סובארו – מב', מג', מד'.

מ”ב.

“ואתה יודע מה הוא שאל אותי פעם," שמע את קול נופר באפרכסת, בעמידה, כשרק הגיע לעבודה, " 'איפה היית הכי רוצה להזדיין', הוא שאל. לא ידעתי מה לענות, איזה תשובה להמציא שתמצא חן בעיניו. 'בקמברידג'?' ניסיתי, והוא ממש עיקם את חוטמו 'בקמברידג'?' אמר, די בתיעוב. 'במלון המלך דוד? בטהיטי?' ניסיתי את מזלי, והיססתי אם להציע את פסגת הר סיני כי הזיון שלי שם עם ג'יהד, בזריחה, לא היה משהו ולכן שאלתי אותו: 'ואיפה אתה?'

'בפרדס' הוא אמר, 'גן העדן, המקום הכי הטוב בעולם'.

מ”ג.

"וסוף סוף רק שנינו כאן ואפשר לחזור לסיפור שלנו.” אמרה גילי אחרי שירדו כמה טרמפיסטים שהצטרפו אליהם בימים האחרונים בעל כורחו והוא שמח על דבריה ואף אמר לה: "את אמרת!”

הם התחלפו במקומות והיא תפסה את מקומה ליד ההגה ושאלה "אז אפוא יהיו המילואים? אתה רוצה קרוב או רחוק מהבית?”

"קרוב זה טוב ורע, רחוק – רע וטוב…”

"כל הגברים אותו דבר," צחקה "גם בעלי הולך למילואים. 40 יום… והסיפור?”

"עלינו על ראש התבור, מנזר עתיק, הארץ כולה לפנינו – "

"ואתה בטח יודע מתי בנו אותו ומה הגאולוגיה והבוטניקה – אנציקלופדיה…”

"והלכנו בין הזיתים והפשטתי אותה ונשקתי את שדיה היפים –”

"ממש סיפור פורנוגרפי."

"וגם אני התפשטתי."

"איך אפשר כך לאור היום בחוץ בלי מקלחת?”

"חם לוהט מתמזגים עם הטבע."

"אני אף פעם אבל אף פעם לא שכבתי עם מישהו בחוץ פחדתי שמישהו יראה.” אמרה גילי.

"אבל בפרדס כמו כאן,” הצביע על פרדס בצד הדרך "אף אחד לא רואה. תנסי. תציעי פעם לבעלך, תראו איך זה…”

"הוא יחשוב שהשתגעתי… אז מה היה?”

"התרגשתי או מה… אבל לא כל כך עמד לי.”

"אכזבה… התוצאות לא הצדיקו את הציפיות…”

"אולי לא אכזבה. הרי עוד היה מקום וזמן לתקן… אבל על שיא התבור לא היה שיא…”

"דווקא מישהו רצה לשכב איתי פעם במכונית, ולא הסכמתי.”

"אה, דרור."

"כן, ההוא.”

"ואחר כך במלון בטבריה בין הסדינים היה טוב. ומוצלח. בעצם איני יודע, לא שאלתי אותה אם גמרה.”

"דברים כאלה מוטב לא לשאול. זה משהו שצריך להרגיש לבד. שבן הזוג צריך לדעת מעצמו.”

"לא מסכים. את תמיד ידעת? בן זוגך תמיד ידע עליך?”

"החבר ההוא, הקצין, זאב? אותו מאד אהבתי ואתו אף פעם לא גמרתי. אפילו לא פעם אחת.”

"ואמרת לו?”

"לא. הוא היה כזה שחצן ובטח היה נפגע מאד. המורל שלו היה יורד פלאים. אז העמדתי פנים. אבל עם בעלי הולך לי בלי בעיות.”

"תמיד?”

"לא תמיד. לפעמים כן ולפעמים לא. בדרך כלל אני עייפה ורוצה לישון מוקדם, ולו דווקא מתחשק. אז אני נותנת לו שיעשה מה שהוא רוצה צ'יק־צ'ק ושנלך כבר לישון. אבל לדבר לא צריך. זה רק מקלקל.”

"אל תאמיני למיתוס שיש דברים שמבינים בלי לברר. שרומנטי לנחש. יהיה טוב רק אחרי שתתחילי לדבר במפורש.” אמר בדבקות אבל גילי שלחה אליו מבט מלגלג.

"להגיד לו שהנהג שלוקח אותי טרמפ אמר לי לדבר?”

"את יכולה להגיד לו שקראת את זה בעיתון 'לאישה'.”

מ"ד.

גילי נהגה מהר ובביטחון גם למחרת אבל סיפרה על בושות. איך בכיתה א' עשתה במכנסיים כשנקראה ללוח, לעיני כל הכתה, המורה והמנהל, איך היא מפחדת כל־כך מזריקות, מרופא שינים, מלידה. הם נפרדו בנגיעה ארוכה.

וכבר בוקר חרפי, מטפטף, ודקותיים משם, בעמדתה הקבועה שבאין עצירה, באותה חצאית שמעל לברכיים, ובשער הפזור לכתפים, עמדה לה חיילת השוקולד.

"עדיין עוצרת נהגים באין עצירה.” נזף בה כאילו היה מחנך הדור.

"ואתה עדיין עוצר.” השיבה זו מנה אפיים.

"ויום השחרור מתקרב ומתקרב.”

"לצערי הרב.”

זה היה מוזר. השחרור מתקרב לצערה הרב?

"את מי כל כך חבל לך לאבד שם?”

"תשמע באמת אתה הראשון ששואל אותי כך. אתה הראשון שמבין.”

"אז ספרי. מי זה?”

"טוב אתה לא חייל אז אני אספר. זה אסיר שלי.”

ובכך שבתה את ליבו על המקום. לא היה לו ספק אפילו לרגע אחד: הוא לצד החיילת הזרה שאינה לוקה ביראת החוק.

גם היא הרגישה בכך.

"אסיר? וכיצד נוצר ביניכם הקשר?”

"הוא הפקיד שלי כביכול. אנחנו כל היום ביחד באותו משרד.”

"וכמה זמן הוא כבר בכלא?”

"חמש שנים.”

"חמש שנים בכלא צבאי? זה המון! מה הוא עשה? על מה נידון?”

"על בגידה וריגול!”

"אוי ואבוי. מרגל? בוגד? מי עושה דבר כזה?”

"דרוזי. ועוד שלוש עשרה שנה לפניו. הוא ירצה שמונה עשרה שנות מאסר אלא אם כן יזכה בערעור.”

"מסכנונת. ומה אומרים על כך החיילים האחרים, שאר השוטרים הצבאיים?”

"הם אינם יודעים, או לפחות עושים את עצמם שאינם יודעים. תשמע, אם תוכל לקחת אותי היום עד הבסיס – אני רוצה לספר לך עוד. זה נורא מרגש. אסיר, מרגל, דרוזי – ואני…”

היא הוציאה את המסטיק מפיה, השליכה אותו לכביש מבעד לחלון והציתה לעצמה סיגריה.

"כאן מתקשר הקטע ההוא על ההזיות שנתתי לך פעם לקרוא…”

"נכון…”

"ראית את הסרט 'אקספרס של חצות'?” שאל ולנגד עיניו, מעל חרטום המכונית, הבהבה לרגע סוזן היא איירין מירקל חושפת את שדיה המדהימים החרוטיים נותבי הפטמה בפני בילי שמאחורי הסורגים הכורע לפניה על ברכיו מעברם, בוכה ומאונן, שח עד עפר.

"כן. אני יודעת למה אתה מתכוון. נורא מרגש.”

לרגע הייתה שתיקה, והוא תהה איך התרחשה חציית הקווים, הוא חשב על הרגע בו נצעד הצעד הבלתי־הפיך.

"טוב. אז איך נוצר ביניכם הקשר. איך ידעת שזה זה”.

"זה התחיל מדיבורים. משיחות. ממחשבות עליו אחרי העבודה. אחרי זה אמרנו. ומאז – זהו.”

"זה בטח נורא לשבת כך במשרד כל היום ביחד, ואי אפשר להתקרב אי אפשר לגעת.”

"כן. אלו ייסורים בלתי נסבלים.”

"אז מה עושים?”

"קצת מתלטפים, קצת מתנשקים כשאיש לא רואה.”

"וזה הכל? כאן נכנסות לפעולה ההזיות, נכון?”

"כן.” צחקה השוקולדה והניעה ראשה בהערכה "לפני שבועיים למשל ישנתי בבסיס. והבאתי איתי כתונת קצרה ביבי דול מדדתי אותה, ככה בחוץ, על חברה שלי. ולמחרת הוא אמר לי שכל הלילה הוא פינטז על הכתונת הזו הפשיט אותה ממני והלביש אותה עלי והפיח בה רוח חיים והיה איתי כל הלילה. בכלל איזה בן אדם זה, יש בו נשמה, הוא חי, הוא לומד. הזמן לא מספיק לו מרוב דברים שהוא עושה. הוא בן אדם וזה מה שאני אוהבת.” והיא הוציאה מתיקה תמונה צבעונית של קצין צה"ל נאה תכול עיניים ורחב כתפיים. "בן 29!" אמרה בגאווה כשהראתה לו. איזה הישג.

"ואת חושבת על המשך, אחרי שתשתחררי? תמירי את דתך, למשל?”

"בשום אופן לא. להפך. דווקא הוא מדבר על גיור וכל מיני. אבל בטח לא יצא מזה דבר. אני גם לא אחכה לו שלוש עשרה שנים. זה כואב כי אני נורא אוהבת אותו. אבל אי אפשר. הזמן קצר מדי החיים קצרים מדי והדם שלי חם מדי. והוא כבר נהפך לנורא קנאי לי כל טלפון שמגיע אלי משגע אותו.”

ועכשיו כשנדמה היה שהסכרים נפרצו ביקש לדעת פרטי פרטים.

"יש לו שותפים לתא?”

"לא יודעת.”

ולכן שאל באופן יותר ישיר:

“טוב, אז תגידי לי איך גבר מסתדר חמש שנים לבד ללא אישה?”

"יש לו חוברות של כל מיני בחורות ערומות. אתה יודע. והוא מפיח בהן נשמה אבל בזמן האחרון אין לו צורך בהן, מספיק לו לחשוב עלי לפנטז עלי.”

"ואיך אתם יושבים במשרד? – זה מול זו? ויש הזדמנויות לגעת, להראות?”

"לפעמים הוא כאילו מחפש משהו מתחת לשולחן ואני מפשקת את הרגליים מרימה את החצאית ומראה לו.”

"ומה זה עושה לך? מה את עושה עם זה?”

"אני מפנטזת עליו."

הוא נדרך "איך?” שאל "פרטי. את מאוננת?”

"כן."

"ספרי איך.” תבע.

"לא. לא נעים לי… אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך.”

"!” אמר והיא חייכה ואמרה "אני ריקי, נעים מאד" והוא הוסיף בבהלה כמעט "ואל תספרי לי מה שלא נעים לך לספר לי. רק מה שנעים. את מאוננת עד לאורגזמה?”

"כן, ומה חשבת? ואני משיגה אותה הרבה יותר מהר כשאני מאוננת מאשר כשאני מקימת יחסים. לא קראת על זה ב'לאישה'?”

הוא הניח את ידו על ירכה השחומה, החשופה. "אני לא קורא את 'לאישה' חוץ מאשר אצל רופא השיניים. אבל אל תדאגי, כל הנשים כך.”

"אני ממש לא דואגת. מה קרה לך. אני פשוט יכולה לכוון כך יותר טוב את הגירוי ולהגיע יותר מהר…”

הוא חשב שעכשיו הם כבר לא ממש זרים בעצם "מותר לגעת בך?”

"לא! אסור!” אמרה, כמעט נבחה, והוא משך את ידו בחזרה.

"טוב. וממתי את מאוננת?”

"בהפסקות, מאז שאני בת שש עשרה.”

והנה שער ראשון, ולפניו תור ארוך של מכוניות החיילים הקצינים והאזרחים עובדי צה"ל הבאים לעשות את יומם במחנה צריפין.

"אז הגענו.” אמר לה, מחפש דרך להתחמק מהתור הזה, לסוב אחור ולהיחפז לעבודתו שלו.

היא יצאה מהמכונית והתרחקה ממנה צעדים אחדים אבל אז הסתובבה כאילו שכחה דבר חשוב חזרה וגחנה אליו לחלון הפתוח, פניה כמעט נוגעים בפניו:

"אני רק רוצה להגיד לך. אני לא מקיימת יחסים עם כל אחד. שלא תחשוב. רק עם מי שיש לי קרבה נפשית אליו, רק עם נשמה, רק עם חברים.”

"ואנחנו לא קצת חברים?” ענה כאילו הם מנהלים מו"מ.

"כן. קצת.” הסכימה.

"אז שלום." כבר קצרה רוחו אבל לפתע בלי לחשוב בלי להבין מה הוא עושה שלף מארנקו את כרטיס הביקור האלגנטי שתכנן לו מנחם ותקע אותו לידה: “ד"ר ל. , מנהל אגף מחקר".

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים