סובארו – נ', נא'.

נ.

"והיום תורך.”

"די. כבר סיפרתי הכל. אתה כבר יודע עלי הכל.”

"לא. יש סיפורים שלא סיפרת.”

"איזה ממזר אתה. אבל את זה אני לא יכולה לספר. זה כואב.”

"אפוא זה כואב?”

"זה מכאיב לספר. טוב. אני אספר בקיצור אדלג על פרטים ודי.”

"בסדר.”

"זה היה גבר נשוי. אל תהיה לי בשוק… כן, אני. חבר לעבודה מהמחלקה. היינו 'חברים טובים' – הרבה זמן כולם ריננו עלינו ואני הכחשתי… זה נמשך שנים אחדות אבל רוב הזמן לא היינו לבדנו… רק לפעמים. זה מאד קשה להיות חברה של מישהו נשוי. זה יותר סבל מהנאה… זה כמעט אך ורק סבל. אני חושבת שאהבתי אותו נורא. אהבת נפש.”

"הכי מעניין זה הפעם הראשונה. איך נחצה הגבול.”

"היה תרגיל. נשארים בבסיס. אבל התרגיל מתחיל מאוחר, אז עד שיתחיל הלכנו שנינו לסרט – היה לנו זמן – "טנגו אחרון בפריס". ואז הוא הניח את ידו על כתפי והחל לעסות אותה בעדינות… וזה היה נעים… העביר לי צמרמורות בגוף. לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות. אחרי חצי שעה יצאנו, הסרט לא עניין, ואז זה קרה. מה שהיה נהדר איתו הוא שהוא כל כך הבין אותי, חש אותי, הרגיש כל מה שאני רוצה ועשה לי רק טוב…”

"איך הסתדרתם איך מצאתם לכם מקום?”

"זאת לא בעיה. זה היה שלב שעוד הייתי נשארת מפעם לפעם בבסיס, והייתה לי בו פינה משלי. ומאז, כל פעם שהוא היה נשאר לתורנות הייתי נשארת גם אני.”

"זה בניגוד לעקרונות שלך ללכת לסרט ולהניח שילטפו אותך…” לא התאפק, מלגלג.

"לא. בפעם הראשונה זה אחרת. זה הרי לא היה מתוכנן ולא ידעתי – לא ידענו – שיותר מאוחר אנחנו הולכים לשכב. כשיודעים את זה, כשזה ממילא על סדר היום, זה אחרת. אז זה צביעות לערבב.”

"ואיך היה?”

"נפלא נהדר פנטסטי. הוא היה מנוסה ועדין. אצלו התחלתי ללמוד מה זה טוב. הוא היה אז כבר נשוי תשע או עשר שנים. אשתו נחמדה ויפה, דיברתי איתה הרבה פעמים תמיד במבוכה נוראה, ולא היה לי דבר נגדה רק רגשות אשמה. הוא אמר לפעמים שיתגרש ממנה אבל אני לא רציתי בזה. הסיפור הזה הרי היה יכול לחזור איתי אחרי כמה שנים באותה מידה. והכי נורא עם גבר נשוי הוא שאי אפשר לריב איתו.”

"אני לא מבין למה צריך לריב.”

"זה חלק הכרחי מחיי זוג… פורק מתחים.”

"ומה הוא חידש לך שלא ידעת?”

"בכלל לא ידעתי שאפשר ליהנות מזה. עם החבר הראשון אף פעם לא נהניתי וחשבתי שככה זה. ועכשיו עם אחד שאני לא נהנית איתו על הפעם הראשונה אני לא רוצה להביט עליו יותר. דוחה אותי. בכלל מרגיזים אותי גברים שמתפארים ביכולתם והצלחותיהם ואחר כך מתברר שהם לא יודעים מה לעשות ולא גורמים שום הנאה.”

"את מצפה מכל גבר שאת שוכבת איתו לאורגזמה – אפילו בפעם הראשונה.”

"כן. בעצם כן.”

"ואת לא חושבת שזה תלוי גם בך? את פוטרת את עצמך מכל אחריות לעניין. שוכבת שם כמו שופטת ומעניקה נקודות על הביצועים…”

"אתה אולי צודק. אמרת את זה יפה. כנראה שנחוצה הדברות. אבל תשמע. לא סיפרתי את זה לאף אחד בעולם אפילו לחברתי הטובה אירית לה אני מספרת את הכל – את זה לא. שלא תגלה לבעלי.”

"אין חשש. אבל מה גילה לך אותו חבר על עצמך שלא ידעת?”

"את זה לא אגלה לך. את זה אתה צריך ללמוד לבד.”

"מתביישת לספר?”

"לא. אבל נעצרת.”

"את אוהבת שמלקקים לך?”

"לא אפרט.” הסמיקה שושי והוא חשב שאפילו אם זו היא בדיוק התגלית הגדולה שלה הוא בכל זאת לא ילקק לנופר “רק אגיד לך כך: חייבים להיות עדינים איתי. אטיים. רכים. אני בשום אופן לא אוהבת גסות פראות כוח…”

"נדמה לי שכל הנשים כך…”

"לא! דיברתי עם חברות. דווקא יש כאלה שאוהבות את הכוח ואת הגסות של הגברים. לא כולן אותו הדבר.”

"וזה התרחש לפני שתיים ושלוש שנים – למעשה עד שהכרת את בעלך?”

"כן."

"ואם כך, הרי באותו זמן גם היית חברה של זאב?”

"הזיכרון שלך מדהים אותי זכרת חישבת והסקת לבד. אפילו שלא אמרתי. נכון. הייתי חברה של שניים באותו זמן. ואחד לא ידע על השני. בבסיס הייתי שוכבת עם האחד ובבית עם השני.”

"ואמרת על כל אחד מהם שאהבת אותו מאד.”

"נכון. את שניהם אהבתי מאד ושניהם היו בלתי מושגים.”

"וכשהיית עם האחד חשבת על השני?”

"לא! אף פעם לא. כשהייתי עם אחד הייתי רק אתו אם כי דווקא כשהייתי עם זאב הייתי מרגישה לפעמים שאני בוגדת בחבר בבסיס.”

"את שניהם אהבת ועם אחד היה לך טוב במיטה ועם השני לא.”

"כן. ובכל זאת גם אותו אהבתי מאד.”

"והעמדת פנים.”

"כן. וקשה להאמין עד כמה אפשר לא להרגיש. כמה פעמים כבר אמרתי לעצמי "קרש אחד טמבל אחד מה אתה חושב לעצמך" ו"זה סתם לא טוב" והוא – שום דבר. גומר ושואל: "היה טוב?" ואני כמו אידיוטית מעמידה פנים ואומרת כן.”

"אז למה לא לימדת אותו?”

"זה לא תפקידי!”

"ועם בעלך את מסתדרת. אתו טוב.”

"בניגוד למה שאני חושבת כרגיל, שאם גבר מושך אותך לכי אתו מיד למיטה – לו לא נתתי. חודשיים בחנתי אותו.”

"ובסוף הוא הוכיח את עצמו.”

"זה לא כל כך פשוט אך על זה נדבר פעם אחרת, עוד יהיו שיחות רבות. אילו הנסיבות היו אחרות היה יכול להיות בינינו משהו.”

נפרדים בלטיפת יד.

 נ"א.

“שחרזד, זאת המילה? כך קראת לי? אז תדע שהיום התור שלך: הפעם הראשונה שלך."

"…ואז היא הושיטה ידה ונגעה בי, וזה היה נעים ומגרה וכך היא עזרה לי… בכל אופן התפלאתי והערכתי כמה היא נועזת…”

"רגע. וכי יתכן אחרת? בלי זה, איך אתה בכלל מתגרה?”

"הכרתי לפניה כמה בנות שלא עשו כך, שלא העזו, שלא ידעו… אנט שכבה כשק וציפתה שיעשו בה מעשים… לשלוח יד – לא עלה על דעתה. בספרים שהיא קראה לא היה כתוב דבר כזה. את ביישנית?”

"אני תאומים. ביישנית ונועזת. תלוי עם מי.”

"גם אני.”

"בעצם לאף אחד לא סיפרתי מה שסיפרתי לך. יש בך משהו שגורם לאנשים שיספרו לך… תיקח עוד חיילות ונראה מה הן תספרנה.”

"ככה את מוותרת? באמת?”

"הייתי מוכנה לשבת מאחור בצד ולהקשיב. אבל אז הן בטח לא היו מדברות.”

“סיפרתי לך פעם על נילי? חברה של אשתי?”

“ממש לא. מה איתה?”

“הכרתי אותה לפני חמש־עשרה שנה בערך, היא הייתה אז פחות או יותר בת גילך כיום – אישה צעירה, כבר נשואה לבעל חתיך ואימא לשני ילדים קטנים. אישה מאד יפה, אי אפשר היה לגרוע ממנה עין. ערב אחד באנו לאיזו מסיבה והיא הייתה מסמר הערב. מחשמלת. כל הגברים עמדו סביבה וניסו להצחיק אותה והיא עצמה גמישה כחתולה רקדה ופיזזה ונוכחה בכל מקום. ומיד ידעתי שאין לי איתה שום סיכוי.”

“מהממ…" אמרה גילי.

"אבל לא זה הסיפור בינתיים." המשיך "כי היא התיידדה מאד עם אשתי ושיתפה אותה בסודותיה וכך הפכתי גם אני לשותף סוד שקט וסמוי מהעין.”

“אתה דיר באלאק שתשמור סודות," אמרה גילי.

“והיא סיפרה לאשתי שבעלה לא מספק אותה, ושהחתיך הזה שלה לא יודע לנגוע ולא יודע להקשיב ולא יודע לעשות טוב, ושבכלל אינו חכם גדול, וגם בעבודה הוא לא ממש מצליח, ושהיא מצאה לה מישהו שהוא דווקא כן כל אלה ביחד. מישהו מבוגר ממנה בהרבה, ושגם לא יודע עברית כל־כך טוב, אבל מגע הקסם שלו מפצה על הכל.”

“עד עכשיו אין שום חדש בסיפור הזה. זה כבר קרה מיליון פעם לפני כן ויקרה מיליון פעם אחרי כן. אז למה שלא תעזוב לה את בעלה הבול־עץ ותלך לה אל המאהב המושלם שלה?”

“ראשית כי הוא עצמו נשוי ושנית ויותר חשוב, וכל זה קרה כבר לפני די הרבה זמן, כי היא החליטה ששמירה על שלמות המשפחה וטובת הילדים יותר חשובה מסיפוק מיני.”

“אישה הגונה וראויה לצל"ש," אמרה גילי "אבל למה אתה מספר לי את כל זה?”

“כי אתמול בערב היינו אצלם במקרה, והיא סיפרה שבעלה הלך למילואים והביא איתו משם, לאפטר, אליהם הביתה את כל החברה שלו, כולם נשואים, וכל הערב הם דיברו על החברות שלהם ועל ההזדמנות הגדולה שהמילואים נותנים להם לבלות איתן באין מפריע”.

“חדשות בעתיקות," אמרה גילי “כבר שמענו על כל אלה בלי סוף.”

“ופה מתחיל הסיפור," אמר "כי שאלתי אותה: 'וזה לא מעורר בך הרהורי עבירה?' והיא נבהלה בהלה טוטלית. ורק אחרי שהתאוששה אמרה: 'זה נושא קשה מדי לדבר'.”

והוסיף: “הבטתי בה קצת. עורה הזדקן וכמש. קמטים הופיעו בזוויות עיניה וסביב פיה. החיוך שלה לא רק התעייף, אלא נהיה עצוב. לא נשאר בה חשמל. היא התחילה להדליק נרות ביום שישי וללכת לבית הכנסת בשבת".

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים