דצמבר 24

סובארו – ל', לא', לב'.

ל.

“שמעת מה שקרה בלילה?” שאל יואב למחרת כשנפגשו במסעדת "הברון האדום" לארוחת בוקר. מבטו תעה בין תמונות מטוסי הקרב העתיקים שהיו תלויות על הקירות, ובין מדחפי העץ המחוטבים שהשתלשלו מהתקרה וניסי הלופטוואפה הקטנים שניצבו על השולחנות, צמודים לממלחות ולפלפליות. “רציתי לצלצל אליך אבל אצלך היה כל הזמן תפוס".

“לא, לא שמעתי כלום. מה קרה?”

“קרב יריות." אמר יואב בפשטות. “פתאום שמעתי יריות, צרורות של תתי־מקלע, ומיד יצאתי החוצה לראות מה קורה, ומצאתי את עצמי בין שתי כנופיות, סוחרי סמים כנראה, זה התברר לי יותר מאוחר, שנלחמו זו בזו ואני באמצע ביניהן. צעקתי להם שיפסיקו לירות והם ברחו, אלה מהם שעוד היו על הרגליים, כי חלק כבר שכבו על הארץ מדממים. דפקתי על הדלתות מסביב מבקש מהשכנים שיבואו לעזור אבל הם הסתגרו כולם בחדריהם מסרבים לצאת ולהיות מעורבים. וכך הייתי דווקא אני הזר זה שהזעיק אמבולנס ומשטרה והגיש עזרה ראשונה לפצועים. ואחר כך נחקרתי באריכות על ידי המשטרה, שעות הם חקרו אותי, ומסרתי עדות – יכול להיות שהם עוד יחזרו אלי להשלמת פרטים. מה, לא שמעת כלום?”

“לא… היה איזה טלפון… אולי בגלל זה".

“יוצא שעוד לא ישנתי כמעט".

מלצרית חמודה בסינר אדום ומכנסונים אדומים הגישה להם נקניקיות וקותלי חזיר וחתיכות קטנות של תפוחי אדמה מבושלים ומטוגנים בבצל, וביציות, ומזגה עוד ועוד קפה שרוף, חמצמץ, חסר ניחוח.

“מה נעשה היום?” שאל יואב "ייקח כמה ימים עד שהחברה האלה בג'פרסון יגמרו לתקן את התכנון שלהם. מה דעתך לצאת לטיול? הרי יש לך מכונית. אגב, אתה יודע שהיום יום כיפור? אני מקווה שלא אכפת לך. לאן כדאי לנסוע?” והוא פרש ביניהם את מפת אריזונה שהוציא מתיקו. “אה יופי! הנה כאן, במזרח, ישנם הנהר הכחול והנהר הלבן והנהר השחור… צבעוני מאד. נוסעים לשם?”

הוא משך בכתפיו והם ניגשו למגרש החניה, בו המתינה הפורד החדישה של הרץ. יואב הושיט את ידו וביקש את המפתחות "אני אנהג, בסדר?” “אתה לא עייף?” “נתחלף כשאתחיל להירדם."

יואב נהג מהר בדרכי המדבר השוממות, המכונית טסה. הוא ניווט, ובחר בכבישים צדדיים, צרים, מהמבחר הדל שהציעה הארץ הצחיחה.

“מוזר שיש כאן נהרות," אמר יואב, "אצלנו בערבה אין". הוא קפץ על ההזדמנות לתרום משהו לידע של יואב: “אצלנו בערבה יש, אבל הם נהרות אכזב. גם כאן וגם שם הם מגיעים מהפסגות שמסביב. כאן אלו הן הפסגות המושלגות של ניו־מקסיקו. הנהרות לא נובעים מאדמת אריזונה."

ואז סיפר לו יואב בהנאה על משפחתו המוצלחת, על אשתו המוכשרת והטובה ועל שתי בנותיו החמודות.

“מאד חשוב לי החינוך שלהן," אמר יואב "תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן לאכול ואשתי מגישה להם משהו אני אומר להם: תגידו תודה!”

“הדבר היחיד שתשיג כך הוא שכשיהיו להן עצמן ילדים והן יגישו להם משהו לאכול הן תגדנה לילדים שלהן תגידו תודה".

יואב צחק ואמר שיש בזה משהו.

הדרך הייתה ארוכה הרבה יותר מששיערו כשיצאו אליה, מפה קטנה של ארץ ענקית, והם גמאו שממה אחר שממה בדרכים אינסופיות ולעתים מפותלות ומתפתלות בסרפנטינות תלולות, ולעתים בין קירות קניון זקופים. ולבסוף זרם הנהר השחור בקילוח דק בתחתית הערוץ שלרגליהם.

“שלהי הקיץ וכבר לא נותר שלג בפסגות ההרים" טרח להסביר "וחוץ מזה יש סכרים, ושאיבת מים לחקלאות ולשתייה…”

יואב אמר שעכשיו הוא כבר לא יכול יותר ושאת הדרך חזרה ינהג הוא. הם החליפו מושבים ויואב נרדם מיד.

הוא נהג בדממה בכבישים הריקים, השוממים, ונהג מהר, מהר מאד. הוא שאל את עצמו אם יהיה לו אומץ לצלצל לרותי ולהציע לה להיפגש איתו, כשיחזור לניו־יורק.

הוא שאל את עצמו למה הוא חלש כזה, חלש מנופר, חלש מיואב רב הידע וחריף השכל, חלש מרותי שהחליטה לפרוש מעבודה מיבשת נפש ויצאה לבקש לה גאולה. ולמה נופר יכולה כל־כך בקלות להשיג כל מה שהוא כלל אינו יכול להשיג.

“כי הפרצוף שלי מבהיל" שיער "אילו אנשים שפוגשים אותי ברחוב היו יכולים, הם היו עוברים לצד השני." זה גם מה שהוא בעצמו מרגיש בוקר בוקר שהוא פוגש את עצמו בעת הגילוח, אבל לו זה לא עוזר, לעבור לצד השני.

בבית הספר העממי היה ניגש אליו לפעמים אחד התלמידים בחיוך מאיר פנים ומניח בחיבה יד על שכמו, ובאותה הזדמנות מדביק עליו בזריזות דף נייר ובו כתוב: "חמור". אחרי זה ידעו כולם סביבו שהוא חמור, כולם מלבדו. אבל לפעמים, כשאוהבים, לא רואים את ראש החמור. טיטניה הרי לא ראתה שלבוטום ראש חמור. וזה לא ניחם אותו, אפילו לא כצרת רבים.

הוא נהג מאד מהר דורס את דוושת הגז וכשהבחין ברגע האחרון במכמונת הרדאר שהסתתרה ברווח שבין מסלולי הדרך המהירה היה מאוחר מדי. בעוד רגע כבר רדפה אחריו מכונית משטרה מהבהבת באורות כחולים ואדומים וקוראת לו ברמקול לעצור מיד בצד הדרך, וכך עשה, חושב ביאוש שעכשיו הרישיון שלו בסכנה אפילו כאן.

יואב התעורר רק כשהשוטר במגפי העור, ידו על האקדח הגדול שלמותניו, התקרב אליהם בצעדים כבדים.

“אתה שב בשקט ואל תגיד מילה – תן לי לדבר אתו!” אמר יואב אף כי לא היה לו מושג מה התרחש, ויצא בזריזות מהמכונית אל השוטר, לבוש בחיוך רחב.

הוא לא שמע מה בדיוק אמר יואב לשוטר מאריזונה אבל יכול היה לראות איך הבעת פניו של זה מפשירה לאט־לאט וחיוך מתפשט על שפתיו ובזויות עיניו. לבסוף צחקו שניהם ותקעו כף והשוטר ניגש אליו ורמז לו לפתוח את החלון, וביקש את רישיון הנהיגה שלו. הרישיון היה בתוקף, אבל ממדינת וושינגטון. “אתה עדיין גר בכתובת הזאת?” שאל השוטר והוא מלמל שלא, שבינתיים החליף כתובת. “עליך להשיג רישיון נהיגה חדש בהקדם כך שהכתובת שבו תהיה כתובתך העכשווית" אמר השוטר, והחזיר לו את הרישיון “ושעוד פעם לא אתפוס אותך טס. סע בזהירות".

יואב חזר בקורת רוח למקומו ואמר לו: “סע, אבל דיר־בלק, אל תטוס". והוא ראה לפתע את מקור חולשתו: הוא אינו מסוגל לנהל משא־ומתן. האפשרות היחידה הפתוחה בפניו היא להיכנע.

ל”א.

כל יום המחרת הוא חיפש את הטלפון המתאים לצרכיו ולא מצא. הוא לא רצה עדים ומצותתים וגם לא היה בטוח שהוא בכלל רוצה לטלפן ובייחוד חשש שרותי תגיד לא. מחדרו במלון לא טלפן בגלל הפרשי הזמנים שבין אריזונה וניו־יורק. בבוקר  סבר שזה כבר מאוחר מדי, היא בטח כבר יצאה העירה ובערב ידע שזה כבר מאוחר מדי, הוא יפריע לבני הבית, וחוץ מזה המספר שיצלצל יופיע בחשבון המלון וגם בזאת לא רצה. ופרט לכך גם בבוקר וגם בערב צלצלה נופר אליו וסיפרה בפרוטרוט ובאריכות על מעשיה וכמה היא מתגעגעת אליו, והוא לא היה יכול לסגור עליה את הטלפון ולצלצל לרותי. דרושה הפרדה.

“אם את כל־כך מתגעגעת חכי לי בניו־יורק ויהיו לנו יום ולילה ביחד," אמר לה אבל נופר רק צחקה ואמרה שאי־אפשר, שהיא כבר סיכמה עם ריבה, ושכבר יש לה כרטיסים למונטריאול, ושאי־אפשר.

“כל מה שאת יכולה לעשות גם אני יכול." אמר וידע שזה איום ריק.

“זה בסדר," אמרה נופר "בגלל זה אני אוהבת אותך." והוא זכר שפעם אמרה לו שהרגש כלפיו התעורר בה דווקא בגלל שבפעם הראשונה איתה לא עמד לו, והיא חשה אליו אחוות לא יכולים. “לשנינו אותה מחלה והנכות המשותפת מחברת בינינו” אמרה.

אבל באחת ההפסקות בסקירת התכנון האינסופית בה רק שתק ושתק הבחין פתאום בטלפון לבן במסדרון שומם אחד, ובלי לחשוב פעמיים נטל את השפופרת וצלצל לרותי. קול זר של אמריקאית זקנה ענה "רותי יצאה עם החבר הישראלי שלה". "תודה" ענה. "אז גם זו לא טומנת ידה בצלחת" הרהר.

ולמחרת היה היום האחרון בפניקס. יואב השתכנע שסוף־סוף אנשי ג'פרסון הצליחו להבין את המוטל עליהם וגם להבין שאם לא יעמדו בהבטחותיהם, ובזמן, לא יקבלו תשלום – ועכשיו כבר היו כולם משפחה אחת מאושרת וליצנית.

במזכירות המפעל טיפלו בסידורי הטיסה שלהם חזרה הביתה. “אני רואה שאתה מתעכב לילה בניו־יורק," אמרה לו המזכירה, מעיינת בכרטיסי הטיסה שלו "אתה צריך שם מלון? אני יכולה לסדר לך משהו טוב." “מצוין." השיב "זה מלון של קרובי משפחה שלי," אמרה המזכירה, תוך שהיא מחייגת, מצייתת לכללי הגילוי הנאות. "נסדר לך הנחה," הוסיפה ורשמה על פתקה את כתובת המלון ואת מספר הטלפון שלו “ההזמנה שלך כבר שם.”

ואז החליט לנסות עוד פעם אחת ואחרונה בהחלט לצלצל לקרובים של רותי, מהטלפון של המזכירה הזאת. והפעם רותי עצמה ענתה לטלפון, בלי מתווכים.

היא אמרה “נחמד כל־כך שאתה מצלצל. הצטערתי שלא מצאת אותי אתמול. מה העניינים?”

והוא סיפר לה שמחר יהיה בניו־יורק ושאל מה דעתה לעשות משהו ביחד.

“יופי," אמרה רותי "מה דעתך שנפגש במומה? שאחכה לך בכניסה?”

“אני לא יכול להגיד במאה אחוז באיזה שעה אגיע," אמר "אני אמור להגיע לפני הצהריים אבל את יודעת, זו טיסה ארוכה למדי ולפעמים יש שיבושים וקורים דברים לא צפויים".

“בסדר," אמרה רותי "אני אגיע למומה ב 12 בצהריים, ואם אתה לא שם אכנס לבדי, ומאז כל רבע שעה אחזור לכניסה להציץ אם כבר הגעת."

והוא ידע שאם כך יש למה לחכות, והחליט לא להודיע לנופר היכן יהיה בניו־יורק, לא מתי לא מספר טלפון ולא שום פרט מזהה. ושנכון לעכשיו אבדו לה עקבותיו.

ל”ב.

בעשר בלילה היה הטרמינל בפניקס אפלולי למדי ודליל נוסעים. ברים אחדים היו פתוחים בו פה ושם ומעט נוסעים לגמו בהם את משקאותיהם הזהובים לאורן המצומצם של מנורות השולחן. ב C־22, שער העליה למטוס לניו־יורק, שררה אפלה. איש לא היה בו. הוא חיכה בסבלנות ורק בקושי, במזל, קלט הודעה שהושמעה ברמקולים: בגלל ערפל כבד בנמל־התעופה של דנוור מתבטלת הטיסה לניו־יורק שאמורה לצאת משער C־22. הנוסעים מתבקשים לגשת לדלפקי יונייטד לסידור טיסה אלטרנטיבית. הוא נטל את צרורו והלך במסדרונות הארוכים לדלפק יונייטד. הדיילת אמרה לו שהוא יכול לבחור בין טיסה ישירה למחרת בבוקר, שתגיע לניו־יורק רק בערב, או בטיסת לילה קרובה עם החלפת מטוס בדאלאס ובאטלנטה שתגיע, אם הכל ילך כשורה, לניו־יורק כבר מחר לפני הצהריים. לידיעתו: יש סופה כבדה במפרץ מקסיקו שעלולה לשבש את התכנית הזאת לחלוטין. לעומת זאת, אם יבחר באפשרות הראשונה יקבל מיד חדר במלון השדה, על חשבון יונייטד.

ללא היסוס בחר באפשרות השנייה. בשער החדש כבר התקבצו אנשים אחדים. הוא ישב בפנים קפואות מול אישה צעירה זהובת שיער לבושה בבגדים אופנתיים וקפואת פנים גם היא. הוא תהה על יד מי מכל אלה שמסביב יצא לו לשבת במטוס. בוודאי לא על יד היפיפייה הזאת, חשב. המקומות במטוס לא היו מסומנים.

אבל כשעלה למטוס ראה אותה יושבת נשענת לחלון והמקום שלידה פנוי. “אפשר?” שאל והיא משכה כתפיה באדישות, וכשישב כבר היו עיניה עצומות והיא נראתה כישנה.

“ככה זה," חשב לעצמו "איש לא מושך כמוני". נופר כבר במונטריאול, ידע, הטיסה שלה קצרה בהרבה מהטיסה שלו וגם לדרך יצאה יותר מוקדם ממנו. מי יודע מה תעולל שם, היא שכל האפשרויות פתוחות בפניה.

הדיילות חילקו חפיסות בוטנים קטנות והציעו משקאות מעגלתן העמוסה. אחר כך עומעמו האורות במטוס. הנוסעת שלידו ישנה שינה עמוקה והוא קיווה שמרירות נופר תסור ממנו וגם עליו תיפול שינה והוא יתרענן לקראת רותי ולקראת הצפוי להם יחד מחר.

אבל אי שם מעל ההרים בחצי הדרך פקחה שכנתו את עיניה והתמתחה לה כאילו ישנה שינה ממושכת וחייכה אליו ואמרה: “סוף־סוף עבר לי ההנג־אובר, כמעט.”

“התהוללת כהוגן, אני מבין."

“בדיוק" חייכה בעונג, "אחרי העבודה נכנסתי עם השותפה שלי לדירה לג'אקוזי שלנו, עם דלי קרח בצד ובו בקבוק שמפניה, והשתכשכנו ושתינו וצחקנו ופטפטנו ושרנו, ורק ברגע האחרון קפצתי לבגדים ודהרתי לשדה התעופה – מזל שהטיסה התאחרה…”

“ועל מה הייתה החגיגה, מה קרה?” הוא רצה לדעת אם גם היא מכורה למין וניסה לשמוע מה היא אומרת לו בין השורות.

“חופש! קיבלנו חופש, וגם בונוס, לא פחות חשוב!”

“כי?”

“מכרנו דירה בסטוקסוויל, איזו חורבה נידחת ובלתי־מכירה – ואנחנו מכרנו אותה, ועוד במחיר טוב!”

“מה את סחה. זה נורא כף להצליח, נכון?”

חיוך מאוזן לאוזן התעגל בפניה הצעירות והתפיח את לחיה הוורודות, גבוהות העצם. “מהממ… כן.”

“ואיפה למדת למכור דירות?”

“באוניברסיטה של שיקגו," ענתה בחשיבות, "יש לי תואר ראשון בדלא־ניידי בתוספת MBA!”

“יפה מאד!” אמר לה "ואיך הגעת מלימודים בשיקגו למכירת דירות בפיניקס?”

“מר גולדסטון נשיא גולדסטון אינטרנשיונל ראה את שמי ברשימת הבוגרים המצטיינים בשיקגו, וצלצל אלי והזמין אותי לראיון, ואז הציע לי ג'וב.”

“ואיך זה לעבוד בשביל גולדסטון?”

“נפלא! אני כמובן לא עובדת אישית בשבילו, הוא נשיא החברה וממציא השיטה, שיטת גולדסטון לאיתור בית חלומותיך. שיטה מדעית מאד בת תשעה צעדים העוזרת לכל אדם למצוא את הבית המתאים בדיוק לצרכיו ולאפשרויותיו. הוא גם כתב ספר לימוד לשיטה. רוצה לראות?”

“למה לא?” ענה, מבכר שלא לפגוע ברגשותיה.

"מיד," אמרה והתרוממה ממושבה נדחקת אליו בעוז לוחצת שדיה ובטנה לראשו ולכתפיו בניסיון להוציא את תיקה מתא המטען שמעליהם. “אני לא רואה אותו עכשיו" אמרה בצער אחרי שחיטטה בתיק בקדחתנות "מה שהיין עושה, בטח השארתי את הספר בדירה. אבל אם תתן לי את הכתובת שלך, אני מבטיחה לשלוח אותו אליך." “הוא יאלץ לעשות דרך ארוכה," חייך אליה, שולף את ארנקו ושולה מתוכו את כרטיס הביקור שלו "כי אני מרחוק." שכנתו עיינה בכרטיס ונדה ראשה בהתפעלות "ד"ר, פיסיקאי בכיר, ראש אגף מחקר! נעים מאד, אני הת'ר סי. בייקר, גולדסטון נדל"ן." והושיטה לו את ידה, שהייתה רכה וחמימה.

“והיכן אתה גר, שם בישראל?” שאלה הת'ר, חוזרת לעניינה.

“בביתו של הדייג, של הדייג שדג את דג הזהב."

“מה אתה סח. לא שמעתי עליו. תוכל לספר לי משהו עליו?”

והוא סיפר לה, די בקיצור, פוסח על קטעים לא מהותיים, את הסיפור שסיפרה לו סבתו על הדייג ודג הזהב, ועל האישה שרצתה עוד ועוד, ששום דבר לא סיפק אותה, עד שנשארה בלי כלום.

הת'ר צחקה ובפניה ניכרה התפעלות ועיניה זרחו "סיפור מקסים, סיפור יוצא מהכלל." אמרה. “הסיפור השנוא ביותר על אשתי." אמר לה והת'ר צחקה שוב ואמרה "איזה פרה. אשתך לא מבינה אותך." קבעה.

“ומה אתך," שאל "החבר שלך מבין אותך?” והת'ר נאנחה אנחה קלה ואמרה שהחבר שלה נשאר בשיקגו כשהיא עברה לעבוד בפניקס, אבל שביתה בכלל בדאלאס, ולשם היא נוסעת עכשיו לבלות את החופש שקיבלה.

“בלעדיו? למה לא נסעת אליו?”

“הוא עסוק נורא, אתה יודע," אמרה הת'ר בלא שום נימת צער או תלונה בקולה "עסוק עד כדי כך שעדיף לנו לקחת פסק זמן, אני חושבת. מה דעתך?”

“שאלה קשה," ענה "אבל טוב שידע שיש לך חיים גם בלעדיו. זה יאלץ אותו אולי להחליט מה סדר העדיפויות האמיתי שלו".

ואז הודיעה הדיילת שעל הנוסעים להדק את חגורותיהם, ולהתכונן לנחיתה. מרפקיהם התחככו בעודם מהדקים את החגורות וזרועותיהם נשארו צמודות זו לזו עד שהמטוס הגיע לשער.

כל הנוסעים קמו לצאת. הוא עזר להת'ר להסיר את תיקה מתא המטען והם יצאו יחד לאולם הנוסעים. היא הגיעה ליעדה, ואילו עליו היה לחפש את המסוף לטיסת ההמשך.

הת'ר פנתה אליו פורשת ידיה, מעילה הארוך פתוח ומתבדר לצדדים, מזמין, וחיבקה אותו חיבוק אמיץ. היא הניחה את ראשה על כתפו ולחשה על אזנו: “אני נוסעת עכשיו ישר הביתה. מה דעתך להצטרף אלי?”

“בכף," אמר לה. אבל הוא לא שכח אפילו לרגע שבצהריים, אם לא יהיו עיכובים או תקלות, קבע להיפגש עם רותי, ומתעלם מכל הכללים שלימדו אותו בצבא כגון "נותנים קח מרביצים ברח" או "טוב ציפור ביד משתיים באוויר" אמר "אבל היום אני לא יכול. אני חייב עכשיו לתפוס טיסה שיוצאת עוד מעט, כי בצהריים יש לי פגישה בניו־יורק ואני חייב להגיע אליה. גוד־בי הת'ר מתוקה."

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים