ינואר 03

תגיות

סובארו –נה', נו', נז'.

נ"ה.

"גילי, חשבתי על השדיים שלך כמה פעמים.”

"מה חשבת?”

"שאני רוצה לראות אותם.”

"אולי בקיץ תזכה לראות אותם.”

"באיזו הזדמנות?”

"בים או בבריכה.”

"מה, תזמיני אותי?”

"כן, אבל בנסיבות מהוגנות לחלוטין. אולי נקבל במכרז את מזנון הבריכה העירונית.”

"מתחבאים להם שם אחרי חולצת הטריקו שמתחת לחולצת החאקי.”

"אני מסתובבת בחולצה הזו במשרד.”

השיחה מתגלגלת לחיות, ומוזכר בה גם הים הצהוב, הלוהב, של חרדל הבר המקיף עכשיו את הכביש. וגילי אומרת: "תשמע בדיחה: החמור והאריה מזדיינים בתורות. החמור נהנה מאד האריה לא. כשהחמור גומר הוא שואל את האריה למה הוא לא זז ולא ענה לשאלות שלו. והאריה אמר: 'כי זה מילא לי את הגרון'.”

"את מביטה על זין של חמורים? מה דעתך?”

"מגעיל. לא מביטה. ואתה?”

"כשהייתי קטן זה היה עוצר את נשימתי. בעיקר שכולם רואים מה הוא זומם.”

"כן. תגובה של גבר. אותי זה מגעיל.”

"תגידי את המילה.”

"לא.”

"תגידי.”

"בעלי מנסה לשכנע אותי כל הזמן שאגיד ואני לא מסכימה אז אתה חושב שאתה תשכנע אותי בשתי דקות? אגב, אתה יודע, עכשיו אני כבר מרגישה מספיק בטוחה כדי לגלות לך – את הסיפור בו התחילו השיחות שלנו, שמישהי "ריפאה" את תמיר מאינאונות ועכשיו סוף־סוף עומד לו – פשוט המצאתי כדי שהשיחה תהיה יותר מעניינת".

וכבר פרידה. הוא שולח יד מהססת ללטף פניה והיא מתחמקת במהירות אך משהה את ידה רגע ארוך בידו.

ושתי דקות אחרי כן כבר צוהלת נופר בטלפון, עוד בטרם התיישב, ואומרת דרך אגב שמחר תהיה לה הופעה בעיר ושהיא זקוקה למקום להחליף בגדים ולהסתדר לפניה. “אין שם חדר הלבשה?” תמה, ועדיין לא תפס מה היא מבשלת.

נ"ו.

בתשע בבוקר ישיבת הנהלה. עמוס בן־גבריאל מנהל אגף שיווק מספר על המתרחש בתערוכה השנתית של הענף בקליפורניה. חברה חדשה, מישראל, מהישוב השכן, מציגה בו את המכונה החדשה שפיתחה וטוענת כי ההספק שלה גדול פי שבעה מהספק המכונה שלנו. הלקוחות צובאים על דוכנם. סביב השולחן דממה, הלם. הדממה נשברת על ידי המנכ”ל שערך חישוב מהיר על פיסת נייר ומודיע לנוכחים: “הטענה הזו היא בניגוד לחוקי הטבע. זה פשוט בלתי אפשרי. הם רמאים.” ומנחם, הנשיא, אומר שהוא בטוח כי הם גנבו את הידע מאיתנו. אחדים מחברי ההנהלה הציעו להתקשר למשרד חקירות כדי לאתר את המדליף ולמשרד עורכי דין כדי לתבוע את הגנבים. הישיבה ננעלת בשתי החלטות: האחת להקיף מידית את המפעל בגדר גבוהה ולשים שומר בשער שיפקח על הנכנסים ועל היוצאים; והשנייה שמעכשיו יש לעבוד יומם ולילה על פיתוח המכונה החדשה כדי שתושלם בקרוב ותהיה לנו תשובה הולמת לתחרות. הנסיעה הקרובה שלו לחו”ל מבוטלת כדי שלא יאבד זמן.

כשחזר מודאג לחדרו – מצא על השולחן פתק שכתב דוד, המהנדס החדש: “רותי התקשרה ואמרה שהיא בבית" וכבר הוא בסובארו הזריזה בדרך אליה.

היא מכינה להם בשלווה קפה של בוקר.

במכנסונים, בחולצה כחולה, מרושלת.

בת ארבעים ואחת ורגליה צחות וחטובות ועורן ענוג ולחיה חלקות וכמעט שאין סהרונים מתחת לעיניה ואיזה שביב סגול מזדכך ונעכר בהן חליפות, משהו מעין הסנאי חומד השזיפים, שלא יתפתה לך, שלא תשיגהו.

קנקן הקפה וטס העוגיות ביניהם. וריחוק לא מובן. הוא תוהה אם כושרו להבין דבר מתוך דבר פגום. כי המסר כל כך מבלבל מטעה דו משמעי. הוא לא מבין במקרה הטוב. הוא נדחה – לאט אבל בטוח – במקרה הרע.

והשלישייה ברה מינור של מנדלסון ברדיו, האנדנטה, בפסנתר עורג, מתרפס, בנשמה פורחת.

"אני רוצה להשעין את ראשך על כתפי לחבק את כתפך לשמוע את נשימתך הסודית סמוך לאוזני אני מת מגעגועים אליך. בואי תשבי על ידי," הוא אומר לה בלי קול פעם אחר פעם, רומז בידו בלי להניע אותה משותק לחלוטין.

"החולצה שלבשת היום מתאימה לך," היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, "לא כמו זו שלבשת ביום רביעי. אני נורא רגישה לזה".

"ורציתי לשאול על הדבר ההוא שנתתי לך לקרוא. מה דעתך".

אבל היא כבר שכחה מה זה היה. ("שתי נערות חדשות שהגיעו? זה היה כבר מזמן לפני פורים ואינני זוכרת מה חשבתי. בכלל, את כל הדברים הללו כבר סיפרת לי ואין הבדל בין מה שסיפרת ומה שכתבת. זה לא ממד שונה. וגם אין לי זמן.")

"אז בינתיים שלום אני חוזר לעבודה," הוא אומר לה ולא מספר לה מה חלם עליה בלילה.

אבל לפנות ערב, הוא עושה הפסקה וקופץ לרגע לביתה, לתת לה ספר שבקשה, ומוצא אותה בגינה, מנכשת עשבים.

"אחרי שהלכת עשיתי כיף לבשתי בגד ים שכבתי על הדשא והשתזפתי. עכשיו אני מנכשת עשבים אני אוהבת את זה. והנה בא בני החייל." "טוב אז אני אמוג לי." " אל תימוג" היא אומרת והוא הולך לדרכו.

נ"ז.

וגם נשאר טעם של עוד, זו הייתה רק ההתחלה, אבל איפה היא בכלל, איפה מוצאים אותה. עכשיו מתברר לו שאין לו שום דרך ליצור קשר עם ריקי.

אז ביום ראשון הוא מפסיק, לעת ערב, את העבודה ההיסטרית במעבדה ומחנה את הסובארו ליד המדרכה שממול שער הכניסה לתיכון "רון" ללימודים אקסטרניים, מדמים אותה ומאפיל אותה, ואורב. השלמת בחינות בגרות לחיילים משוחררים, זה קצה החוט בו הוא נאחז. זה כל מה שאמרה כבדרך אגב, שנרשמה ללימודי ערב בתיכון רון.

והוא מחכה מול בית־הספר עד 7.30 בערב, עמוק לתוך החושך. וגם ביום שני, בגשם הנורא שיורד. וביום שלישי הוא משוטט בנסיעה איטית בסמטאות שבין האין־עצירה, משער שהיא גרה בקרבתו, ובית הספר. אולי יפגוש אותה הולכת משם לכאן או מכאן לשם.

וביום רביעי יש שינוי, כי ביום רביעי מורה לו נופר לחכות לה בתחנת הדלק שבכניסה לעיר. היא בדרכה להופעה.

והוא מגיע לשם עם חשכה ומבחין בוולוו הסגולה שכבר ממתינה לו בפינה אפלה ומתגנב אליה למושב האחורי ונופר כולה שוקקת עטופה בצמר אנגורה משובח ומשי נצמדת אליו מנשקת את אוזנו ולוחשת לתוכה שמצאה מקום. אתה יודע היכן, היא אומרת. שם היא תחליף את בגדיה. ועכשיו היא באמת ממהרת, אין לה זמן, נמשיך בפעם אחרת, טוב?

הוא יוצא מהוולוו, היא נוסעת לה, והוא חוזר לסובארו ונוסע לתיכון רון, רק דקת נסיעה אחת מתחנת הדלק, והפעם משאיר את הסובארו ברחוב ונכנס לבית־הספר עצמו וכשעוד חום פי נופר באזנו, מגע ידה על פניו, טעם נשיקותיה בפיו, הוא מוצא את ריקי בין כל מיני פספוסים, יורדת במדרגות לקראתו ופניה המופתעות מתלקחות אליו כלפיד:

"אתה! מה אתה עושה כאן!”

"אין לי דרך להתקשר אתך.”

"הייתי נורא עצובה וירד גשם.”

במעיל רוח כחול בצעיף מפוספס בעור אפרסקי במבט משתומם ונשענת על המעקה היא מתקרבת אליו זרועה שלוחה אליו מביטה בעיניו משכרת ממגנטת.

"חשבתי שאתה נורא רחוק.”

"לא הנסיעה לחו"ל התבטלה וחיפשתי דרך להתקשר איתך להגיד לך ולא הייתה לי. אי אפשר."

"אני אתקשר. אני אתקשר.”

"אל תלכי לי לאבוד.”

"ואיך ידעת שאני כאן? אה, אמרתי. אבל איך זכרת בכלל?”

"זכרתי. וגם ביום ראשון חיכיתי בכניסה, אבל לא ראיתי אותך.”

"כי באתי עם חברה במכונית.”

"איזה פספוס. זה נורא. אל תלכי לי לאיבוד.”

"אני אתקשר.” היא חוזרת ואומרת ועיניה אורות.

הם יורדים יחד במדרגות. יוצאים יחד לרחוב. מבטה מתלבט אם ללכת למשימתה או להמשיך וללכת איתו.

"ומה עם התמונות שצילמת?”

"עוד לא פותחו. הסרט עוד לא גמור.”

"נכון. אני מבינה. באמת חבל עליו. אבל אני מוכרחה לברוח עכשיו. להתראות.”

גם אני יכול.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים