליהם ויפרנס אותם עד עולם. והיא, נופר, האם היא בעצם טעות של הטבע, האם היא רק מין באג כזה שעושה הכל להפך?

אבל בכל זאת מה עם דון־ג'ובאני? איך הוא מתיישב עם תיאורית הגן האנוכי, מהצד של הנשים? מה יש באחד כזה שמביא כלה לעזוב את חופתה ולהתכחש להתגשמות כל מאווייה, לכאורה, לעזוב את חופתה וללכת אתו כדי “לשלב ידיים”? לה צ'י דארם לה מנו? אמא שלו אמרה לו פעם כי אילו מישהו היה שר גם לה ככה, בקול מתוק כזה, הייתה גם היא עוזבת הכל והולכת אחריו. אנדיים.

ולמה "מה אין היספניה סון ז'ה – מילה טרה!" – כלומר "אבל בספרד: אלף ושלוש!” אלף ושלוש לא יכולות להיות באג, סתם חריג, משהו מתוך הטעות הסטטיסטית – אלף ושלוש כבר נכללות בחוק המספרים הגדולים. אפילו אשתו לחשה פעם על אוזנו, כשצפו יחד ב"קצין וג'נטלמן" כי אילו ריצ'ארד גיר היה רק רומז לה הייתה ישר קופצת למיטה שלו, "וגם של דן מרגלית" הוסיפה אחרי הרהור כלשהו.

מהו קול החליל המסתורי שהן שומעות? מה הוא מבטיח להן? ואיך מפיקים קול כזה? האם זה מה שיכול היה אודיסאוס לשמוע בשירת הסירנות עד שהיה צריך לקשור אותו בחבלים לתורן ולאטום את אזניו בשעווה כדי שלא יעזוב הכל לשמעו וילך אליהן? ואם כבר מגיעים לשאלות קשות כאלו – מה לוחש לו לבו של גמל־השלמה, אם יש לו לב בכלל, כשהוא מוכן לתת את חייו ולהניח לנקבה ללעוס את ראשו בשעה שהוא מזדווג איתה – ובלבד שיזדווג איתה?

כן, עכשיו ללא ספק הם כבר הגיעו למלון שלה, נופר ואריה, והוא יודע מה יקרה עכשיו.

וכבר אין ברירה, הוא מוכרח להוכיח לעצמו שגם הוא יכול, והוא קם ממקומו ופונה לירכתי המטוס, ל 48b.

כ”א.

במחלקת החיסכון היה צפוף ודחוס וחשוך, וקול צווחת התינוקות גבר בה על שאגת המנועים. רותי ישבה מכווצת, דחוסה בין שתי דתיות שמנות שישנו שינה עמוקה.

“היי," חייך אליה ממרומיו, והיא הרימה אליו ראשה ושביב עמום ניצת בעיניה.

“מה דעתך," הציע "לעבור למקום קצת יותר מרווח? יש על ידי מקום פנוי". הוא לא נתן את דעתו על כך שמדובר במעבר ממחלקת תיירים למחלקת עסקים.

“לא אכפת לי לקום ולהתאוורר קצת." סייגה רותי את טווח הסכמתה והנמיכה צפיות, אבל קמה והצטרפה אליו.

הוא הפשיל את המסך שבין המחלקות ורמז לה להתקדם.

“לא אכפת לך שהיא תשב בינינו?” פנה לאיש התכנה הצעיר שישב במושב־המעבר. מקומו שלו היה ליד החלון.

“שאני אתנגד לדבר כזה יפה? ברצון." אמר האיש שעד כה לא החליף איתו מילה, וקם ממקומו, ופינה להם את הדרך.

ומיד הגיעה הדיילת החייכנית, עתה עטוית סינר, והציעה להם פיצוחים מעודנים ומשקה, משלימה בשתיקה עם הפרת הסדר הטוב.

“אז ספרי קצת עליך," אמר לרותי אחרי הלגימה הראשונה "מה קורה?” הנה הייתה לו עכשיו עוד טרמפיסטית בסובארו דה־לוקס.

רותי לגמה קצת מהכוסית שבידה ונגסה אגוז קשיו או שניים ואמרה: “לא מזמן הגעתי לגיל ארבעים והחלטתי שהגיעה השעה, אולי הרגע האחרון, לערוך שינוי בחיי, וללמוד אמנות, ולהיות אמנית."

נשימתו נעצרה לרגע. זה מה שעליו לעשות וזה מה שאינו עושה. “אני מתפעל," אמר לה "אני מתרגש. אני מקנא. ספרי עוד."

ורותי סיפרה בנחת בקול ענייני וללא דרמות כיצד תמיד רצתה להיות אמנית וכיצד תמיד היה משהו יותר דחוף ויותר חשוב ועוד לפני שחשבה מחשבה צלולה ועצמאית אחת בחייה כבר הייתה בהריון וכבר הייתה אמא וכבר הייתה עקרת בית ואשה עובדת לפרנסת המשפחה וכך יום קטנות רדף יום קטנות ועשרים שנה של גולם בפקעת חלפו עברו להן ביעף. והנה הילדים גדלו והם כבר לא צריכים אותה כל־כך וגם המצב הכלכלי השתפר מאד בעלה מרוויח יפה והיא ידעה שזה עכשיו או אף פעם, ונרשמה לבית־ספר לאמנות והתחילה ללמוד עם כל הפספוסים המתבגרים בלי שום הנחות. ועכשיו, לקראת שנת הלימודים הבאה, היא נוסעת לניו־יורק לבירת האמנות המודרנית ותבלע בה את כל המוזיאונים ואת כל הגלריות ואת כל מה שתוכל – בנשימה אחת. יש לה רשימה מפורטת ומדוקדקת של כולם.

“האוסף של פריק נכלל ברשימה שלך?” שאל כדי להפגין בקיאות כלשהי גם מצידו "הוא אהוב עלי במיוחד."

הדיילת פרשה מפיות צחורות על השולחנות המתקפלים והגישה להם ארוחת בוקר חגיגית בכלים נאים. רותי התרשמה, הציצה בו רגע ושאלה: “אתה זוכר שהייתי בחתונה שלך?” אבל הוא לא זכר דבר מהחתונה שלו, פרט לכך שתמר לא באה למרות שהזמין אותה, כולה בוז ותוכחה, ולכן רק אמר "מהממ" ורותי אמרה "ידעתי שאתה לא זוכר. אני זוכרת אותך תמיד כמישהו ששרוי בעולמות הרחוקים שלו, ולא שם לב למה שמתרחש סביבו." והוא רק חייך כי שמע את ההערכה ואת הרצון לקרבה שמסתתרים אחרי הביקורת, ואפילו התפעל מהיכולת לבקר בלי לפגוע ובלי להעליב. “גם אני אנסה לחולל מהפך בחיי ולא להיות כזה יותר” אמר לה "לפחות לא להיות כזה אתך, רותי, טוב?”

כ”ב.

אחר כך עמדו יחדיו ליד מסוע המזוודות ממתינים למטענם. המזוודה של רותי הגיעה מהר, בין הראשונות, ורק זו שלו בוששה לבוא. רותי המשיכה לחכות אתו בסבלנות, ורק כשכל המזוודות האחרות כבר נלקחו להן והם לבדם נותרו ליד המסוע המסתובב ריקם הבחין כי התיק המעוך הזה שכבר עשר פעמים עבר בסך לפניהם הוא בעצם התיק שלו. “לאן את נוסעת?” שאל את רותי כשהלכו יחד לעבר היציאה "כי אולי אנו יכולים לנסוע יחד." אבל היא אמרה שקרוביה כאן ובאו לאסוף אותה, מיד תמצא אותם, הם כבר מחכים לה ביציאה. “אבל אם יש לך מחר זמן פנוי, מה דעתך ללכת יחד לאוסף של פריק?” שאלה "הנה אני אתן לך את מספר הטלפון של הקרובים שלי, ואם אפשר תן צלצול ונקבע איפה להיפגש."

הוא טמן את הפתק שרשמה בכיסו לחץ את ידה לשלום והחליט לנסוע העירה בתחתית. השעה כבר שש ושלושים בבוקר ועד שיגיע למלון של נופר היא כבר לא תהיה בו גם אם ייקח מונית, חישב. כעובדת חרוצה בחברה של בעלה בטוח שהשכימה קום ומיהרה למרכז הקונגרסים להכין את התצוגה שלהם ולוודא שכל דבר דבור על מכונו.

כרטיס הנסיעה היה זול מאד אבל בשני קצות הקרון עמדו שוטרים חמושים בתתי מקלע, עד כדי כך רבו מקרי השוד של נוסעים בקו הזה, המשופע בתיירים שחבילת מזומנים עבה בכיסם או בחגורתם. מה נורא המקום הזה.

בשבע ושלושים כבר היה ברחוב 42, זה לא כל כך רחוק מהמלון של נופר, חשב, אפשר ללכת ברגל, הרי אין מה למהר. ממילא היא לא תהיה שם כשיגיע.

בחוץ היה אפור, קר, דלוח. עננים נמוכים רבצו על הבניינים הגבוהים וגשם טפטף, ומפעם לפעם אפילו הצליף. הוא שם את התיק המעוך על ראשו ופסע בצעדים כבדים והרגיש כמה הוא עייף, וכמה הוא לא רוצה.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים