סובארו – עח', עט', פ'.

ע"ח.

רותי צלצלה. דוד.” כתוב בפתקה שמצא על השולחן במשרד. שוב דוד. אז הוא החזיר לה צלצול אבל היא לא הייתה בבית ולכן השאיר לה הודעה במשיבון וביקש שתחזור אליו כשתוכל.

יום חמישי הוא יום האוכל המזרחי. על הרחבה שלפני חדר־האוכל מציב קבלן הקייטרינג כמה מנגלים וסוכך גדול ועובדותיו צולות עליהם סטייקים וקבבים ונקניקיות ובקרטון בצד יש ערמה גדולה של פיתות ויש גם קונטיינר חומוס ויש חמוצים ואפילו אבטיח ואורנג'דה כמובן. עובדי המפעל עומדים בתור ארוך צלחות נייר בידיהם וטענות בפיהם: התור ארוך וההגשה איטית ועד שמקבלים משהו הכל מתקרר, והסטייק שרוף והפיתה קשה והחומוס מלא חומר משמר, ולאבטיח בכלל אין טעם: עוד מוצר של מכון וולקני.

וכשחזר מארוחת הצהריים מצא פתק חדש על שולחנו ובו שוב כתוב שרותי מחפשת אותו. שוב החזיר לה צלצול ושוב לא הייתה תשובה.

ולכן חמק בחמש מהמפעל דרך הפשפש האחורי החד־כווני שבגדר החדשה, בלי לאמור שלום, שאם מישהו יחפש אותו יחשבו אולי שהוא בשרותים, כי אולי פשוט ימצא את רותי בבית, ונערה חומת שיער מבית המלאכה לנעליים שאלה אותו אם הוא נוסע במקרה העירה ואם היא יכולה להצטרף אליו? “כמובן." ענה בתנועה מזמינה. הוא ראה אותה לעתים בהפסקת הצהריים יושבת עם חבריה לעבודה על צמיג טרקטור גדול ושחוק שנזנח פעם לפתחם, לועסים שם את הסנדביצ'ים שלהם.

איזה ריחות שעלו מאצלכם היום," אמרה הנערה כשהתיישבו יחד בסובארו "אנחנו השתגענו. הזלנו ריר ולא יכולנו יותר לעבוד מרוב קנאה".

אחרי שהוריד אותה במרכז המשיך אל רותי ומצא אותה בבית.

"חלמתי עליך” אמרה לו רותי "החלום היה נורא חזק, אבל הוא כבר הולך ומטשטש ועכשיו נותרו ממנו רק שאריות: אתה מרצה, יש הרבה קהל ואני בתוכו. אתה מתלהב, הקהל מאזין ואני כנראה מתנמנמת. וכשאני מתעוררת משתנה משהו בסיטואציה. אשתך ואתה רוקדים על הבמה. יש הפסקה, ואיזה זקן עולה ומסביר לקהל שזה הכל בזכותה. זה הכל תודות לה. הקהל מריע לאשתך ואני בצד.”

ע”ט.

"את לובשת חזייה, שושי?”

"עם מדים, כן. קודם כל מוכרחים. לפי החוק הצבאי חיילת חייבת ללבוש חזייה, זה חלק מהמדים.”

"לא ידעתי. ומישהו בודק?”

"כן. שוטרת צבאית מוסמכת לבדוק, היא שמה יד על השכם ובודקת עם יש רצועה מתחת לחולצה.”

אני דווקא מכיר שוטרת צבאית אחת, חלף הרהור במוחו, עכשיו היא שוטרת צבאית לשעבר.

"ומה את עושה?”

"אז עם מדים זו לא רק שאלה של חוק. זה עבודה, זה מקום ציבורי. אי אפשר לבוא למקום כזה בלי חזייה, ועוד עם החולצה המתכפתרת הזאת. אבל כשאני באה הביתה אני מורידה את זה תכף ומיד ושמה עלי איזה סמרטוט טריקו ומרגישה משוחררת.”

ובאחת־עשרה הוא כבר לא יכול יותר, מסתלק מהעבודה, וצופה מראש הגבעה אל ביתה של ריקי. אולי אולי אולי. ואז נעצרת מכונית בפתח ביתה והיא יורדת ממנה עם בחור גבוה רחב כתפיים לבוש צחורים. הם עומדים ליד השער ומדברים, ואחר פותחים את הפשפש והולכים בשביל אל דלת חדרה. כן, יש לה עכשיו חדר עם כניסה נפרדת. הם נכנסים פנימה, הדלת נסגרת אחריהם והוא בחוץ.

פ.

אז תפסו אותו!” אמרה גילי בהתרגשות כשנגמרו חדשות הבוקר והוא כיבה את הרדיו "את הערבי המנוול הזה שרצח אותם! והם עוד אמרו לו שהם מ'שלום עכשיו' וזה כמובן לא עזר להם!”

כך הם אמרו לו? איך יודעים?”

זה מה שהוא סיפר בחקירה. הוא גנב נשק מחייל, ואחר כך תפס את הזוג הזה ביער, כפת אותם, השכיב אותם על האדמה, כיסה את ראשם בשק וירה בהם, למרות שהתחננו על חייהם. ואתה יודע שזה יכול לקרות גם לך ולחברות שלך? סיפרת שאתם הולכים להתייחד ביער בהרים על יד המנזר ההוא כאילואיך קוראים לו, 'כרמיזן השתקנים'?”

מנזר השתקנים ומנזר כרמיזן הם שני מנזרים נפרדים" הרצה לה "האחד בלטרון והשני בבית־ג'אלה, מעל ירושלים."

כן," אמרה גילי "רואים שאתה מומחה. אבל זאת ארצנו שאנחנו אוהבים כל גרגיר ממנה, ולא הארץ של הערבים. ותדע לך שלעולם לא יהיה שלום בינינו לבינם. אני מכירה אותם ויודעת איך הראש שלהם עובד. הם לעולם לא ישלימו עם כך שניצחנו אותם ושאנחנו יותר חזקים מהם".

ואיך את מכירה אותם כל כך טוב, מאיפה?”

אני טוניסאית, אל תשכח. אני מכירה אותם מהבית".

נולדת בטוניס?”

לא, מה פתאום, נולדתי כאן בארץ. אני צברית."

אז את טוניסאית כמו שתינוק שנולד בעזה הוא מפלוג'ה או מזרנוגה."

אתה לא יכול להשוות!" התלהטה גילי "אתם האשכנזים השמאלנים שוכחים את ההבדל העצום שבינינו ובין הערבים…”

רגע," אמר לה "זה לא אני שאמרתי שאת לא ישראלית. את בעצמך הגדרת את עצמך כטוניסאית."

אני גם טוניסאית (שנשואה למרוקאי!) וגם ישראלית," אמרה גילי "גם וגם וגם. וההבדל ביני לבין התינוק מעזה הוא שאלוהים הבטיח לסבא של הסבא של הסבא שלי את הארץ, לו ולכל מי שייוולד לו בעתיד, 'לך ולזרעך' אלוהים אמר, ולא לאחרים – ולכן היא כן שלי ולא שלו ומותר לי לזרוק אותו ממנה אפילו אם ההורים שלו ישבו בה חמש־מאות שנה, וההורים של ההורים שלו גם."

בטח," ענה "אבל 'זרעך' כולל גם את ישמעאל ואפילו את עשיו. והרי אף אחד לא מכחיש שהתינוק מעזה הוא מזרע ישמעאל, לא?”

גילי נשארה המומה לרגע.

אתה בטח סתם מבלבל את המוח בקשקושים שמאלניים אשכנזיים. לא תשכנע אותי. בטוח שיש איזה רב שהסביר, שהוכיח מדוע על החלק ההוא של זרע אברהם ההבטחה הזאת לא חלה. או למה בעצם הם לא זרע אברהם אלא רק מתיימרים להיות זרע אברהם. חוץ מזה באזרחות בבית ספר למדנו שהאו”ם החליט להקים כאן את מדינת ישראל, המדינה היהודית, וחוץ מהערבים כל העולם הכיר בכך."

האו"ם החליט לחלק את ארץ ישראל לשניים ולתת לכל עם חלק משלו. אנחנו קיבלנו את ההחלטה הזאת, הסכמנו לה, ועל הבסיס הזה, חצי, חלק, הקמנו את המדינה."

זהו בדיוק!” אמרה גילי "הערבים הם שלא קיבלו אותה. הם רצו את הכל לעצמם ולכן נשארו בלי כלום.”

כן. כך קורה למי שרוצה את הכל רק לעצמו, כמו אשת הדייג. ואחר־כך, בששת הימים, השתלטנו על החלק שלהם בכוח."

מגיע להם!” אמרה גילי "אלף הם התחילו. ובית, זה עונש משמיים על כך שהם לא רצו לחלוק את אדמתם עם השכנים שלהם שסבלו ונרדפו כל־כך. הרי אפילו את יהודי טוניסיה הנאצים תכננו להשמיד, אתה שומע, לא רק את האשכנזים בלבד, לגבי הנאצים לא היה הבדל – יהודי זה יהודי. והערבים גם הם יכלו להתחשב בכך, הרי להם יש כל־כך הרבה אדמות ולנו לא היה כלום. וחוץ מזה אין שום עם כזה פרייר בעולם שיוותר על מה שכבר יש לו ביד. כבשנו – אז זה שלנו!”

את יודעת איך צדים קופים בג'ונגל?” שאל כשקץ בשיחה הזאת וידע היטב שאין סיכוי שמישהו מהם ישנה את דעתו בסופה "תשמעי: שמים בננה בצנצנת שקופה עם צוואר צר, וקושרים את הצנצנת חזק לעץ. הקוף בא, מכניס את היד ותופס את הבננה. חזק. מעכשיו היא שלו. אבל הוא לא יכול להוציא את היד מהצנצנת כי האגרוף שלו רחב מהצוואר שלה. הצייד מתקרב והקוף לא יכול לברוח ממנו כי הצנצנת קשורה לעץ. אבל הוא לא יוותר על מה שכבר יש לו ביד. לדעתו יש לו זכות אבות על הבננה הזאת, והוא לא ירפה ממנה. וכך הוא מאבד הכל כי אינו יכול לוותר אפילו על בננה."

גילי השתתקה לרגע והתרכזה בעקיפת משאית גדולה, והוא חשב שזו ההזדמנות להחזיר את השיחה למה שמעניין אותו באמת.

"אז באיזה צורה את מקבלת אורגזמה, גילי?”

"מה?!”

"באיזה צורה את מקבלת אורגזמה?”

"אני לא יודעת. תשאל את בעלי. אתה צריך לשכב איתי כדי לדעת את התשובה.”

"בכל זאת.”

"אני לא יכולה לדבר על זה. לא יודעת. לא חושבת.”

"ולא מתחשק לך 101 פעמים ברציפות אחת אחרי השנייה?”

"זה לא יכול להיות. פעם. פעמיים לכל היותר. אין לי כוח אפילו לחשוב על יותר מזה.”

"את יכולה לנסות. יתכן שלאישה דרוש יותר.”

"לאישה? הגוף שלי פשוט לא צריך יותר. וחוץ מזה, אתה רוצה שבעלי ילך על ארבע לעבודה?”

"הוא לא מוכרח ללכת על ארבע. באיזה צורה את מקבלת, דווקא כשהוא בתוכך?”

"לא. לא זה הדבר הקובע. בכל הגוף, בכלזה מה שמשנה.”

"את רואה, ניתן לעשות את זה בלי שהוא יצטרך ללכת על ארבע אחר כך…”

"אני מבינה למה אתה מתכוון…”

"אז עכשיו מתחשק לך יותר לנסות? דווקא משונה. את אומרת שאת מסופקת לגמרי אבל הוא לא. הוא צריך עוד. אז למה מדאיג אותך כמה הוא יכול?”

"העניין הוא הזמן. הוא עושה פעם אחת ומספיק לו. עוברות כמה שעות עד שהוא רוצה עוד. ושיעיר אותי אז? ולפעמים הוא רוצה ביום ודווקא אז אני לא בסביבה.”

הפרקים הבאים

הפרקים הקודמים