סובארו – מז', מח', מט'.

מ"ז.

גילי נכנסה למכונית כולה נלהבת ואמרה: “אתה יודע למה לא ראית אותי כאן ולא נסעתי איתך כל השבוע שעבר? הייתי בחינה! בחינה של בת־דודה של גיסתו של בעלי בצפון, במגדל העמק.”

"מה זה חינה" שאל וגילי, לא מאמינה למשמע אוזניה, הביטה בו בבוז ומיד פצחה בהכללות: “אתם האשכנזים בכלל לא יודעים לשמוח ולא יודעים איך לעשות שמח! איך אפשר להתחתן בלי חינה, ואיך אפשר בכלל לא לדעת מה זה חינה!”

הוא העדיף לא להיגרר להשוואות מה כל אחד מהם יודע ומה אי אפשר שלא לדעת. “אז הנה את תסבירי לי," אמר בלי חשק מיוחד ולא שיער כמה פרטי־פרטים הוא עומד לשמוע, ומי בא ומי לא בא ומדוע, ועל היריבויות והחשבונות שבין המשפחות השונות, ובעיקר על ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור שבין עדתה, הטוניסאית, ועדת בעלה, המרוקאית, ואיך אף אחד במשפחתה לא יכול להבין איך היא הייתה יכולה לעשות את הדבר הנורא הזה ולהתחתן עם מרוקאי ואיך אף אחד במשפחתו לא יכול להבין איך הוא עשה את הדבר הנורא הזה והתחתן עם טוניסאית. על שניהם איימו בחרם ונידוי אבל הם לא נכנעו, כמו רומיאו ויוליה בשעתם. “בעצם קוראים לי ג'ולייט" אמרה גילי "אני קוראת לעצמי גילי רק כי זה שם יותר מוצלח כאן בארץ". היא דיברה ודיברה, נושא החתונה היה נושא בלתי נדלה, עד שקצרה רוחו והוא חזר באוזניה על משהו ששמע מפי נופר:

"נשים מתרבות, ממשיכות את החיים, ורק אחר־כך, כשהשיגו את מטרתן החשובה ביותר, מתפנות ליהנות ממין, להתעניין במין.”

כך זה היה אצל נופר, לטענתה.

"אתה כנראה יודע יותר טוב…” הגיבה גילי בלגלוג.

"ואצלך זה לא היה כך? הרי בהתחלה לא נהנית. אפילו כאב, סיפרת.”

"נכון. אצל הראשון וגם אצל זאב לא נהניתי. שיתפתי פעולה התחזיתי נעניתי לרצונם אך לא נהניתי ואפילו חיכיתי בקוצר רוח שיגמרו כבר ושלא יציקו.”

"אז איך קרה השנוי? הרי היה שנוי?”

"היה…”

"עם בעלך? הוא הראשון שעורר את ההנאה משנתה?”

"לאו דווקא, זה קרה קודם. שתי אפיזודות קצרות שדווקא לא מתאימות לי.”

"ספרי.”

"הייתי בת עשרים בערך. הולכת יום אחד ברחוב עם חברה וגבר פוסע מולי. זר אבל נראה מוכר. משהו בו נראה מושך ומוכר ואחרי שעבר על פני הסתובבתי לאחור להביט בו וגם הוא הסתובב. שאלנו אחד את השני מאין אנחנו מכירים. והוא הזמין את שתינו אליו לשתות קפה.”

"ומי הוא היה?”

"אלמן. בן 38. עם שני ילדים. מרגע שראינו זה את זה ידענו שנעשה את זה. הייתה בינינו מין משיכה, כימיה. החברה אמרה לי: זה או אני או הוא.”

"ולמה היא התכוונה?”

"היא מאד התנגדה שייווצר קשר בינינו.”

"ומה קרה?”

"בערב הוא בא לקחת אותי. נסענו אליו והלכנו ישר למיטה. וזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי טוב עם גבר שנהניתי ממין.”

"מה היה? מה נשתנה?”

"היה לו הרבה ניסיון. הוא היה נינוח. עדין. סבלן. לא חזק ותוקפני. לא להוט ונחפז.”

"מה כן?”

"קשה לי להסביר.”

"מתביישת לספר?”

"לא. לא מתביישת אך קשה לי להסביר. זאת הייתה מין כימיה כזאת. משיכה חזקה. רציתי אותו.”

"ואיך זה קרה? ידעת מה הולך לקרות? הוא עשה משהו מיוחד?”

"בטח שידעתי מה הולך לקרות. הוא לא עשה משהו מיוחד אך מה שעשה היה טוב. יודע, הרבה פעמים אנשים רואים בסרטים ובטלוויזיה כל מיני עלילות ואקרובטיקה ונדמה להם שגם הם חייבים לעשות זאת אפילו שאף אחד משני בני הזוג לא נהנה ויש שעושים כך כל החיים.”

"כן.”

"טוב שאנו מסכימים. וזה נמשך שלשה ימים. יותר לא התקשרתי איתו והוא לא התקשר איתי ולא ראינו יותר אחד את השני.”

"ולמה?”

"כי לא היה בינינו שום דבר. אולי אם לא היה הפרש כל כך גדול בשנים… בכלל לא דיברנו ולא היה מה שיקשור אותי אליו.”

"וזה אפילו שהיה לך כל כך טוב איתו?” סיכם, כי הם כבר התקרבו לשער הבסיס שלה "לורנס לא היה מסכים למין סיום כזה."

“שלא יסכים," צחקה גילי "מי זה בכלל לורנס? אצלי הוא לא קובע כלום. ותזכור, מחר תורך!”

מ"ח.

הנסיעה חלפה במהירות כזאת שהוא הגיע למפעל בין הראשונים רבע לשמונה עוד כמעט אף אחד לא היה בעבודה וכבר בקצה המסדרון הארוך צלצול מתמשך הטלפון מצלצל ומצלצל כמו בסיוט עוד פעם ועוד פעם – מהחדר שלו.

“שלושים ושמונה!” הכריזה נופר כשסוף סוף נכנס והרים את השפופרת.

“מה?”

“שלושים ושמונה שניות. השגתי סטופר ואני מודדת באיזה מהירות אני יכולה לגמור. אני חושבת שאני יכולה להגיע לחמש־עשרה".

“כן" ענה והשגיח עכשיו עד כמה שולחן העבודה שלו מבולגן וזקוק לסדר עד יאוש "צעד קטן לאדם.” ושתק רגע והוסיף "מה דעתך להציע מקצוע נוסף לוועד האולימפי הבין־לאומי? אוננות מכשירים או אוננות על מזרן בסגנון חופשי?”

“חכה רגע" התנשפה נופר "אימלה! אוי! עשרים ותשע. אני מתקדמת."

“צעד גדול…” ניסה הוא להגיד עוד משהו אבל נופר שיסעה אותו:

“מכשירים, אמרת? אני עכשיו בשלב הירקות. התחלתי עם גזר ודי מהר עברתי למלפפונים. יש לי כמה מלפפוני ענק ואני מודדת איזה גודל יכול להיכנס לתוכי ומוכרחה להגיד לך שאני די מופתעת מהתוצאות.”

“אולי תנסי לעבור לדלעת, מה דעתך?”

אבל נופר שכבר הייתה מרוכזת במדידה הבאה רק גנחה: “הכי קשה זו הפעם השנייה. אבל אחריה השלישית חזקה כל־כך. ומהחמישית ואילך הקצב רק הולך וגדל… אבל אני חושבת שהפיצוץ הגדול האמיתי יגיע בתשיעית. אימלה!”

“דלעת?” תהתה כשנרגעה קצת "בהתחלה המלפפון קר כזה, ממש לא נעים. צריך לחכות עד שהוא מתחמם קצת, אבל גם אז הוא לא ממש מזיז לי. המדידות שלי מראות שעלי אין לו שום השפעה, אין שום הבדל בתוצאות אם הוא בפנים או בחוץ, גדול או קטן. אני מחכה לך היום בחורשה שביציאה מהעיר ברבע לשש.”

מ”ט.

“בוקר טוב שחרזדה" אמר לגילי אחרי שכבר התיישבה ליד ההגה חגרה את חגורת הביטחון ויצאה לדרך.

“בלי מילים של בית־מרקחת, ובלי קללות" אמרה, "ובכלל היום תורך לספר".

"זה הפרק האחרון בסיפור שלנו. אנחנו בחדר שלה במגורי סטודנטיות וכבר הפשטתי אותה…”

"אני לא מבינה כאן משהו. בשביל מה לערבב? מדוע לא קודם לגמור את השיעורים ואחר כך ללכת למיטה. מדוע הצביעות?”

"ואיך את? קובעת סדר יום: עד 11:30 טלוויזיה, 11:45 רחיצת כלים, 12:05 מזדיינת?”

גילי צחקה. "תיאור טוב.”

"אז אל תהיי לי כל כך מעשית. צריך רומנטיקה. הכנות. כמה זמן לוקח לך עד שאת גומרת?”

"מהממ. זה תלוי בנסיבות.”

"וכבר היינו שנינו ערומים והיא חיבקה את צווארי והרמתי אותה – “

“– הרמת אותה? אתה מתכוון…”

"ממש הרמתי אותה פשוט קמתי נושא אותה בזרועותי ופתחתי לה את הרגליים ונכנסתי לתוכה והתנועעתי אבל זה מאד גירה אותי ומיד גמרתי.”

"ככה בעמידה? משונה…”

"אף פעם לא ניסית?”

"מה רע בצורה הרגילה?”

"לא רע. אבל כדאי לגוון, לא?”

"מה זה מוסיף?”

"ולמה ללכת למסעדה? ומדוע לערוך שולחן?”

"דוגמה טובה יש בזה משהו.”

"ועכשיו היה מצב מביך. אני כבר גמרתי. ולא רציתי יותר. כל מה שרציתי עכשיו זה להסתלק משם. והיא בעצם רק בקושי התחילה. הרגשתי רגשות סותרים: חובה, צריך, ולא רוצה. ניגשתי למפסק וכיביתי את האור.”

"למה צריך לכבות את האור?”

"את תמיד עושה את זה באור?”

"זה אולי רעיון לנסות בחושך. לפעמים ניסיתי לכבות אבל בעלי אומר לי מה פתאום גם את נעשית לי ביישנית?”

"על מה את אוהבת להסתכל?”

"על שום דבר באופן מיוחד… עליו… הוא גבר די נאה.”

"החושך עוזר לדמיין?”

"אם אדמיין מישהו שכבר הכרתי, זה כמו בגידה. זה לא. אני יכולה לדמיין מישהו שמושך אותי מינית אבל אין לי שום רגש כלפיו, איזה כוכב קולנוע, נניח.”

"אז שכבנו שם בחושך במיטה הצרה והיה חם ולא נוח והייתי צריך לעשות משהו…”

"מה הבעיה?”

"לא בדיוק יכולתי…”

"יש עוד דרכים. חדירה זה רק הדבר הכי קטן שביניהם. שמונים אחוז מן הנשים בכלל לא מתגרות מחדירה אלא רק מהדגדגן, ואתו יש עוד דרכים… אל תגיד לי שלא ידעת?”

"לא ידעתי. עוד לא ידעתי,” ניסה לתקן את הרושם "לא ידעתי שאפשר ללטף וללקק ועד כמה נשים אוהבות את זה. חשבתי שיש רק דרך אחת נכונה, טבעית. ניסיתי עוד פעם וגם זה לא היה מספיק מוצלח…”

"מסכנה. אז היא נשארה כך. רגע. ומה עם אשתך? איך היה איתה אם לא ידעת?”

"דווקא איתה לא היו בעיות. היא גומרת מאד בקלות, וכמעט בכל צורה, ומוכנה לכל דבר. היא גמרה כל כך הרבה פעמים בפשטות בפנים שלא חשבתי ולא ידעתי שיש צורך במשהו נוסף…”

"אשה מעניינת אשתך… אשה טובה. אתה מספר עליה רק דברים טובים.”

"אני רואה מלחייך הסמוקות, המחייכות, שאת מאד נהנית מהשיחה.”

שתיקה.

"תודי!”

"כן. נכון. אני כבר יודעת עליך המון דברים. עליך ועל אשתך. וגם אתה עלי… איזה דברים אינטימיים… בעצם לא סיפרתי כאלה כמעט לאף אחד.”

"ואת מצטערת שספרת?”

"לא אבל אילו זה היה נודע לבעלי הוא היה הורג אותי.”

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים