סובארו – כג', כד', כה', כו'.

כ"ג.

בדלפק הקבלה חיכתה לו פתקה על נייר מגונדר בתווים.

"בוקר טוב.

אני מקווה שהסתדרת בחדר שנתנו לי. (הלילה הייתי בחדר מפואר מאד אבל הם אמרו שיזיזו אותי משם ואיני יודעת לאן.) התערוכה מתחילה ב־10.00 בקולוסאום שנמצא בColumbus Center ברחוב 59.

הכניסה לשם עולה כסף $20. אשתדל להשאיר בכניסה הודעה שיקראו לי כשתבוא. אנחנו בקומה הרביעית. התערוכה עד שעה 5.00 ואחרי זה…

להתראות.

שלך באהבה

נופר.”

החדר היה עלוב למדי, ישן ומתפרק. הוא ניסה להתרענן, התקלח והתגלח והחליף בגדים והלך לקולוסיאום.

ההולכים למות מברכים אותך, קיסר.

השוער קרא לנופר במערכת הכריזה והוא המתין לה ליד המעלית, והמתין, והמתין.

והיא הגיחה פתאום במרוצה מהמסדרון דווקא, סמוקה ונלהבת, לבושה בחליפה הסגולה שלה שתאמה את שערה הצבוע זהוב ואת עיניה הכחולות והסתערה עליו. היא חיבקה אותו חזק והושיטה את שפתיה לנשיקה, מערסלת אגנה על חלציו.

“נהדר!” אמרה "נפלא! כמה טוב שאתה כבר כאן!” ובטרם הספיק להגיד משהו הוסיפה: “אנחנו נורא־נורא עסוקים עכשיו. התערוכה עוד מעט נפתחת. אז בוא נחליט שאנחנו נפגשים ממש כאן בחמש… טוב?” והרפתה מהחיבוק ונשקה שוב בחיפזון על שפתיו וצעדה צעד אחד לאחור ונפנפה בידה לשלום ופנתה ונמלטה חזרה למסדרון ממנו באה.

הוא שמע את רעם שתיקתה ושוטט לו עייף ונואש בין חנויות הספרים והתקליטים אשר אהב עד שרגליו כאבו מרוב הליכה ועמידה ורק קצת לפני חמש הרגיש שהוא בשל לכך וצלצל לרותי. “מה דעתך להיפגש מחר בעשר בבוקר בפתח הקולוסאום, וללכת יחד לאחד המוזיאונים שבסביבה?”

“מצויין" אמרה רותי בקולה הנמוך "קבענו".

כ"ד

ובחמש, קצת אחרי חמש, ירדה אליו נופר חוגגת, כולה חיוך ושמחה, ואמרה: “אתה כאן! נהדר! סוף־סוף אנחנו ביחד." ולחשה על אזנו "אתה יודע מה נעשה עוד מעט?”  והושיטה לו יד והוליכה אותו החוצה, והוסיפה “ואתה יודע מה מתחשק לי? בוא נלך למלון ברגל. כל היום ישבתי בדוכן ועכשיו אני זקוקה לקצת תנועה. זה מרענן ללכת, לא?”

“איך הייתה הטיסה?” שאל מנסה להתקדם לשאלה הבאה, שאלת השאלות, גם לא היה לו נעים להודות בכך שרגליו שלו כבר כושלות מרוב הליכה "מצוינת" השיבה נופר בעליזות "בוא נעזוב את זה עכשיו. אני אספר לך הכל־הכל אחר־כך, אבל עכשיו בוא נזרום עם העיר.” והרימה את ידו כאילו היו עכשיו באמצע ריקוד, רקוד נרקוד בגשם, וחגה על רגלה סיבוב או שניים וצחקה.

“אוי מה קורה פה," אמרה נופר כשעברו על יד הכניסה למלון מפואר שעם רב מקושט ולבוש לתפארת צבא בנימוס על פיתחו “בוא ניכנס לראות”. “זו בטח חתונה או חגיגה פרטית אחרת, ואנחנו לא מוזמנים," אמר בבעתה. “בוא" אמרה נופר וגררה אותו אחריה, וחלפה בחיוך מתוק ומשפחתי על פני שוערי המלון שניצבו בפתח, פוסחת על תור המתנות המנומס.

נברשות בדולח זוהרות השתלשלו מתקרת האולם הבוהק, רחב הידיים. מלצרים נושאי מגשי כריכים קטנים ונתחי בשר על שיפודים הסתובבו סביב והפצירו בכל מי שפגשו שייקח ויאכל. נופר נטלה לה מן הבר גביע גדול של יין לבן צונן החזיקה בו ביד אחת ובכריך שהתחלף בשיפוד שהתחלף בכריך ביד השנייה. היא אכלה ושתתה וצחקה ואכלה ולגמה ואף עטפה בזריזות רבה כריכים קטנים אחדים במפית נייר והטמינה אותם בארנקה.

“די, כבר תפשנו את הפרינציפ," אמרה ותחבה גם בידו כריך קטן "בוא נלך מכאן".

“מהיכן יש לך את החוצפה להיכנס כך, אורחת לא קרואה שכמותך?” שאל אותה כשהיו בחוץ. “אף אחד שם ממילא לא מכיר את השני," ענתה נופר "וגם לא ממש אכפת לו, והכסף ממילא נשפך שם כמים, ואולי בכוונה, למען הגדל רושם והאדיר – אז לא קרה להם כלום אם גם אנחנו טעמנו משהו והשתתפנו קצת בשמחתם. וחוץ מזה עכשיו אנחנו כבר לא צריכים לבזבז זמן וכסף על ארוחת ערב."

“נו מספיק," שיסע אותה כשסבלנותו פקעה, "עכשיו ספרי כבר מה היה אתמול. הוא חיכה לך בשדה התעופה?”

“כן," אמרה נופר "הוא חיכה לי והיה מאד נחמד. הוא עזר לי לסחוב את המזוודה, ואת כל הדברים הכבדים שהבאתי מהארץ, למכונית שלו, והסיע אותי עד המלון ואפילו עזר לי לקחת אותם אלי לחדר".

“ו…?”

“בסדר. אני אספר. אחרי זה עשיתי מקלחת ונכנסתי למיטה. והוא בא ופתח לי את הרגליים וליקק לי, ואני גמרתי. ואחרי זה הוא בא אלי, בשלב הזה כבר אי אפשר היה להימנע מזה.”

“למה עשית את זה?” שאל אותה, נחנק.

“תשמע, הגיע לו. אתה לא חושב? הוא בזבז עלי כל־כך הרבה זמן, ונסיעה, ועזר לי לסחוב את הדברים הכבדים שלי. הגיע לו".

כ"ה.

ועוד לפני שהדלת נסגרה אחריהם לגמרי שלחה נופר ידיה למכנסיו והחלה להתיר את החגורה מעליו והוא שאל אותה אם עלה פעם בדעתה להיות זונה, שאלה שרק העלתה חיוך על פניה, חיוך של הנאה ואפילו של געגועים, אבל לא החלישה את הקדחתנות והנחישות שבה פרמה את מכנסיו. היא כרעה מיד על ברכיה והחלה למצוץ לו – הוא ידע שהיא לא אוהבת לעשות את זה וגם נזכר שהסבירה לו פעם מה הטקטיקה שהיא נוקטת בה באותן פעמים ספורות שבהן זלטופולסקי, בעלה הזקן, למרות כל מאמציו, נאלץ להיווכח בכך שהיא הייתה עם מישהו אחר. באחת מהן למשל, כשהיא חזרה מאוחר מאד בערב מג'יהד, המאהב הערבי שלה מהעיר העתיקה, והאליבי הרגיל שלה שהייתה אצל אחותה לא עבד, כי אחותה הופיעה קצת לפני כן אצלם בלי אזהרה מוקדמת, מוטרדת למדי, מחפשת את נופר ואת בעלה, והדברים לא השתמעו לשני פנים, וגם ניפצו לרסיסים את האליבי, וזלטופולסקי זעם כל־כך, סיפרה, עד שנעל את הדלת והשאיר את המפתח בפנים ולא נתן לה להיכנס הביתה למרות כל בקשותיה ותחנוניה ודפיקותיה העזות. “ומה עשית?” שאל אותה אז "ידעתי שהתריס בחדר העבודה שלו לא נעול וטיפסתי על הקיר ונכנסתי דרך החלון והלכתי ישר למטבח ובישלתי לו ארוחת ערב. הוא אוהב שאני מבשלת לו ארוחת ערב. אני לא אוהבת לבשל ובדרך כלל מתחמקת מזה, אבל בהזדמנות הזאת בישלתי. והוא אכל ונרגע ויותר לא דיברנו על זה."

הוא הרגיש שגופו נענה לה אוטומטית וחשב שאולי דווקא עכשיו יפרע ממנה ויזיין אותה מאחור ויקרע לה את הצורה אבל במקום זה רק שאל רפות "אז יש לך בעל שנתן לך בית יפה, וילדים, ובטחון כלכלי, ויש לך מלא מאהבים, ואריה שאתו את גומרת, אז מה את צריכה אותי בכלל?”

ונופר הזדקפה וקמה אליו והביטה בו בעיניים מאירות ואמרה "כי אותך אני אוהבת."

“אוהבת. באמת. אוהבת מה?”

“את הקול שלך ואת הידיים הגדולות והחזקות שלך.” אמרה, וחשבה קצת ואמרה "ואני אוהבת להזדיין אתך."

“למרות שאיתי את אף פעם לא גומרת."

“אבל יום אחד זה עוד יקרה," אמרה נופר "תראה שיום נפלא אחד או ערב נפלא אחד כשלא נהיה עייפים מנסיעה ארוכה או ממהרים בין ישיבה לפגישה או לחוצים ממישהו שמחכה לנו בבית, ערב אחד מול שקיעה רושפת או בוקר אחד עם זריחה חלמונית זה עוד יקרה ושנינו נתאחד ונתפוצץ יחד במיליון זיקוקים."

"כמו ברזני ופיינשטיין" פלט ונופר שלא ידעה מי הם בכלל וגם לא התעניינה לדעת משכה אותו בידו “בוא למיטה", והוא רק חשב בזעם "ואני את הקוס המסריח שלך לא מתכונן ללקק אף פעם.”

כ"ו.

בעשר בדיוק הורידה אותם המונית הצהובה בפתח הקולוסאום ברחוב 59 והוא ראה מיד שרותי כבר מחכה לו שם על יד הכניסה.

“תכירו," הציג אותן זו בפני זו "רותי, נופר." הן לחצו ידיים ואמרו נעים מאד ונופר התנצלה מיד ואמרה שהיא מאד ממהרת ונפרדה מהם בלי נשיקות וחיבוקים, מנפנפת די רשמית בידה לשלום, כיאות לאישה הנשואה למישהו אחר לאיש הנשוי למישהי אחרת. היא לא טרחה לשאול מי זאת רותי ומה היא עושה שם.

רותי חייכה אליו חיוך נחמד ושאלה לאן הוא מציע שילכו. גם היא לא גילתה עניין כלשהו בנופר, אפילו לא שאלה מי זאת. והוא חזר ואמר לה שאוסף פריק הוא התחלה מצוינת, לא גדול מדי אבל מכיל מובחר מן המובחר.

“יש רמברנדט?” שאלה רותי, “כי אותו אני מוכנה לראות עוד ועוד."

“יש רמברנדט".

הוא הוביל ורותי פסעה לצידו, שלובת ידיים. נעם לו ללכת בחברת אישה יפה, צעירה ממנו וקטנה ממנו בקומתה. הם עברו את הכיכר חצו את הרחוב ונכנסו לשביל רחב בסנטרל פרק. הדשאים היו לחים והאוויר רענן אחרי הגשם. סומק קל של ראשית הסתיו כבר החל לאחוז בעצי האדר הגדולים, כתם וזהב שחוט, ועלי שלכת ראשונים כבר נשרו וצפו בשלוליות פה ושם, או טואטאו לצדדים. השמיים התבהרו והיו אורים ותכולים ורק עננים קלים בודדים, לבנים־וורדרדים, שטו בהם בין חודי המגדלים הגבוהים.

הם הלכו כברת דרך בשתיקה, לא ממהרים, כל אחד וחיוכו שמור לו עמו. “את יודעת במה נזכרתי?” שאל לבסוף "כשדיברנו אתמול במטוס? בשיר של יהודה עמיחי 'נערה ששמה ששרה' בו הוא אומר 'אני רוצה לשוחח עמה על תיקונים במפת חיי'.“

“זה מה שאתה רוצה לעשות?” צחקה רותי, “קדימה".

“זה מה שאת עשית, זה מה שאת עושה, ואני מאד מעריך את זה. התפעלתי כששמעתי. ואני ממשיך להתפעל מהאומץ. איך בעלך קיבל את זה?”

“בעלי ילחם איתי בשצף־קצף על שטויות, כגון האם להחנות את האוטו בצד ימין או בצד שמאל של הרחוב. על יותר מזה לא ילחם, אפילו יעדיף שלא לדעת." אמרה רותי, מבליעה חיוך. “אבל איזה שינוי היית אתה רוצה להכניס בחייך? אמרת שעזבת את העבודה הישנה ועברת למגזר הפרטי? זה לא 'תיקונים במפת חייך'?”

“כן… אבל בתוך־תוכי אני יודע שאת מה שיש לי לתת כמהנדס כבר נתתי. ואפילו זה קרה די בטעות, התחלק לי, כי בעצם אני לא באמת מהנדס. בן־דודי הפיזיקאי אפילו הזהיר אותי פעם שלא אעז לתכנן גשרים למשל – 'לא אתה שעושה טעויות בחשבון, אפילו בחיבור וחיסור' אמר”.

“אז מה כן?” שאלה רותי.

הוא היסס. לגלות את הקלפים? כל כך מוקדם? לאן יוכל לסגת לאחר מכן? אבל בעצם היא יודעת. אם למדה אתו יחד בבית־ספר יסודי היא יודעת שתמיד הצטיין בקריאה ובכתיבה ובסיפור סיפורים.

“הייתי יכול למשל להגיש תכניות מוסיקה ברדיו… יש לי כמה רעיונות…” ניסה להרחיק עדותו.

“זהו?” שאלה רותי ספקנית, “מה אומרת על כך אשתך, למשל?”

“היא לא רוצה אפילו לשמוע על זה…” אמר והתכוון למה שלא אמר, “לדעתה אני משולל כל כשרון ויכולת, וגם המשכורת דלה.” ואז נזכר כי רותי אמרה שהייתה בחתונתם, שנערכה בצנעה רבה.

“ואיך הייתה החתונה שלך?” שאל.

“אין מה לזכור ממנה שום־דבר" אמרה רותי "הייתי נח"לאית מבולבלת בת עשרים בהריון… קשה לי אפילו להיזכר בזה… איזשהו טקס חפוז ברבנות.”

“רוב הגירושין מתרחשים בנשים שחתונתן נערכה בידי שופטי־שלום לועסי־טבק בבתי משפט כפריים, או בידי כמרים שהעירו אותם משנתם אחרי חצות…” ציטט, הוא שהציטוט היה אחת מתכונותיו המובהקות "והאם לא מתקבל לפיכך על הדעת שלא בשל איזו תחושה קלה כביכול של אי־שלמות מתחילות הנשים הללו להשתוקק לגירושין – אלא בגלל תסכול עמוק והרגשה עמוקה של בגידה? …כשנישאו לא היו בכנסיה, מן המאה שהוזמנו, אלא כעשרה בני אדם, כולל בני המשפחה.”

“על מה אתה מדבר?” קימטה רותי מצחה, והוא חייך: "על השנה בה פרחה הוויסטריה פעמיים, ועל נישואי אלן קולדפילד לתומס סתפן, בג'פרסון מיסיסיפי, 1838…”

“אה…“ אמרה רותי "אני רואה שאתה תולעת ספרים לא פחות ממני. כי אני בראש ובראשונה תולעת ספרים. אבל אני לא חושבת שזה נכון. אני לא הולכת להתגרש, למרות החתונה הצנועה".

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים