סובארו – עה', עו', עז'.

ע"ה.

חדלו הטלפונים מנופר. היא במרחקים. גם אין עבודה כמעט, המכונה החדשה בבדיקות והוא צריך פשוט לחכות בסבלנות לתוצאות. הוא מושך את הזמן, הוא יוצא מוקדם מהעבודה. יש לו זמן פנוי, ויש אפשרויות, ואולי, מי יודע. "הכי טוב" היא אמרה "אני אתקשר אליך בשעות העבודה." אבל הטלפון לא מצלצל. אולי ימצא אותה שם בראש הגבעה מעל אין־עצירה – אבל כשהוא רק עוזב את גדר המפעל, כבר אחרי הרמזור בסיבוב הראשון, כשהוא רק מגיע לכביש הראשי, הוא רואה שתי בנות הולכות בשוליו בנחת, בעצלות, במכנסי הרמון וורודות, מצפצפות על כולם, ומשהו מוכר באחת מהן. לעזאזל, זאת מוכרחה להיות ריקי.

זה כמו חלום רע הוא חושב. הוא בוחר לסטות מיד מהכביש ימינה, לתעלה שאצל גדר הפרדס, ולחכות להן. כשיתקרבו יזהה אותן וידע בוודאות אם זו ריקי או לא.

והן מתקרבות וזו היא, אין ספק. גם היא מזהה אותו ללא התרגשות וממשיכה ללכת אדישה עם רעותה (אחותה?). היא מתנכרת, בעצם. משהו בפניה מאותת: זיהיתי אותך, התנכר לי גם אתה. והוא חוזר למכונית הקרירה, הממוזגת, חום תופת בחוץ ואלו חולפות על פניו כאילו לא היה קיים. הוא צופר קלות, הו אתן! וריקי לא מפנה אליו את פניה אבל מאחורי גב חברתה היא מורה באצבע "שמה" לצומת, מאה מטר משם. והוא מציית, ממתין, וכשהן מגיעות לצומת הוא נוסע לעברן, ועוצר להן. והן מתקרבות שוות נפש למכונית כאילו הייתה זו מונית הממתינה להן, וריקי פותחת לחברתה את הדלת האחורית, ובעצמה מתיישבת לידו ושואלת בעוקצנות "גם אני צריכה לחגור את זה?" והם מפליגים דרומה. בירור מצב ברמזים. הן חוזרות מן הים, שהיה שקט כראי ונטול גלים.

“ומה יהיה בשבת?” “שבת היא קודש לים.” היא אומרת והוא אומר שדווקא אפשר בשבת לראות שקופיות. בעקימת חצי פה היא רומזת לו להחליף נושא "מלפפון, מהו יותר – ירוק או ארוך?" הוא חד להן חידה וריקי פותרת "ירוק, כי לא כל המלפפונים ארוכים" היא פוסקת "אל שכונת הקוטג'ים" צץ לו שלט קבלנים גדול בשולי הדרך "ואני גרה רק ב 9%" היא מתלוננת, וכבר מגיעים. "תעצור לנו כאן בבקשה." אומרת ריקי, כאילו הוא לא יודע "ולא תבואי איתי לעזור לי לקחת משהו? אני צריך עזרה." "לא".

שתיהן אומרות "תודה רבה" ויוצאות, ולא מביטות לאחור, ופונות יחד לסמטת החול ונעלמות אחרי הסיבוב.

הוא מחנה את המכונית ורץ במעלה הגבעה, בין החרציות היבשות, לפסגה. הן עומדות שם למטה מקשקשות ופניה אליו. והוא מנופף בידיו מאותת לה "בואי בואי בואי" והיא נדה בראשה "לא ולא" והוא חוזר למכונית לא מאמין למראה עיניו. "היא תבוא" הוא מנסה לקוות ומקציב לה חמש דקות.

והיא לא באה.

והוא חוזר פעם שנייה לתצפית – וריק.

נעלמו.

ע"ו.

"ומה יהיה היום בחמש אחרי הצהרים, גילי? מתרגשת?”

"א. זה לא יהיה בחמש אחרי הצהרים כי הבדיקה תהיה בערב, בתשע. אז נספיק לחזור הביתה אחרי העבודה, להתרחץ, וכו'. ב. זה לא הפעם הראשונה שלי לשכב עם גבר, ואני כבר לא מתרגשת.”

"הכנת אותו למה שצפוי? הוא יודע מה בדיוק הולכים לבדוק?”

"מעניין כמה הרופא הזה ייקח.” מקדימה גילי ומשיבה: “אז כך. הרופא אמר לא לקיים יחסי מין כל השבוע, עד לחצי שעה לפני הבדיקה. אבל זה לא הלך. כבר סיפרתי לך שלפני יומיים הוא לא היה יכול להתאפק. אמרתי לו מה הרופא הורה אבל הוא לא קיבל. הוא אמר 'מה, הרופא הזקן הזה מספיק לו פעם בחודש? אני צריך יותר'. אז שיהיה יומיים. נתאפק יומיים, אמרתי לו שליומיים הקרובים אני לא מסכימה.”

"שלא יעשה ביד במזנון.”

"אמרתי לו: 'לא איתי ולא בשום צורה אחרת'.”

“כן. אפילו דן בן־אמוץ כתב על זה. מגוחך שהדברים האלו, היצריים, נעשים בצורה מתוכננת ולא ספונטנית.”

"נכון. אבל בכלל מאז שמתחתנים זה חדל להיעשות בצורה ספונטנית. נכנסים למיטה, מפהקים, מתעלסים…”

"אז מה מגרה אותך? מה גורם לך להיות מגורה?”

"קודם כל הזמן, היום במחזור. בערך שבוע לפני אני מאבדת את החשק… אני מתחילה להרגיש כאבים בחזה. אבל אחרי המחזור בשבוע הראשון השני אני חשקנית, מגורה.”

"וראיה – מה מגרה אותך יותר? גבר ערום או אישה ערומה?”

"לא מגרה. לא מזיז לי סרטים פורנוגרפיים – כן, לא מזיז לי איך המשתתפים נראים או איך הגוף הערום שלהם נראה. מזיז לי מה הם עושים. ומה שהם עושים – מגרה אותי. (אם הסרט טוב, אם זה לא משהו זוועה עם ילדים, חיות ועוד סטיות כאלה). שמת לב – לשחקנים בסרט עומד המון זמן.”

"כי הם משתמשים בחומרים.”

"האם החומר משנה ביצועים – או רק טעם וריח? פעם מצאתי על המדף שמעל הכיור אצלנו באמבטיה איזה בקבוק קטן עם איזה שמן ריחני בתוכו. מיד הבנתי שבעלי הביא אותו עם איזה כוונות מגונות, וישר התעצבנתי והשלכתי אותו לזבל וגם הורדתי את הפח. אבל אם זה רק טעם וריח טוב – חבל שזרקתי. הוא היה נהנה יותר…”

"את אוהבת שמלקקים לך?”

"זה יכול להיות נעים מאד. זה שוב תלוי בחלק של החודש. יש פעמים שאני רוצה לקבל ויש פעמים – להעניק…”

"יש נשים שיכולות לגמור רק כשמלקקים להן.” אמר וחשב על אחת.

"זה בהחלט מובן ואגיד לך מדוע. הלשון היא רכה ורטובה ונוגעת רק בדגדגן וזו הנגיעה הכי עדינה ומגרה שיש. אבל אפשר לעשות את זה גם באצבע זה טוב כמעט באותה מידה…”

"ומי ליקק לך ראשון?”

"נסים החבר הראשון שלי אבל זה לא היה טוב ולכן זה לא נחשב… אבל גם ההוא, אבן… וגם מ., ואיתו זה היה נהדר… וגם בעלי כמובן.”

"עכשיו אני מבין למה התכוונת כשסיפרת לי עליו. ולמה לא רצית להגיד את זה בגלוי אז?”

"עוד לא הכרתי אותך. אבל עכשיו אתה יודע עלי הכל, כמו רופא, עד תחתית הנשמה ואני מכירה אותך… ואי אפשר לעשות את זה עם כל גבר… וכמה אני כבר הכרתי, עם כמה אני כבר שכבתי… ולכן אני לא מבינה כשאתה מוצא לך אחת פה ואחת שם ועושה את זה איתן כמו חיה בשדה… איך אתם יכולים, בלי להתרחץ… ומאחד לשני. הרי הריח כל כך משנה.”

ע"ז.

ובשבע בערב, אחרי שעתיים עם רותי בעולם האמנות, הוא שוב משוטט בנתיבי השכונה מציץ בנערות שחומות רעננות. הפונציאנות אדומות לוהטות בוערות למול השמש השוקעת והערב המתקרר, ומראש הגבעה הוא רואה אותה עוזבת את ביתה יוצאת לכביש בדרך החולית והוא מחליק מטה בנסיעה איטית איטית הם נפגשים בצומת מגיעים אליו ביחד. הפעם היא לבדה ובטבעיות שגורה, בלא להניד עפעף היא פותחת את הדלת ומתיישבת בפנים.

"אז מה שלום הלב, את נראית לי עצובה."

"לא הולך לי בלימודים."

"האנגלית או המתמטיקה?"

"על האנגלית בכלל אין מה לדבר, אבוד. אבל גם המתמטיקה לא נכנסת לראש שלי."

"אני דווקא מכיר מישהו שהיה יכול לעזור לך."

"כן, בטח…"

"מיואשת?" – "כן." – "ושום דבר לא מנחם אותך? לא פגשת מישהו שניחם?"

"לא. להפך. פגשתי מישהו שנדלקתי עליו. בשבת הלכתי איתו לים. והוא יפה, ויש לו ראש על הכתפיים, ודיברנו, והיה יופי. והתחיל להיות מאוחר, והשמש שוקעת, וזוג אחד שעל ידינו מתפשטים ערומים ונכנסים למים, לא אכפת להם כלום, והוא – נדלקות לו העיניים, יוצאות מחוריהן, וזאת יוצאת מהמים, מתנערת, מנדנדת, והוא מביט עליה לא עלי – די. תוריד אותי כאן."

"רגע. את צריכה לקבל את המתנה שהבאתי לך מחו"ל."

"מה, שוב חזרת מחו"ל? שוב? וחשבת עלי? אבל אני גם צריכה סיגריות."

"גם סיגריות תקבלי, משובחות, מחו"ל. המשיכי לספר מה קרה. אל תדאגי, לשיעור תגיעי בזמן."

"אז התנפחתי. כעסתי. והוא כעס. וכל כך רציתי אותו. וכל כך הייתי צריכה. והוא החזיר אותי הביתה והלך. ומאז לא ראיתי אותו. וכך זה נגמר."

"אז התפקשש. לא ידעת לוותר, קנאת, או לא היית יותר נועזת, והפסדת… ומה שלום חמיד?"

"הוא כל כך רחוק. אי אפשר להגיע אליו."

"אז חלפה לה האהבה?"

"לא חלפה. לא התקלקלה. היא פשוט במקרר ואין מה לעשות בה."

"והספר שנתתי לך, קראת בו?"

"אוי, איך ידעת מה אני רוצה. ספר נהדר. קראתי, נהניתי, בלעתי, התרגשתי. כיף. וזה כל כך בדיוק. ככה זה אישה."

ומגיעים לאותו פרדס.

"אני לא מבין מה היה אז עם החברה שלך."

"לא יכולתי."

"אבל ככה להחמיץ הזדמנות."

"אין מה לעשות."

"הן יותר חשובות לך מכל דבר."

"אסור לי לחשוף… אסור לי שידעו אפילו מליונית… שיש משהו בינינו."

"השכל שולט על הלב? כזאת את? מחושבת?"

"אז כן. כן."

"אני אכנס לכאן," הוא מראה על הכניסה לפרדס בכוון בית האריזה "ואז תראי מה הבאתי לך".

ובין העצים הוא עוצר, מוציא שמלה לבנה מנוקדת כחול כספל חרסינה עדין, חשופה במותנים בידיות "ואיזה יופי וכמה נחמד ולא שכחת אותי שם והיא חשופה – מה יגידו הורי."

"את תסתדרי איתם. וכן, לא שכחתי. והזיכרונות שלי רוצים עוד."

וככה מרוחקים לא קרבים לא נוגעים "הייתי רוצה לראות אותך בזה." (רותי קיבלה ממנו חולצת משי רכה ומיד הסירה חולצתה מעל שדיה הערומים ולבשה, זכר בשתיקה).

"עוד תראה."

וחוזרים, וביציאה מהפרדס "אוי הבחור ההוא רואה אותנו, ומה יחשבו עלי?"

"מה?"

"שאני מוחזקת."

"ואת עדיין מאוננת?"

"כן, בטח."

"הרבה?"

"תלוי במצב רוח. למשל במוצאי שבת כשחזרתי מהים והוא היה כל כך חסר לי, אוננתי. תשמע, תביא לי עוד ספר כמו זה שהבאת. הוא כל כך מבטא אותי, הוא כל־כך קולע אל מה שאני מרגישה. ואפילו זיון מרוכסן זה בדיוק מה שאני רוצה. פעם נסעתי באוטובוס ומישהו ישב על ידי והתחיל להתחכך בי וזה היה נפלא. לא אמרנו אף מילה…"

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים