סובארו – לג', לד'

ל"ג.

בעוד השחר מאפיר על שדה התעופה של אטלנטה, התחוללה בו מהומה גדולה והתרוצצות רבתי שגרמה הסערה המתקרבת. הרכבת החשמלית האוטומטית התת־קרקעית המחברת בין המסופים השונים הייתה דחוסה עד אפס מקום באנשים דאוגים ועצבניים. תורים ארוכים השתרכו לפני דלפקי דיילות הקרקע של חברות התעופה השונות, הרמקולים לא פסקו מלהתריע על ביטולים איחורים ושינויים, ולוחות הזמנים האלקטרו־מכניים עפעפו להם בקדחתנות קולנית, מחליפים שורות כאילו היו אפקט הדומינו.

בשער היציאה לניו־יורק אמר השלט To Be Announced דהיינו שעת היציאה טרם נקבעה. הדיילות השחורות עמדו באפס מעשה בעמדתן, ולעתים האריכו להתלחש עם מישהו רחוק בטלפון.

אם הכל כשורה נמשכת הטיסה הטיסה מאטלנטה לניו־יורק שעתיים, שעתיים וחצי – תלוי במטוס. עוד שעה לוקח להגיע משדה התעופה למלון, ועוד חצי שעה לפחות מהמלון למומה. סך הכל: ארבע שעות מינימום. כלומר שכדי לפגוש את רותי במומה בשתיים עשרה עליו להמריא מאטלנטה בשמונה לכל המאוחר. והסערה מתקרבת ועוד מעט יסגרו את השדה וכל ההמראות והנחיתות יבוטלו.

השעה שש עברה והשעה שבע חלפה גם היא וגם בשמונה עוד לא היה סימן שמשהו קורה אבל בשמונה וחצי אחזו תנועה והתעוררות בדיילות, ובצוות המנקות המקסיקניות שכבר חיכו ליד דלת השרוול עם שקיות אשפה מברשות ויעים. זנב מטוס הלך ונצמד אל השרוול שרחש לקראתו.

“המטוס לניו־יורק ישתדל להתעכב כאן זמן קצר ככל האפשר" הכריזה הדיילת בניבה הדרומי "כי שדה התעופה ייסגר בקרוב; אנא הזדרזו לתפוס את מקומותיכם בקרבו". הרהור חטוף עבר בו כי אולי כולם כאן חשים אל מותם בהתרסקות הקרבה ובאה, הרבה פעמים חש כך כשעזב באמצע הכל ונסע דחוף לזיין את נופר בחורשה או פרדס, אך מיד נסחף בגוש האדם שנדחק אל השער וזרם אתו לבטן המטוס.

וכשחגורות הבטיחות היו מהודקות והכל נמנעו מעישון היטלטל המטוס קשות נופל פה ושם לכיס אוויר עמוק, מבהיל כמוות, ונאחז בשארית כוחותיו במעט אוויר, ונדחק בעד חשרת העננים הכבדה רוטט ורועם נופל וקם נופל וקם, אבל סוף־סוף הצליח להיחלץ, ומעל העננים כבר היו שמש זהובה ותכלת, והוא חשב שבסופו של דבר לא יאחר יותר מחצי שעה וזה עוד ניסבל בהתחשב בתנאים ובהתחשב בכך שהזהיר את רותי מראש, אבל בשתיים עשרה כשכבר היו קרובים לניו־יורק אמר הקברניט שהתור לנחיתה ארוך ביותר ויהיה עליהם לחוג בשמי נעו־יורק סביב סביב עוד זמן שטרם נקצב עד שיורשו לנחות.

ולבסוף גם זה קרה ובאחת וקצת היה סוף־סוף במלון של קרוביה של הטלפונאית מג'פרסון ואז נוכח שהוקצה לו שם הקטן שבחדרים, בפינה נידחת, כל כך קטן עד שהיה בו מקום רק למיטת יחיד, וכל זאת במחיר מופקע, אבל הוא סבר שאין לו עכשיו לא זמן ולא יכולת להתמרמר ולהתמקח וכמו תמיד חשב שמה שיהיה יהיה, השלים עם גורלו ורק התרחץ קצת והתגלח והתרוקן והחליף בגדים וטס למוזיאון לאמנות מודרנית, למומה – אולי עוד לא חלפה השעה ועוד לא נסגר שער ההזדמנות ואולי אולי הוא עוד לא החמיץ את רותי.

ל"ד.

וכבר כשירד מהמונית הצהובה הבחין בה, ילדה גדולה אבל ילדה, מחכה לו ליד דלת הכניסה והוא שמח בה והיא שמחה בו.

הוא התנצל שבע פעמים על האיחור והיא אמרה ששום דבר לא קרה הוא הרי הזהיר אותה מראש שכך עלול להיות.

הם אכלו משהו במזנון האנין והוא השתדל לפנק אותה ורותי אמרה שהערב יש הופעה של מרתה מונק ב BAM ומה דעתו ללכת? והוא שלא שמע מימיו לא על מרתה מונק ולא על ה BAM אמר שישמח מאד ומיד ושלא כמנהגו אץ לטלפון הציבורי הקרוב ביותר והזמין כרטיסים משובחים ויקרים ככל שמצא.

ושוב פסע אחרי רותי שהתמצאה להפליא בכל המוצגים מדושאן ועד רותקו. "אז לרגע חולף אוכל לאמור: השתהה נא מעט, כה יפה וכה נעים!” חשב והלך אחריה משתדל לראות הכל, במבט חדש, מהתחלה.

ל"ה.

ואחר ישבו קרובים קרובים בקרון התחתית הדחוס הצפוף בדרך לברוקלין, בקרון החורק נואשות במחילתו, ומפעם לפעם התיזו להם גלגליו ברקים כחולים וצהובים. לפתע נעצר הכל והאורות כבו והוא שאל באפלה: "היית פעם מאוהבת?"

"כן, מאד."

"לפני החתונה או אחריה?"

והיא אמרה בצחוק נבוך "אחריה. אחריה. לפניה זה רק היה נדמה לי."

"ודיברת על כך?"

"כן, הרבה, ודבר לא עזר".

"ועם מי דיברת? יש חבר או חברה טובים שאיתם יכולת לדבר?"

"כן. בעיקר עם אשתו. זה מצחיק הם היו חברינו הטובים ביותר. וגם עם בעלי דיברתי על זה. אתו הייתי פתוחה לגמרי כל הזמן…"

האור שב ונדלק והרכבת המשיכה חורקת בדרכה והם עברו לדבר בדברים אחרים אבל בחשכת המונית ל־BAM שב ושאל אותה על אהבתה והיא אמרה "איני יכולה לדבר על כך. זה עדיין כואב מדי."

בקופה חיכו להם הכרטיסים והוא הוביל אותה למקומם, מעל הבמה, באולם המבקש להראות כחורבה מסוגננת היטב ומתוחזקת כדבעי.

“ואתה," שאלה אותו רותי בטרם החשיך האולם והוארה הבמה "היית מאוהב?” “כן," אמר וחשב קצת ואמר "כנראה," ושב ובדק ואמר "אולי," וסיכם ואמר "אבל בטוח שלא באשתי, לא לפני החתונה ולא אחריה".

“אז מה קרה שהתחתנת?”

“לא תאמיני," אמר לה במבוכה, היה לו מאד לא נוח להודות בכך "היא כתבה לי מכתב, שהגיע אלי כך סתם פתאום יום אחד, מי יודע מהיכן בכלל הייתה לה הכתובת, בעצם לא הכרתי אותה לפני כן, ובו כתבה כמה קשים ומרים חייה וסיימה במילים "התיקחני אליך?” ואני לא הצלחתי למצוא את הדרך הנכונה, הלא פוגעת, להגיד לה לא.”

ואז חשך האולם והושלך הס בקהל ומרתה מונק הזקנה בתכריכים לבנים שכבה דוממת על מיטת הטהרה בחדר המתים ופיזמה חרש חרש מלמלה לה שיר שאמאנים נשכח ומילותיו אה־אה־או שיר שיצק כוח כלשהו בשריריה הרפים המדולדלים והיא התיישבה על מיטת מותה וזמרה משהו מזמרת חרטומי פרעה שמזמן עברה מהעולם וזה מכבר בטלה מארץ, והתחזקה ועמדה על רגליה ורקדה, עדיין בצעדים קטנים וחלשים, את ריקוד הבוקר של בני המאיה שנכחדו כולם, ריקוד שהחיש את מחזור הדם בעורקיה, ותנועותיה נמלאו בטחון כלשהו, ואז הסירה את פיאת השיבה מראשה ונגלה שערה השחור צנוף לערפה, כמשפט הרקדניות, והיא ניתרה וקפצה מהמכון הפתולוגי לבמה, ושרה בקול גדול מזמור גריגוריאני עתיק וחברי להקתה בגלימות אדומות כאש החלו עולים מכל צד אט אט על הבמה מחרים מחזיקים אחריה.

אז התירה את פקעת שערה השחור, הבוהק, הארוך ופיזרה אותו על כתפיה מחוללת בדילוגים רחבים בספירלה נחשית ושירת רועי למה מיוקטן על שפתיה. היא הסירה את משקפיה והחזירה אותם בזהירות לנרתיקם, וגם את הגלימה הלבנה שכסתה אותה הסירה וקיפלה יפה והניחה במקומה, ונשארה רק בגופיה קצרה שהבליטה את שדיה המוצקים, הצעירים, והתכריכים שלרגליה דמו כבר יותר לגרבי חימום של רקדניות. גברי הלהקה, כנורותיהם בידיהם, שכבו על גבם לרגליה ותינו שירי געגועים לציון על נהרות בבל, ומונק פצחה בריקוד אירי סוער בו משתתפות הרגליים בלבד. האורות על הבמה הלכו והתעמעמו, הלכו ודעכו, הקהל הזדקף על רגליו בתשואות סוערות ומרתה התמזגה בלהקתה המתכסה בחשכה.

“במערכה השנייה היא או תלד על הבמה או תיוולד עליה בעצמה מחדש." שיער בזוועה מסוימת אבל ביכר לא להגיד זאת בקול.

הוא התקרב לרותי, הקיף את כתפיה בידו, ולאט לאט הצמיד אותה אליו. רותי הניחה את ראשה על כתפו. אצבעותיו היו עכשיו קרובות קרובות לשדה, נוגעות ולא נוגעות.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים