דצמבר 27

תגיות

סובארו – לט', מ', מא'.

ל"ט

אבל ביום ראשון בשש בבוקר הוא עוצר בפתח ביתה של גילי בשכונה ב' והיא מתיישבת בשמחה במושב הנהג אוחזת בהגה בידיים בוטחות ויוצאים לדרך.

"יש לי בעיה.”

“?”

"בגלל הקיצוצים בתקציב לא מאשרים לי מחליפה. גם אחרי יוני אאלץ לנסוע יום־יום לבסיס”.

"אז אולי תכנסי להריון?”

"מי ירצה לקחת לטרמפ חיילת בהריון?”

"זה דווקא יותר נחמד. וכולם יוותרו לך. תקבלי מקסימום התחשבות. רוצה להצטלם?” הציע לה פתאום.

"אבל אני לא פוטוגנית" אמרה גילי, ועצרה בצד הדרך ליד שדה חמניות “פה זה יכול להיות נחמד.” “הייתי צריכה להתאפר" העירה כשהתקדמו יותר ויותר לעומק השדה, וכשמיקד עליה את המצלמה הורתה לו "ביים אותי!”.

היא הסיטה את משקפי השמש מעבר למצחה שיהיו נזר לשערה השחור וחייכה אליו. שפתיה חייכו, וגומות לחייה חייכו, ועיניה השחורות חייכו, ועגיל הזהב שבתנוך אזנה, ושרשרת האלמוגים אחת ושרשרת הזהב שתיים שבהקו בצווארה, ואצעדת הזהב שלשמאלה, שמעל טבעת הזהב הגדולה, טבעת הנישואין. הוא הוביל אותה עמוק בין החמניות זהובות הראש, חג סביבה, שולח בה מבט חודר מבעד לעדשה, כורע לרגליה, וחיוכה הלך והתרחב עם כל קליק, גם בלחייה שסמקו, וגם בזוויות עיניה.

"מה תגיד אשתך?” שאלה.

וכשחזרו למכונית היו פניה נלהבות.

"אז ספרי על החבר הראשון שלך."

"כמעט התחתנו. זה היה כשהייתי תלמידת תיכון, מִבת 16 עד בת 18. אחר כך נהייתי חיילת, באילת, והקשרים הלכו והתרופפו. חופשה רק פעם בשבועייםויום אחד הוא ירד מהארץ, בלי לשתף אותי בתכניותיו, והקשרים נותקו.”

"וממתי התחלתם להתנשק?”

"ישר מההתחלהאבל אתה בטח רוצה לדעת ממתי הלכנו עד הסוף בפעם הראשונה?”

"ברור. ספרי.”

"ערב יום הולדתי ה־18. וזה נעשה בערמומיות.”

“?”

"היה לי אחור במחזור. סיפרתי לו על כך. אמרתי לו שאני צריכה להיבדק על ידי רופא. 'מה תגידי לרופא – שאת בתולה בהריון? זה אומר שצריך לבדוק אם את באמת בתולה' הייתה התגובה שלוובסוף הבדיקה כבר לא הייתי בתולהזה לא כמו שכתוב בספרים, אבל כך זה היה. אז עוד לא ידעתי שבשביל בדיקת הריון מספיק קצת שתן ולא צריך רופא.

ואיך הייתה אצלך הפעם הראשונה? שמעתי שאצל הרבה בחורים, נערים, אשה יותר מבוגרת לימדה אותם. שכנה שבעלה במילואים או משהו…”

"לא. אצלי אלו היו בנות גילי. והייתה בעיה. הן היו סגורות. ואני רגיש לבת זוגי וכשלה קשה אני לא יכול וגם לא ידעתי כיצד לעזור. את לא היית כך בהתחלה?”

"כן. בטח. בחודש הראשון זה רק כאב. אבל ספר לי על אותן בנות גילך.”

והוא סיפר לה בלי לכחד עד שהגיעו לפתח הבסיס.

"איזה סיפור!” אמרה גילי מתנשמת, כשעצרה את המכונית והתכוננה לרדת. "טוב אז שלום”.

עכשיו הם היו מאד קרובים.

"נשיקה!" חיבק את כתפה ותבע כשנפגשו לפני המכונית, בסבוב החלפת הנהגים.

"מזה פחדתי. לא. אתה כבר נשוי הרבה זמן, אולי, אבל נישואיי צעירים חדשים ואני אשמור עליהם.”

הוא שתק.

"מה עשית. אני נחנקת.”

מ.

"ואל תכעס אם יש לי רק מעט זמן. זה יתכן רק עד עשר ורבע.” אמרה לו רותי בטלפון, שעתיים אחרי שנפרד כך מגילי בבזיון, ובאמצע שהדריך את רחמים בשימוש במיקרוסקופ החדש שקנה למחלקה, והזמינה אותו לביתה.

"בסדר גמור” ענה.

היא פתחה לו את הדלת ונסוגה אחור, לא נוגעת. ג'ינס וחולצה סרוגה, ששורות פסים אלכסוניים מצטלבים מודפסים עליה, מכתף ימין למותן שמאל ומכתף שמאל למותן ימין. גב כפוף קמעא, שער צנוף מעל עצמות הלחיים הגבוהות מאחורי האוזניים הקטנות התואמות מאחורי העיניים הסיניות המתברקות להן לעיתים נדירות במשובה. הפנים הנקיות חפות מאיפור, ועל הכל משהו עצור, מכונס.

"בימים שלפני המחזור אני נוטה לדיכאון. אך זה לא דיכאון אמת.” אמרה לו.

קפה, תמרים, הרפסודיה לאלט של ברהמס ברדיו. שיחה של כלום. ופתאום היא מספרת כיצר קבלה צירי לידה מול תמונה שציירה קרובת משפחה. הוא מנסה להרשימה בשיר קצר של לורקה אבל קורא אותו גרוע. ואחר בשמחה נכונה גם היא לצילומים, לעשות פוזות כבקשתו, ורק בדקות המעטות שנותרו, כשלקח אותה בסובארו לבית־הספר בו היה לה ראיון עבודה שאל: "למה נבוכת כשנגעתי בך?”

"כי באתי במבוכה.”

"הסבירי."

"איני רוצה בשתי מילים. אני מעדיפה להיות זהירה. אני מאד לא רוצה לפגוע בך. אני עצמי מתאוששת עכשיו ממשהורק מתחילה להתאוששעוד אין לי מקום, אין לי זמן, אין לי כוח למשהו נוסףוזה נכון מה שאמרת. מקרבת ודוחה.”

"אסור לחזר אחריך?”

רותי צחקה "לחזר מותראתה מוזמן.”

"ותספרי לי מה שרצית לספר ביום שישי?”

"זה בא וחולף. ביום שישי חיפשתי אוזן ולו באת, הייתי מספרת. אבל אחר כך זה חלף. אני יודעת כמה אתה רגיש, ואינני רוצה להכאיב.” וביום שישי הוא כבר היה בעצם בדרך לרותי, והבטיח לה שיבוא אליה, אבל רגע לפני שיצא לדרך צלצלה נופר להוטה חסרת סבלנות ואמרה לו כמה היא מתגעגעת אליו וצריכה אותו דחוף והם נפגשו באחת החורשות ואחר כך כבר היה מאוחר מדי גם לנסוע לרותי והוא רק אמר לה בטלפון שהיא נורא מוצאת חן בעיניו וזהו.

וכשהגיעו למחוז חפצה, אמרה לו בנגיעת יד מרפרפת, כמעט לא נוגעת: "שלום. ולהתראות.”

והוא עקב אחר דמותה המתרחקת עד שנעלמה במעלה המדרגות.

מ"א.

"את אוהבת לשוחח על מין, גילי, אבל יש לך בעיה.”

“?”

"יש מילים שאת חוששת להגיד. מסתייגת.”

"למשל?”

"את לא תגידי "לזיין". רק "לשגל". למה?”

"אני נגד מילים גסות. כך חונכתי. בבית שלנו זה היה ווטו.”

"מה המילים הללו עושות לך?”

"דוחות, מגעילות." "לא מחממות?” "מעניין, גם בעלי שאל אותה שאלה. אותו זה דווקא כן. למשל, …טוב. לא חשוב.”

"בסדר. בואי נחליף בינינו סיפורים. היום את מספרת.”

"על מה למשל?”

"סיפרת על החבר הראשון. היום תספרי על השני.”

"נפגשנו על יד הכספומט. קצין גבוה ונאה אבל עם המקשים של הכספומט הוא הסתבך. עזרתי לו. הסתבר שחובו לבנק גדול מדי והכספומט לא ייתן לו כסף. הוא ליווה אותי הביתה. נתתי לו את מספר הטלפון שלי. אחרי כחודש – אתה שומע, חודש! – הוא נזכר לצלצל. הזמין למסיבה. ומאז כל שישי שבת. מזל עקרב. שתלטן. ורוצה להיות חפשי ללא התחייבויות. בא, הולך. ואני, כמו טיפשה, מחכה, ונעתרת. הייתי יכולה לעשות בו כטוב בעיני ואף לתפוש אותו אילו שיחקתי את המסרבת את הקשה להשגה. ולא יכולתי. מאד אהבתי אותו. זאב פדידה. ופעם, ביום שישי אחד – לא בא. חיכיתי חיכיתי בסוף הלכתי אליו. ישב בבית וקרא עיתון. למה לא באת? למה לא הודעת שאתה לא בא? – אין לי התחייבות כלפייך. הכי גרוע היה בחברה. שותק. לא אומר לי מילה. מתעלם ממני. הוא לא ידע לדבר. בסך הכל היו לי שלשה חברים. נסים, הראשון, זאב השני, והשלישי שלום, היום בעלי. "חברים" זה גדול, ממושך. לזמן קצר היו הרבה. באים ונעלמים. הספר שלי חבר טוב אנחנו מדברים ומספרים והכל, והוא רצה מאד להתחיל איתי ואמרתי לו – אל תנסה כי לעולם לא אסכים. והוא הזהיר אותי מזאב ואזני לא שמעו.”

"הכאיב לך מאד שהלך?”

"אני יודעת שאין אהבה שהולכת ואחריה לא תבוא אחרת. זו הולכת וזו באה. זה לא רומנטי לאמור כך אבל זה כך. יומיים לפני החתונה באתי להזמין אותו אליה – והוא שלח ידיים ניסה להתעסק איתי. ולי כבר לא היה אליו דבר.”

"דרושה בגרות רבה כדי להודות בכך.” החמיא לה "אבל מה עם הקטנים.”

"היו כל מיני. למשל דרור אחד, נשוי רמאי ושקרן עם שני ילדים.”

"ומה היה?”

"זה התחיל בטרמפ. חתיך, עליז, נחמד, כיף להיות איתו. גם הוא היה קצין בשדה תימן. נעצרנו באיזה מקום ונשיקות וחיבוקים. אחר כך מסיבות, פגישות. העניין נמשך שבוע שבועיים.”

"שכבת איתו?”

"התעלסנו. אבל לא שכבתי איתו.”

"מדוע?”

"לא היו תנאים. ואחר כך ניתק הקשר ואחרי כשנה גיליתי בערמה שהיה רמאי.”

"ולמה לא הסכמת עם הספר? מה חסר לו?”

"חסר לו איזה רוע, איזו אכזריותזה נשמע אבסורדי אבל המושך בגבר הוא המסוכן שבוהשרירים שיכולים להגן עליך – יכולים גם להכניע אותך ולהכאיב לך…”

"היו לי כמה חברות שהיה חשוב להן קשר הדיבורים איתי, אך לא רצו ללכת מעבר לכך…”

"אני מבינה אותן. זה ברור. א. אתה טוב בדיבורים נעים לשוחח איתך ויש לך מה להגיד. ב. רואים שאתה טוב. לא תכאיב לא תעשה רע – אינך מסוכן. אני יודעת שאוכל לשכב איתך באותו חדר לבדנו ואם לא ארצה לא יקרה כלום. הרוע ההכרחי – חסר.”

"את חושבת שאת בחורה מושכת?”

חיוך נשפך על פניה של גילי וניצת בשחור עיניה:

"אענה לך כך: אמרו לי שאני קוראת לאונס. סיפרתי לך ששלשה ניסו לאנסני ועוד אחרים עשו לידי מעשה מגונה?”

לא על כולם."

"כן, על ההוא מאשקלון עוד לא.”

"אז מחר.”

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים