סובארו – נב', נג', נד'.

נ”ב.

ואז התקרב החורף לקיצו, והאביב עמד בפתח, האיריס השחור כבר פרח בגבעות הכורכר שבשולי הפרדסים, והחרציות פרחו ואפילו לשון הפר הסמורה הכחילה בין גבעולי אשתקד.

הוא אירח במשרדו אנשי עסקים מכובדים מחו"ל, שבאו לדון בפרטי פרויקט גדול משותף. ובעודו משתדל להיות נחמד מקצוען ואמין צלצל הטלפון. הוא התנצל והרים את השפופרת.

"מה שלומך איך הולך?” זיהה את קול השוטרת הצבאית ועדיין לא קלט כמה הופתע “השתחררתי כבר."

"אני נוסע לארה"ב.” פלט משום מה.

"אז תקנה לי בושם פקו־רבן מר.” אמרה במין מובן מאליו.

"ואתם נותקתם זה מזה. את מתגעגעת אליו?”

"נשרפת בוערת משתגעת. תשמע. הלכתי והצטלמתי צילומי עירום ושלחתי לו.”

"אפוא הצטלמת?”

"אצלי בבית.”

"מי צילם?” לא הצליח להסתיר אבק קנאה.

"חברה.” הרגיעה "ואני רוצה להראות לך את התמונות.”

"מתי?”

"עכשיו!”

“ואיפה אני מוצא אותך?”

“במקום הרגיל, באי־תנועה שלפני העליה."

“שם ב'אין עצירה'. הבנתי. עוד רבע שעה.”

הוא התנצל בחפזה בפני האורחים – מצב חירום – הטיל את המשך הטיפול בהם על סגנו בלי לפקפק אפילו לרגע אחד בכך שהנ”ל יכשיל הכל באיוולתו, ועזב בחפזה את המפעל.

נ"ג.

ואכן היא עמדה כרגיל אצל תמרור האין־עצירה אבל הפעם בלבוש אזרחי: מעילון שק צחור ענק שרוולים לא מכופתר מהודק למותניה הדקיקים בחגורה לבנה רחבה משתרבבת, מתנפנף סביבה, חושף תחתיו חולצת סריג בצבע טורקיז אפרפר המתעגלת סביב צווארה ונחה לא מהודקת על חזה. אבל מכנסי הג'ינס הכחולים כפרחי לשון־הפר היו דווקא כן הדוקים מאד לרגליה הארוכות, הנתונות במגפי זמש שחור. את שפתיה הגדולות צבעה באדום לוהט מבריק ואת שפעת שערה הצפוף הרך הארוך פזרה ערום על כתפיה. בושה להראות בחברת אחת כזאת.

“תיסע, אל תישאר כאן, מכירים אותי כאן," אמרה עוד בטרם סגרה את דלת הסובארו.

“לאן?”

“כאן זה טוב." אמרה כשעברו בסך הכל לצדה השני של הגבעה, בהמשך אותו הרחוב עצמו, והצביעה על מקום חניה תחת תות ענף ומצל אחד, והוציאה מתיקה מעטפה גדולה צהובה של קודק והושיטה לו.

"יש לך גוף יפה מאד התמונות מגרות אבל הן נגטיב. השדיים נראים כאילו הם חזייה. הראי שוב את התמונה הראשונה – אני רוצה לראות שוב את הקוס שלך.”

"מה??”

"כן. זאת. קשה לראות.”

"כי לבשתי תחתונים! זה נראה כך בגלל שזה נגטיב.”

הוא התבונן בריכוז ובשתיקה בנגטיבים והיא התבוננה בו, בתגובותיו.

ואז החזיר את הנגטיבים למעטפה והשיב אותם לידיה.

"אז איך התגלגל הרעיון?”

“הוא ביקש או אני הצעתי, זה כבר לא משנה. שיוכל לפנטז עלי ולא על הבחורות הערומות מפלייבוי. ודיברתי על זה עם מיכל החברה הטובה שלי יש לה מצלמה היא יודעת לצלם והיא גם ביימה אותי, אבל החלק הכי קשה היה הקטע של הפיתוח. נתתי את הפילם ל 'CSI פיתוח תוך שעה'. המכונה שלהם עומדת במרכז העיר בחלון הראווה ממש בחוץ ושם גם נפלטות ממנה התמונות המפותחות וכולם יכולים לראות, כל מי שעובר ברחוב. עמדתי בחוץ דבוקה לחלון לא זזתי ממנו מחפה עליו בגופי עד שהפיתוח נגמר וראיתי אותי יוצאת שם ערומה ברחוב הראשי תמונה אחרי תמונה פוזה אחרי פוזה וכשזה נגמר רצתי פנימה התנפלתי על הצילומים הכנסתי אותם למעטפה שילמתי וברחתי מהחנות. אני עדיין רועדת.”

“חשבתי שאת יותר גיבורה".

היא הביטה לו ישר בעיניים ופתאום הוא ראה בהן קטיפה חומה עוממת.

“בוא ניסע לאיזה מקום," אמרה.

נ"ד.

לא עלה בדעתו מקום טוב מחוף הים בפלמחים, אצל התות ההוא או לא.

ריקי הציתה לעצמה סיגריה וינקה אותה בריכוז, בהידוק שפתיים, מוצצת את לשדה והוא שלח בה מבט ושאל אם היא משתמשת בסמים.

"רק חשיש, וגם את זה עשיתי רק שלוש פעמים בסך הכל.” פעם ראשונה כשהייתה תלמידת תיכון מאוהבת בת 17. היא רצתה להשתחרר מהמעצורים שלה חשבה שאולי זו הדרך אבל לא ידעה איך זה משפיע ועישנה הרבה ואחר הייתה מעושנת חזק, הסבירה, וקרה לה כל מה שאמרו לה שצריך לקרות: צחקה התנדנדה דיברה שטויות הקיאה פחדה להישאר לבד והחברה שלה מיכל נאלצה לשבת לידה כל הלילה. רק למחרת הרגישה את התרוממות הרוח.

ופעם שנייה כשהייתה בצבא כשכבר הייתה שוטרת צבאית כשכבר הייתה סוהרת כשכבר הייתה חברה של האסיר שלה חמיד הבוגד והיו שם עוד שניים גם הם מם־צדיקים מהבסיס גם הם סוהרים מכלא 4 אחד אמריקאי מייק והשני ישראלי שולי והם הזמינו אותה לדירה שלהם ערב אחד והיא נענתה שיערה שתישאר לישון שם אבל לא התכוונה לשכב איתם והם החליטו לעשן. אז היא הצטרפה אליהם גם וכשהסם השפיע הם שלחו ידיים והיא שלחה ידיים ישבה ביניהם נגעה להם למטה עד שהתעצם בה החשד שהם זוממים משהו נגדה רוצים לשכב איתה בכוח או בזדון והיא ברחה מהדירה שלהם לשכנה ואמרה לה שהיא מעושנת – ונשארה אצלה עד הבוקר. מייק, אמריקאי אדיב, התנצל במכתב ששלח לה אך שולי ישראלי שחצן התרברב בין החברה ששכב איתה ושיש לה פטמות גדולות, מה שבכלל לא נכון.

ופעם שלישית לא מזמן עם מישהו שעליו לא תספר לו עכשיו ושמעשן כל הזמן. והיא לא יודעת מה היה לה היא נתקפה דברת לא חדלה מלדבר ובעיקר תיארה את האורגזמה שהייתה לה לפני שעישנה.

"אבל את יודעת מה הכי מעניין – הכי מעניין תמיד זו הפעם הראשונה. הפעם שבה חוצים את הגבול.”

"הייתי בקושי בת־שבע־עשרה – אני התחלתי עם הדברים האלה מאד מאוחר – היינו שנה חברים וערב אחד ישבנו יחד על ספסל בשדרה ואני הייתי עם חולצה כזאת שנסגרת בשרוך והשרוך לא היה מהודק כל כך. משהו אולי הציץ לי למרות ששלי הם כאלה פיצי. ועד אז היו רק נשיקות ואני לא הרגשתי כלום. ידעתי שאני צריכה להרגיש משהו אבל לא הרגשתי. ובאותו ערב הוא העז, שלח יד לחזה, לחולצה, שנפתחה, והוא מצא… ואז זה תקף אותי בפעם הראשונה. ומאז רציתי את הגוף שלו קרוב לגוף שלי. הרגשתי משהו חדש ולא ידעתי מה קורה איתי. זה היה חדש ונהדר. אחר כך עשינו את זה הרבה פעמים. אבל ההרגשה הזו לא חזרה ולא ידעתי כיצד למצוא אותה שוב.”

"ומה שאני רוצה זו דירה משלי, אולי עם עוד שותפה, אני אוכל להרשות זאת לעצמי עם 400,000 לחודש, ולהיות עצמאית. אני לא רוצה להתחתן אני לא רוצה ילדים אבל אני גם לא רוצה להסתכסך עם הורי אני זקוקה להם גם חומרית וגם נפשית והם לא מוכנים לשמוע על כך שאעזוב את הבית בלי להתחתן ואני יודעת – זה מה שאני מתכוונת לעשות – שכשאני אתחתן אני לא אהיה נאמנה לבעלי אני אבגוד בו. אני לא רוצה רק בחור אחד ולא להכיר אחרים. אני צריכה למצוא מישהו שיהיה סבלני מאד אלי, לא קנאי, שפשוט ייתן לי את החסות ואת הכסות לה אני זקוקה. ולזה ההורים לא מסכימים.”

"ועל מין את יכולה לדבר עם הוריך?”

"דווקא כן בלי בעיות תמיד הם חופשיים בזה גם אבא (שלפעמים לא יודע כמה אני מבינה) גם אימא, הורי די צעירים, אתה יודע? אבי בן 45.”

"אז כשהחלה ההתעוררות, התחלת להתעניין, לקרוא, ללמוד, או שהכל התפתח באופן ספונטני?”

"באופן ספונטני. פעם אחת, הייתי בערך בת 16, התחלתי לאונן. זה היה טוב ורציתי עוד אבל גם הייתה בעיה. התחרטתי והתביישתי אחרי כל פעם שעשיתי את זה. זה היה טוב מכדי להפסיק אבל גם עם טעם רע אחרי. גם, מצחיק, הייתי בתולה ופחדתי לפגוע בעצמי, להרוס לעצמי את הבתולים. לא הבנתי. זה עבר רק עם חמיד כשהתחלתי לספר לו איך ומתי אני מאוננת כל פעם אחרי שעשיתי את זה. הוא סיפר לי ואני לו.

לא לכל אחד אני מספרת. אני עדיין מתביישת לדבר על זה. רק לחמיד ולך (קצת בגלל שאני יכולה לדבר איתך על דברים שאני לא יכולה עם אחרים וקצת בגלל השאלות הלוחצות שלך).”

המכונית נעצרת מול הים חוף פלמחים אל פני הגלים.

ועוד לפני שמשתררת דממה וללא מחשבה, כאילו רק זה המעשה לעשותו, הוא שולח ימינו נוטל את כפה מניחה על ירכו ואין בה קורטוב של התנגדות או רצון, כאילו עוד לא קלטה או כאילו זה בדיוק מה שהתכוונה שיקרה, והוא מעביר את כפה לשמאלו ומקיף בימינו את כתפה ומצמיד אותה אליו בקלות והיא נעתרת שערה על כתפו ונשימתה קלה.

"כך טוב." הוא אומר.

"ספר לי על הים,” היא מבקשת.

והוא אומר כי לים יש זמן, ואף על פי שהוא כבד ואטי וזקן – הוא עוד יגיע, יגיע אליה.

"ועוד קצת להתקרב אי אפשר, כי המהלכים ומעצור היד מפריעים.” היא אומרת.

הוא מרפה ממנה לרגע, והיא נחלצת מידיו ונצמדת לחלון המכונית. מביטה בו במבט מודד, נוזף ומתרצה.

"נעבור למושב האחורי?”

"לא.”

"שם נוח יותר.”

"גם כאן טוב.”

"אבל הידיות…” והיא מושיטה את ידה דקת האצבעות ומכוונת אותן בזריזות כך שלא יפריעו. נראית בקיאה בעניין ומבינת דבר.

וחוזרת אליו נלחצת ומתרפקת.

ואחר הוא שלף את המצלמה מתא המטען והם יורדים חבוקים אל החוף יד על מותן וראש אל כתף. והיא נלהבת להצטלם, מתעופפת בקצף הגלים בתועפות הרוח.

"תסירי מעיל.” הוא אומר והיא מסירה, ומתגלים מכנסיה הלא רכוסים, ומתניה הצרות להדהים מעל עכוזים מלאים מפוארים.

קליק. "ועכשיו תסירי את החולצה.”

"לא" היא מחייכת.

ובאה לבין זרועותיו לחיבוק. חיבוק מחמם. והיא נמסה. וזרועותיה מאמצות אותו אליה. ולחיה מתרפקת על לחיו. "עורך אפרסק ומשי". במשהו כה עדין כה לוהט כה ממיס כה מדויק לא נגע מימיו. אפילו טעם הטבק בפיה נכון פתאום מעורב ברוק ובניחוח הלימון בו חפפה את שערה. והוא בטוח שזו רק התחלה שזו רק הבטחה ושלא צריך לדחוק את הקץ והם עולים לחזור.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים