סובארו – מה', מו'.

מ"ה.

וכשהגיע תור הסביונים לפרוח, קצת לפני החרציות שעדיין חיכו לתורן, הגיע גם תור המשפט בבית המשפט לתעבורה באשקלון. הוא היה משוכנע שהרישיון ישלל ממנו וילקח מידיו מיד, ושאפילו לביתו לא יוכל לחזור בסובארו, ושלא יוכל יותר להגיע לעבודה ובעיקר לא יוכל לנסוע בבקרים לא עם גילי ולא עם ריקי וגם לא יוכל להתפרפר מהעבודה ולחזר אחרי רותי ולהראות לעצמו ולנופר שגם הוא יכול, ואפילו לעקוף משאית ליילנד דפוקה, גונחת, מעשנת, המזדחלת לה בכביש הצר, לא יוכל, אפילו זה לא.

ואי לכך עלה לו ברוח נמוכה על האוטובוס לאשקלון התיישב באחוריו נצמד לחלון וכל הדרך הרהר בעצב במר גורלו. הוא ידע שעשה שגיאה גדולה, ושעולל זאת לעצמו במו ידיו ולכן אפילו ליהנות מנחמת המרירות על עוול שנגרם לו אינו יכול.

תור גדול השתרך לפני אולמו של השופט לוי, שהיה בעצם חדר קטן וצפוף בפינה. 231 נאשמים הוזמנו ליום המשפטים הנערך בין השעות 8:00 ל 12:30. ד"ר ל. המהנדס לא היה יכול להימנע מלחשב כי ב־270 הדקות הללו יוקצו בממוצע דקה ושלוש עשרה שניות לכל נאשם, שבהן ורק בהן יוכל לתנות את נהי חייו, לגולל את מסכת ייסוריו ולבקש על נפש רישיונו. השופט לוי היה קצר רוח, ובצדק, והעניש בכל חומרת הדין את הנאשמים שלא הודו באשמתם, בנימוק שהם מבזבזים את זמנו היקר של בית־המשפט. הכל ראו את הצדק נעשה מול עיניהם והפנימו את התהליך, ונאשם אחד אפילו הודה באשמה, בענווה ומתוך הוקרת זמנו של בית־הדין, ורק בטיעונים לעונש הסביר איך לא הייתה לו שום שליטה על הנעשה, הוא עצר בצומת באור אדום ורכב שלישי התנגש בזה שהיה מאחוריו והדפו על רכבואבל השופט לוי התקצף גם עליו, על כי הודה באשמת שוא, וגער בו ואמר לו שמכיוון שהודה באשמה אין לו, ללוי, שום אפשרות אחרת אלא להרשיעו ולקנסו בקנס גבוה למען יראו ויראו.

זה היה הרגע בו נכנסה נופר לאולם המשפט. היא לבשה את שמלת השיפון הסגולה שלה וכרכה לצווארה את מטפחת המשי הסגולה עם פסי הפז והארגמן, את המטפחת של דיילת אוויר, ועיניה התכולות זהרו תחת מצחה הצח ותחת רעמת הזהב שלראשה. מבטי כל הנמצאים באולם, והשופט בכללם, הופנו אליה, והיא פזרה חיוכים לכל עבר, לכולם, ונגשה אליו שישב דחוק בין שני נאשמים אחרים וחיוכה בלבד הספיק כדי שאחד מהם יקום ויפנה לה מקום ואז התיישבה בצידו ונצמדה אליו, נישקה אותו, מפנה אליהם את כל המבטים, ולחשה על אזנו "אתה יודע מה נעשה אחר־כך…”. השופט לוי בדיוק העניש נאשם נוסף ומיד אחריו נקרא הוא אל ספסל הנאשמים.

הוא הודה באשמה וכלל לא ניסה להמעיט בה, וגם הוסיף כי הוא מצטער בכל ליבו ומתחרט, ממש, על שגיאתו הקשה והבטיח שיעשה ככל יכולתו להימנע ממנה בעתיד, והוסיף כי המכונית, השייכת למפעל בו הוא עובד, חיונית לעבודתו. “איזו מכונית?” התעניין השופט לוי "סובארו, כבודו" ענה "סובארו לבנה".

השופט הביט בו והביט בנופר, והביט בה שוב, והיא חייכה אליו את המתוק שבחיוכיה ומשכה קצת את כתפיה לאחור, והשופט הטיל עליו קנס פעוט ויעץ לו לנהוג במתינות ובזהירות, ושילחו מעל פניו אל קופת בית־המשפט, כובש חיוך מתחת לשפמו ומישיר מבט לנופר שהחזירה לו נוגה כחול מסנוור ישר לעיניים.

בוולוו הסגול הגדול הממוזג שלה כבר ניגנה מוסיקה משובחת, חרישית, ונופר נהגה אותו ביד בוטחת לכוון היציאה מהעיר. “תראה עד כמה אני אוהבת אותך, עד איפה אני מוכנה לבוא כדי לעזור לך," אמרה והוסיפה בשמחה "וראית שזה לא היה כל־כך נורא, ושאתה לא צריך תמיד לדאוג כל־כך מכל דבר. שמתי לב שכשאתה מדוכא ומודאג מיד לא עומד לך, ותפקידי לדאוג לכך שיעמוד לך תמיד". “כן, מה אני אעשה בלעדייך." ובדיוק אז צץ לו שוטר תנועה אחד שהגיח משום מקום כמשפט שוטרי התנועה ואותת לה לעצור בצד הדרך.

הוא חשב שהוא מזהה בו את השוטר שעצר גם אותו, את השוטר מדרך המלך – הרי אין יותר מדי שוטרי תנועה בנפת אשקלון. השוטר חבש את כובע המצחייה לראשו ונגש לוולוו בצעדים מדודים. נופר פתחה את החלון וקבלה את פניו בחיוך סגול ועליז.

את הרישיונות, גבירתי" אמר השוטר ברשמיות ונופר הושיטה לו אותם בחיוך כובש לבבות. השוטר עיין בהם, החזיר אותם לידיה, הוציא את פנקס הדוחו"ת מאשפתו ואמר "גברתי, את נסעת 66 קמ"ש בשטח בנוי, ועוד עם רישיון שפג תוקפו ובלי ביטוח!” ונופר אמרה לו "אני מצטערת. לא התכוונתי. באמת סליחה. נכון שהפעם תסלח לי?” וחייכה אליו חיוך תם וחם. השוטר הביט בה רגע ארוך, והביט בוולוו המשובח, והביט באיש העלוב שלצידה. “אני מוותר לך הפעם, גברת" אמר השוטר ברחמים "אני גם רואה שבעלך נכה. ושלא אצטרך לעצור אותך פעם שנייה. אני לא שוכח פנים בקלות, אם את מבינה למה אני מתכוון".

מ"ו.

נופר סטתה מהכביש הראשי לעבר חוף ניצנים והתקדמה בדרך לים בין עצי שקמה עתיקים, בין בוסתנים נטושים ודיונות עגולות, חלקן חלקות חלקות וחלקן מכוסות בזיפי חילף.

היא עצרה לרגלי דיונה חלקה ואמדה אותה בעין של בעלת מקצוע. “לזאת יש שיפוע מצוין וגם רואים ממנה את הים" קבעה "בוא".

אחר הוציאה מתא המטען את השמיכה הצבאית הנצחית ואת שקית הפלסטיק עם בקבוקון שמן־התינוקות והתמרים הממולאים בשקדים והושיטה לו את שניהם: “קח!” וחלצה מעל רגליה את נעליה הסגולות ובוססה בזריזות בחול במעלה הדיונה, נעל בכל יד, והוא בעקבותיה, בגובה קרסוליה הנאים.

אחרי שבחרה בקפדנות מקום ופרשה את השמיכה בזווית האופטימלית פשטה מעליה את השמלה הסגולה וקפלה אותה בדייקנות והכניסה לשקית הפלסטיק לבל תתלכלך ותתמלא בחול. הוא אהב לראות אותה מתירה את קישורי החזייה בתנועה חיננית בידיים משוכלות מאחורי גבה אבל הפעם היא לא הסירה אותה ורק התיישבה מולו להאכילו ממטעמיה במו ידיה, כהאכל עולל.

רגליה היו חלקות וצעירות ללא וריד או שערה אף כי מלאו לה ארבעים כבר לפני שנים אחדות. "כשהייתי בת שלושים־ושש" קראה את מבטו "ניגשתי לרופא, וביקשתי ממנו טיפול נגד ורידים. אמרתי לו שאני לא רוצה שיופיע לי אפילו וריד אחד ברגליים היפות שלי. והוא אמר לי שזה יכאב ואני אמרתי לו שלא אכפת לי שיכאב בלבד שלא יהיו ורידים.” הוא מאן לחשוב מה עוד עשתה כשהייתה בת שלושים־ושש. “ומה קרה?” “הוא נתן לי זריקה, כואבת נורא, אבל אתה רואה את התוצאות!” והניחה את רגליה החטובות בחיקו, כדי שיבדוק. “זה תמיד מרגיז אותי מחדש שאתה צעיר ממני" הוסיפה משום מה.

כן, ידוע שאת חובבת זקנים" השיב "בן כמה זלטופולסקי? מאה מלאו לו כבר? הוא והחבר שלו אריה…” וכאן כבר לא התאפק ושאל, לא בפעם הראשונה: “שקלת פעם להיות זונה?”

עיניה של נופר אורו וחיוך של אושר רחוק פרח על שפתיה. “הצד הכספי לא מעניין אותי" הפטירה. “ממש קצינה פולנית" הגיב במרירות "אבל עכשיו אני יודע למה נועדת: קדשה! להזדיין על קידוש השם עם כל המעריצים והמאמינים,” ומבטה נהיה חולמני ממש.

היא הסירה ממנו במתינות את החולצה, התירה את הכפתורים זה אחר זה כסדרם, וחילצה את הגופייה מעל ראשו, ומיששה את טבורו ואמרה לו מה שאהבה לחזור ולהזכיר: שפעם היה האדם כדור שלם מאוחד משולב ומהודק ורק אלים אכזרים וקנאים וגם די פחדנים ביתרו אותו לשניים לזכר ולנקבה שכל חפצם מאז לחזור ולהתאחד ולהתחבר שוב יחד לשלם עגול ואחד.

וגם כששכבו, רגועים כבר, זה בצד זו במדרון על השמיכה והרוח מעליהם נשאה בכנפיה זרעי משיין גלילני עדיין הוסיפה נופר להרהר באפשרות הקסומה.

ואתה יודע במה נזכרתי?” אמרה "באסי הקבלן, הקבלן שבנה לנו את הבית, את בית האבן שלנו. לזלטופולסקי, כרגיל, לא היה זמן, והוא גם מכיר בכך שאין לו טעם, ובכל מקרה הוא יודע שהטעם שלי הוא מה שקובע ולכן שלח אותי עם אסי לעשות סבוב בבית־לחם והסביבה כדי למצוא לנו את האבן הנכונה לציפוי הבית. אני חיפשתי אבן חומה־אדמדמה רומצת – לא את הוורודות או הלבנבנות הנפוצות.

ואסי אמר לי שהוא מכיר איזו דרך עיקוף דרך קיצור שתביא אותנו ישר למפעל האבן האולטימטיבי. הוא לא השתמש במילה אולטימטיבי אלא אמר 'הכי־הכי משהו'.

הוא ירד מהכביש הראשי ונסע באיזו דרך צדדית מתפתלת עולה ויורדת בין טרסות ושדות של ערבים. ובמקום אחד עצר, הדמים את המנוע והביט בי במבט ממושך. חיכיתי לראות מה יקרה. בסוף הוא יצא מהאוטו, ניגש לדלת שלי ופתח אותה ואמר לי בואי, אני רוצה להראות לך משהו.

הוא נתן לי יד ולקח אותי לתוך השדה. זה היה שדה של בצל, בצל שכבר הבשיל ופרח ועשה פרי. שדה של בצל יבש. אסי התכופף, תלש בצל אחד גדול ואדום מהאדמה, ביתר אותו באולר ששלף מכיסו ונעמד מאחורי. "עצמי עיניים" פקד, ועצמתי. הוא נצמד אלי מאחור, חיבק אותי ביד אחת, ואמר לי "פתחי את הפה", ופתחתי. והוא הכניס את הבצל הזה לפה שלי ואני אכלתי אותו. זה היה חריף עד כאב עם צל של מתיקות ואני הרגשתי שעומד לו חזק וזה היה מגרה.

"רוצה עוד?” לחש לי באוזן והכניס לי עוד בצל לפה, וליטף לי את החזה וזה היה נעים ואז הוא פשט את הבטלדרס שלו ופרש אותו על האדמה בין הבצלים והשכיב אותי עליו על הבטן ונשכב עלי.

שתקתי. חיכיתי בשקט.

אסי התחיל להרים לי את החצאית.

ואם אני לא רוצה?” שאלתי אותו.

אבל את רוצה".

רציתי אבל לא רציתי שהוא יגיד לי מה אני רוצה ומה לא.

איך אתה יודע?” אמרתי "שאלת אותי?”

את רוצה?”

לא!” עניתי והוא לא התווכח וקם מעלי ואני קמתי אחריו וסדרתי לעצמי את הבגדים.

חזרנו למכונית ונסענו לבחור אבן ובחרתי וחזרנו אל זלטופולסקי בבניין. לא סיפרתי לו שום דבר ממה שקרה עם אסי.

אבל כשנגמרה הבניה פרץ סכסוך כספי בין זלטופולסקי ואסי. אסי טען שהיו לו הוצאות נוספות מעבר להסכם ביניהם ומעבר לחוזה עליו חתמו 'בעיקר בגלל האבנים המחורבנות ההן שאשתך התעקשה לבחור' אמר וזלטופולסקי סירב לשלם את ההוצאות הנוספות הללו ואסי סירב לתת לנו את המפתח ואז זלטופולסקי פרץ את הדלת ופלשנו לבית החדש שלנו. והיו המון צרות עם חברת החשמל ועם מקורות ואסי איים במשפט.

ואיך זה נגמר?”

כלום" אמרה נופר "אנחנו לא שילמנו ומשפט לא היה, אבל עם הטאבו עדיין יש בעיות".

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים