סובארו – סח', סט', ע'.

ס"ח.

רותי השאירה הודעה אצל המרכזנית שהיא בתל־אביב היום, ומדוע שלא יפגשו בדיזנגוף סנטר ויראו איזה סרט טוב? רותי היא מומחית גדולה לסרטים ויודעת לבור את המשובחים שבהם. “ומה יהיה עם העבודה?” הוא שואל כי בחברת הי־טק, ועל אחת כמה וכמה בחברת הי־טק בצרות, מי שיוצא מהעבודה לפני שבע בערב נחשב לעוכר ישראל ויהיה בראש רשימת המפוטרים בסבב הפיטורים הבא שללא ספק מתקרב: "יש האטה גדולה במכירות,” מדווח מנחם. "אפילו אם כל מה שיש לו לעשות באותו זמן זה סתם לשבת ולבהות במסך?” שואלת רותי והוא מסביר לה שאין שום קשר בין לעבוד, ליצור, ובין להראות שאתה בעבודה. “זה כמו טקס האשורה אצל השיעים," הוא אומר לה "כדי להיות שייך עליך להראות שאתה מכאיב לעצמך." “אז צפצף עליהם," קובעת רותי "לי אין ספק שהם לא יכולים להסתדר בלעדיך." “מהממ…" הוא אומר כי בלבו יש בכך ספק רציני והם קובעים בחמש ליד הקופות לסרט מוקדם, והוא חומק ויוצא דרך דלת אחורית קטנה רחוקה ככל האפשר מעינו הפקוחה של מנחם.

הפתעה. אין פקקי תנועה בדרך. בניגוד לתכנון. בארץ הזאת אי אפשר לדעת אם זה סימן טוב או שקרה פיגוע או אסון, והוא מגיע לתל־אביב חצי שעה לפני המועד שקבעו ומחליט להיעצר על חוף הים, קרוב למלון דן, ולהביט רגע בים ובשמש שכבר מתכננת את השקיעה. יש מקום חניה פנוי וממש לפניו ספסל.

אולי ברגע אחד שקט של שלווה יוכל לפקוח את עיניו ולראות להיכן הוא הולך?

על קו האופק שטה ספינת השלום והשמש מותחת קו זהב ממנה אליו, על הים הכחול, שקלסתרו המזוקן של מנחם מרצד בו, מתמקד ומיטשטש חליפות, עם הגלים. “זה החוזה," אומר לו שוב מנחם בפעם המי יודע כמה "חתום עליו. כדאי לך. פה כולם אנשים יוצאים מהכלל. אנחנו נקים חברה חדשה וצודקת יותר, מבוססת על עזרה הדדית, ונעשה כסף, הרבה כסף, ויהיו לך מניות. חתום". והוא, עדיין המום מדמעותיה של נופר אצל הסקסולוג, חתם. ועכשיו מראה השעון שכבר רבע לחמש וצריך לנסוע לדיזנגוף סנטר לפגוש את רותי.

הוא קם מהספסל ופנה לאחור ונוכח שאין סובארו. ככה, מאחורי הגב, מתחת לאף, לקחו לו את הסובארו.

והדבר היחיד שהרגיש היה שהוא לא רוצה להחמיץ את רותי. הוא חשב שאם ירוץ מהר ככל שינשאוהו רגליו – עוד יספיק להגיע אליה.

ואמנם כשהגיע מתנשף וחסר נשימה לדיזנגוף סנטר מצא אותה. היא עדיין הייתה בתור, ליד הקופה, וכמנהגה קידמה את פניו בנשיקה קלילה על הלחי ושאלה מה העניינים וכשסיפר לה שהסובארו התאדתה ונמוגה צחקה ואמרה "גררו לך את האוטו. בוא נתפוס שוטר בחוץ והוא כבר יגיד גררו לאן." הם מצאו ניידת ובה שוטרת ששאלה מה מספר הרכב. הוא לא זכר אותו אבל רותי דווקא כן זכרה והשוטרת ביררה בקשר את אשר ביררה ואמרה שממש עכשיו האוטו הגיע לחניון הנמל.

במונית ישבה רותי קרוב אליו, קרובה אבל לא נוגעת, לא כמו אז בניו־יורק, ועלה ממנה ריח טוב של ניקיון ושל תום, והוא לא התאפק ואמר לה שוב שהיא מוצאת חן בעיניו, והיא צחקה ואמרה שהוא כבר צריך להמציא משהו חדש, ואחר סיפרה בפירוט רב את כל מעשיה ומחשבותיה בימים האחרונים.

לא היה טעם לחזור לקולנוע והם גם לא התכוונו להישאר להצגה מאוחרת יותר. “בוא ניסע לאיזה מקום." אמרה רותי ובראשו לא עלה שום רעיון אחר אלא חוף פלמחים.

ערב ירד על הארץ. הם ישבו קרובים קרובים אבל לא נוגעים. ומתחת לירח הנהדר, הזיווני, מעל הים המקציף, הכסוף, המבעבע, שאל אותה פתאום:

"חשקת פעם באישה?”

"כן.” אמרה "הלכתי ברחוב יעקב וזוג התעלס במכונית. עברתי על יד הבטתי פנימה וראיתי את האישה היא הייתה נורא מושכת חזרתי הביתה וחשבתי עליה רציתי אותה.”

"מה עושה לך לראות גוף של אישה?”

"זה הדבר היחיד שמגרה אותי, שמעורר אותי.”

"כלומר?”

"אם אני רואה גוף יפה של אישה ערומה זה יכול לגרות אותי, לגרום לי לחשוק, אני ארצה לשכב עם מישהו. לפעמים גם כשאני שוכבת עם גבר אני מדמיינת לי, חושבת על גוף של אישה, וזה עוזר לי לגמור.”

וכשעצרו בפתח ביתה התנשקו ממושכות פה אל פה.

“אני לא מזמינה אותך פנימה כי בעלי בבית. להתראות".

ולמחרת בבוקר אמרה לו בטלפון:

"ובאתי הביתה והוא היה ריק, לא היה אף אחד.”

"את נעשית יותר ויותר נחמדה. מיום ליום יותר."

"אני מקווה שלא אכזבתי אותך"

"לא לא מה פתאום.”

מה פתאום?

ס”ט.

“יש לי קצת זמן אחרי הצהריים" אומרת לו נופר, בטלפון "בוא אלי".

“אבל אני חייב לסיים מפרט נורא מסובך עד מחר בבוקר ואני בקושי מתקדם איתו, זה ייקח לי יותר מדי זמן לנסוע עד אליך ובחזרה. אולי תבואי את לכאן ונלך לפרדס על יד."

“גם לי אין הרבה זמן. גם כאן יש כל מיני התפתחויות. אני אספר לך כשניפגש. אז מה עושים?”

“ניפגש באמצע הדרך באיזה מקום?”

“אז יותר קרוב אלי מאשר אליך," קובעת נופר. וכשהחנו את המכוניות זו ליד זו בדרך העפר הצדדית בין החורשה לשדה התירס הגבוה חשה לעברו בחיבוקים ונשיקות ונחפזה להוציא את השמיכה הצבאית ואת יתר האביזרים ההכרחיים מתא המטען ונתנה אותם בידיו לשאתם, ומיד כשבחרה מקום מתאים בחורשה וניקתה אותו חיש־קל מאבנים ופרשה את השמיכה החלה להתיר את חגורתו ואת רוכסן מכנסיו בידיה הזריזות והשילה את תחתוניה ונשכבה על גבה מרימה את החצאית מפשקת רגליה ומקפלת אותן לעבר כתפיה אמרה לו בוא מהר, אני כבר רטובה לגמרי התכוננתי לך כל הדרך.

ואחר, בעודה מלעיטה אותו במשמשים מיובשים ובקוניאק יקר סיפרה בהתלהבות ובקוצר נשימה על התכניות האחרונות של זלטופולסקי. הוא השלים את פיתוח המוצר החדש שלו, יותר נכון כמעט השלים, ועכשיו הוא צריך להתחיל לשווק אותו בכל העולם, ולכן מינה אותה כאשת השיווק הראשית שלו במשרה מלאה. הרי בדיוק לשם כך נבראו משוררות תסריטאיות ומורות לזמרה זהובות שיער וכחולות עין. מעכשיו, פסק זלטופולסקי, היא תיסע ותיסע ברחבי תבל מהודו ועד כוש מריו־דה־ז'נרו עד אלסקה בלי לפסוח על אוסטרליה ועל תאילנד ועל כל השאר, כל המון השאר, ותמכור להם זלטופולסקי.

“מה דעתך?” היא שואלת.

“מה את חושבת?" הוא עונה כאילו היה פסיכולוג.

"זה נורא מעניין להכיר את העולם, להכיר ארצות חדשות, להכיר אנשים חדשים”, אמרה נופר וליקקה את שפתיה.

“אני אלמד את הקנגורו \ קרוא וכתוב, תנ"ך וחשבון." ציטט לה כאשר אהב.

“אז מה אתה חושב?”

“אשה קטנה עשתה לערש \ את כדור הארץ \ הכדור הגדול. \ ולא נעלם מכדור הארץ \ כי אישה קטנה \ נחה על גבו." המשיך.

"אבל אני רוצה לדעת מה דעתך על התכנית הזאת." התעקשה נופר.

“את זוכרת, במקרה, למה עזבתי הכל ומכרתי את עצמי למנחם? את זוכרת? כי את אמרת שאת רוצה שאני אהיה יותר קרוב אליך." אמר.

“אבל מתי עוד פעם תהיה לי הזדמנות כזאת להסתובב בכל העולם?” השיבה נופר "ועוד במחלקת העסקים של לופטהאנזה. אתה יודע, הם מגישים שם סלט פירות עם קיווי! ואני אפגוש המון אנשים מעניינים ואנחנו נתעשר. ואתה בכל זאת תהיה יותר קרוב אלי – כשאהיה בארץ. בעצם, הדבר היחיד שמפריע לי בכל התכנית הזאת הוא שאצטרך להיות הרבה עם זלטופולסקי, לפחות בהתחלה. כי הוא אומר שהוא צריך ללמד אותי את רזי המקצוע – כאילו שלו יש בהם מושג – ושלכן בהתחלה ניסע בעולם ביחד."

ואחרי שחשבה עוד קצת הוסיפה בתוגה כמעט: “ואתה יודע, אני לא חושבת שזה באמת יימשך כך הרבה זמן. אני לא מאמינה שזלטופולסקי יצליח. זה לא הקטע שלו."

שוב עולים בו דברי התורה הקדושה עין תחת עין שן תחת שן; זאת הייתה וזאת תהיה ססמת המחתרת הסודית, החשאית, התת־קרקעית שלו.

ע.

עבר חודש מאז ראה את ריקי, אבל הנה חזרו התמונות מפיתוח ויש לו תואנה לפגישה.

יום ראשון קצת לפני 7:30 בערב, היא מתקרבת לבית הספר ומחייכת לקראתו. נראית די עלובה. מצ'וקמקת, מחוצ'קנת.

"התגעגעתי אליך, לאיפה נעלמת?" היא אומרת לו.

"דווחי טלגרפית מה קרה."

"היו מעלות ומורדות. קצת טוב וקצת רע. אבל בסך הכל בסדר. אבל איפה אתה? רק היום חשבתי עליך נזכרתי בך."

"אמרת לי לא לבוא אז לא באתי. אני ילד טוב. אבל נחשי מה הגיע?"

"התמונות. יש לך אותן כאן?"

"לא. אבל אם תרצי, נקבע איפה ומתי, ותראי אותן כמו שהבטחתי לך."

"אז מחר בשש אחרי העבודה שלך באין־עצירה במקום הרגיל."

"להתראות."

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים