סובארו – סג', סד', סה', סו', סז'.

ס"ג.

אצלה עכשיו צהריים ונופר לבדה בבית והיא מפרטת מה עשתה היום. מה עשתה היא ומה עשו אחיותיה ומה עשו בעליהן ומה עשו ילדיה ואז אמרה תשמע משהו על היפנוזה. זה אמנם סיפור ארוך ולא לטלפון אבל הטלפון הוא על חשבון החברה של זלטופולסקי אז לא אכפת לי. כששוקי גרין, שחקן הבימה, בא (כמה ימים אחרי שנכנסתי לחדר ההלבשה שלו אחרי הצגת היחיד שלו כדי להגיד לו כמה הוא נגע ללבי, כי גם אבא שלו מת כשהיה בן עשר, והשארתי בידיו פתק עם מספר הטלפון שלי) – הוא ביקש שנלך ישר לחדר השינה. אבל בכל זאת לפני זה עוד שרתי לו קצת שוברט 'שיר על פני המים', 'גרטשן על יד הכישור' ו'העלמה והמוות' והחלפנו משפטים אחדים. ואז – למיטה. ושם בכל הכוונים והזוויות ולפתע הבטיח לי: אל תפחדי, נופר, את תבואי חמש פעמים לפני שאני אגמור. ואני חייכתי ביני לביני – אתה לא מכיר אותי, אבל לא אמרתי כלום. והוא כיסה את כל הגוף שלי בנשיקות, וליקק לי את הדגדגן ואני התפלאתי נורא. ואז הוא אמר: עכשיו תקשיבי, אני מהפנט אותך. תקשיבי לי היטב תהיי רגועה ותלכי איתי ועוד מעט תבואי. רק תקשיבי לי ורק תרצי לבוא – וזה יקרה. כשתרצי מספיק חזק. והוא אמר עוד כמה דברים שאינני זוכרת. אבל אני לא באתי למרות שהתרגשתי נורא, ולמרות שגנחתי ויבבתי והשמעתי קולות שונים ומשונים. ופתאום הוא התנפל עלי ואמר: נופר, אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך נורא. ולא הבנתי בכלל איך נבראו המילים האלה ומדוע. ולא ידעתי מה לומר. בקושי הכרתי אותו. ואז הוא החל לדהור לתוכי בעצמה אדירה והיה לו זין גדול וארוך נורא והוא אמר אני אזיין אותך עד הלב. ובאמת הרגשתי שהוא לוחץ גבוה בתוך הבטן שלי כמעט עד הלב וזה כמעט כאב. ואחרי שתיים שלוש דקות הוא התחיל לצעוק כמו משוגע, פחדתי שישמעו אותו עד הרחוב הראשי עד המשטרה ויחשבו שקרה משהו נורא בדירה שלי. ואז הוא נרגע ושכב דקה או שתיים בשקט ופתאום התרומם ואמר: איפה הקפה לעזאזל. וקמנו והתלבשנו והלכתי להכין קפה. ובמטבח ישבנו ושתינו את הקפה עם תמרים ממולאים בשקדים שהכנתי לו והוא סיפר לי על רומן שהיה לו מחוץ לנישואין, שהוציא אותו לגמרי ממסלולו ושווי משקלו, ומאז הוא נזהר לא לשגות ככה שוב. ואני לא הבנתי למה הוא מספר לי על קשרים שלו עם אחרות חשבתי שנכון יותר יהיה לדבר על הקשר שלנו, על טיבו, כיצד נוצר והעיקר לאן הוא מוביל. אבל הוא הסתגר בעולמו, שקע בו יותר ויותר, והתרחק ממני והשאיר אותי תוהה ומתפלאה: מה זה מה שהיה בינינו רק לפני דקות ספורות. ובסוף הוא קם, הטיל את ז'קט העור שלו על כתפו ואמר אני אתקשר אליך. להתראות. ומולו עולה במדרגות תלמידה שלי והוא חולף על פניה בחיוך קל ונעלם בחשכת המדרגות."

“מה היה פה לא להבין," אמר, כי לא רצה לשמוע דבר מכל זה "הוא אמר לך וגם נימק מדוע אינו רוצה קשר קבוע ומחייב."

“ולמחרת הוא צלצל אלי ואחד המשפטים הראשונים שאמר היה: 'והתלמידה שלך בטח לא הבינה מה עושה שחקן מפורסם כמוני אצל נופר'. אגב, אותה תלמידה פגשה גם אבא שלך יוצא מהדלת שלי כשהוא אומר: אני עוד אתקשר אליך. זמן קצר לפני או אחרי שוקי, אני כבר לא זוכרת."

ס”ד.

 

עד שקם ועד שהגיע למרכז הכנסים ועד שנרשם וקיבל את תג המשתתף שלו כבר איחר את תחילת ההרצאה החגיגית המרכזית של מושב הפתיחה, וחרש חרש פתח את דלת הכניסה לאולם ונכנס לתוכו.

“ואני חייבת לנצל את ההזדמנות ולהודות לאדם שפעולתו ותגליותיו פורצות הדרך אפשרו את כל זה," אמרה הדוברת שעל הבמה, ד"ר לואיזה פיורינלי, הנואמת הראשית, "ד"ר ל!” ונשאה עיניה לקהל והתבוננה בו סביב סביב ואז הבחינה בו מתקדם במעבר המרכזי וירדה מבמת הנואמים והלכה ישר אליו וחיבקה אותו ונישקה. כל הנוכחים פרצו במחיאות כפיים.

הוא ידע שהיא כבדת שמיעה ולכן אף לא ניסה לומר לה דבר. והוא גם ידע שכל זה כבר עבר ואיננו, וגם לא יחזור. עכשיו הוא של מנחם ונופר, יש לו סובארו צמודה, ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל שם קדשי.

ס"ה.

ובשש בערב, בדרכו דרומה, על הגבעה, הוא רואה אותה הולכת לבד בצד הכביש.

הוא עוצר לצידה והיא, במובן מאליו, נכנסת למכונית.

"מה שלומך מה נשמע?” היא שואלת אותו.

"אתמול בעשר בלילה חזרתי מאמריקה."

"איזה כף לך. למה לא יכולתי להצטרף."

"ומה שלומך את, מה חדש אצלך, יש לך חצי שעה?”

"לא. אני הולכת לטלפן ואחר כך יש לי שעור. אין לי זמן בכלל.”

"נעשה סיבוב קטן, קצר. הבאתי לך משהו. רק קצת.”

"טוב."

"אז ספרי."

"זיפת לי נורא. רע לי. אני לא יודעת מה יש לי. הלכתי לפסיכולוגית, ישבתי אצלה שעה שלמה. היא שאלה אותי כל מיני שאלות, אך לא יכולתי להיפתח כך פתאום לאדם זר לפני שנוצרה איזושהי אינטימיות.”

"מי שלח אותך אליה?”

"חברה שיודעת על המצב שלי. היא מכירה את הפסיכולוגית, שעוברת בעירייה, בסעד. והפסיכולוגית של העירייה הזהירה אותי מהקשרים העקומים שאני מפתחת ואמרה לי להפסיק אותם מיד.”

"סיפרת לה? מה סיפרת? עלינו? עליו? ומה קורה איתו?”

"אני חושבת שאני כבר לא כל כך אוהבת אותו… זה הולך ונגמר לי.”

"ובכל זאת את רצה לטלפן…”

"כן. זה כבר מתוך הרגל. זה כבר מין חובה כזאת שאינני יודעת איך להפסיק.”

"ומה עוד?”

"מישהו גנב לי צ'ק 1500 שקל בתחנת דלק".

"ומה עוד קרה איתך?”

"יצאתי עם מישהו. פשוט רציתי ערב אחד לצאת, לא יותר. אך הוא רצה הרבה הרבה יותר ואני לא הסכמתי.”

"היה רע?”

"היה רע נורא.”

"ומה עם לימודים? לומדת? משתדלת?”

"זיפת. לא לומדת, לא משתדלת, לא יכולה להתרכז.”

"עזבת את בית הספר?”

"לא. אבל אני לא מכינה שיעורים. יוצאת מהבית… מסתובבת ברחובות… הולכת לחברות… לא לומדת.”

"ומדוע נעלמת לי? חיכיתי לך.”

"כי היה קשה כל כך. את האמת? פחדתי.”

"פחדת? ממה פחדת? את לא מפחדת ממני.”

"לא ממך. אבל מהקשר אני מפחדת.”

"חוששת להתקשר? חוששת להסתבך? חוששת להתאהב?”

"כן. מצחיק? הרי, כמה בחורים מתעניינים, כאילו… יכולתי בלי בעיות… אבל הם כולם נראים לי ילדותיים כאלה לא מעניינים…”

"את חוששת שאכאיב לך? אני לא מכאיב…”

"אני יודעת, אני יודעת עליך.”

"אני רוצה להיפגש איתך. בואי נקבע פגישה.”

"לא. לא עכשיו. עכשיו לא יכולה לקבוע כלום.”

"אבל השבוע הבא הוא שבוע טוב בשבילי וכדאי לקבוע… תטלפני?”

"כן. אני מבטיחה. אני אטלפן.”

“אולי תתני לי את מספר הטלפון שלך…”

“אין לנו טלפון בבית. אני מטלפנת מטלפון ציבורי".

"ואת יודעת שבאמריקה הרחוקה במלונות הגדולים במיטות הרחבות באמבטיות המפנקות שלהם לא שכחתי אותך קראתי אליך וכמה שהמיטה הייתה יותר רחבה ונוחה הייתי בה יותר לבד בלעדייך…”

"אז מה הבעיות להשיג…”

“אין בעיה להשיג אבל רציתי אותך. ולא שכחתי והבאתי לך כמה דברים…”

"זה מקסים וזה עושה לי טוב ואני אלך בזה כל הקיץ" (נשיקת תודה ושער רטוב מתנפנף על לחיו).

"תמצאי לנו איזה זמן.”

"אני מפחדת… אני מפחדת שמה שיקרה לנו עכשיו זה שנעשה אהבה…”

"למה זה מפחיד…”

"כי אם מה שהיה – מה היה, רק חיבוק – היה יותר מרגש מללכת עד הסוף עם אחרים, אז זה יכול להיות יותר מדי…”

"אבל את האישה המרגשת ביותר שפגשתי, אין עוד כמוך, אל תיעלמי לי! הנה המספרים. תתקשרי.”

והיא מעתיקה, רושמת בשקידה, ומבטיחה: אתקשר מחר.

ובדרך חזרה הוא אומר לה "שימי את ראשך על כתפי.” והיא שמה. והוא לוחש לה "שמעי: אפרסק מתוק, עגול, של משי וקטיפה, נוטף דבש, נכון, קשה ורך, אפרסקסית…”

"אני אפרסק טוב. נכון?”

"אל תפחדי ממני את יודעת שלא אעשה לך דבר שלא תרצי…”

"אני יודעת.”

"ואל תשכחי להתקשר מחר.”

"בטח שלא!”

ושלשה ימים עברו ואין קול. אין מילה, אין אות, נעלמה.

ס”ו.

וברבע לעשר הוא לא מושל עוד ברוחו. מסתלק מהעבודה, עולה למכונית ודרומה. שימותו כולם. שאני אמות. והפעם הטלפתיה עובדת. הנה היא, הולכת נוגה, דוממת, במדרכה, בצד הדרך. פניית פרסה והיא בפנים: היא בדרך לבטוח לאומי לגבות דמי אבטלה. לא, היא לא צלצלה. היא לא רוצה לשמור קשר. רק לנתק. ושלא יחכה לה יותר.

"מדוע?”

"לא היה אדם בעולם שנפתחתי אליו כמו אליך לאף אחד לא סיפרתי כל כך הרבה. אני לא יכולה יותר, אני מפחדת יותר, אסור לי יותר. אני כבר רוצה להיות רגילה, לא מסובכת.”

"ולמה באת אז?”

"כי רציתי אותך, כי אני רוצה אותך ואסור והחלטתי. סופית.”

"יש מישהו אחר? אל תפחדי לספר.”

"יש ואין. הורי לא היו אתמול בבית ואף אחד לא היה בבית. בפעמים אחרות תמיד היה איתי מישהו, התהוללתי.”

“אוי, אז למה לא צלצלת. מילה אחת ממך והייתי עוזב הכל ובא".

“לא."

"ולבשת מה שהבאתי לך?”

"לבשתי. וזה נהדר – בדיוק מתאים לי, ממש ממש. ותריח" היא אומרת ומקרבת את ערפה אליו בניחוח פקו־רבן־מר. שערה הסמיך בפיו ודמו חומר.

"ואל תחכה לי יותר. אל תבוא. אני נמשכת למבוגרים כמוך, בני שלושים, כי רק הם מבינים אותי, כי רק איתם טוב לי. ואני מפחדת.”

“כמה את נותנת לי?” "שלושים ושתיים." היא אומרת בזוועה "לא." “וחמש?” “לא." “ושמונה??” “לא." “אני לא יודעת." היא אומרת, לא מסוגלת לחשוב על משהו זקן מזה.

“ארבעים ושתיים." הוא אומר והיא אומרת "הגענו." ויורדת ומציצה בחלון ומוסיפה "ואל תחכה לי. די!”

היא (בלחישה כמעט): "אתה היית יכול להיות אבא שלי בעצם…”

הוא (ביובש): "כן. בתיאוריה יש כל מיני אפשרויות.”

(ועל זה היא מלטפת את ידו ברכות).

ס”ז.

אבל הוא מתקשה להשלים והוא מחליף את הסובארו החדשה של העבודה בסיטרואן הישנה הפרטית שלו, המובטלת, כאילו אוטו אחר יעשה אותו גבר אחר, גבר צעיר בן הדור הצעיר ופנוי, והוא נוסע שוב באותו מסלול שנסע בו קודם ומצידו שהמפעל יתמוטט, שיפטרו אותו, והוא בודק בכל פינה אבל היא איננה. הוא נוסע אוטומטית אינסטינקטיבית ללא מטרה, סתם, ומוצא אותה כמעט ליד הרמזור האחרון ביציאה מן העיר, לאן היא בכלל הולכת. הוא עוצר לידה והיא מזהה אותו ועולה בפליאה, במאון, והם נוסעים לפרדס, לאותו פרדס, היא לא רוצה אך בכל זאת באה.

"ועכשיו תספרי לי מה באמת קרה.” הוא אומר לה והיא נתלית על זרועו, מתניה חבוקים בידו והיא דקה, קלה כנוצה, כולה מחמדים.

"סיפרתי לחמיד והוא זעם והוא רתח והוא השתגע."

"סיפרת לו עלינו? מה סיפרת?”

"לא סיפרתי על הים, אבל סיפרתי שבאת לבית הספר…”

"והוא ידע למי את מתכוונת?”

"כן. עוד לפני שהשתחררתי מהצבא סיפרתי לו שהצעת ללכת לקולנוע והוא אמר "זה כבר רציני, זה כבר לא קפה, ומה הוא רוצה ממך, ואל תיקחי מתנות. הוא חושב שכל אחד רוצה לגזול אותי ממנו…”

מתחת עץ אשכולית פורח בפרדס עמדו חבוקים היא רוטטת בזרועותיו, נמשכת, נרתעת, אגנה מתנועע מתלטף על חלציו ידיה מפרפרות על כתפיו כולה מתנשמת משתוקקת, ידיו מתחת חולצתה מלטפות את גבה המשיי, הקריר, החלק להלל, ששות לפטמותיה הקטנות, ונהדפות. היא מנשקת אותו נשיקה חטופה בלחי.

"התלכלכת מליפסטיק.”

ועוד סבוב אחד באוויר כמו שמניפים תינוקת והיא צוחקת בהנאה, במבוכה.

"ואוננת?”

"כן, היום בבוקר.”

"כמה פעמים?”

"פעם אחת.”

"אני מכיר אחת שעשתה את זה שבע עשרה פעמים ברציפות.”

היא מביטה בו נדהמת.

"אז הגיעה עת להיפרד.”

"היה נורא כיף!”

והיא יורדת ברמזור ונעלמת.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים