סובארו – עא', עב', עג', עד'.

ע"א.

שוב בוקר ורק אחרי שכבר נהג את חצי הדרך בעצמו, ראה את גילי עומדת באחד הצמתים ומנופפת את ידה לטרמפ. איך הוא נותן שדבר כזה יקרה? ואחרי שהתחלפו במקומות והיא התיישבה ליד ההגה אמר לה: “איחרתי הבוקר מסיבה שלא יכלה להתרחש לך.”

“ ?”

"אשתי חשקה והייתי צריך לספק לה את מבוקשה וזה עיכב.”

"מה אתה שח.”

"וגם לפני שיצאתי – כי מיהרתי אליך – היא ביקשה עוד נשיקה וזה עיכב עוד יותר.”

"וזה מה שאמרת לה? אמרת לה שאתה ממהר אלי?”

"לא. לא אמרתי אבל מיהרתי – ואיחרתי.”

"אז יש לי חדשות בשבילך. גם בעלי התעורר השבוע באחד הבקרים כולו חשקני. נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה אבל לא הלך לו.”

"הוא לא הצליח לחדור?”

"הצליח אבל לא הצליח לגמור.”

"אז למה לא עזרת לו?”

"זה לא תפקידי. בסוף הוא התייאש והפסיק. אמרתי לו שחבל להתאמץ כל כך.”

(ידו מחפשת את ידה אבל היא מתחמקת).

"ומה קורה עם מ.?”

"הוא חזר אלינו לפני שבוע ואנחנו חברים טובים אבל זה אפלטוני. לפני כמה ימים הוא ראה את שנינו יושבים במכונית ומדברים, בשער הבסיס, אז הוא שאל אותי על מה נתארכה השיחה.”

(ידו מחפשת את ידה אך היא מתחמקת).

"חיי המין שלי משעממים בזמן האחרון; לי לא מתחשק ובעלי עייף. בשבת זה בכלל לא בא בחשבון כי אז יש הכי הרבה עבודה."

"והנה שלשום דווקא התחשק לו, והוא דיבר נורא יפה ונורא ביקש, ואני לא הסכמתי כי הייתי בסוף המחזור…"

"אז מה?"

"זה לא היגייני ולא הייתי מוכנה בשום אופן…" "אז מה הוא עשה?"

"התחכך בגוף שלי. את זה נתתי לו…"

"ולא ליטף אותך בשדיים, ולא נישק, ולא דיבר יפה?"

"דווקא כן…"

"וזה לא עזר?"

"לא. כי כשאני מחליטה משהו שום דבר לא ישנה את דעתי"

"מכירים אותך. שום הרהורי עבירה לא עולים בדעתך? מה עלי?"

"יש שתי סיבות שלא. א. אני מפחדת (כי הוא קנאי) ב. אני לא מעוניינת. שמעת?"

"כן. שמעתי היטב. אז זאת דעתך עלי."

"תראה, אתה בן אדם מיוחד ומעניין מאד לדבר איתך, אבל איך אתה במיטה אני לא יודעת וגם לא מתכוונת לבדוק: את הסקרנות השבעתי לפני הנישואין ומה שאני צריכה – כשאני צריכה – נותן לי בעלי בשפע." והוסיפה "בעניין הזה אני תמיד משקרת: כשזה טוב אומר שזה טוב וכשזה לא טוב אומר שזה בסדר. וכשאני רוצה אני מתרפקת עליו פותחת לו את החולצה מלטפת לו את החזה יש משהו בחזה גברי רחב שעיר שמושך מאד…"

ע"ב.

ולמחרת בשש, מול השמש השוקעת, הוא עומד עת מרובה על הגבעה הצופה אל הכוון המשוער של ביתה – שני גברים מרתכים שער בחזית אחד הבתים, גוזמים, עודרים, ילדים משחקים שם בחול ואף נערה, שום ריקי, לא יוצאת החוצה משום מקום. מה תגיד להם אם תצא עולה מחשבה בראשו, איך תתרץ להם הוא משער, אבל רק בשבע הוא מתייאש סופית והולך משם, והרדיו מודיע כי עכשיו ברגע זה ממש משחררים 1150 מחבלים ואסירים בטחוניים כנגד שלשה נחלאים שנרדמו בשמירה.

הגם חמיד ביניהם? האם היא כבר בזרועותיו?

ע"ג.

גילי נוהגת.

"התפייסנו. וזה היה ביזמתי. פשוט הצטרפתי אליו למיטה בליל שישי, והתפייסנו." והוסיפה: "ביום שישי בבוקר הלכתי לרופא גינקולוגי והוא בדק אותי, נתן כדורים, אמר למדוד את החום והתחיל בטיפול."

"ומה אמרת לו?"

"הוא שאל אם הייתה לי הפלה ואמרתי לו שלא, ושזה מה שמדאיג אותי – שאף פעם לא השתמשתי באמצעי מניעה, ואף פעם לא הריתי."

"אף פעם לא השתמשת?"

"בהתחלה, עם בעלי, השתמשנו בקונדול. אבל אחר כך הפסקנו."

"ואיך זה?"

"די דוחה. גם אותו וגם אותי."

"מה מרגישים?" "אף פעם לא השתמשת?" "לא." "זה כמו הכפפה של הרופא הגניקולוגי, מרגישים אותו דבר."

"אז איך התפייסתם?"

"ראיתי שאם אני לא אעשה משהו אז כלום לא יקרה. ביום שישי הוא נרדם בכורסה מול הטלוויזיה. אמרתי לו שיבוא למיטה לישון. הוא לא רצה. אז הצטרפתי אליו לכורסה." "ומה קרה?" "כלום. נרדמתי על ידו. בשתיים בלילה הוא התעורר." "ואז?" "אז עברנו למיטה והמשכנו לישון." "ככה, אחרי שבועיים של התנזרות, ושום דבר?" "כן." "זה לא הפליא אותך? מה הוא עשה בשבועיים האלה?" "עשה ביד." "ברצינות." "שאלתי אותו וזה מה שהוא ענה. כבר מזמן הוא אמר לי שאני לא מספקת אותו כל צורכו ולכן הוא גם עושה ביד." "אפוא הוא עושה את זה? כמה פעמים?" "חסרים מקומות? עכשיו במזנון זה קצת יותר קשה, אבל לפני זה במסעדה היה לו זמן ומקום." "ואת לא מקנאה?" "במה, בזה שהוא מאונן?" "כן, זה לא נותן לך הרגשה שמשהו נגרע ממך או שמשהו לא בסדר איתך?" "לא. מצידי זה בסדר גמור" "כל הכבוד. והסתכלת איך הוא מאונן?" "לפעמים." "מה היה? ספרי." "אם אתה מתכוון שאני מביטה מהתחלה עד הסוף, משהוא מתחיל לגרות את עצמו עד שהוא גומר, אז לא. זה נראה לי גס מדי. אבל בחלק מהדבר, כחלק מתהליך, כן. זה נראה לי בסדר." "את מוצצת?" "לו כן." "רק לו?" "גם לשני, ל'גבר הנשוי'." "זה סימן של אהבה אצלך." "נכון זה סוג של נשיקה. לא לכל אחד מצצתי ולא את כל אחד נישקתי. את זאב, למשל, אף פעם לא נישקתי." "אני מבין. נשיקה זה יותר ממין. ואיך הייתה הפעם הראשונה?" "הוא ביקש ממני." "מה הוא אמר? תמצצי לי?" "לא מה פתאום הרבה יותר בעדינות. רמז. אמר משהו כמו 'תתני לי נשיקה' וכוון אותי." "ומה הרגשת?" "בסדר. זה הוא. זה חלק מהגוף שלו. חלק חשוב ואני אוהבת ואני מנשקת."

ועל כך הוסיפה: "יש לו עקרונות: בבוקר – אף פעם לא. רק בלילה." "אבל בבוקר מתעוררים מגורים ועומד חזק." "הוא רוצה רק בערב, ומחכה שאני אגרה אותו. בעצמו הוא כמעט לא עושה כלום." "ומה את עושה?" "מתחילה בנשיקות, מכסה את כל הגוף שלו בנשיקות, והכל באור. אנחנו ערומים והוא מביט. יש ראי מסתובב, יש הכל. אני לא כל כך מתחילה אם אני לא רואה שהוא מוכן…"

“והרופא אמר לקיים יחסי מין ביום חמישי, מיד אחרי העבודה, ותכף אחרי זה לרוץ אליו. כך הוא יראה עד כמה עמוק חודר הזרע, אם הוא באמת מגיע לביצית, וגם ינצל את ההזדמנות ויבדוק את הפוריות…”

ובשער הבסיס כשהיא עוצרת ומתכוננת לצאת, כשהוא חושב שהריחוק הזה, שחוסר המגע הזה כבר נעשים בלתי נסבלים, היא אומרת: "ושם באוטו האדום מחכה לי מ. – 'הגבר הנשוי'!"

ע”ד.

אבל כרגע זה מה שהכי חשוב: האם מחבל פראי צמא לדמו מסתובב עתה חפשי בחוץ? הוא חייב לדעת, הוא מוכרח לברר מה קורה, הוא חייב לדעת מה כל התעתועים הללו ואילו סכנות אורבות לו. ואף כי אמרה שזה סופי ושלא יוסיף לבקש את קרבתה, הרי שלמרות זאת, ובכל זאת, קבעה להיפגש איתו כדי לקבל את התמונות. ולכן בכל זאת ייפגש איתה ויחקור מה המצב לאשורו.

ובערב אחרי העבודה הוא שוב משוטט בדרכים העקלקלות, בסמטאות השכונה, ובשש ועשרים בערך היא יוצאת מסמטת החול שלה ופונה לכוון דרום, לטלפון הציבורי, בידה אסימון קשור בחוט שאפשר לשלותו חזרה בתום השיחה, וללא מילה, ובלא שישתנה דבר בהבעת פניה, היא נכנסת לסובארו ומתיישבת לצידו.

"ניסע" היא אומרת "מסביב, ובדרך נדבר."

"קודם כל סליחה שאתמול לא באתי. לא ידעתי מה להגיד לאבא שלי שעבד בחוץ, לא ידעתי איך להסביר לו לאן אני הולכת. אני מצטערת. ועכשיו, מה השעה עכשיו? אני הולכת לטלפן אליו."

"ומה שלומו? לא שחררו אותו?"

"לא, מה פתאום? עם המחבלים?" היא צוחקת "לא חשבתי על כך. הוא בוגד, לא מחבל."

"הייתי בטוח שהוא כבר בחוץ ומחר את מתחתנת."

"מתחתנת? לא. לא מתחתנת."

"אז מה כן? מה שלומך? מה קורה?"

"לא קורה כלום. אני קצת לומדת, קצת התיישבה עלי דעתי, אבל בעצם ריקנות. לא קורה לי כלום. ומה שאני רוצה פשוט זה גבר."

"זאת בעיה? אין גברים? הרי כולם חושקים בך."

"כן, נכון, שמתי לב לכך שבני גילך, בני הארבעים, רוצים אותי. אני מרגישה איך מתבוננים בי ומי מזמין אותי לרקוד, זה כך אפילו כשאני בין החברות שלי, ולא שאני הכי יפה אבל יש בי משהו. הם נמשכים אלי אבל אני אליהם לא. היה אחד – פגשתי בו במועדון לילה – שרצה אותי מאד, שממש התחנן, והבטיח כל מיני דברים, אבל הוא בטוח נשוי עם עשרים ילדים אז לא רציתי."

"את מחפשת חתן?"

"אוך איך אתה מדבר."

"לא? אז מה?"

"ביליתי פה ושם ואיזה תייר הזמין אותי לחדר שלו במלון. והייתי הולכת איתו אילו הייתי חיה לבד, אילו הייתי עצמאית, אבל לא הלכתי איתו כי מאז שחזרתי הביתה נהייתי מחדש ילדה של אבא ואימא, ואני משתדלת להתנהג לפי המוסכמות שלהם והמנהגים שלהם. אבל בתוכי אני כל כך שונה, אני אחרת, אני שייכת לחיים אחרים ואני לא יודעת מה לעשות."

"את קוראת ספרים? הספר של חבצלת מצא חן בעיניך?"

"כן, מצא, אבל אין לי כסף לקנות ספרים. אני מקשיבה למוסיקה – לא מהסוג שלך – אני לא יכולה לישון בלילות, אני רק חושבת. אני אגיד לך משהו. הבעיה שלי היא שאני נמשכת אליך, שאני רוצה אותך, זה לא רק שכיף לדבר איתך (אתה גם מבין וגם יודע לבטא יפה את מה שאתה חושב ומרגיש) – גם גופנית, כן גם גופנית. היה בינינו כל כך מעט, כמעט כלום, ומה שהיה היה הרבה יותר טוב וחשוב לי ונוגע מאשר עם כאלה שהלכתי איתם הרבה, אבל הרבה הרבה יותר רחוק. הנה למשל חברה הפגישה לי בחור אחד ויצאתי איתו ובסוף הגעתי איתו לחדר שלו, והוא היה מוכן לעשות לי הכל, אבל הכל."

"בן כמה הוא?"

"בן עשרים ושלוש, ילדון שהיה מוכן לכל דבר, אבל אני לא רציתי. הוא לא הזיז לי."

ושוב נעצרו בפתחו של אותו הפרדס עצמו.

"אז מה – עם כולם כן ורק איתי לא? ככה את?"

היא צוחקת והוא מדגדג אותה, וידה הולכת מאליה ומלטפת את ידו, והוא ממלמל משהו על הר הגעש סנטס־הלן ב־18 למאי 1980 לעיניים לחות משתוממות. בידה אסימון קשור בחוט תפירה ירוק והיא כורכת ומתירה אותו חליפות.

"אני לא יודעת מתי ואם נפגש. אולי אבוא אליך לעבודה."

“אז הנה התמונות. זה מה יש – בשקופיות זה נראה יותר טוב." והוא מתפרק מנכסיו ומפקיד אותן בידיה.

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים