סובארו – כז', כח', כט'.

כ"ז.

רותי הלכה לאט לאט בצעדים קטנים באולמות המהודרים של אוסף פריק, על רצפות העץ הבוהקות והשטיחים היקרים, נעצרת אצל כל תמונה, מתייחדת איתה במבט מרוכז, מתמכרת, שמורותיה צרות על עיניה האפורות, הסיניות, כטועמת יין יקר מובחר בלא להפסיד שום צבע טעם וריח שלו, ובלא להגיד מילה. הוא הלך בעקבותיה מציץ מעל כתפה ומשתדל לא להסתיר לה ולא להטריד אותה בהערות סרק. מה כבר יש לו להגיד.

אדוות המים נצנצו בנמל הצהבהב של דייפ, ושתי שמשות טרנר להטו כחרב מתהפכת, כסנה בוער ולא אוכל, מצועפות בעננים: האחת בשמיים והשנייה במים. כבר עברה שנה מאז שעט עם נופר באולמות טרנר שבגלריה הגדולה שעל שפת הנהר בלונדון, אולמות השמש הנפקדת־נוכחת, אולמות השמש המתפוצצת מבעד שמיכות וסדינים, והנה שוב טרנר. “אני סורקת אותן" אמרה אז נופר "אני צורבת אותן בזיכרוני, אני יכולה לעשות 200 כאלו בשעה בלי להחמיץ אף פרט.” “השמש היא ריאקציה מימנית" גמגם, מנסה להבין "קריסה רבתי הממירה מסה לאנרגיה" אבל נופר לחשה אז באזנו: “עזוב, זו אורגזמה! זו אורגזמה משורשרת!” ועיני התכלת שלה זהרו.

וכשיצאו משם אמרה נופר "יש מילים שאני לא יכולה להוציא מהפה. אני פשוט מתביישת. למשל שדיים". לא פעם טענה באוזניו ש"שלה" גדולים מדי, ולכן היא משתמשת בחזיות לוחצות ומקטינות. "אבל אולי יום אחד אצליח אולי להשתחרר" אמרה וביקשה שיצלם אותה שם, על הטיילת שעל שפת התמזה, אמנם עומדת מספיק רחוק ממנו, כך שקולה לא יכול להגיע לאוזניו, ואומרת בפרץ תעוזה חסר תקדים, ובקול רם, "שדיים".

“מה דעתך עליה?” שאל את רותי, כשהגיעו לפורטרט של ליידי המילטון וכלבלבה בין שדיה.

“על התמונה? לא משהו".

“לא על התמונה, על הליידי."

“אין לי אף מילה רעה אחת להגיד עליה; אישה יפה חזקה חכמה ואמיצה. אביה מת כשהייתה בת חודשיים והיא גדלה בלי גבר שיגן עליה ושיפלס לה דרך; היא הייתה חייבת למצוא לה אחד כזה בכוחות עצמה, וליתר בטחון מצאה יותר מאחד. היא הייתה חייבת למצוא לה גבר כמה שיותר חזק ומאיים – ולא חשוב אם חסרה לו עין או יד או רגל, או כולם, ואולי כך אפילו יותר טוב. מפלצת אמיתית, דרקון פרטי יורק להבות משלה. וגם את בעלה הזקן, הלורד המילטון, שהרים אותה מאשפתות ועודד אותה ללכת אחרי ליבה, יש לשבח. אני בעדם".

כ"ח.

"היה כף" אמרה רותי וחייכה, והוא חייך אליה. הם נפרדו בלחיצת יד בפתח תחנת התחתית ברחוב 59, ובעוד דקה, באולם הכניסה של הקולוסאום כבר דהרה לעברו נופר ונתלתה על צווארו, מחבקת ומנשקת, ונלהבת כולה: “אהלן! נהדר! איזה כף שאתה כאן!”

וכשיצאו מהבניין שאלה מה מתחשק לו שיעשו הלילה. “הנה אנחנו כאן במרכז העניינים" אמרה "מטר מהלינקולן סנטר ומקרנגי הול, ומברודווי וממיטב בתי הקולנוע וממה לא…” אבל הם לא הצליחו למצוא מופע שיעניין את שניהם גם יחד. באופרה הציגו איזה פוצ'יני מחורבן ובאולמות הקונצרטים צ'יקובסקי וסקריאבין מאוסים, מלכי פתוס נפוח ושמאלץ. “אולי ל־cats?” הציעה נופר "הוא מציג כבר שנתיים בהצלחה עצומה" “מיוזיקל?” התחלחל "השתגעת?” ובעודם דנים בעניין, זה מעלה הצעה וזה פוסלה בעודה במעופה נשאו אותם רגליהם מאליהם אל המלון, וכבר היו במיטה מזיעים להוטים מחפשים ומחפשים את השמש האמתית, את השמש המסתתרת להם תמיד ענן אחרי ענן אחרי ענן.

"אני נוסע לפניקס מחר." אמר ונופר שאלה "ומתי אתה חוזר לניו־יורק?" "בעוד שבוע," ענה "עוד תהיי כאן?” “אני עוד אהיה באמריקה, אבל לא בניו־יורק." הכריזה נופר "אני נוסעת למונטריאול לבקר את חברתי ריבה שמזמן לא ראיתי." “אם תישארי בניו־יורק יוכל להיות לנו עוד ערב נדיר ביחד, כל הלילה." אמר לה "כמה כבר יוצא לנו להיות כל הלילה ביחד."

אבל נופר אמרה שלריבה היה בעל נורא נחמד, מוישה קראו לו, בחור שנון משעשע ומקורי והוא מת, וכמה כבר יוצא לה לראות את ריבה.

“מתי דיברת איתה בפעם האחרונה?”

“לפני שלוש שנים, בקיץ שעשיתי בניו־יורק.”

“אה, אז בקיץ חמשת המאהבים… וגם מוישה נוסף אז עליהם?”

“זה לא היה בדיוק כך, וחוץ מזה כבר אמרתי לך – בינתיים מוישה מת."

“את יודעת," אמר במרירות "אני עזבתי את העבודה שעשתה אותי, אכזבתי המון אנשים, גרמתי לנזק בלתי־הפיך, ומכרתי את נשמתי למנחם – כי רצית שאהיה יותר קרוב אליך ועכשיו את זורקת לעזאזל הזדמנות כזו נדירה."

“אבל אני רוצה לראות את ריבה." אמרה נופר, מתעלמת מכל היתר "אולי תקצר קצת את השהות שלך בפניקס, תחזור משם יום־יומיים יותר מוקדם?”

“את שומעת מה את מדברת? הרי אני כאן רק בגלל שאני בדרך לפניקס. שלחו אותי לשם כדי לעשות משהו ורק עצרתי לרגע בדרך. איך אני יכול לעשות למנחם את מה שאת מציעה?”

“מה יש, תמצא כבר משהו להגיד לו."

“אם את אוהבת אותי," הוא אמר "תישארי כאן עד שאני חוזר מפניקס."

“אני נורא אוהבת אותך," אמרה נופר "ואני נוסעת למונטריאול לריבה."

כ"ט.

משרדי "ג'פרסון אינטרפרומטר" בעיר התחתית של פניקס נראו סטנדרטיים לחלוטין, משרדים אמריקאים שאתה מזמין מקטלוג כולל הכל, תפאורה רופסת של מחיצות גבס דמויי קירות וריהוט משרדי דמוי עץ על שטיחי לבד סינטטי כתומים או אפורים המודבקים בחיפזון בדבק מגע אל הבטון הצחיח שמתחתם.

כשהוא הגיע למקום כבר היה יואב ב"ץ בפגישה עם המנכ"ל. שניהם נראו מחויכים ושמחים זה בחברת זה. “הטיסה הייתה בסדר?” שאל יואב "מצאת את הדרך בלי בעיות?”

ביקורת התכנון התחילה בעשר בבוקר ונמשכה עד עשר בלילה, כשמפעם לפעם נכנסים לחדר הישיבות שליחי הפיצה או המעדנייה ומגישים את מאכליהם ומשקאותיהם עתירי השומן וסרי־הטעם.

מצד ג'פרסון השתתפו בה מנהל הפיתוח והמתכנן הראשי, ד"ר ג'ים ווטסון, אנגלי בוגר קמברידג' ועוזרו דיק דונהיו אמריקאי מרוצ'סטר, ניו־יורק, העיר של קודק ופולרואיד, בירת האופטיקה.

הדובר העיקרי והבלעדי כמעט, במשך כל תריסר השעות, היה יואב ב"ץ שהעלה שאלות קשות חודרות ומעמיקות, שהעמידו, חזור והעמד, במבוכה ובהפתעה את צוות המתכננים המקומי. לאט לאט וביסודיות, תוך שהם רושמים בשקדנות הערות בפנקסיהם, נודע להם ולו איתם עד כמה הם לא יודעים.

"אנחנו נתחיל כבר מחר בסבב מזורז של תכנון מחדש" הבטיח המנהל נועץ מבט נוקב בעוזרו "ותוך יומיים לכל היותר ניפגש כאן שנית ונציג בפניכם את הפתרונות החדשים שלנו".

“יש לך מכונית?” שאל אותו יואב כשיצאו סוף־סוף אל הלילה הפיניקסי "אני באתי לכאן ישר מן הארץ, במונית משדה התעופה, ואני חושב שהג'ט לג מתחיל להשפיע עלי. אני מקווה שתמצא את הדרך למלון בלי בעיות."

ובמלון, באולם הקבלה, בטרם פנו איש לחדרו, עוד הורה לו יואב שיכתוב כבר עכשיו תזכיר קצר ויסכם בו את הנקודות העיקריות שהועלו בדיון, ותוך כדי כך נזכר בעוד כמה נקודות שלא הועלו בו וביקש שיוסיף גם אותן לתזכיר. “נצטרך את זה על הבוקר," אמר יואב "אני מתכוון לשלוח אותו למנחם כדי שיהיה מעורה במה שקורה כאן ויוכל גם הוא להעיר את הערותיו".

וכשסוף־סוף הגיע לחדרו ועוד לפני שפתח את הדלת עם הכרטיס המגנטי המעצבן שמע כי הטלפון מצלצל בו.

“איפה אתה, אני צריכה אותך," גנחה נופר "למה אתה לא פה, אני כבר שעתיים מצלצלת ומצלצלת."

“תוכלי לקבל אותי בלעדית, ליום ולילה תמימים, בעוד ששה ימים." אמר אבל נופר רק המשיכה וגנחה "אני צריכה אותך עכשיו, עכשיו, בעוד ששה ימים זה לא עוזר לי." והוא תהה אם אין בדבריה איזה איום סמוי והמחליף, הפקק לצרכיה המידיים כבר בדרך אליה, ברגע זה ממש. ואז הבין סוף־סוף שהוא לא יכול ולא יוכל אף־פעם לספק את תשוקתה האינסופית, לא הוא, לעולם לא, בכלל לא, גם אם יחדל מכל עיסוק אחר ויתמסר כל כולו אך ורק לכך, מה שבעצם כבר עשה. ואז שאל את עצמו ביושר אם אפילו את תשוקתה סתם הוא יכול לספק, בלי להתחבא אחרי האינסופית?

בראיון לדיילי טלגרף ניסה פעם רופרט פול להסביר מדוע דבקה אנאיס נין לאהבה דווקא בו והייתה נאמנה לו במשך שלושים שנות הקשר ביניהם (גם אם כל אותה עת לא התגרשה מבעלה). אותה אנאיס שעד אז היו לה 1003 מאהבים בספרד לבדה. “הייתה לה אורגזמה כבר בפעם הראשונה ששכבנו" הסביר לעיתון "מה שעד אז לא קרה לה מעולם. והיא ידעה שסוף־סוף מצאה את אשר ביקשה. יותר לא היה לה צורך לחפש עוד ועוד גברים".

“ואיך זה שלא נפגשת עם אריה הערב? מה קרה?” שאל, יורה באפלה "הייתה לו תקלה במכונית," השיבה נופר "וגם אשתו המכשפה הזקנה לא הרגישה טוב והיו לו עוד אלף תירוצים שכאלה. אני חושבת שאני מאבדת כל הערכה אליו." הוסיפה ואחר סיפרה בפרטי־פרטים מה עשתה היום ומה עשתה אתמול, מה קרה בדוכן שלה ומה קרה בדוכנים סביבה, על מה דיברה עם המוכרות האחרות בארוחת הצהריים ומה אמרה לזלטופולסקי בטלפון ומה אמר הוא לה, ומה סיכמה בטלפון עם ריבה לקראת הנסיעה למונטריאול בשבוע הבא. היא אף פעם לא משקרת, היא פשוט לא מספרת הכל לכל אחד. רק לו היא מספרת הכל הכל.

תחילה עבר לשגרת "כן מותק" וממנה להמהומים ולבסוף הרהיב עוז ואמר לה שהוא עוד לא ישב אפילו ועוד לא חלץ את נעליו ובוודאי שעוד לא השתין מאז חזר משתיים עשרה שעות ישיבה רצופות בכיכובו של יואב ב"ץ ועוד לא כתב את זיכרון הדברים שעליו לכתוב עד הבוקר ולמסור בדחיפות לעיניהם הבוחנות של יואב ומנחם. “לילה טוב מתוקה שלי.” אמר והשיב את השפופרת לעריסתה בלי לחכות לתשובה ואף ניתק את חוט הטלפון ליתר ביטחון. כובד נורא ירד עליו. מה הוא עושה כאן בכלל. הוא היה צריך להיות עכשיו בין אנשיו שלו עושה את הדבר שלו. והוא ידע שאין על כך כפרה.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים